יום ראשון, 10 בפברואר 2013

תביעות לשון הרע

בראשית חשבתי להמשיך במסורת משנים קודמות ולכתוב טור היתולי בליל ראש חדש אדר, אך הרב אבינר בטורו הרב הפופוליסט "גנב" לי את הרעיון לטור השנה. זאת ועוד, שהתגובות לרשימה מאמש אודות "דין התורה שלי: מסגרת התביעה" הצליחו לעורר בי תאבון לפתח עוד את הנושא. 

לפניכם שלושה מקרים. בבקשה כתבו, במידה ואתם הדיינים שהתביעות הללו מגיעים לפתחם, כיצד אתם נוהגים. או כפי שהגדרנו זאת אמש, מהם הנושאים עליהם יש לדון בכל אחד מהמקרים? וכמובן, האם יש הבדל בין המקרים הללו עצמם? והאם יש הבדל בינם לבין המקרה שתואר אמש?

א. שמעון מובטל מזה חודשיים.
ראובן הגיש תלונה במשטרה על שמעון, כך נאמר בה: "ביום א' בעת שהחניתי את רכבי בחניה, אני רואה את שמעון יוצא מחלון ביתי עם הטלויזיה שלי בידו. לא הספקתי לצאת מהמכונית, והוא נעלם. אני יודע שזה היה שמעון כי זהיתי את פרצופו וגם הוא חבש את אותו הכובע שהוא חבש בבוקר כשראיתי אותו קונה משהו בסופר."
המשטרה פותחת בחקירה.
כעבור שבוע, שמעון צריך להוציא תעודת יושר על מנת להתקבל לעבודה חדשה. המשטרה אינה מספקת לו תעודת יושר בעקבות החקירה נגדו. שמעון לא מתקבל לעבודה.
כעבור חודש התיק נסגר מחוסר ראיות.
שמעון תובע את ראובן לבית הדין על הוצאת לשון הרע שגרמה לו לא להתקבל לעבודה החדשה.

ב. שרה פנתה למחלקת משאבי אנוש בחברה בה היא עובדת והתלוננה על יעקב, מנהל בחברה, שלדבריה אנס אותה בתוך משרדו.
יעקב נקרא לשימוע בו הוא מכחיש את המיוחס לו, והוא מושעה מעבודתו באופן מיידי עד לבירור התלונה.
התלונה וההשעיה הגיעו כשבועיים לפני שיעקב היה אמור להיות מקודם לתפקיד בכיר יותר. הקידום בוטל לעת עתה, ובהתאם לשמועות המהלכות במסדרונות קשה לראות מצב שאי פעם יתבצע.
יעקב תובע את שרה על הוצאת דיבתו רעה בפני בית הדין.

ג. ראובן סיפר לשמעון כי הוא עומד לפתוח עסק חדש עם יהודה. שמעון שומע זאת ואומר לו: "אני ממליץ לך לחשוב על זה שנית. אני פתחתי עם יהודה עסק לפני כחמש שנים, והוא לא נהג אתי בישרות". בעקבות דבריו של שמעון, ראובן חזר בו מסיכומיו עם יהודה.
יהודה תובע את שמעון על הוצאת דיבה שגרמה לו להפסיד הזדמנות עסקית נדירה.

מעניין לעניין, השופט נועם סולברג, שופט בבית המשפט העליון, כתב לא מעט על נושא לשון הרע, גם במשפט העברי:

19 תגובות:

נתנאל אמר/ה...

נדמה לי שהנושא של 'לשון הרע' יצא מפרופורציות, אז אקדים ואגדיר מהו 'לשון הרע' לטעמי, לשון הרע הוא הוצאת לעז על אדם (אמת או שקר) ללא שום תכלית, אך ורק לצורך ביזויו / היזקו וכדומה. בכל מקרה שישנה תועלת כל שהיא (גם תועלת קלה, גם תועלת לאחרים או תועלת פטנציאלית) מפרסום דברי גנאי על אחר, אין בדברים משום לשון הרע. לעיתים יש בדבר אף חובה, כגון להציל אדם או ציבור מנזק.

בכל שלושת המקרים שהובאו כדוגמאות, ישנה תועלת בפרסום המידע, בין אם זה תועלת עצמית (המקרה הראשון), תועלת לאחר (המקרה השלישי) או תועלת לציבור (המקרה השני). לכן לענ"ד אין הוצאת דיבה באף אחד מהמקרים שהובאו, ואין קייס משפטי לתביעה. זאת כל זמן שהתלונות לא נדחו כתלונות שקר או כתלונות חסרות בסיס על ידי רשות חוקרת, ובית דין אינו יכול להיות רשות חוקרת.

במקרה השני הליך בירור נמצא בעיצומו, ואת התביעה יש לדחות על הסף בגלל שבית הדין אינו רשות חוקרת, עד לסיום ההליך החקירתי.

הנחה שעומדת ברקע הדברים שלי היא שאין סיבה לפקפק ביושרתם של מגישי התלונות, ועל כן יש להניח שיש דברים בגו, כל זמן שתלונותם לא נדחתה על ידי גורם חקירתי שבדק את הנושא, וכל זמן שהתובע אינו מביא הוכחות והסבר מניח את הדעת מדוע ירצו המתלוננים להתנכל לו. מתלונן שיש לו בעיות אמינות ידועות או שיש הסבר מניח את הדעת מדוע ירצה להתנכל לחברו (לדוגמא, תחרות ביניהם על משרה מסויימת), יצטרך להביא ראיות מוצקות מול הגורם החקירתי, וגם מול בית הדין. אבל מתלונן שנחשב לאדם ישר ועמד בחקירה משטרתית (או בבירור שנעשה על ידי גוף אחר), צריך להחשב כאמין כל זמן שלא יוכח אחרת.

תמיד יכול להיות התנכלות קלה ומתוחכמת שאי אפשר להוכיח, אבל בשביל מקרים כאלו קיימת ההגדרה 'דיני שמים', ואין דין זה מסור לאדם אלא לשמים. לדיין אין אלא מה שעיניו רואות.

הנחה נוספת שעומדת ברקע הדברים שלי היא שישנם גופים חוקרים אמינים. קהילות חרדיות שלא נותנות אימון במשטרה (בארץ ובחו"ל) ומתייחסות לכל פנייה למשטרה כ'מסירה', ידונו את המתלונן כרשע ומוסר, וממילא יתייחסו את תלונותיו כבדויות כל זמן שלא הוכח אחרת בפניהם, אבל זו כבר בעיה של הקהילות ההם.

תתן אמת אמר/ה...

נתנאל - קשה לי להסכים איתך בהרבה מאוד נקודות, אבל בדבר אחד אני מסכים, ואנסח זאת בצורה חדה (אולי יותר מדי): לשון הרע הוא איסור מחלק יורה דעה, שאין לו יכולת לגרום לחיוב של חושן משפט. אמנם להלכה אנו דנים דינא דגרמי, אבל זה מדבר בעיקרון על מקרים אחרים, ולא על מקרים של "לשון הרע".

לגבי המקרים עצמם, יש הרבה פרטים חסרים, ולכן אינני רואה כרגע צורך לפרט מעבר לטענה בראש התגובה הנוכחית.

טוביה שלמה בר אילן אמר/ה...

לעניות דעתי, אין שום טעם וצורך להגדיר דברים כ'לשון הרע' בשביל הנידון שלנו.

אסור להזיק לאדם.
אסור להזיק לו בין במעשה ובין בדיבור
(הרמב"ם פוסק בהלכות לשון הרע, שדיבור המזיק מוגדר כלשון הרע, אבל כאמור אין לזה נ"מ).

להלכה דיבור המזיק יכול להחשב כ'גרמי' או כ'גרמא' ולכן, דיבור כזה בהחלט יכול לגרור חיוב תשלומין. כמובן, לא כל דיבור מזיק הוא 'גרמא' וזה דורש בירור מקיף מהי 'גרמא'.

אכן, גם אם מדובר בהזק בצורה של 'גרמי' או 'גרמא', יש מקרים שמותר להזיק לשני כחלק מ'הגנה עצמית' או 'הגנה על החברה' וכו'. החפץ חיים עשה עבודה חשובה מאד ביחס ללשון הרע, והכללים שלו יהיו רלבנטיים מאד גם בנידון דידן לעניות דעתי.

פניה למשטרה או לבית הדין (להבדיל..), איננה נחשבת היזק לעולם, (וכפי שמותר לבן לתבוע את הוריו ואין בזה משום 'כיבוד אב ואם)

לגבי שני המקרים האחרים, נניח ובמקום 'דיבור' היית רואה כאן 'איום' - שרה היתה נצפית מאיימת על יעקב שלא יפגע בה יותר. שמעון היה נצפה 'מאיים' על יהודה שלא יעשה עסקים עם ראובן, ולהגנתו טען שזה נועד למנוע נזק מראובן, מה היית אומר אז?

מישקה אמר/ה...

אני מוכרח לומר שכל מה שהולך פה נע בין מוזר ותמוה. מה מצופה מהנוכחים כאן? לשחק בכאילו, כלומר להניח שהם הדיינים ולהתגלגל עם זה הלאה. יפה מאד, רק חבל שלכמעט אף אחד מכאן (וזה כולל אותי כמובן) אין את הידע ההלכתי המספיק אפילו כדי להתחיל עם הגלגול הזה. אז משחקים בכאילו. נחמד מאד. ופה ושם גם מבצבצת בורות, כמו נתנאל הטוען בתוקף שבית הדין אינו רשות חוקרת, שזה נכון לגבי בתי המשפט האזרחיים, אבל בהלכה תפקיד מפורש ומוצהר של בית הדין הוא לחקור את העדים. חד וחלק. ופה ושם מבצבצת גם עמדה חסרת יסוד, כמו נתנאל שמגדיר כל לשון הרע שיש בה איזה תועלת, כדבר שאינו לשון הרע. שזה נכון לפי החוק הישראלי, אבל בשום אופן לא נכון לפי ההלכה. כידוע לכל מי שפתח אי פעם את ספרו של החפץ חיים. וסליחה נתנאל שאני נטפל במקרה זה דווקא אליך, אבל זו רק המחשה של הגיחוך בכל המשחק הזה שרב צעיר מבקש לערוך כאן. שכמו ילדים שמשחקים בנדמה לי, נתיימר לדון ברצינות גמורה ותהומית במקרים הנ"ל, בלי שיש לנו הכשרה כלשהי בידע התיאורטי שעל פיו אמורים לעשות זאת. מה נשאר? סברות כרס של בעלי בתים. ובאמת ככה זה נראה עד עכשיו.

RavTzair אמר/ה...

טוביה היה קצת עדין בדבריו, אז לתועלת הקוראים אני אסביר את דבריו.
טוביה חולק מכל וכל על דבריו של תתן-אמת. לדבריו, הלכות לשון הרע וספרו של החפץ-חיים אינם רק ביורה-דעה, הם גם עמוק בתוך חושן-משפט, שכן המוציא דיבה הוא מזיק את חברו.

טוביה,
האם לדעתך בית הדין צריך/יכול/מסוגל לחקור ולהגיע למסקנה האם היה אונס או לא? [רק לשם ההבהרה, אנחנו מדברים על בית הדין הרבני שאנחנו מכירים, לא על איזה בית דין אוטופי].

תתן אמת,
מה השתנה מאמש? איזה פרטים חסרים לך במקרים הללו שהיו נוכחים במקרה של אתמול? מדוע אתמול לא סברת שלשון-הרע זה דין ביורה-דעה שאין לו מקום לדיון בבית הדין?

מישקה,
גם אם נקבל את דבריך, הרי שיש חשיבות לאותם סברות הכרס. זאת משני טעמים:
א. תיאורטית, יכלנו ללכת לבוררות בפני המגיבים כאן. בחרנו במקום זה ללכת לבוררות בפני בית דין רבני. זאת, מתוך הנחה שהמוצר המוגמר יהיה יותר קרוב לאמת-לתורה מאשר אם היינו הולכים לבוררות בפני שלושה הדיוטות. חשוב לדעת מהם סברות הכרס של בעלי הבתים בכדי למדוד האם הדיינים המומחים הגיעו לתוצאה טובה יותר.
ב. בסופו של דבר התורה היא תורת חיים (אני מקווה שבזה אנחנו מסכימים). אם הפסיקה על פי התורה אינה מתקבלת על הדעת - יש כאן בעיה גדולה. נוכל להתווכח האם הבעיה היא אצל הפוסק או אצל העם, אך שוב נאלץ להסכים שיש כאן בעיה.
ודבר אחרון, והוא לדעתי העיקר. אינני מכיר את כל הקוראים של הבלוג, ואף לא את כל המגיבים (אותך, לדוגמא). אך ישנם כאלה שאני כן מכיר. אי אפשר בשום פנים ואופן להגדיר אותם כבעלי בתים, ולא את סברותיהם כסברות הכרס.

תתן אמת אמר/ה...

אבהיר את דברי: יתכן שיהיה ללשון הרע משמעות של גרמי. לא בטוח שזה חופף את העקרונות של הח"ח, שכן איננו מכירים "היזק לתועלת" שפטורים עליו. מאידך, הרף לחיוב בגרמי הוא רף די גבוה שצריך לעבור אותו, ובזה כל המקרים דומים.
הנתונים החסרים כאן הם לדוגמה: מה הן טענות הצדדים, האם העובדות מוסכמות, האם יש עוד נתונים סביבתיים שמשפיעים על הדיון וכו'. להבדיל מהמקרה האמיתי שדיברת עליו, בו אתה יכול להשלים פרטים אם הם יהיו רלוונטיים לדיון, במקרים האלו הפרטים האלו לא קיימים, ולכן ניתן לבוא ולומר בהם פרטים שמשנים את כל התמונה. לכן אין טעם להתייחס לפרטים, והתייחסתי רק לכלל (דינא דגרמי ע"י לשה"ר).

בעניין הערתו של מישקה - מסגרת הדיון חייבת לנוע מסביב להלכה. סברות כאלו ואחרות חייבות להיבדק מול ההלכה, ובמידה והן אינן תואמות, יש לבחון מדוע, ולמה בכלל עלו הסברות האלו (האם יש להן מקום בהלכה, או שמא הן דחויות לגמרי). כך היא דרכה של תורה, רק צריך להקפיד שבאצת בסופו של דבר פותחים את השו"ע ומוודאים שאנו מיושרים על פיו.
לגופם של העניינים, ניתן לפתוח דיון רחב מאוד בעניינים שהועלו (לשה"ר לתועלת והגדרים בח"ח לכך; בי"ד כחוקר ובמציאות ימינו; וכן הלאה) אך נראה לי שאין זו המסגרת המתאימה. לכה"פ יש לפתוח על כך דיון נפרד. זו הסיבה שאני סובר שהמקרים המדומים הנידונים כאן לא נותנים תמונה טובה לצורך העניין הכללי שהובא בדין התורה הקודם.
מישקה - מאז ילדותי זה מה שמצופה ממני: לא שאהיה דיין, אלא שאדע לענות ונתח את המקרים שמדברים עליהם, על פי מה שלמדתי בביה"ס / בישיבה וכו'. במובן זה - הדיון הזה איננו שונה מכך, ואני אשמח לשמוע את הניתוח של הדיינים, כדי לראות אילו נקודות פספסתי, ובאילו נקודות ניתחתי בדומה להם את המקרה המונח לפני.
אני חוזר ומדגיש, שנקודת המבט על המקרה יכולה להיות שונה מאוד בין הדיינים השונים באותו מקרה, ובודאי שבין אנשים אחרים המתבוננים בו.
אני מסכים עם הבעייתיות של חוסר ידע וכו', ולכן לפחות אני משתדל לבדוק את העניינים שאני מעלה, לפחות באופן כללי.

טוביה שלמה בר אילן אמר/ה...

לא אמרתי שהמוציא דיבה הוא מזיק את חבירו

אמרתי שדיבור יכול להחשב כ'מעשה נזק'.

לגבי שאלתך - אולי תבאר דבריך. האם כוונתך שבית משפט יכול אבל בית דין רבני לא יכול? האם כוונתך שבית דין יכול לברר הלואה שהיתה או לא, אבל לא לברר האם התרחש אונס? אולי גם וגם?

RavTzair אמר/ה...

טוביה,
אינני יודע מה הרצוי ואינני יודע מה קורה בבית המשפט. המצוי הוא שלבית הדין אין באמת האפשרות לחקור אם קרה או לא.

בצלאל אמר/ה...

אני מבין שאת הטענה של טוביה, שיכול להיות נזק בדיבור, אתה לא דוחה. אתה רק לא חושב שלבית הדין יש את הכלים לבירור המציאות.

אני לא יודע למה אתה מניח שבית הדין לא יכול לחקור את מה שקרה. ואם תתחקה אחר מה שקורה בבתי המשפט, תראה שגם הם מעלים פיל בקוף מחט ומקבלים את זה כראיה, כך שאני לא מתרשם במיוחד שיש להם יכולת להגיע לאמת בבירור(האם יש אדם במדינה שבאמת יודע מה קצב עשה או לא עשה? תקרא את הראיות שם, דומני שתסכים שהשופטים לא באמת יודעים מה קרה).

ואם בית הדין לא יכול לחקור מה קרה, יש לך טענה אחרת לחלוטין. אתה טוען שאין לבית הדין מקום בעולם, אלא רק ל"שאלות רב", לבוא עם מקרים מוסכמים על הצדדים ולברר מה ההלכה. מלימוד הבבות לא התרשמתי שלבתי דין אין מה לעשות עם ספקות, בין אם מדובר בבירור וחקירות, ועד לפסיקה הלכתית במצבי ספק.

הערה נוספת על המקרים שכתבת -
כבר כתבתי בתגובותי הקודמות שהטוען שניזק יצטרך להוכיח 1. שהוא ניזק. 2. שהנזק קרה בעקבות פגיעה של אחר(בין אם זה היה בדיבור או במעשה). 3. שלא הייתה הצדקה לספר את הדברים עליו(בין אם טוען שהסיפור היה שקרי, או שטוען שגם אם הסיפור אמת, אין הצדקה לספר אותו במקום שסיפר)
לכאורה 1 ו2 הם דברים שמוטלים על התובע להוכיח(המוציא מחברו - עליו הראיה!), אם הסיפור הוא שקר - התובע יצטרך להוכיח אף את זה, ואם הוא יטען שאמנם הסיפור אמת, אך אין הצדקה לספר, זה ידרוש שיקול דעת וידע הלכתי של הדיינים.
אך חשוב לשים לב -
בשלושת המקרים שלך התובע תבע שלא קיבל דבר שחשב שיגיע אליו. לא מדובר כאן על פיטורים וכדו', דהיינו שגרמתי לאובדן של דבר שיש לך. לכאורה יהיה הרבה יותר קשה לחייב את הנתבע על דבר שלתובע היה רק בפוטנציאל.

RavTzair אמר/ה...

בצלאל,
בודאי שאני מסכים שיכול להיות נזק בדיבור.
לגבי חקירת המציאות, אנחנו עוד ניגע בזה בהמשך, לעת עתה נאמר שגם ככה ללא אומדנות קשה מאד להביא ראיה למשהו שאין עליו עדים או מסמכים. לחשוב שבית הדין יכול להתחיל לזמן עדים ולאסוף ראיות משל היה המשטרה, אני חושב שזה מגוחך.

בכל פעם שמישהו משווה בין בית הדין לבית המשפט אני רוצה לשאול אותו: תגיד לי, לזה אתה שואף? להיות כמו בתי המשפט?

אני לא בטוח שזה יענה על דבריך בקשר למקומו של בית הדין בעולם, אך אני מודה שאני הייתי תמים. הייתי בטוח שהדיינים יפנו לתובעת ויאמרו לה באופן הכי מפורש: "היכן הראיות שלך?". זה לא קרה. אינני יודע אם הרכב אחר היה עושה כך או לא, אך לענ"ד זה היה צריך לקרות.

אני מקווה שאתה מסכים שיכלתי לצייר את המקרים באופן כזה שהתובע איבד משהו שהיה לו. לא על זה יפול דבר. כך או כך, אם הבנתי את דבריך מאמש, בכל שלושת המקרים הללו יש עילה לתביעה בבית הדין ואין סיבה שבית הדין יפסול את התביעה על הסף. אלא, שהתובע יצטרך להוכיח: א. שהוא ניזק. ב. שהנזק קרה בעקבות הדיבה. שני דברים שלא קשה להוכיח, ואני גם מניח שתהיה בזה הסכמה בין התובע לנתבע.
לגבי אם היתה הצדקה, התובע יטען שהדברים היו שקר, אך אינו יכול להוכיח, וגם הנתבע אינו יכול להוכיח את אמיתותם.

תתן אמת אמר/ה...

פעמים רבות מלינים על ד"ת שהוא נזקק לשני עדים - דרישה לא מציאותית בסיטואציות רבות.
דוקא כאן מתגלה היכולת להתגבר על כך, ושוב מתלוננים.
אם על מערכת המשפט הכללית היו מתלוננים בקצב כזה, אולי משהו היה משתפר באמת...

עכשיו ברצינות: הצורך בעדים בד"מ הוא קטן יותר, בלי להיכנס לתוך הסוגיה. בכל אופן, בי"ד ידרוש ראיות רק כאשר זה נצרך. כאשר ישנה הסכמה בסיסית על העובדות, בי"ד יכול להחליט שגם אם תהינה ראיות זה לא ישנה את התמונה בצורה קיצונית מדי, ושוב - בתהליך של פשרה, לקצר את משך הדיונים (שכאמור - לא יובילו לגילויים מסעירים מדי), ולתת לצדדים פסק באופן מהיר יותר.
במקרה שלפנינו, ישנה הסכמה על העובדה הבסיסית: הייתה תלונה כלפי התובעת. הויכוח הוא רק לגבי השאלה האם התלונה אמיתית או שקרית. במקרה כזה, שגם קשה להביא ראיות קונקרטיות לגביו (ובנוסף, ישנו תצהיר שאמנם איננו חד משמעי, אבל משתמע ממנו כיוון מסוים), וגם הן לא תוספנה הרבה (שכן מציאות התלונה מוסכמת), בי"ד יכול לוותר על בקשת הראיות, במיוחד אם מדובר בהליך פשרתי.
כפי שכתבתי בפוסט הקודם, יתכן שבי"ד לא הלך במסלול של נזק, שאז באמת ידרש התהליך שבצלאל ורב צעיר הצביעו עליו (אולי עם שינויים קלים), אלא הלך בהליך מסוג אחר (כפי שהדגמתי בתגובה לפוסט הקודם, או בכל הליך עקיף / ציבורי אחר), שמקנה לו חופש גדול בהרבה, הן מבחינת הראיות, והן מבחינת הסכומים.

RavTzair אמר/ה...

תתן אמת,
גם במקרים דלעיל היית הולך לכיוון של פשרה?

תתן אמת אמר/ה...

שאלתך היא שאלת הסוגיה בסנהדרין, מתי פשרה היא מצוה, ומתי היא עבירה שאין כמותה: בוצע ברך ניאץ ה'.

במקרים הספציפיים שלעיל, כבר אמרתי שחסרים פרטים רבים, ואפילו רבים מאוד, שיכולים להתברר אך ורק בין כתלי בית הדין, ע"י שמיעה בלתי אמצעית של שני הצדדים, בנוכחות שניהם (לפחות בהתחלה), עם כל כללי בית הדין.

כמובן שבדין פלילי (שחלק מהמקרים קשורים אליהם) אין מקום לפשרה, אך לא זאת הייתה השאלה (לא שאלת כיצד לנהוג לו היה בית דין לעניינים פליליים).

יש לציין שלא אמרתי שבמקרה שהצגת הייתי הולך לפשרה, רק הצגתי אפשרות שבית הדין היה יכול לבחור במתוה כזה, ע"מ להגיע לתוצאות רצויות מבחינתו. כאמור, לא הייתי בדין, וגם כעת שמעתי את הדברים רק מצד אחד, כך שקשה לומר מה היה קורה אילו.

ב אמר/ה...

שו"ת בני בנים, ח"א:
"שקיבלתי מהגמו"ז (-הגרי"א הנקין) זצלה"ה שתפסו גדולי דורו על ספר חפץ חיים שהביא הרבה מדרשים ומאמרי ירושלמי ובנה עליהם הלכות מוצקות".

בצלאל אמר/ה...

מצד אחד, דבריו של תתן אמת בעייתיים מאוד -
אני מסכים שבהרבה דינים אין כ"כ חשיבות דווקא לשני עדים, מכיוון שהעובדות הבסיסיות מוסכמות. אך כאן קשה לומר את זה - לכאורה השאלה מספר אחת(שמשתמע שגם העד היחיד למאורע נמנע מלומר עליו דברים ברורים) היא - האם היה כאן שקר או אמת? אם היה כאן שקר, דומני שכולנו נסכים שיש על מה לתבוע אותה(ואילו כמה נזק לשער ולהעריך הוא נושא שניוני).

מצד שני, יש מקום לשאול שאלה הפוכה - תתן אמת הפנה לסוגיה בסנהדרין. שם דוד המלך מופיע כדוגמא לצדקה ומשפט בלי פשרות בין הצדדים, אלא הבאת שלום גרידא. יש מקום לשאול - מה אתם מבינים שהוא תפקידו של בית הדין? האם לדיין אין תפקיד להביא צדקה, ולא רק משפט?
בואו נחשוב על הסיטואציה - אישה אחת מתלוננת על אישה אחרת במקום עבודתה. לפי הנתונים הבלתי ברורים (לי) שרבצעיר נתן, נשמע שהן עדיין עובדות יחד, אך אחת בדרך החוצה, באשמת השנייה(זה מה שאני הבנתי, תקן אותי אם טעיתי). האם בית הדין יכול לשבת בצד בשעה ששתי הנשים נעשות שונאות זו לזו? אם האחת החליטה שבמקום לשמור את השנאה בליבה, היא תביא את זה לבית הדין. האם דיין יכול לומר - אני בכלל לא חושב שאוכל להביא ראיות חותכות, אז עזוב? או שמא הוא ינסה לשמוע את הצדדים, לעזור להן להגיע להבנה ביניהם, ולמעט קצת את השנאה בעולם? דומני שזהו גם תפקידו של הדיין, ואין זה אומר שיחייבו כסף שלא כדין בשביל השלום, אלא רק יביאו אותן למקום אחד ויגרמו להן לשפוך את טינתן ההדדיות, בתקווה להביא יותר שלום ופחות שנאה?

(בשביל הקוריוז - בתי הדין גם רואים את תפקידם כך. פסק דין משעשע מאוד שקבלנו פתח בניסוח(פחות או יותר) "היות והצדדים החליטו לסיים את הסכסוך ביניהם ולהגיע לדרכי שלום, והביאו את דינם לפני בית המשפט, בית המשפט קבע שהנתבע אחראי לכל הנזק באשמתו הגמורה והבלעדית ועל כן בית מחייב אותו במלוא בנזק והוצאות המשפט וכו'". כלומר - אפילו במקום שהפסק הוא שאחד היה רשע גמור בכל העסק ומחייב אותו בכל, עדיין הפתיח הוא - הצדדים רוצים להגיע לשלום ולסיים את הסכסוך.)

שאול בר אילן (רב ועו"ד) אמר/ה...

כיוון שמתני צרה מקטנם של המתדיינים כאן, אני ארשה לעצמי להוסיף את המצב המשפטי לפי המשפט הישראלי (וכפי שתמיד טורחים הטרחנים לציין: אין לראות באמור חוות דעת משפטית מחייבת וכו').

החוק שמסדיר במדינת ישראל את הפיצויים בגין עוולה אזרחית של לשון הרע הוא חוק איסור לשון הרע. החוק הזה מאוד נח לנפגע, כיוון שהוא מקנה לנפגע פיצויים ללא הוכחת נזק (עד תקרה מסוימת ואם הוכחה כוונה לפגוע: כפל פיצוי), ובכך החוק פוטר אחת מהבעיות הקשות בתביעות נזיקיות, והיא כימות הנזק והוכחתו במבחן של קשר סיבתי.

החוק עצמו מונה רשימה של פרסומים מותרים וכן רשימה של הגנות: לענייננו שייכים הפריטים הבאים (הראשון הוא פרסום מותר, והשני הוא פריט בהגנת תום הלב):

13(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;

וכן

15(8)הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.


מי שקצת מבין עניין, מבין מיד שלפי המצב החקיקתי הקיים, קיים חסר בחוק. נניח שעובדת רוצה להתנקם בממונה הישיר שלה, היא יכולה להגיש נגדו תלונה, וכל עוד שלא הוכח שפעלה בחוסר תום לב היא מוגנת. וכך, מזיק יכול לטרטר את חייו של הנפגע בשימוש בכל הפטורים וההגנות שהחוק מעניק לו.

לכך, חידשו מלומדי המשפט, וכך נפסק גם בפסק דין שניתן לאחרונה בבימ"ש מחוזי תל אביב, שגם מקום שהפרסום מוגן תחת עוולת לשון הרע, ניתן לתבוע בעוולה של רשלנות, אם הוכחה תכנית לשימוש במנגנוני ההגנה של חוק איסור לשון הרע בדרך חתרנית.

פסק הדין שממש עוסק בסוגייה זו הוא
ת"א (תל אביב) 1702-07 אלי עזור נ' CanWest Global Communications Corp (20.6.2012.

זה פסק דין יפה ומרתק. מומלץ לקריאה (למי שאומנתו בכך ואין בכך חשש ביטול תורה).

יש עוד הרבה להרחיב בנושא, אבל לדיון שהתפתח פה בסוגייה די במה שכתבתי.

תתן אמת אמר/ה...

תודה לאינשם (המגיב האחרון...) דבריך החכימוני ביותר. בהזדמנות אעיין בפסה"ד שהפנית אליו.

בצלאל - לא אמרתי שאם אי אפשר להביא ראיות חותכות אז צריך לעזוב. אין כאן דין מרומה.
מה שכיוונתי אליו הוא במידה רבה מה שכתבת: לבית הדין יש תפקיד רחב יותר מאשר להביא את שורת הדין. רק הפניתי את תשומת הלב ליכולת שלו לעשות זאת באמצעות פשרה (כאחד מהכלים שעומדים לרשותו).

לעצם דבריך, ודאי שבית הדין יעשה מאמצים כדי להשכין שלום, אך יש לזכור שברגע שהנידונים יוצאים משערי בית הדין - אי אפשר לדעת כיצד הדברים מתפתחים. האם באמת המחלוקות יושבו? או שמא נאמרו הצהרות פומפוזיות של שלום ואחוה בין כתלי בית הדין, אך למעשה ההתנכלויות ההדדיות ימשיכו - ואז מה חכמים הועילו בתקנתם?
חובה על בית הדין לעגן את ההבנות שהושגו, בצורה כזו שיהיה ברור לצדדים שזהו הסוף. במילים אחרות: עליו להשתמש במידת היראה יחד עם מידת האהבה...
חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו, אמת - מארץ תצמח, וצדק - משמים נשקף.

בצלאל אמר/ה...

תתן אמת - יישר כוח על הדברים. אני אגיב במילה אחת - אין-הכי-נמי.

אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, הדיין חייב לעשות את מה שהוא יכול.
כוונתי הייתה כלפי אלו שטענו שיש לדחות דיון שיהיה קשה להתחקות אחר ראיותיו על הסף. אני טוען שגם מסיבת השלום, פטור בלא כלום אי-אפשר.

שאול בר אילן (רב ועו"ד) אמר/ה...

התגובה ה'עורך דינית' היתה מנאי, שאול בר אילן, עו"ד.