יום רביעי, 20 בפברואר 2013

לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי?

באחת מתשובותיו דן הג"ר יחיאל יעקב ויינברג, השרידי-אש (חלק א סימן סא), בשאלה "מפני מה אין מברכים על משלוח מנות?". הוא מציע שלוש תשובות לשאלה:
א. לא מברכים על מצוה התלויה באדם נוסף. מכיוון שעבור לשלוח מנות דרוש עוד אדם, המקבל, אי אפשר לברך על המצוה.
ב. התכלית של משלוח מנות הוא להרבות אהבה בין בני ישראל. אם אדם יברך "וצונו" על מצוה זו, זה נראה שהוא פוגע בתכלית המצוה, כי הוא כאילו מצהיר שהוא מרבה אהבה רק בגלל שהוא הצטווה על כך, ואי אפשר להוסיף אהבה בציווי.
ג. "ועוד נ"ל לחדש, שמשלוח מנות היא באמת מצוה תמידית בכל השנה, ורק בפורים נצטוינו לקיים בפועל מצוה זו כדי שנזכור בכל השנה, כדרך שאנו קורים פ' זכור, כדי שנזכור כל השנה. וידוע מה שכתב באו"ז, שמצוה שהיא תמידית ואין לה הפסק אין מברכין עליה. "

כשהוא דן בסעיף השני, הוא מוסיף בדבריו כך:
וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך צווי וכפיה. וראה מה שכתב הרמב"ם בשמונה פרקיו על מחלוקת הפילוסופים אם טוב יותר לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי והכרעת הרמב"ם בזה. ואפשר שמשום כך אין מברכין על כיבוד אב ואם.
הדברים אליהם מכוון השרידי-אש ברמב"ם הם הדברים הבאים (שמונה פרקים לרמב"ם פרק ו):
וזה, שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות - הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והזק למי שלא הרע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים, וכיוצא באלה. והן המצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום: "דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן", ויקראון קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חולי 'המדברים': 'המצוות השכליות'. ואין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו - היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן. אבל הדברים אשר אמרו החכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול - הן המצוות השמעיות, וזה נכון, כי אלמלא התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה.
לאור דברים אלו של הרמב"ם, מסיק השרידי אש שכל המצוות הנקראות "המצוות השכליות", המצוות שהן הגיוניות לרוב בני האדם, צריכים להיות מקוימות כדבר טבעי ומתוך רצון פנימי, ולא בהרגשת ציווי. 

תלמיד חכם אחד העירני לדברי ערוך השלחן הכותב אחרת לגמרי (ערוך השולחן יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמ):
סעיף ב
כיבוד אב ואם היא מהמצות השכליות ונתפשטה בכל אום ולשון וגם הכופרים בתורה נזהרים בה מפני השכל והטבע ואנחנו עם בני ישראל נצטוינו על כל מצוה שכליות לבלי לעשותה מפני השכל אלא מפני ציוי הקדוש ברוך הוא בתורתו הקדושה ועל זה נאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו' דמקודם כתיב ושמרת את החוקים ואת המשפטים וגו' ולזה אומר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה כלומר דהחוקים וודאי תעשו מפני שאתם שומעים לקולי אבל עיקר השכר הוא שגם המשפטים שהם המצות השכליות תעשו מפני השמיעה כלומר מפני שאני מצוה אתכם ולא מפני השכל וזהו שאמר דוד מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל וזהו עיקר גדול במצות התורה:
סעיף ג
ויראה לי דלכן בדברות האחרונות כתיב כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ד' אלקיך כלומר לא תכבדם מפני שהשכל גוזר כן אלא כאשר צוך ד' אלקיך ובדברות הראשונות לא הוצרכו לזה מפני שהיו במדרגה גדולה כדכתיב אני אמרתי וגו' ובני עליון כולכם ופשיטא שכל מה שעשו לא עשו רק מפני ציוי הקדוש ברוך הוא אבל בדברות האחרונות אחר חטא העגל שירדו ממדריגתן נצטרכו להזהירם על זה [וכן בשבת כתיב שם כן משום דגם זה מוסכם בכל אום ולשון לשבות יום אחד בשבוע ולזה אומר שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך וגו' ולא מפני השכל]:
סעיף ד
ויש ששאלו למה אין מברכין על מצוה זו וכן על כמה מצות יש שאלה זו כמו צדקה וגמ"ח וכיוצא באלו ולענ"ד נראה דכיון דכל אום ולשון עושים אותם נהי שעושים מפני השכל מ"מ כיון שבעשייה שוים הם וההפרש הוא רק במחשבה שבלב שאלו עושים מפני ציוי הקדוש ברוך הוא ואלו מפני השכל לא תקנו ברכה על זה שיאמרו אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו' וכבר בארנו זה בח"מ סי' תכ"ז ע"ש [ועל שילוח הקן באמת צריך לברך כמ"ש שם]: 

10 תגובות:

מנחם ט''ב אמר/ה...

דברי הרב ויינברג כפי שהם מצוטטים פה תמוהים, כי הוא מתעלם מחשיבות הציות אצל הרמב"ם, כפי שבא לידי ביטוי בדבריו הידועים (מלכים סוף פ"ח) על העושה מפני הכרע הדעת.

RavTzair אמר/ה...

מנחם
זו שאלה מצוינת. אך לכאורה השאלה היא על הרמב"ם עצמו ודבריו בשמונה פרקים, ולא על השרידי אש.

עזי אמר/ה...

הרמב"ם האמור מכיל את אחת משגיאות הדפוס המפורסמות ביותר. היום כבר ידוע במידה רבה של ודאות שהנוסח המדוייק הוא "אלא מחכמיהם" (במקום "ולא מחכמיהם") כך שגם בהל' מלכים הרמב"ם מתייחס בצורה חיובית לקיום מתוך הכרע הדעת ולא מתוך ציות. נכון שהמקיימים כך לא יכולים להיחשב חסידי אומות העולם, אבל הרמב"ם נותן מקום של כבוד גם לקיום כזה.
על מנת לזכות לעוה"ב ולהיחשב חסיד יש צורך בתודעה דתית, אבל גם "חכם" של הרמב"ם לאו מילתא זוטרתא היא.

אבי אמר/ה...

להבנתי, מדובר בשני מישורים. ההחלטה לקיים מצווה מסוימת חייבת לבוא בראש ובראשונה מתוך הכרה בסמכות המוחלטת של הקב"ה, ואין בכך הבדל בין מצוות שמעיות לשכליות. ייתכן שזו גם הסיבה ל"גדול המצווה ועושה", וכך גם משמע מהלכות מלכים - העושה ללא ציווי הוא טוב, אך העושה בגלל הציווי טוב יותר (אמנם מדובר שם בבני נוח).

עם זאת, המצוות השכליות עולות בקנה אחד עם המוסר האנושי כפי שהוא ראוי להיות, ולכן הרמב"ם מעיר שמי שאינו במצב שהיה מקיימן גם אם לא צווה - יש לו מה להשלים בנושאי מוסר. זו אגב גישה עקבית של הרמב"ם ובהתאם הוא מפרש את דברי ר' אלעזר בן עזריה: "מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר... אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" כנסובים על מצוות שמעיות בלבד. אבל יש לשים לב שהוא לא דיבר בגנות מי שמקיים בגלל הציווי, אלא קצת בגנות מי שמקיים *רק* בגלל הציווי ולא מבין אותו.

מכאן שאין לדעתי מחלוקת בין הרמב"ם לערוך השולחן.

אבי אמר/ה...

וכמובן אוסיף במחילה, שהבנתי בדעת הרמב"ם שונה מהבנתו של השרידי אש.

טוביה שלמה בר אילן אמר/ה...

ראה כאן:
http://musaf-shabbat.com/2012/10/05/%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C/

במיוחד את ההפניה לדבריו של ר' שלמה פישר בדרשות שם - היא חשובה מאד.

אגב, לגבי דבריו של ערוך השולחן, בהקשר זה חשוב לציין את דבריו של הנצי"ב (גיסו וחתנו של בעל ערוה"ש) בהסכמתו ל'אהבת חסד' של החפץ חיים

חיים, ירושלים אמר/ה...


כל הדברים הנ"ל מפורשים ברמב"ם, הלכות ברכות, פי"א, ה"ב:
"וכל מצות עשה שבין אדם להקדוש ברוך הוא, בין מצוה שהיא חובה, בין מצוה שאינה חובה--מברך עליה, קודם לעשייתה.וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים--בין מצוות שהן חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, בין מצוות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידיים--מברך על הכול קודם לעשייתן, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות. והיכן ציוונו, בתורה שכתוב בה "אשר יאמרו לך--תעשה"
במפורש מחלק בין מצוות עשה למצוות ל"ת ובין מצוות שבין אדם לחברו למצוות בין אדם למקום.
ולכן אינו מברך על משלוח מנות וכיבוד הורים שהם מצוות בין אדם לחבירו.
ומעיון בהלכות אלו ומהדקדוק של נוסח 'קודם לעשייתן', עולה שחכמים קבעו שכדי להפוך מצוות אלו שבן אדם למקום לפעולה של מצוה יש לברך לפניה ולקשור אותה למקום. כי אם לא כן, במה היא מצוה. ולדוגמא התוקע בשופר כדי להתלמד שאינו מברך לפניה. לעומת מצוות בין אדם לחברו, שהפעולה עצמה בין אדם לחברו היא פעולת המצוה. ולדוגמא הנותן סלע זו לצדקה כדי שיחיה בני. או שמכבד הורים לא לשם מצוה. וראה שם, פ"א: "וכשם שמברכין על ההניה--כך מברכין על כל מצוה ומצוה, ואחר כך יעשה אותה". שמדמה ברכת הנהנין לברכות המצוות, שהיא מכשירה את המאכל לאכילה שאל"כ מעל (שנהנה מהעולם הזה בלי ברכה לה'), כשם שברכת המצוות מכשירה את הפעולה לפעולה של מצוה, שאל"כ נדמה כפעולת חולין.
ויש להאריך עוד בכל זה.

חיים, ירושלים אמר/ה...

אחדד מעט:
מצוה בין אדם למקום אם לא קושרים אותה למקום ע"י ברכה לפניה, היא בעצם פעולה חסרת משמעות. שכן מנתקים את הקשר שלה לה', שזו כל מהותה.
לעומת מצוה בין אדם לחברו, שכל מהותה היא היחס בין אדם לחברו ולכן ה' ציוה עליה. (כדברי סוקרטס הידועים).
וק"ל.

טוביה שלמה בר אילן אמר/ה...

לעניות דעתי, ועל פי מה שהבנתי מדברי ר' שלמה פישר בשיעוריו, אין הדבר מיוחד רק במצוות בין אדם לחבירו

שהרי מצינו שאין מברכים על תפילה, ואין מברכים על פרו ורבו (לרוב השיטות), ואין מברכים על יישוב ארץ ישראל ועוד.

אלא יסוד הענין הוא, שיש מצוות שנועדו לקיימן באופן טבעי, ולכן אין לברך עליהן. תפילה אמורה לנבוע מהאדם עצמו, וכן פרו ורבו ודאי שנדרשת מעורבות נפשית של האדם וכו'. (אגב, זה להבדיל ממצות יבום, שעליה כן מברכים, משום שענינה אינו הקשר הנפשי לאשה אלא הקמת שם המת וק"ל.

מקור ושורש לענין, הם דברי הר"ן ביחס להלל בליל פסח, שהוא בגדר 'שירה' כלומר, משהו 'ספונטני' ולא בגדר 'הלל' והאריך בזה ר' שלמה פישר בדרשותיו לפסח סימן ו'.

ולעניות דעתי, זה גם הסיבה שלא מברכים על הגדה של פסח, משום שהיא אמורה להיות בצורה של סיפור טבעי ואכמ"ל

RavTzair אמר/ה...

תודה רבה למגיבים כאן. למדתי הרבה מדבריכם, ואני מניח שעוד אחזור לנושאים שעלו כאן.

חיים - מהם דברי סוקרטס הידועים?