למצוה צריך לקפוץ

הנה משהו נחמד שנתקלתי בו לאחרונה.

הגמרא במסכת שבת (דף ה ע"ב) מביאה מחלוקת בן-עזאי וחכמים האם מהלך כעומד דמי. כלומר, האם אדם שעקר חפץ מרשות היחיד, עבר בכרמלית, והניח את החפץ ברשות הרבים מתחייב על מלאכת הוצאה בשבת. לדעת בן-עזאי מהלך כעומד, ולכן, על אף שהאיש לא עצר את הליכתו כשהוא היה בכרמלית, הליכתו נחשבת כאילו הוא עמד והניח את החפץ בכרמלית, ולכן הוא אינו מתחייב על הוצאה, שכן הוצאה מרשות היחיד לכרמלית ומכרמלית לרשות הרבים אינו איסור תורה.

התוספות במקום מביאים ירושלמי (שלא ברור אם קיים לפנינו) השואל כיצד לדעת בן-עזאי מתחייבים על העברת ד' אמות ברשות הרבים, הרי בכל רגע שהוא הולך הוא כאילו עומד ולכן לעולם אין העברה של ד' אמות ללא הנחה באמצע. התירוץ לשאלה זו, בשם הירושלמי, הוא שאפשר להתחייב בקופץ.

בספר דף על דף (המופיע בפרוייקט השו"ת) מובאים הדברים הבאים:

והקשה הגרע"א [=הג"ר עקיבא איגר] בדרוש וחידוש לר"ה (כ"ט ב) בשם חכם א', דא"כ [=דאם כן] מה הגזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר [=ד' אמות ברשות הרבים], ומדוע חיישינן שיקפוץ וזה לא שכיח ע"ש מש"כ.
ואיתא בשם כ"ק אדמו"ר בעל האמרי אמת זצ"ל דמוכח מכאן, דלמצוה צריך לקפוץ עכ"ד.
וכ"ק אדמו"ר מגור בעל ה"פני מנחם" זי"ע הוסיף בזה, דבן עזאי לשיטתו דס"ל (רפ"ב דאבות) הוי רץ למצוה קלה כלחמורה ודו"ק עכד"ק.