שילוב הפר והשעיר של יום הכיפורים

עוד משהו ליום כיפור שלא הספקתי לפרסם לפני יום הכיפורים. 

עבודות דם פר כהן גדול ודם השעיר לה', המכונים גם פר ושעיר הפנימיים, טופס מקום מרכזי בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.
העבודות של הפר והשעיר משולבות זו בזו באופן מוחלט:
- הכהן מתוודה על הפר
- הכהן עורך הגרלה על השעירים
- הכהן שב ומתוודה על הפר
- הכהן שוחט את הפר
[כאן מתבצע הכנסת הקטורת לקדש הקדשים]
- הכהן מכניס את דם הפר לקה"ק
- הכהן שוחט את השעיר ומכניס את דמו לקה"ק
- הכהן מזה מדם הפר כנגד הפרוכת
- הכהן מזה מדם השעיר כנגד הפרוכת
- הכהן מערב את הדמים ומזה את מזבח הקטורת
- את מה שנותר מתערובות הדמים הוא שופך על יסוד מזבח החיצון

כל זה אגב שונה מהתיאור בפסוקים (ויקרא טז):

(יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ:
(טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת:

בפסוקים שחיטת השעיר מתבצע רק אחרי הזאת דם הפר בקדש הקדשים ולפני הכפורת!

כיצד ניתן להסביר את השילוב הזה בין דם הפר לבין דם השעיר?

הרב משה אודס מציע את ההסבר הבא (והשב את העבודה, עמ' 73-74):
אין הכהן הגדול מסיים את כל הזאות דם הפר כנגד הכפורת והפרוכת במהלך אחד אלא עובר מדם הפר לדם השעיר בכל אחד מהשלבים כדי לבטא את ההתקדמות של הכהנים במקביל להתקדמות הרוחנית של ישראל, בכל שלב ושלב....
כאמור, אף המעבר מדם הפר לדם השעיר בקדש הקדשים וחזרה לדם הפר ושוב לדם השעיר בקדש, הוא ביטוי לצורך להביא להתפשטות השכינה לחלק של ישראל באומה במקביל לחלק הכהונה.

מו"ר הרב שבתי רפפורט מסביר את השילוב בין הדמים בהסתמך על כך שהפר ושעיר הפנימיים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, כלומר כניסה למקדש ללא טהרה מספקת, כדברי הרמב"ם (הלכות שגגות פרק יא הלכה ט):

טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים תולין עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד, ושאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ויום הכפורים מכפרין, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר אם היה המזיד מן הכהנים, ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, שנאמר וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל.

הפר מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו של הכהנים והשעיר מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשים של ישראל. מדוע נדרש שוני בכפרה? כך מסביר הרב רפפורט:

יש חילוק יסודי בין ההצהרה שמצהיר הפושע, המזיד, הנכנס למקדש בטומאה. ישראל העושה כן מצהיר שהוא רוצה לקרב למקדש למרות כוונת התורה להרחיקו... הכהן הנכנס למקדש בזדון טומאה מצהיר בכך כי חובתו לעבוד קודמת לאיסור לעבוד בטומאה...

ומזה נוכל להגיע לעניין שילוב הדמים:

אין כפרת עם ישראל על זדון טומאת מקדש וקדשיו כפשוטה - חרטה על הקיבה אל הקודש שלא כדין. בתוך תוכם של הדברים נכון ורצוי רצונם של עם ישראל להידחק ולהתקדב אל הקודש, ועדיף רצון זה על פני התרחקות מרצון ואדישות למקום הקודש...
עבודת דם הפר ועבודת דם השעיר חייבות להיות שלובות ואחוזות זו בזו, כדי להדגיש את ריצוי בני ישראל ושהקב"ה שוכן אתם בתוך טומאתם. 

[דברי הרב שבתי רפפורט מתוך מאמר בשם "פר ושעיר של יום הכיפורים" שנדפס בספר "בהיותו קרוב". שיעור של הרב רפפורט בנושא ניתן לשמוע כאן]

שיחות לפני נעילה

הנה שתי שיחות לשעת הנעילה, האחת שמסרתי לפני מספר שנים, והשנייה מתוכננת לשנה זו.

***

תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת.

העולם שואל: ניחא לשהות שעה אחת לפני התפילה – שהרי האדם צריך להכין את מזג רוחו לתפילה. אך לשם מה היה עליהם לשהות שעה אחת אחרי התפילה?

ראיתי, שתכלית השהייה אחרי התפילה היה כדי לראות מה הם יכולים לקחת איתם מהתפילה ליום שיעבור עליהם.

חסידים הראשונים לא היו נותנים להזדמנויות לצמיחה להתחמק מהם, הם היו מנצלים כל הזדמנות לשיפור.

עברנו תקופה של צמיחה רוחנית. חלקנו מראש חודש אלול, חלקנו ראש השנה, חלקנו הצטרפו רק היום. זה לא חשוב. עתה, עם הפנים לעתיד, עלינו לשאול: מה אנחנו לוקחים איתנו מכאן, מהדקות הללו של "א-ל נורא עלילה" לשנה הקרובה? האם אנחנו נצא מכאן בעוד שעה מבלי כפי שבאנו ונחזור באותה שנה כשאנחנו בדיוק באותו מצב? או שאנחנו רוצים לקחת מכאן משהו, אפילו הקטן ביותר, כדי שביום הכיפורים הבא לא נגיע בדיוק באותו מצב שבו אנחנו נמצאים כעת.

תפילת נעילה זו השעה האחרונה של היום הקדוש הזה. השעה האחרונה שנשאר לנו לשהות ולהתבונן מה אנחנו לוקחים מיום הכיפורים הזה לשנה הקרובה.

***

שעת הנעילה זה כנראה הזמן בו ירד משה מהר סיני עם לוחות שניים. קשה שלא להרגיש מעט מהתחושה שאחזה במשה באותה שעה, עת הוא נזכר בפעם הראשונה שירד מהר סיני עם לוחות: האם הפעם העם יחכו לו, או שמא הוא שוב ימצא אותם רוקדים סביב העגל?

מבחינת עם ישראל, זמן זה הוא ה"באותו מקום ובאותה אשה" עליה מדבר הרמב"ם בהלכות תשובה (רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה א):

"אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח, כיצד הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה, הוא ששלמה אמר וזכור את בוראיך בימי בחורותיך"

הם עומדים בכך ותשובתם שלמה. לכן שעת הנעילה עצמה יש בה כדי לכפר.

לכל אחד יש עגלי זהב: פעמים בהם הוא מעדיף שיקולים חומריים ושיקולי נוחות-קלות על פני שיקולים ערכיים ומוסריים. הבא נקבל על עצמנו ברגעים אלו ללכת בדרכם של אבותינו ולהעדיף את הערכי-מוסרי על פני עגל הזהב.

דייני הצללים

בימים האחרונים יש תכונה רבה סביב פסק דין שיצא מבית הדין של הרב אברהם דב לוין. בהרכב ישבו הרב א.ד. לוין (אב"ד), הרב ד"ר מיכאל אברהם והרב דוד ביגמן. הדברים נחשפו בכתבה הבאה ממוסף צדק של העיתון מקור ראשון (לחצו להגדלה):

הסיפור כולו הוא מוזר מאד בעיני. בית דין שאין לו שום סמכות חוקית החליט לעין בתיק שנידון בבית דין רשמי של המדינה. זאת, כאשר שני דיינים מתוך השלושה, שעל אף היותם תלמידי חכמים מובהקים, אינם יושבים על מדין ביום יום.
הדבר משול בעיני לחבורה של פרופסורים למשפטים יתכנסו ויוציאו פסק דין הסותר פסק דין של בית משפט של המדינה. האם מישהו היה מתייחס לזה ברצינות?

מה שהופך את הסיפור הזה למעניין הוא שההרכב הזה בעצם מנסה לצעוק שהמלך הוא עירום. הם טוענים שבית הדין נמנע מלתת את פסק הדין המתבקש משיקולים של קטנות מוחין. את הטענה הזו, בניסוחים שונים, אפשר לשמוע מזה עשרות שנים מאישים ומגופים שונים מתוך ומחוץ למערכת בתי הדין הממלכתיים. אך זו הפעם הראשונה שמתפרסמת פסק דין מנומק, מטעם "בית דין צללים", על מקרה ספציפי שבו דנו ולא הגיעו להכרעה המתבקשת.

כאמור, גם אם המקרה הזה יגיע לבג"ץ, קשה לי להאמין שבג"ץ יתייחסו לזה ברצינות. במידה ובג"ץ כן יתייחס לזה ברצינות, יווצר מצב שבית דינו של הרב לוין בעצם נתן את ידו וחתימתו לפגיעה קשה מאד במערכת בתי הדין הממלכתיים.

עוד כמה קישורים בנושא:
לפסק הדין המלא - לחצו כאן.
לסיכום פסק הדין - לחצו כאן.
לתגובת הרב מיכאל אברהם לטענות פרופ' פרימר בכתבה - לחצו כאן.

דתי וחילוני - צדיק ורשע? - המשך

לפני כשנה פרסמנו את הרשימה "דתי וחילוני - צדיק ורשע?", בה הבאנו את הדברים הבאים מהרב אהרן ליכטנשטיין (מבקשי פניך עמ' 152):

אמנם איני גורס את מה שלפעמים חלק מעמיתיי גורסים ואומרים: שמע, אין אף אחד מושלם. אנחנו לא נזהרים בזה, והם לא נזהרים בזה. הם לא שומרים שבת, אנחנו איננו זהירים בדברים אחרים. את הגישה הזאת אינני גורס. נכון שאין אף אחד מושלם, אבל מה חסר, כמה חסר, ואם הניסיונות לתקן הם ניסיונות של ממש - בודאי שזה משמעותי ביותר.

מצאתי לאחרונה דברים ברוח אחרת בספר "האיש על העדה", שאני קורא בימים אלה, על הרב שאר-ישוב כהן. הנה ציטוט מהרב כהן (עמ' 61): 

אם יש אהבה אמיתית, הלב מרגיש. האהבה מקרבת. חשוב מאד, שאדם חילוני ירגיש, שלא מתנשאים עליו. בהטפה יש התנשאות מסוימת, באהבה - אין! אדם חילוני, שמגיע לבית הכנסת - מצווה לקרב ולאהוב אותו: צריך לחשוב תמיד, כי ייתכן, שאותו חילוני עומד במדרגה יותר גבוהה מזו שלך, אולי הוא עושה או עשה מצוות, מדעת, או אפילו - שלא מדעת, והקב"ה מחשיב אותו במדרגה יותר גבוהה ממדרגת המקרב. אנחנו לא יודעים את מחשבותיו של הקב"ה ואת ערכו של הזולת.

מניין ותיקין קהילתי בימים הנוראים

"אני מאמין שבדורנו גם האיש צריך לעשות מאמץ מיוחד כדי שאשתו תוכל לקיים את מצוות עשה שהזמן גרמן ולהעשיר את עבודת ה' שלה ואת עולמה הרוחני. הבעל יכול למשל להתפלל בראש השנה במניין מוקדם, ואחר כך לשמור על הילדים בזמן שאשתו מתפללת בבית הכנסת ושומעת תקיעת שופר כהלכתה על סדר הברכות." (הרב חיים נבון, גשר בנות יעקב, עמ' 70)

אין ספק שהימים הנוראים מציבים אתגר בפני בני זוג הנמצאים בשנות הפוריות שלהם. בניגוד לשבתות ושלוש הרגלים, שמוקד החג נסוב סביב סעודות השבת והחג, בימים הנוראים המוקד נמצא בבית הכנסת. במידה ויש לזוג ילדים בגילאים שאינם יכולים לשהות זמן ממושך בבית הכנסת בלא להפריע לסובבים, נגזר על אחד מבני הזוג, ובדר"כ זו האשה, להפסיד למעשה את עיקרן של הימים הנוראים.

אכן, פתרון אפשרי לפתרון הבעיה הזו הוא שאחד מבני הזוג יתפלל במניין מוקדם, ולאחר מכן ישמור על הילדים ויאפשר לחצי השני שלו ללכת ולהתפלל בנחת. אך גם לפתרון הזה יש גבולות. במידה ויש לבני הזוג, מלבד התינוקות, בנים בגיל שכבר יכולים לשבת בבית הכנסת זמן ממושך, אך לא יצטרפו לאב בתפילה מוקדמת, ולא מרגישים בנוח לשבת ליד האם בעזרת הנשים, נוצרת בעיה חינוכית.

אך השאלה בה אני מבקש לדון עתה הוא: במידה ונניח שתפילת הותיקין הוא פתרון טוב עבור יחידים, האם תפילת הותיקין גם מהווה פתרון טוב ברמה הקהילתית?

בטרם אמשיך, אני מרגיש צורך להדגיש שאני רואה יתרון גדול בתפילת ותיקין בראש השנה, וכמי שפקד מנייני ותיקין מדי שנה, עד לזמן בו נכנסתי לתפקד כרב קהילה, נהניתי מהם מאד.

ברגע שהופכים את מניין הותיקין לפתרון קהילתי, נוצרות בעיות חדשות. אחת מהן, היכן יתפללו נשות הקהילה?
בבית הכנסת הקבוע שלהם לא מתקיים מניין מאוחר, שהרי הקהילה הקדימה את התפילה לותיקין. בבית כנסת אחר בשכונה מוכרים כסאות רק לחברי העמותה ולאורחיהם. בבית הכנסת השלישי כולם מוזמנים, אך שם גם ככה יש עומס גדול בעזרת הנשים, שהרי מלכתחילה לא בנו את עזרת הנשים בגודל שווה לעזרת הגברים. ועתה, שיצטרפו קבוצה גדולה של נשים מקהילה אחרת, זה כבר הופך את עזרת הנשים לבלתי נסבל.

בעיה אחרת, בה כבר נגענו לעיל, היא מה עושים עם ילדים בגילאי בית הספר היסודי, ובייחוד בנים. ילדים בגיל שאינם יכולים להצטרף לתפילת ותיקין מתחילתה ועד סופה, ומאידך, כנראה לא יצטרפו לאמותיהם לישיבה דחוקה בעזרת הנשים הצפוף, מה עושים עם החינוך שלהם לתפילות הימים הנוראים? ואם במקרה של היחיד ניתן לסדר שהילד ישב ליד חבר וכד' בעזרת הגברים, ברגע שזה הופך לכמות גדולה של ילדים זה הופך לאתגר לא קל לפתרון.

ועוד לא אמרנו מילה על כך שברגע שהמניין מוגדר ככזה שנועד לתת פתרון לנשים, קצב ההסתכלות על השעון גובר, וזה כמעט בלתי נמנע שקצב התפילה והרצון לסיים מוקדם ככל האפשר גם יפגע באיכות התפילה.

אני לא חושב שהבעיות הללו לגמרי פוגעות באפשרות לקיים מניין ותיקין על מנת להוות פתרון קהילתי לרצונן של הנשים להשתתף בתפילות הימים הנוראים, אך אני כן חושב שלא ניתן להצביע על מניין הותיקין כפתרון האולטימטיבי ברמה הקהילתית. יש בה בעיות לא פשוטות, שצריך לתת עליהן את הדעת.

שנה טובה!

שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה

תזכו לשנים רבות טובות ונעימות!

תהלים מז: כל העמים תקעו כף

את מזמור מז נהוג בקהילות ישראל לומר ז' פעמים לפני תקיעת שופר:

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.
יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.
עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.
זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.
נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

מה המבנה הספרותי של המזמור הזה?

מסתבר, שזו שאלה שכלל לא פשוט לענות עליה.

הרב יהודה קיל מציע חלוקה לג' בתים:

[כותרת]

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
[בית א]

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.
[בית ב]

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.
זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
[בית ג]

מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.
נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

כאשר המלים סלה ומשכיל, מורים על סיום הבתים.

ד"ר דוד אלגביש מביא ארבע אפשרויות לחלוקה לבתים (להלן ציטוט מדבריו עם הדגמא שלי לדבריו):

"זליגמן (עמ' 26) מחלק את המזמור לשני בתים: ב-ה, ז-י. שניהם פותחים בקריאה להלל את שם ה' (ב, ז), ואחר כך באה ההנמקה הפותחת בביטוי הסיבה "כי" (ג, ח). שני הבתים מסיימים באזכור האבות, יעקב ואברהם (ה, י). יעקב, שמסמל את המאבק עם עשו, נזכר בבית הראשון, כיון שיש בו ניגוד ומאבק בין ישראל לבין הגויים (ד), בעוד שאברהם, אב המון גויים, נזכר בבית האחרון, בו העמים מתאחדים עם ישראל בקבלת שלטונו של ה' (י). שני הבתים נפרדים זה מזה גם על ידי מילת הסיום "סלה" שחותמת את הבית הראשון, ומשמשת כמילת סיום שכיחה בתהילים. בהתאם לחלוקה זו נתקשה להסביר את מקומו של פסוק ו', כיון שהוא חוצץ בין שני הבתים, והוא מופיע אחרי מלת הסיום "סלה" ולפני הקריאה להלל את ה'. משום כך הציע זליגמן (עמ' 28) להעביר את פס' ו' קודם לפס' ד', ואז נקבל סדר ענייני, בו נזכרה קודם הופעת ה' (ו) ואחר כך נזכרת תבוסת האויבים (ד)."

[כותרת]

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
[בית א]

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

[פסוק שלא ברור לאן לשייכו] עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.

[בית ב]

זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

"אלא שאין צורך להזיז את הכתוב ממקומו. שני הבתים של המזמור הם הפסוקים: ב-ו, ז-י. בפתיחת שניהם מצוי שורש רו"ע, בבית הראשון "הריעו" (ב) ובבית האחרון - "בתרועה" (ו). לבית האחרון יש מסגרת (אינקלוזיו): הוא פותח בתיבה "עלה" (ו) ומסיים "נעלה" (י). בהתאם לכך, נקבל גם חלוקה סימטרית של שני הבתים, כשכל אחד מהם הוא בן ארבעה פסוקים."

[נ"ל החל טעות בציטוט דלעיל וצריך להיות החלוקה לבתים: ב-ה, ו-י]

[כותרת]

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
[בית א]

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

[בית ב]

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.

זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

"ויש המחלקים את המזמור לשלושה בתים (חכם, רס"ט): ב-ה, ו-ח, ט-י. בהתאם לחלוקה זו נקבל בתים, שבהם מספרי הפסוקים הולכים ופוחתים מארבעה לשלושה ומשלושה לשניים. השרש המנחה על"ה נזכר בכל אחד מן הבתים פעם אחת: עליון (ג), עלה (ו), נעלה (י). גם המלה 'ארץ' נזכרת שלוש פעמים במזמור, פעם אחת בכל אחד מן הבתים הללו: מלך גדול על כל הארץ (ג), מלך כל הארץ (ח), מגני ארץ (י)."

[כפי החלוקה שהציע לעיל י.קיל]

"ויש המחלקים את המזמור לארבעה בתים (כהן, 362): ב-ג, ד-ה, ז-ח, ט-י, כל אחד מהם - בן שני פסוקים, כשפסוק ו' עומד במרכזם. מרשימה ביותר היא העובדה, ששם ה' שבפסוק נמצא בדיוק במרכז המזמור, שלושים ושש מלים לפניו (ללא הכותרת) ושלושים ושש מלים אחריו. "

[כותרת]

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
[בית א]

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
[בית ב]

יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

[פסוק ו' עומד לבוד במרכז:]

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.

[בית ג]

זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
[בית ד]

מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

על כל אלה יש להוסיף את החלוקה של הרב אלחנן סמט המחלק את המזמור לשלושה בתים:

[כותרת]

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.
[בית א]

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.

[בית ב]

זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

[בית ג]

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

בניגוד לרב יהודה קיל, הרב סמט מציע שהמילים סלה ומשכיל הם דווקא באמצע הבתים והם מורים על שתיקה של המשורר וצפיה מהקורא להשלים לבדו את שהתרחש לנוכח הקריאה לתקוע, להריע ולזמר לאלהים.

כך הוא מנגיד את שלושת חלקי המזמור (לחץ להגדלה):

ביקורת ספרים: עת רצון, הרב יהודה עמיטל

בשונה מהרגלי לכתוב ביקורות ספרים רק לאחר שקראתי את הספר כולו, את הדברים הללו אני כותב עוד בטרם הספקתי להגיע למחצית הספר. זאת משום שאם אחכה עד לסיום הספר, דבריי יהיו בבחינת "עבר זמנו בטל קרבנו".

את הספר "עת רצון - שיחות לימים הנוראים של הרב יהודה עמיטל" ערך והוציא לאור בנו של ראש ישיבת הר-עציון, הרב יואל עמיטל, המשמש כר"מ בישיבת שעלבים. לא זכיתי ללמוד מהרב יהודה עמיטל וההיכרות היחידה שלי אתו, מעבר לכותרות העיתונים, היתה כשהוא לקח אותי בטרמפיסט פעם אחת מגוש עציון לירושלים. את בנו, הרב יואל עמיטל, זכיתי להכיר הכרות שטחית. גם לולי הייתי שומע דברים טובים על שיחותיו של הרב עמיטל עוד בחייו, ההכרות השטחית הזאת עם עורך הספר, היתה כנראה מספיקה עבורי כדי לרוץ לחנות ולרכוש את הספר. ואכן כך עשיתי. יומיים-שלושה אחרי שראיתי שהספר יצא לאור כבר שמתי פעמי לחנות הספרים הקרובה אל ביתי ובקשתי לרכוש את הספר החדש. לא התאכזבתי.

לפני שאגיע לספר עצמו, אני צריך להסביר את מהו המדד על פיו אני בוחן ספרים מהסוג הזה. המדד העיקרי שלי מספרים העוסקים בימים הנוראים הוא: האם אני מוצא בו נקודות שעוזרות לי להכין שיחות לימים הנוראים? זה אמנם נשמע כמו מדד מאד תועלתני, אבל מלבד זה שאכן מדובר בצורך אמיתי עבורי, שכן אני מכין שש-שבע שיחות ושיעורים בכל שנה לימים הנוראים, אני גם משתדל למצוא דברים שהם חידושים גם עבורי כדי לא להרגיש שאני מטיף לאחרים ולא לעצמי.

בספר הזה מצאתי את אשר בקשה נפשי, וגם מצאתי בו יותר.

עבורי, שיחה טובה היא שיחה שיש בה חידוש קטן שמביע רעיון יפה ועמוק שאפשר להרחיב ולהדגיש. כמובן, שבימים הנוראים הרעיון צריך להיות קשור למהותו של יום.
מיד נביא מעט חידושים שמצאתי בספר. אך לפני כן אני מרגיש צורך להדגיש שמלבד אותם חידושים ורעיונות יפים, יש בספר לא מעט מוסר. מוסר שמתאים לציבור שלנו. שזה דבר שכמדומני לא מוצאים הרבה.

מבין החידושים שמצאתי:

- "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה" - האמנם תפילתו של אברהם אבינו היא שגרמה לכך שנענה לו הקב"ה? והלוא מתחילה לא היתה כוונת הקב"ה אלא לנסותו... גם אלמלא היתה מלכתחילה התוכנית האלוהית להימנע מהקרבתו לעולה, היה יצחק ניצל מדינה של עקידה מכוח תפילתו של אברהם. (עמ' 180)
- אברהם אבינו שותק כל זמן העקידה... והנה בשיא העקידה אומר לו המלאך: "אל תשלח ידך אל הנער". מה עבר בלבו של אברהם באותו רגע? איה סופר איה משורר שיכול לתאר זאת!... אברהם המחפש ביטוי לאשר עם ליבו אינו מוציא הגה מפיו, אלא "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל..." מבטו של אברהם לעבר הקרניים הנאחזות בסבך טעון מתח גבוה. באותה הקרן אנו תוקעים, ובכך מבטאים את אותם דברים כמוסים שאין אנו מסוגלים לסדר ולבטא בשפתינו "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך". (עמ' 105)

כאמור, יש בספר גם לא מעט מוסר. אביא דוגמא אחת מתחילת הספר:

האם אנו חשים שעה שעה את הרווח שבלימוד התורה ובקיום המצוות?... אם איננו מרגישים שעה שעה ורגע רגע את הרווח הגדול שבהנחת תפילין, בשמירת שבת או בקיום הצוות בכללן, הרי מעשינו הם בבחינת "חזקו עלי דבריכם" או "שוא עבד אלוהים". 

לכל מי שמחפש ספר שיעיר אותו לקראת ראש השנה ויום הכיפורים, אני ממליץ מאד על הספר הזה.

לדעתי, מחיר הספר בחנויות הוא קצת יקר, אך אפשר למצוא אותו במחיר זול יותר באתר הוצאת קורן-מגיד ובאתר ישיבת הר-עציון (באתר ישיבת הר-עציון ניתן גם להוריד פרק מהספר).

אילו היה תלוי בנו [תגובה ל: מורים יקרים, מה אתם רוצים?]

את הדברים הבאים כתב חבר המשמש כמורה, כתגובה לדבריי: מורים יקרים, מה אתם רוצים?

אני אנסה להיענות לאתגר של הרב הצעיר, ולומר כיצד היתה נראית שנת הלימודים אילו הדבר היה תלוי בי.

ראשית, לא הבנתי את דבריו ביחס לחודש אייר. גם בחודש אייר צריך ללמוד. הילדים צריכים ללמוד גם על יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות לג בעומר ויום ירושלים. לא הבנתי כיצד אתה מציע לפתור את בעיית החופשים. אין חופשים חריגים לתלמידים בימים אלו, מלבד יום אחרי לג בעומר. כשהילדים הולכים לישון מאוחר בגלל המדורות, ממילא אין אפשרות ללמד ביום זה.

מצד שני, ביחס לחודש אלול וחגי תשרי, אין לי אלא להסכים. ברור שתלמידים צריכים ללמוד לפני החגים. מן הראוי ששנת הלימודים תתחיל בא' באלול, ולא יהיה חופש בין יום הכיפורים לסוכות.

לגבי סוף שנת הלימודים - אפשר לתכנן נכון את השבועיים האחרונים של שנת הלימודים כדי שהתלמידים ילמדו בה. לא כ"כ לימודים סדירים, אבל הרבה ענייני חינוך מתרכזים לשבועיים האלו. בנוסף, חלוקת התעודה היא לא כמו באוניברסיטה. היא חלק מהתהליך החינוכי של התלמיד, ולכן היא לא יכולה להיעשות בחופש.


האם צריך חופש גדול?

ראשית, מנקודת מבט חינוכית, החופש הוא מרכיב מאוד חשוב בהתפתחות של הילד. זה הזמן שבו הוא עצמאי, וללא מסגרת, ו'אין הדבר תלוי אלא בו'. אם הוא כל הזמן היה במסגרת, אז הוא לא לומד להיות עצמאי. כמובן, אפשר לקצר את החופש.

עם זאת, צריך לזכור שבימי הקיץ החמים, בקושי אפשר לגרום לתלמידים ללמוד. מצב המיזוג בבתי הספר לא מוצלח, וההפסקת חמות מאוד. התוצאה - יכולת הלמידה יורדת משמעותית. כך שכדאי מאוד לנצל את הזמן הזה כזמן חופש.

ובנוסף, בתי הספר זקוקים לחודש חופש לכל הפחות, כדי להכין את בית הספר לשנת לימודים חדשה.

לכן, חופש גדול באורך של חודש - חודש וחצי הוא מתבקש. בהחלט היה סביר להחליט שהחופש יתחיל ביז בתמוז ויסתיים בא' באלול, אם רק ההורים החילונים יהיו מסוגלים לעמוד בכך ששנת הלימודים תיפתח ותסתיים בתאריכים עבריים.


אפשר להחליף ימי חופש בסוף שנת הלימודים בימי חופש במהלך החורף, שאז קשה לילדים להיות בחוץ, והם יטפסו על הקירות. האם את זה רוצים ההורים? מן הסתם, התשובה שלילית. ההורים רוצים, שהמורים יעבדו יותר. אגב, אני רוצה שהעירייה תעבוד עד 20:00, כפי שאני עובד בתור מורה, והייתי רוצה שכל משרדי הממשלה יענו גם ב21:00, כפי שאני עונה לטלפונים בשאלות כאלו. אני רוצה לראות את ההורה שמפסיד יום עבודה כדי להיפגש איתי, בלי שאני מכריח אותו. מה שיותר סביר, זה שהוא יתקשר אלי בערב, ויפצה שיהיה לי זמן לדבר איתו.

אבל היום אנחנו לא עסוקים בהתבכיינות של מורים, אלא רק בשאלה מה היה אילו הדבר היה תלוי בנו.

ברור, שמה שההורים רוצים, זה שיהיו למורים פחות ימי חופש. מה ש(מרבית) ההורים רוצים, זה לא שבתי הספר ילמדו, אלא שבתי הספר יהיו בייביסיטר שלא בתשלום. הרי היה אפשר לפתור את הדבר בצורה פשוטה - ישלמו ההורים על עוד ימי לימודים, שבהם תתקיים קייטנה, לימוד באווירה חינוכית יותר, בהתאמה של התאריכים הלועזיים לתאריכים העבריים שהוצעו כאן. אבל מה שההורים רוצים זו קייטנה כזו, בחינם.

לכך כמובן, אין שום הצדקה. למורים יש תנאי העסקה, ואם רוצים לשנות אותם, צריך לשלם. מדוע לאנשים שעובדים בהייטק מגיע הרבה כסף? כי אלו הם תנאי השוק. גם תנאי העסקה של המורים הם תנאי שוק.

ע"כ דבריו של חברי.

מפאת קוצר הזמן אסתפק בתגובה קצרה בלבד. 

לדבריו של חברי צריך לחייב תלמידים באילת ובבאר שבע בפחות בחינות בגרות מאשר תלמידים בחספין ובצפת, הרי האקלים ההררי כל כך הרבה נח ללמידה מאשר האקלים בדרום. אם הבעיה היא החום, אך הערך החינוכי מחייב שיתקיימו לימודים, אז צריך למצוא את הדרך, התקציב והאמצעים שבו יוכלו התלמידים ללמוד והמורים ללמד. 

ובגדול, זו טענתי העיקרית. תפסיקו להגיד להורים מה הם רוצים (לפחות במקרה שלי, אני לא שואף לבייביסיטר שלא בתשלום. אם אני אחשוב שצריך בייביסיטר לא יהיה לי שום בעיה לשלם על השירות אותו אקבל). תתחילו להגיד מה צריך להיות לדעתכם. אם צריך ללמד והבעיה היא כסף, אז תגידו שהבעיה היא כסף. זה לגיטימי לגמרי בעיני. אבל לפחות בואו נסתנכרן על הדרישות שלנו מהמערכת. 

בעניין הורים שמתקשרים למורים: אני שומע את הטענה הזאת הרבה, ולא מבין אותה. יש היום אי-מייל. אני ממליץ לכל מורה שהורה מתקשר אליו, לבקש מההורה לשלוח לו אימייל עם פירוט הנושא עליו הוא מעוניין לדבר, והמורה ישיב במייל באיזה שעה נח לו שההורה יתקשר אליו (או לחילופין ייתן בחירה של שתיים או שלוש משבצות זמן, עם צפייה שההורה יבחר אחד. וברור שבכל משבצת זמן יש גם שעת סיום). אני יודע שיש מנהלים שדורשים מהמורים שלהם לענות לטלפונים של הורים בכל שעה - זו פשוט חוצפה! 

בעניין חודש אייר. אין לי הצעה קונקרטית איך לפתור את בעיית החופשים התכופים בחודש זה. אבל הייתי רוצה שנסכים שיש כאן בעיה שמן הסתם אם רוצים ניתן להציע כמה אפשרויות לפתרון. 

מורים יקרים, מה אתם רוצים?

לרוב, מציגים את תלונות ההורים על מערכת החינוך ושנת הלימודים כסוג של מלחמה בין ההורים למורים. דא עקא שרוב המורים שאני מכיר הם גם הורים! יתרה מכך, לכאורה אותם מורים שהם גם הורים הם אלו שיכולים לראות את כלל המערכת, הן את הצרכים של ההורים והן את צרכי המערכת. לכן, הייתי מעוניין, שבמקום לקרוא עוד מאמר ועוד מאמר מהורים שאינם מורים על לקויות מערכת החינוך, שנשמע את קולם של ההורים שהנם מורים. השאלות הבאות אינן באות על מנת לקנטר את המורים, אלא באמת נסיון מצידי לקרוא למורים להביע את קולם כאנשי חינוך בנושאים שמטרידים אותי ועוד הורים לילדים במערכת.

ובכן, מורים יקרים, מה אתם רוצים?
- תחילת שנת הלימודים הוקדמה בכמה ימים על מנת להקל על ההורים ולקצר את החופש הגדול. אך מה סוברים המורים? האם הם היו רוצים להחיל שנת לימודים שלושה ימים בלבד לפני ראש השנה? האם אינכם רואים ערך בכך שילדים ילמדו בבית הספר על חודש אלול וראש השנה?
- וכעת ששנת הלימודים מתחילה שבוע שלם לפני ראש השנה, האם זה בסדר בעיניכם, כאנשי חינוך? האם יש לכם מספיק זמן להכין את התלמידים ליום הדין?
- האם אתם סבורים שזה חלק מתפקידכם ללמד את התלמידים על חג הסוכות? אם כן, מתי בדיוק אתם מתכננים לעשות זאת?
- האם אתם מרוצים מכך שלילדיכם יש חודשיים נתק ממסגרת לימודית? האם הם זקוקים לכל כך הרבה חופש?
- מה דעתכם על כך שבחודש אייר יש כמעט מדי שבוע יום ללא לימודים, דבר שיוצר כמעט רצף, שמתחיל מראש חודש אדר ומסתיים בסיוון, של שבועות לא-מלאים של לימודים? האם זה משרת את מלאכת החינוך שאתם עסוקים בה?
- למה אתם משלימים עם זה שמובן מאליו שבשבועיים האחרונים של שנת הלימודים, הילדים לא לומדים שום דבר? [הצעת פתרון: לחלק תעודות שבוע או שבועיים אחרי תחילת החופש. אבל אז המורים יצטרכו לעבוד במהלך החופש שלהם על מנת להכין את התעודות...]
- מה בדיוק הרציונל החינוכי בסיום הלימודים מוקדם בצום עשרה בטבת? האם יש עניין להפוך את היום לששון ולשמחה אצל ילדינו כבר כעת? (על צום גדליה איני שואל, כי אני אסיר תודה על כך שאין חופש איסרו-חג ראש השנה).

בנוסף, הייתי רוצה לשמוע מהמורים את דעתם בנושא מתן תמריצים כספיים ואחרים למורים טובים במערכת. האם אתם תומכים במתן תמריצים כאלה? אלו יעדים מדידים ניתן לתת על מנת למדוד מורים טובים?

בחינות המיצ"ב: אני לא מבין מה רע במבחן ארצי הבוחן את יכולות התלמיד לענות על השאלות על החומר אותו הוא היה אמור ללמוד. מאידך, אני מבין שקיומו של המבחן הכניס את המערכת לסוג של סחרור. אך מי אשם בסחרור הזה? האם עצם קיומו של המבחן?

מורים יקרים, אנא השמיעו את קולכם.

ולאלה מכם שאינם מורים, אתם מוזמנים להוסיף שאלות בתיבת התגובות.

תגובות לפרופ' ליבוביץ'

לפרופ' ישעיהו ליבוביץ'.

פני זמן מה, בעקבות שאלה שהגיעה אלי, חיפשתי חומר שמתמודד בצורה סדורה עם משנתו של
לא הגעתי להרבה חומר, אבל מה שמצאתי לא היה מוכר לי לפני כן, ולכן אני רואה עניין בשיתופו.

הנה שלושה מאמרים שמצאתי:
- קונטרס הויכוח, הרב משה צבי נריה
- התייחסות אל פרופ' ישעיהו ליבוביץ', הרב צפניה דרורי
- רצון יראיו יעשה (על משנתו של ליבוביץ' על התפילה), הרב יעקב אריאל

בלי קשר דווקא למשנת ליבוביץ', מצאתי עניין בפסקה הבאה מתוך דבריו של הרב צפניה דרורי:

האם אתה חושב שהדור הזה מגיע לאמונה גדולה יותר מאבותיו?
אין לי שום ספק בכך. בדורות הקודמים היו אנשים שלא היה להם עולם אמונה מעבר למצוות, וכל מה שחיפשו בתורה היה רק המצוות, והתוצאה היתה שבניהם בדור הזה כבר בעטו במצוות. אנשים חיפשו ערך גדול יותר, שלם ופנימי יותר, שיוכלו להתמסר אליו. הם מצאו את זה בתחליפים, בכל מיני 'איזמים', באידיאלים שונים בעולם, משום שהאדם מחפש דברים שיתנו לו חיות. והנה, בדור הזה מגלים שהחיות נמצאת בתורה. ההבחנה שלי היא שאם אין אהבת ה', אין גם יראה. 

אני לא יכול לומר שאני מסכים עם דברים אלו, והם לא תואמים את הכרותי עם הציבור המסורתי, וגם לא את היהודים המבוגרים שזכיתי להכיר.

חופש!

חשבתי שאצליח קצת לנקות את השלחן לפני שאני יוצא לחופש, אך את אשר הלב חושק הזמן עושק. אז את סיום הנושא של "דין התורה שלי" והגלאים בשבת ועוד כמה נשאיר לעוד כמה שבועות.

כעת אני יוצא לחופש של כשבועיים. 

את הזמן שיתפנה בכוונתי להקדיש להנאה עם הילדים שנמצאים גם הם בחופש בימים אלה, אך גם להכין (או לפחות להתחיל להכין) את השיחות והשיעורים לימים הנוראים. ונוסיף לזה, שבחודש הקרוב צריך גם לישון מוקדם כדי לקום בבוקר לסליחות...

כבשנים קודמות, אתם מוזמנים לכתוב כאן בתגובות הערות והארות על הבלוג, ביקורת בונה, ממה אתם נהנים, ממה אתם לא נהנים וכו' וכו'. 

אסיים לעת עתה בנימה אישית. זה לא סוד שאני מעביר הרבה ביקורת על כל מה שמתרחש. זה גם לא סוד שהפסיכולוגים אומרים שאנשים שכל הזמן מעבירים ביקורת, הם אנשים עם לא מעט פגמים באישיות. בשבועות האחרונים קבלתי לא מעט ביקורת מקוראים ומאורחים שהביקורת שלי חרגה מגבולות הטעם הטוב. אני מרגיש פגוע וכואב כתוצאה מהבחירות לרבנות הראשית. השבוע פגשתי ברב סתיו ושמעתי ממנו כמה לקחים מהמירוץ. התפעלתי לשמוע כמה שהוא לא ביקורתי ולא תקוע בכלל בחיפוש אחר אשמים וק"ו שלא בהטלת רפש (גם לא על כאלה שלדעתי זכו לזה ביושר). גדלות נפשו רק הגדילה אצלי את כאב הלב על כל מה שהוא עבר בשנה האחרונה, ועל כך שכל התחלואים לא נשאו פרי לבסוף. אני מקווה שהחופש, ובעז"ה גם הניתוק מהבלוג ומהרשתות החברתיות, לזמן קצר, יחזיר לי קצת שלוות נפש. 

שלושה רבנים וחתונה - מי המודל המשובח?

הרב משה לוונטהל בספרו המצוין "שררה שהיא עבדות" על עבודת הרבנות עמ' 498-500, מביא את הסיפור הבא מהבן איש חי, ספר "נפלאים מעשיך" סימן קמט, עמוד רסו (לצערי, לא מצאתי את הסיפור במקורו):

נהניתי מאד מהסיפור. בסיום קריאתו שאלתי את עצמי מי מבין שלושת הרבנים האמורים היו מצוינים לשבח במגזרים הדתיים השונים? האם היתה הסכמה בין החרדים/חרד"לים/דתיים לבין הבן איש חי מיהו המודל המשובח בסיפור?

גלאים בשבת - דעת הג"ר אשר וייס

לפני זמן מה כתבנו על דעת הרב ואזנר בעניין תאורה הנדלקת ע"י גלאים, ללא שהמהלך ברחוב מעוניין או מתכוין להדלקה. כמו כן, הזכרנו לאחרונה את דעת הרב אשר וייס בשו"ת שלו, מנחת אשר, האוסר מהתורה (!) הדלקה של לד או הפעלה של כל מנגנון חשמלי. הרב וייס חידש חידוש, שלא נאמר מאז התחילו הדיונים ההלכתיים בדבר השימוש בחשמל בשבת, שיש בהדלקת המכשיר או הלד משום מלאכת מכה בפטיש.
בתשובה אחרת באותו השו"ת, בסימן לב, דן הרב וייס במה שהוא מכנה "סגירת מעגלים אלקטרוניים זעירים".
הנה הסיכום הקצר מראש הסימן:

הסימן עוסק בכל מיני מכשירים שדרך פעולתם היא שע"י קולטים הם מזהים טמפרטורה, מיקום וכד' וכך מפעילים ומכבים מערכות זעירות. לדוגמא: צמיד אלקטרוני משדר את מיקום העונד, באופן ששינוי המקום גורם לצמיד לבצע פעולת שידור, או גלאי המזהה את מצב האדם הנמצא בחדר ויודע לפי כל מיני פרמטרים האם להזרים עוד חמצן לחדר.
והנה עיקר הדברים מהסימן עצמו:

מסקנתו היא שאין זה משנה איך נסתכל על הפעולה החשמלית, כל עוד הפעולה החשמלית מתבצעת ללא כוונתו וידיעתו של המפעיל אין זה מלאכה. עד כאן זה אולי נשמע דומה לסברתו של הרב ואזנר. אך הרב וייס מסייג מאד את הדברים. הוא קובע שזה לא מלאכה רק בתנאי נוסף, שלא מורגשת הפעולה החשמלית. והרב וייס לא הסתפק בכך, אלא הוסיף הסתייגות נוספת שדבריו נאמרים לכתחילה רק במקרה של חולה. וגם היתר מצומצם זה תלוי בהסכמת "גדולי ההוראה עיני העדה".

לפי דברי הרב וייס, נראה שלכתחילה יש להמנע מללכת לכל מקום בו יש מצלמה המצלמת את העוברים ושבים. כך גם, לשיטתו שהדלקת נורת לד הוא איסור תורה, יהיה אסור להכנס לבית או לחדר בו לא כיבו לפני שבת את גלאי האזעקה.

בעז"ה בהמשך נראה גם את שיטת הרב רבינוביץ' ב"שיח נחום" בשאלת הגלאים.

דין התורה שלי: פסק הדין

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"

למי שלא זוכר את המקרה: הנתבעת התלוננה להנהלת המוסד בו עבדה שהתובעת תקפה אותה פיזית. התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה לבית הדין על הוצאת שם רע וטענה שהיא פוטרה מעבודתה בשל התלונה. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, התובעת עדיין עובדת באותו מוסד ובאותה המשרה. הנתבעת בחרה לסיים את עבודתה במוסד המדובר בעקבות האירועים שהתרחשו סביב התלונה והתביעה. 

ועתה הגיע הזמן להציג את פסק הדין. הנה הוא לפניכם כאן - אתם מוזמנים לקרוא אותו. 

יש לי כמה הערות ונקודות לציין בפסק הדין, אך אני מעדיף לדחות זאת להזדמנות אחרת (ואולי חלק מהדברים יעלו כבר בתגובות לרשימה הזאת). לעת עתה אני מסתפק במספר הערות על הקובץ המוצג בפניכם:

- למי שאין כח לקרוא את הקובץ, אפשר לדלג לעמוד האחרון. 

- למי שאין כח גם לקריאת העמוד האחרון, המסקנה של בית הדין הוא שהם מקבלים את טענותינו שהתובעת לא הוכיחה שנגרם לה כל נזק, וכן שהנתבעת נהגה כהלכה כשפנתה להנהלת המוסד להתלונן על הפגיעה בה, הגם שלא היו לה ראיות לדבריה. בית הדין גם קיבל את טענת הנתבעת שיש מקום לראות בתביעה נסיון להטרדה כנגדה. כיוון שכך, בית הדין השית על התובעת לשלם את מלא הסכום של אגרת בית הדין, במקום שהצדדים יתחלקו בתשלום האגרה. עם זאת, בית הדין לא חייב את התובעת בהוצאות משפט. 

- השתדלתי להציג רק את הנדבך המרכזי של פסק הדין, בו מופיעים הנושאים לדיון, הדיון עצמו והמסקנה. 

- עשיתי כמיטב יכולתי להעלים מפסק הדין כל אזכור של שמות וגופים שהיו מעורבים בתיק הזה. זאת, על מנת לשמור על צנעת הפרט וכן לשמור את הדיון ענייני ככל האפשר. 

- בחרתי לא לפרסם את שמות הדיינים, מכיוון שאני סבור שזה יסייע להשארת הדיון ענייני ועקרוני. 

בעז"ה ברשימה הבאה בנושא אעיר מספר הערות על פסק הדין, ולאחר מכן נתייחס לשאלה: מהן המסקנות שצריך להסיק מכל הליך דין התורה שעברתי? 

התולעים בדגים והמדענים המשקרים

לפני כמה ימים כתבנו אודות חילופי מכתבים שהתפרסמו לאחרונה בקובץ "בית אהרן וישראל" בעניין הריגת כינה בשבת. אחד הקוראים, אלי, הגיב שם ושלח לי קובץ של "בית אהרן וישראל" מלפני כ15 שנה, גליון שבט-אדר תשנ"ח, ובו התפרסם מאמר בנושא תולעים בדגים.
כפי שכתב שם אלי בתגובות, יש דמיון מסוים בין הנושאים. שכן, חז"ל כנראה סברו שהכינה נוצרת מזיעה ולא פרה ורבה מביצים כפי שאנו יודעים היום. באותו אופן, חז"ל סברו שהתולעים בדגים נוצרים שם מעצמם ואינם מביצים.
הנה המאמר המדובר:

המחבר עומד על כך שלא ייתכן שחז"ל לא תארו נכון את מה שקורה בטבע, וללא ספק חכמי הטבע טועים. הנה ציטוטים נבחרים מדבריו:

אלא שהחוקרים חכמי המדע דעתם שהשרצים נכנסים למעיים ומשם יוצאים ונכנסים לתוך בשר הדג וא"א לראותן מחמת קטנן. מלבד שאין ידיעתם בהחלט ובבירור, רק כפי השערתם, שעיקר הסכמתם שכן הוא מטעם שהם סוברים שא"א להווצר שום רמש או בעל חי מעולם רק ע"י פו"ר, וא"כ לפי דרכם והבנתם מוכרח שהיה תולעת רק מכח המוליד, וממילא מהיכן נמצאים תולעים בתוך הבשר, לכן לדעתם ודאי שבאו מן החוץ.
...
ולפי דעת החוקרים ממשיכי היסוד הנ"ל שאין התולעים באים אלא מבחוץ, ואין מאמינים בהשי"ת שברא יש מאין, וא"כ מה שייך לדון בדבריהם, ובודאי אם היו מאמינים שיש תולעים מן רקב, היה אפשר להם להבין סיבת התולעים הנמצאים בתוך הבשר, רק אחר שהם מכחישים זאת ע"כ צריך לחפש סברות לפי סכלותם מהיכן באו התולעים, ועי"ז באו למסקנה נגד דברי חז"ל...
ועוד דלא שייך לומר שנשתנו עתה הטבעיים, כי הטבע כבר הוא בעולם רק שנשתנה המדע והידיעה אצל חכמי אומות העולם, אכן לנו יש תורה הק' שקבלנוה לפני למעלה משלשת אלפים שנה המקובלת למשה מסיני ולא נשתנה מעולם.
...
ואין מקום להחמיר שלא לאכול דגים אלו, משום שעי"ז תהיה פגיעה בכבוד חז"ל, וצריכים להראות שאין התחשבות בדברי חוקרי וחכמי אומות העולם אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. 

מעניין אם הכותב משתמש בתרופות מודרניות, או רק מאלו המוזכרים בגמרא...

באותו גליון, אגב, התפרסם גם המכתב הבא שבא להתיר את התולעים משום שהם אינם נראים לעין, אך מעדיף להחמיר ולהתיר רק כשהם טחונים.

דרשת ה"אם הבנים שמחה"

לפני מספר ימים התייחסנו להוצאה מחודשת לספר "אם הבנים שמחה". היום הפנה אותי אחד הקוראים לאשכול הזה, בו מתפרסם המכתב הבא על המחבר, הרב טייכטל (יש באשכול עוד אי אלו נושאים די פיקנטיים):

בין היתר הוא מתאר במכתב כיצד הרב טייכטל נאם בבית הכנסת בהונגריה כנגד מי שנחשב למנטור שלו הרבי ממונקאטש:

זכורני איך בשבת בצהרים התאספו אז מסלתה ומשמנה של היהדות שם, ומילאו את בית הכנסת מפה לפה. הוא עלה על מעלות אולם הדוכן, והתחיל להרעים בקולו קול עוז "אבל אשמים אנחנו". ודיבר כשעה וחצי על קדושת הארץ, עבודת הארץ, ועל הטעות שהיתה נחלתנו שעמדנו מנגד, ולא שמענו בקול הקורא אלינו לעלות לארצנו הקדושה, ולכן באה עלינו הצרה הזאת. דבריו שנאמרו בקול חוצב להבות אש, עשו רושם עצום על השומעים שעמדו רתוקים ובלעו בצמא את דבריו. 

תוצאות הבחירות לרבנות הראשית

הרבה כבר נאמר ונכתב על תוצאות הבחירות לרבנות הראשית, ובכל זאת אוסיף קצת משלי.

ההפסד:
א. הרב סתיו הפסיד ברגע שהבית היהודי החליטו לא להרחיב את הגוף הבוחר. או במילים אחרות, להתנגד לחוק שטרן. היה ועדיין יש עמדה מוסרית בהתנגדות לחוק שטרן. הבית היהודי (כנראה בגלל לחץ מבחוץ, רבנים ורה"מ) קיבל החלטה לנסות ולנצח בדרך הקשה. ההפסד של הרב סתיו זה המחיר על ההחלטה הזו. לא לגמרי ברור לי שזו היתה החלטה שגויה, על אף המחיר הכבד.
ב. בנט נחשב למפסיד מהבחירות הללו. זאת, כאשר לבנט ממש לא אכפת מי הרב הראשי. מבחינתו גם אם זהבה גלאון היתה נבחרת לתפקיד, זה לא היה מזיז במיוחד. מנגד, עמד אריה דרעי שהרגיש שכל הקריירה שלו תלוי בבחירת המועמד שלו. אני לא חושב שזו הפתעה גדולה מי מביניהם הצליח. ואמנם, יש משהו פגום בכך שבנט הכריז בתקופת הבחירות שהוא יפעל למען השינוי ברה"ר, כשלמעשה לא ממש אכפת לו מהנושא. על זה מגיע לו שהוא ייחשב למפסיד. אגב, הסיבה שאין רב ראשי לירושלים זה גם כנראה בגלל שלניר ברקת לא אכפת כהוא זה אם יש או אין רב ראשי לירושלים.
ג. הציונות הדתית כולה צריכה לערוך חשבון נפש על תוצאות הבחירות, גם אלו שהתנגדו נחרצות לבחירתו של הרב סתיו. אני לא חושב שיש כיום רב ציוני דתי שהיה יכול לגבור על הרב לאו. הרב לאו זכה גם בגלל הדיל עם הש"ס, אבל גם בזכות הקשרים שלו עם העולם החילוני והדתי. קשרים שאינם רק מן הפה ולחוץ, אלא ידידות ארוכת שנים, מאור פנים ואכפתיות אמיתית. כמה רבנים יש בציונות הדתית שיכולים להתחרות בזה?
ד. הרב יעקב שפירא, הציוני-דתי הכי חרדי שאפשר למצוא לא הצליח לקבל אפילו בדל של תמיכה מהעולם החרדי או מהעולם הספרדי. איך תומכיו מסבירים את זה?

הרב הספרדי:
א. לקו הגמר הגיעו שלושה מתמודדים: הרב יצחק יוסף, הרב שמואל אליהו והרב ציון בוארון. בעיני, הראוי ביותר גם זכה בסופו של דבר. מי שספריו נמצאים בכל בית כנסת ספרדי בארץ (ואולי בעולם), ואף בחלק מבתי הכנסת האשכנזים, מגיע לו להיות הרב הראשי. זאת ועוד, שדרך הפסיקה של אביו נחשבת כיום לדרך ראויה לחיקוי, והוא ממשיך דרכו של אביו. כאן צריך לשבח את דרעי שהבין שלא מספיק שהמועמד של ש"ס יהיה הבן של הרב עובדיה יוסף, צריך שהוא יהיה בן שגם ראוי לתפקיד.
ב. אני לא יודע כמעט כלום על הרב ציון בוארון. אני יודע שהוא עמד לימין הרב עמאר בכל השנים האחרונות. אך התמודדות על תפקיד הרה"ר רק כדי לנקום בש"ס איננה נראית לי סיבה מספיק טובה כדי לרצות לראות אותו בתפקיד.
ג. אני התנגדתי לבחירתו של הרב שמואל אליהו, בגלל שהוא היה מעורב בכל מחלוקת ציבורית בתוך הציונות הדתית בשנים האחרונות. בעיני, הוא לא איש של שלום ושל אחדות. זאת, בנוסף לעמדות חוזרות ונשנות שלו שמבטלות כל דעה אחרת כאילו שהיא אינה הלכה. ביממה האחרונה התחלתי לשמוע קולות על כך שהרב שמואל אליהו השתנה קצת במהלך המירוץ לרה"ר והוא היום מבין שאם הוא רוצה מעמד רם בציבור הציוני דתי עליו להכיל גם קולות שונים משלו. אני מקווה שזה אכן נכון לטובתו ולטובת כלל הציבור.
ד. אני לא מבין מדוע שמנה וסלתה של הציונות הדתית תמכה במועמדות הרב אליהו על פני מועמדותו של הרב רצון ערוסי. מדוע ראו ברב אליהו יותר ראוי מהרב ערוסי למשרה הרמה? עפ"י איזה מדדים נקבעה התמיכה הזאת?
ה. הרב שמואל אליהו איננו הרב הספרדי היחיד בציונות הדתית. כדאי לזכור זאת גם לעתיד.
ו. ועם כל זה שהרב יצחק יוסף ראוי לתפקיד, בכלל לא ברור לי איך הוא יוכל לייעל את מערך הכשרות של הרבנות הראשית, כאשר למעשה ייעול מערך הכשרות של הרבנות יפגע בבד"צ בית-יוסף המשפחתי? האם הוא ינסה להפריט את מערך הכשרות, כפי שהציע הרב סתיו?

הרב לאו:
א. כמי שמכיר את הרב לאו מזה כשמונה שנים, אני שמח בשמחתו ומאחל לו ולכל עם ישראל הרבה הצלחה בתפקיד.
ב. כתושב מודיעין אני מצטער על עזיבתו של הרב לאו את תפקיד רב העיר. יתרה מזאת, אני דואג להרבה בתי כנסיות בעיר שאין להם רב, והיו פונים לרב לאו בשאלות הלכתיות שהיו עולות מפעם לפעם. קהילות אלו יצטרכו עתה למלא את החלל. מי יודע, אולי זה יוביל לעוד קהילות שימנו רב קהילה?
ג. האם הרב לאו הוא ציוני דתי? לא.  האם הרב לאו הוא חרדי? כן ולא. ילדיו מתחנכים במוסדות חרדיים ודברי התורה שלו הם חרדיים באופן מובהק. אבל גם הוא וגם ילדיו (עד כמה שידוע לי) למדו בישיבות תיכוניות חרדיות, ולא בישיבות קטנות וכד'. לרב לאו ולמשפחתו מאד טוב במודיעין, ואינני חושב שהם היו מרגישים בנח לחיות בתוך קהילה חרדית סגורה.
ד. האם הרב לאו הוא ישראלי? כן. ללא ספק, הרב לאו מעורה במה שקורה ברחוב הישראלי ובחברה הישראלית על כל גווניה. מהבחינה הזאת, הוא לא שונה באופן מובהק מהרב סתיו. גם ביחס שלו למדינת ישראל הוא לא בעל השקפה חרדית טיפוסית, אלא השקפה ישראלית-ציונית.
ה. מאד חרה לי שהרב לאו הצליח להיבחר ללא שהרגיש צורך להתראיין לאף כלי תקשורת רציני. למעשה, אף אחד לא יודע לומר מה מתכנן הרב לאו כרב ראשי.
ו. כאמור, אינני יודע לומר אם הרב לאו יוכל וירצה להוביל שינויים ברבנות הראשית. משפחת לאו לא רואה ברבנות וברבנות הראשית רק מקום עבודה, הם רואים ברבנות שליחות וברה"ר המוסד הרבני הבכיר של מדינת ישראל. אני מקווה שהוא מבין שאם הרבנות תמשיך באותו מסלול בו היא נמצאת אז סופה לאבדון. הרב סתיו הניח אוסף של פתרונות על שלחן החברה הישראלית. אני מקווה שהרב לאו ישכיל להשתמש בעבודה שעשה עבורו הרב סתיו.
ז. מבין הדברים שהרב לאו כן הזכיר זה את "מודל מודיעין". קרי, במודיעין הוא הצליח וצריך רק להעתיק את ההצלחה למישור הארצי. צריך להדגיש שבהרבה בחינות מודיעין היא יוצאת דופן. במודיעין אין מועצה דתית, כל שירותי הדת היו תחת ידיו של רב העיר (כך גם בשהם, אגב). במישור הארצי יש הרבה מאד ביורוקרטיה, איך בדיוק אפשר להחיל את "מודל מודיעין" במישור הארצי?

אני אישית חושב ששני הרבנים שנבחרו ראויים לתפקיד. התקשורת ורוב הציבור הישראלי לא נותנים להם, לצערי, אפילו מאה ימי חסד. אני מוכן לתת את ימי החסד ולבחון על פי המעשים. בעת הזאת מה שנצרך לענ"ד זה לא ייצוגיות אלא הרבה עבודה קשה. אני מאחל לשניהם הרבה הצלחה לטובת כולנו. 

אם הבנים שמחה, מהדורת קרן רא"ם

הגיע לידי היום מהדורה חדשה של הספר "אם הבנים שמחה", מהדורת קרן רא"ם, של הרב יששכר טייכטל, שיצא לאור ממש בימים האחרונים. הספר יצא לאור ע"י אליהו מרדכי זוננפלד - נין להגרי"ח זוננפלד, יחד עם נכדי ובני משפחת המחבר. עפ"י המופיע בשאר הספר מדובר במהדורה מחודשת ומבוארת, אך לצערי לא הרחיבו המוציאים לאור מה בדיוק התחדש והתבאר במהדורה זו. מרפרוף בספר, ניתן לראות כי הוספו לספר הערות שוליים מתוך "יומן השואה" של הרב טייכטל, שייתכן והינם חדשים.

למי שאינו מכיר את הספר "אם הבנים שמחה", הנה תיאור הספר מתוך "ויקיפדיה":

אם הבנים שמחה, הוא ספר שכתב הרב שלמה יששכר טייכטל (מחבר שו"ת משנה שכיר), שהיה אחד מחשובי הרבנים בהונגריה, ונרצח בשואה. הספר עוסק בחשיבות העלייה לארץ ישראל, אהבת הארץ ולימוד זכות על החילונים הציונים. את הספר הוציא הרב טייכטל לאור בשנת תש"ד בתנאים קשים בבודפשט.
הרב טייכטל, שהיה עד השואה בעל השקפת עולם חרדית אנטי-ציונית, שינה בשואה את דעותיו מן הקצה אל הקצה. בספר זה הוא פורש את השקפת עולמו כפי שהתחדשה לו, ואת הסיבות שבגינן החל לתמוך ביישוב הארץ, ומבסס את דבריו על אלפי מובאות וציטוטים. בין השאר מובאת בספר ביקורת על הרבנים שעזבו את קהילותיהם בשואה וברחו למקומות מפלט.
הרב טייכטל סובר שהדרך בה עם ישראל ישוב לה' ויגאל היא קיום מצוות ישיבת ארץ ישראל. הוא משווה את הרצון להיגאל בלי לעלות לארץ ישראל לרצון להוליד ילדים בלי לישא אשה. לדעתו השואה באה כעונש על ההתכחשות לארץ ישראל, והיא מהווה קריאת התעוררות לעזוב את הגלות. בספר הוא מרבה ללמד זכות על הציונים המיישבים את ארץ ישראל ומביאים במו ידיהם את הגאולה. עם זאת הוא מדגיש שאין בדבריו כדי להצדיק את העובדה שאינם שומרים תורה ומצוות, וקורא להם לשוב לדת. במקביל, הוא קורא לשומרי המצוות לשוב לארץ ישראל ובכך לשנות את אופיה החילוני.
הרב טייכטל, לאחר שהסיק את מסקנותיו, הגיע לעיירה בהונגריה וסיפר בבית הכנסת סיפור אודות אישה אלמנה שהייתה ממונה להעיר את היהודים לסליחות והדבר היה קשה עליה. אחד היהודים החילוניים בעיירה ניגש אליה, והציע להחליפה בדפיקה על דלתות הבתים בשעת בוקר מוקדמת. האישה הסכימה, וכך זה נעשה. אולם כשעבר אותו "חילוני" בבתים, לא הסכימו היהודים לקום בגלל יהודי שאוכל חזיר. בבוקר תמה רב העיירה על העדרם של תושבי העיירה. וכאן, מסופר על הרב טייכטל, "פרץ הרב טייכטל בדמעות, וצעק: נכון שהציונים מחללים שבת וכדומה, אבל הם עוררו את העם וצעקו: 'צאו מתוך ההפיכה, הגויים שונאים אותנו, אין לנו מקום אלא בארץ ישראל', ואילו אנו לא שמענו". הוא סיים את דבריו במילים הבאות: "הלוואי שנזכה לתקן את העיוות, וה' יקבל אותנו בארץ המובטחת". השומעים ההמומים לא ידעו על קיום הספר 'אם הבנים שמחה', שם פרש הרב טייכטל באריכות ובצורה סדורה את משנתו החדשה. למרות זאת הבינו השומעים שמהפך רציני התחולל בנפשו של הרב הגדול, שמאורעות השואה גרמו לו לחשוב מחדש על השקפת עולמו הקודמת (עיתון "בשבע", גיליון מס' 139).
הספר יצא לאור בבודפשט בשנת תש"ד (1943), חודשים ספורים לפני הפלישה הגרמנית והשמדת יהדות הונגריה. הספר יצא לאור מחדש, במהדורת צילום, בניו-יורק בשנת תשכ"ט (1969), בידי בנו של הרב טייכטל, שמעון, שהיה ציוני. כחלוף השנים, אנשים בעלי השקפת עולם ציונית דתית ביקשו להדפיס מחדש את הספר. הספר הודפס מחדש בשנת תשמ"ג (1983), בהוצאת פרי הארץ בעריכת הרב זאב סולטנוביץ'. לספר צורף מבוא מאת בן המחבר, הרב חיים מנחם, חסיד חב"ד, בו הדגיש את דמותו החרדית של האב.
הספר יצא עד במהדורה נוספת בשנת תשנ"ח, בהוצאת קול מבשר. הוא אף תורגם פעמיים לאנגלית. הוא נחשב לאחד מספרי היסוד של מחשבת הציונות הדתית, אם כי בפועל השפעתו על ההגות הציונית-דתית מבית מדרשם של הראי"ה והרצי"ה קוק איננה גדולה.

הספר כולו נמצא ברשת וניתן לקריאה בקישור הזה.

במהדורה הנוכחית, של קרן רא"ם, ניכר שנעשה נסיון נוסף לנסות ולהפוך את הספר לאטרקטיבי גם עבור הקונה החרדי. על כריכת הספר נכתב "מאמרים ודרשות בשבחה של ארץ ישראל וישיבתה" ועל שער הספר נכתב "מאמרים ודרשות מעוררים הלבבות בשבחה של ארץ ישראל וישיבתה", קצת שונה ממה שהמחבר כתב על שער הספר: "מיוסד על גאולתינו ועל פדות נפשינו מגלות האחרון הזה אחר שנעשה כל מה שהבורא כל עולמים או"א מבקש מאתנו ומצוונו לעשות בענין קרבת הגאולה".
במהדורה זו, מלבד הקדמת בן המחבר שכבר נדפס בעבר, ושנחזור אליו בהמשך, התווספו מכתבי פסאדו-הסכמה ל"ספרי ה'משנה שכיר'" מאת הרב מאיר ברנדסדרפר והרב יצחק וייס, ראשי העדה החרדית, ומאת הגרי"ש אלישיב והרב ואזנר. באף אחד מהם אין זכר לשם "אם הבנים שמחה". כמו כן נדפס מכתב מהרב יוסף חיים זוננפלד שנשלח למחבר על ספרו 'משנה שכיר', וכן הספד המחבר על הרי"ח זוננפלד. בסוף הספר נוספו תולדות המחבר. 

בפרק בתולדות המחבר העוסק בחיבור הספר "אם הבנים שמחה" נכתב כך (הדילוגים הם שלי - ר.צ.): 

צרות ישראל הרחיבו את לבבו לתור ולחקור לסיבת מצבם הנורא של בנ"י בגלות והוא ראה בעליה לא"י פתרון מעשי ורוחני אמונתי כאחד.
תחילתו ויסודו של החיבור, בירור הלכתי אם מצות ישיבת א"י נוהגת בזמן הזה, הוא קורא תגר כנגד אלה שחשבו ודגלו בדעה שאין מצות ישיבת ארץ ישראל בימינו וגם נימקו נימוקים כנגד העליה לארץ ישראל.... כן טען כי אף על פי שארץ ישראל נבנתה ע"י החפשיים מ"מ אין זה פוטר את החרדים מלעלות להשפיע.
הספר נכתב ברובו בהיותו מסתתר ובסכנת מות... לדאבון לב, נסגרו שארי אירופה על יהודיה והצלת הרבים ע"י עליה לארץ ישראל לא היתה מעשית עוד.
וכך הוא כותב לבנו במכתבו האחרון מבודפסט:
"לצערי הרב ולדאבון לבי, יש, שלא ירדו לסוף דעתי בכתיבת ספרי 'אם הבנים שמחה' שהוצאתי, בהיותי ב'עמק הבכא' בבודפסט בשנת תש"ג, וסהדי במרומים כי בכתבי על ישוב א"י ע"י אחינו עיני עיני ירדה מים מין הפוגות על עם ה' הנאנחים והנדכאים מתוקף חבלי הצרות שאין לתאר, וראיתי בא"י קרן אורה ועוגן הצלה, ואם כי ידעתי וחששתי שמא יתלו בי דברים שלא אמרתי ולא התכוונתי אליהם הרי יודע תעלומות יעיד עלי כמה שפכתי שיח פני בוחן לבבות, שדברי לא יהוו להם לפוקה ולמכשול, ובטוחני כי זכותה של אדמת הקודש תעמוד לכל המחוננים את עפרה לבלתי ידח ממנה כל נדח..."

המכתב הנ"ל לבנו מופיע גם בדברי הפתיחה של המו"ל של מהדורה זו, וגם בדברי בן המחבר היוצא מגדרו כדי "להזים ולהפריך את דיעותיהם למיניהם שייחסו למחבר ע"י הוצאת דברים מהקשרם... ". אני לא יכול לומר שאני מבין מתוך המכתב כנגד מה או מי הוא נכתב.

בן המחבר ממשיך בדבריו:

לצערנו נטפלו חוגים שונים לדברים הנ"ל וכיוצא בהם בספרו למצוא בהם קשר לרעיון הציוני החילוני... וברור ומובן לכל בר בי רב שהמחבר... לא התייחס כלל לתנועה הציונית החילונית שחרתה על דגלה 'א"י ללא תורת ישראל'... והתוצאה של הדוקטרינה הזאת הרי ידועה לכל: הרס הנוער והעם... מבחינה רוחנית וגשמית כאחד, המסכן עצם קיומו של העם והארץ והמתבטאת בירידה - תרתי משמע - ירידה מוסרית וירידה מן הארץ ולבסוף התנכרות לא לתורת ישראל בלבד אלא גם לעמם ולארצם, והמחריד ביותר 'ונוספו גם הם על שונאינו'. 

יש לי חשש כבד כי מי שתולה דברים במחבר כנגד דברים מפורשים שכתב הנם דווקא בני משפחתו. הנה דברים שכותב הרב טייכטל, המחבר, לקראת סוף ספרו, ואתם יכולים לשפוט בעצמכם:

הרי לך אחי, שהחיוב לכל בר ישראל לדבר שלום אל עמו ושלא לעשות פירוד בין הדבקים, ובזה תלוי כל ישועתנו, על כן מאד לבי עלי דוי על מה שנמצאים עוד כעת בינינו אנשים שמשמיעים קולם ברבים לעורר קטגוריא ומדון על בוני הארץ והעוסקים ביישובה, ומפטירין בהודע, לבדוק בתועבת אמנו הקדושה, ולעורר שנאה ושטנה על בוניה, באמרם שהמה כופרים ופשעים ומינים ושאסור להתחבר עמהם, וכדומה מן הדברים הגורמים לעשות פירוש בין הדבקים ומעכבים מלדבק את כל האומה בכלל אחד בעסק מצוה זו שעניינה הוא עד גבהי מרומים.

המעיין, תמוז ה'תשע"ג

מזה למעלה מחודש שתכננתי לכתוב על הגליון האחרון של המעיין, אך לא התפניתי לזה. אז הנה מאמרי הגליון, אם טרם נחשפתם אליהם, ומעט הערות שלי.

שלא לעמוד במקום אחד! / העורך
"אל מסתתר בשפריר חביון" / הרב יעקב משה הלוי בנימין

אבֵלותו של רבנו גרשום / אליסף יעקבסון
"וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ" / הרב עמיחי כנרתי
ההכרח בקבלת האמונה בה' בשעת הגרות / הרב מרדכי אלתר
צביעת תכלת על פי הרמב"ם ושימוש בסממני צביעה טבעיים / פרופ' זהר עמר וד"ר דוד אילוז - לאחרונה סיימתי לקרוא את הספר "The Rarest Blue" (הסקירה המופיעה כאן באנגלית תואמת לחלוטין לדעתי על הספר). על אף שקראתי בעבר מספר מאמרים על התכלת, בכל זאת הרגשתי שהספר סגר לי כמה פינות והעשיר אותי בעוד ידע בנושא. למאמר הזה נחשפתי בצמוד לסיום קריאת הספר ומבחינתי הוא היה דבר בעתו.
תנ"ך מִגובה "האני העליון" - גישת רי"ל בלוך ביחס לגדולי התנ"ך / הרב שלמה קושלבסקי - המאמר הזה הוא לדעתי קצת מעליב. המחבר "מוכיח" שהתנ"ך עצמו מצהיר שאין ללמוד אותו "בגובה העיניים":

ניתן להיווכח שהגישה הרווחת בתורה עצמה ובמקורות חז"ל, היא לראות את גדולי התנ"ך כמלאכי עליון ואף מעבר לכך. ניתוח, אפילו ב"קריאה יחפה", של פסוקי התורה, מצביע על הנחת-יסוד שרואה בגדולי התנ"ך אנשים שיש להתייחס למעשיהם ולדבריהם בחרדת קודש, שהרי מדובר על אנשים שמעשיהם קובעים ומעצבים את עתידן של אומות שלמות למשך אלפי שנים. כך במעשה ברכת יצחק ליעקב ולעשו (בראשית פרק כז) קיימת הנחת יסוד ברורה שאינה כתובה במפורש, אך רבקה, יעקב, עשו ויצחק כולם בטוחים בכך שמילותיו של יצחק יקבעו את תבנית מערכת היחסים בין אומת יעקב לאומת עשו למשך אלפי שנים קדימה. כלומר, הם מודעים להיותם ראשי אומות (כמו שכבר נאמר לרבקה "שני גוים בבטנך"), והם מודעים להיותו של יצחק אדם שבברכתו הוא נותן את העולם באופן ממשי לאחת משתי האומות האלו. הרי בברכה אנו עוסקים - האם אין יצחק יכול לברך בעושר ובנכסים ובהצלחה גם את יעקב וגם את עשו? מן הדברים שבתורה עולה, שכולם כאחד תפסו את ברכת יצחק כמעניקה את העולם כולו ליעקב, באופן שלא ניתן לתתו פעמיים.
.... כלומר, ברור הוא שיש כאן אנשים שמעשיהם קובעים ומעצבים את המציאות של ההווה והעתיד.

אני חושב שהמחבר היה יכול להשקיע מעט יותר מאמץ לנסות ולהבין את השיטה עליה הוא חולק. 

תגובות והערות
הערה על הספר 'ויואל משה' / הרב מיכאל קליין - מעולם לא הבנתי את הצורך של אנשים מהציבור שלנו לעיין בדבריו של ה'ויואל משה' ולחלוק עליהם. ייתכן וזה קשור לדברים (החריפים קצת) שכתב פרופ' נדב שנרב.
מסורת לעוף ללא נוצות / יוסף כץ
עניין בליעת כלים בזמננו / הרב שמואל הכהן

על ספרים וסופריהם

שו"ת 'מנחת אשר' / הרב אוריאל בנר - זה המאמר שהכי נהניתי ממנו בגליון הנוכחי. הכותב הצליח לעורר בי לא מעט סקרנות ורצון להכיר את הספר עליו הוא כותב, הלא הוא שו"ת מנחת אשר של הג"ר אשר וייס. במיוחד מצאתי עניין בסעיף הבא מתוך דבריו:

הפתיחה לסימן ל מיוחדת בחריפותה: "קבלתי לנכון הקונטרסים. ואין אני מסכים אף לא למילה אחת שכתב. לענ"ד שגה בזה שגיאה גדולה ומסקנתו חמורה ביותר ויש בה מכשול לרבים באיסור דאורייתא רח"ל"... מהו הנושא המדובר? האם המדליק נורת לד בשבת עובר איסור תורה. בתוך הדברים מתברר יחסו של הרב לאיסור חשמל בשבת: "האמת יורה דרכו דיש לפלפל ולפקפק בכל הדרכים והסברות שנאמרו בזה... אך כל מי שירצה להקל בזה למעשה הוציא עצמו מן הכלל, וכאילו בת קול יצאה מן השמים שיש בזה חשש מלאכה דאורייתא". וכאן מגיע הרב לחידוש מקורי ומשמעותי: "אני כשלעצמי נראה לי דיש בסגירת המעגל החשמלי... חשש מכה בפטיש דאורייתא", וזאת על פי האמור בירושלמי שרבי יוחנן ור"ל עיינו בכל המלאכות שבעולם "וקבעו שמעשה זה יש בו חשיבות, תיקון וחידוש ומשום כך - מלאכה הוא, ורק אחר כך התבוננו לאיזו מל"ט הוא דומה... ונראה... שכך גם לגבי סגירת המעגל החשמלי... דללא כל ספק יש בה המצאה עצומה שאין כמותה תיקון וחשיבות... וכך גם לגבי נורות לד".

לדברי המנחת-אשר, כפי שהוא מובא כאן, כל הפעלה של כל מכשיר חשמלי יהיה כרוך באיסור תורה של מכה בפטיש. אני כמובן אצטרך לחכות ולראות את דבריו בפנים, אך לעת עתה אפשר לפחות להעלות מספר שאלות לאויר שעליהם נצטרך לענות:

א. מה פירוש "סגירת מעגל חשמלי"? האם מדובר בסגירה פיזית של המעגל, קרי קירוב חוט אל חוט? כיום, מכשירים רבים, ובודאי כל המכשירים האלקטרוניים שלנו, אינם פועלים על טכנולוגיה שיש בה סוג כזה של סגירת מעגל, אלא מבוססים על טכנולוגיה של מוליכים למחצה שכאשר מעלים את הזרם המעגל "מתעורר לחיים" ונעשה מוליך. האם לדבריו יהיה הבדל בין הדלקת מכשירים כאלה לבין הדלקה של מכשירים בהם יש סגירת מעגל במובן הישן? במקרים רבים כיום הדלקת נורת לד איננה כרוכה בסגירת מעגל, האם עדיין יהיה בה משום איסור תורה? 

ב. האם יהיה אסור בשבת להפעיל מנגנון בעזרת מים או רוח? האם הפעלה של מאוורר חשמלי יהיה אסור מהתורה, אך הפעלה של מאוורר דומה בעזרת רוח או מים לא יהיה אסור מהתורה? 

הערות ותיקונים על תוספות הרא"ש למסכת נידה מהדורת מוסד הרב קוק / עדיאל ברויאר

בעניין מקור ה"כללים" לשימוש רש"י בתרגום / הרב דוד סיגל
נתקבלו במערכת / הרב יואל קטן

`The Lamentation in Jerusalem` by Rav Avraham Yitzhak Hakohen Kook ZTL / Rav Bezalel Naor