"וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו"

מה פירוש המילה "אחר" שבפסוק (בראשית פרק כב יג): "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:"?

רש"י הסביר: 

אחר - אחרי שאמר לו המלאך (לעיל פסוק יב) אל תשלח ידך, ראהו כשהוא נאחז, והוא שמתרגמינן וזקף אברהם עינוהי בתר אלין: 

כלומר, צריך לקרוא את הפסוק כך: 

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו [לאחר שהמלאך סיים את דבריו] וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ

רשב"ם הסביר:

וירא והנה איל - עובר לפניו:

אחר נאחז בסבך בקרניו - כלומר אחרי כן ראה את האיל מדי עברו נאחז בסבכי היער 

כלומר, צריך לקרוא את הפסוק כך:

 וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל [עובר לפניו, ול]אַחַר [מכן האיל] נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ

אבן-עזרא הסביר:

אחר נאחז - אחר שנאחז בסבך בקרניו 

כלומר, צריך לקרוא את הפסוק כך: 

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל [ל]אַחַר [ש]נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ

עקידת יצחק: תפיסת הרב רבינוביץ'

ראו גם:

עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק
עקידת יצחק: תפיסת הרב יונתן זקס
עקידת יצחק: תפיסת הרב שג"ר

מתוך: ויקיפדיה

דברי הרב נחום אליעזר רבינוביץ בנושא עקידת יצחק מופיעים בספרו "מסילות בלבבם" במאמר בשם "המוסר הטבעי ומוסר התורה" (על חלק אחר ממאמר זה כתבנו כאן), בסעיף הנקרא "בין מוסר טבעי לצו דתי - פרשת העקדה" (עמ' 80-88 בספר).

להלן חלק מדבריו (הדגשים במקור):

מה היתה המטרה בנסיון הזה? לא רק לבחון את אמונתו של אברהם במראה הנבואה, אלא גם ללמדו שגם כדי לקלוט את האמת שבנבואה יש צורך בתורה. מדוע עשה לו הקב"ה את זה? כדי שאברהם יבין שאי אפשר לסמוך על מוסר טבעי ושכל אנושי בלבד, אלא צריך גם תורה. אין תורה אלא בהתגלות נבואית לעם ישראל כולו, ולא בהתגלות אישית לנביא.
...הקב"ה בא ללמד את אברהם שבינת האדם לבדה אינה מספיקה, גם אם האדם מצליח לגלות באמצעותה את הבורא יתברך ולהבין את רצון הבורא, מכל מקום שכל האדם מוגבל הוא בתפישתו. הוא משיג רק את מה שהוא מבין מתוך הרגל של לשון, תרבות ושפה. לפיכך, הוזקק אברהם ללמוד את המשמעות האמתית של הצו: "קח נא את בנך... והעלהו שם לעלה", מתוך ניסיון אדיר, עד דכדוכה של נפש.
... ושני צדדים לדבר: מצד אחד, התורה באה להדריך את האדם בדרך הישר והיא מורה לו מהי האחריות המוסרית שהוא מחויב בה. ומצד שני, מי שלא פיתח רגישות מוסרית גבוהה - לא ידע לפעול כראוי על פי התורה. 

עקידת יצחק: תפיסת הרב שג"ר

ראה גם:
עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק
עקידת יצחק: תפיסת הרב יונתן זקס

דברי הרב שג"ר על העקדה מובאים בספר "נהלך ברג"ש" במאמר בשם "אי הוודאות כניסיון העקדה". הוא בונה את דבריו סביב דברי חז"ל במדרש הגדול:

ועליו הכתוב אומר: "הניסה דבר אליך תלאה", נאמר הפסוק הזה כנגד אברהם אבינו, שבשעה שאמר לו הקב"ה: שחוט בנך והעלהו לפני, מיד קיבל עליו והלך לשחטו. קדמו השטן לדרך...
אמר לו: זקן שכמוך יטעה בכך?! לא אמר אלא להטעותך ולהלאותך, הרי כתיב בתורה "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", ואתה טועה והולך לשחוט את בנך?! יכול אתה לומר לו "שאמרת לי" - הוא אומר לך: מי מעיד בי? ואפילו יש לך עדים, עבד שמעיד ברבו אי אפשר, ואם העיד אין עדותו כלום. חזור בך!
אמר לו: איני שומע לך שלא לעשות רצון אבי שבשמים, לך נאמר: "הניסה דבר אליך תלאה". 

הרב שג"ר מנתח מדרש זה באריכות ומשווה את דברי השטן ודברי אברהם לטענות רעי איוב. 

הנה מסקנתו של הרב שג"ר מדברי חז"ל על העקדה (עמ' 121):

הלקח ברור: עמדה דתית יומרנית ויודעת כל הופכת את הניסיון ועמו את המאמץ הדתי בכלל, לפיקציה. הניסיון בפרט, וחיים דתיים ומגע ממשי עם האלוקים בכלל, קיימים רק במקום של אישיות בעלת ענווה המסתפקת באי ידיעתה. עמדה יומרנית נובעת מגאווה, והיא קולו של השטן. הניסיון שייך תמיד לסובייקט שמעצם טיבו נתון בערפל. אובייקטיביזציה של הניסיון הדתי היא הפרכתו. מכאן תגובתו של אברהם אבינו, שאמנם יודע את האמת האובייקטיבית, אך ידיעה זו אינה גורעת כמלוא הנימה מהניסיון ומרצינותו.
נוכל אם כן לסכם את דברי המדרש בהקשר הדיון שלפנינו. טענת המדרש נגד הניסיון כפולה:
ראשית, הציווי המוסרי הנורמטיבי אוסר את מעשהו של אברהם. שנית, אי אפשר להגיע לוודאות לגבי טיבו של הניסיון. מהו רצון ה' האמיתי - לקיים את הציווי או למרוד? כל אמירה אלוקית נתונה לפרשנויות שונות ואפילו הפוכות. מהו, אם כן, רצונו של אלוקים? עונה המדרש: תמימות. אך העימות המוסווה בין תגובתו של איוב לזו של אברהם מלמד שלתמימות זו אין אפיק אחד קבוע וברור מראש. המחאה, לפי המדרש, היא תגובה דתית נכונה, שאיננה נופלת מהציות בהקשר של הניסיון.

עקידת יצחק: תפיסת הרב יונתן זקס

ראה גם: עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק

הרב זקס
ויקיפדיה

הרב השר יונתן זקס דן בפרשת העקידה, בספרו "השותפות הגדולה" (ספר מעניין ומעורר שנהניתי עד מאד לקרוא. מומלץ מאד!), כאשר הוא מנסה לבנות תזה כי "לוז אמונתו של אברהם [הוא] האהבה ככוח-העל היצירתי שבתוך העולם" (עמ' 158).
אחת הבעיות שיש בטענה זו הוא שאנו מוצאים את אותו א-להי אהבה מצווה על אברהם לעקוד את בנו!
לצורך התמודדות עם הבעיה הזו, מנסח הרב זקס הבנה חדשה לפרשת העקידה. נביא את עיקרי דבריו (עמ' 172-174, הדגשים במקור):

אלוהים מבטיח לאברהם, ליצחק וליעקב שני דברים, פעם אחר פעם: ילדים ונחלה... ופעם אחר פעם ההבטחות נתקלות במכשולים ובהשהיות... ילדים וקרקע הם הטבעיים שבנכסינו. כמעט לכל אחד יש מהם... מה שלכולם יש באופן טבעי, [לאבות ולאמהות האומה] יש רק כמתנה מאלוהים... האמהות, לבד מלאה, היו כולן עקרות. כשנפקדו בילדים, ניכר היה שזו מתת אל...
וכך גם הארץ... האבות היו נוודים... ישראל נעשה לעם שיש לו ארץ רק בחסד האל...
בני ישראל אינם בעליה של הארץ. הם רק תושבים בה, וזכותם זו מותנית בהכרתם שהיא שייכת לא להם אלא לה'. והאמור על הארץ אמור גם על הילדים. אברהם... נועד לעבור על בשרו חוויה שתכונן... את ההכרה שילדינו אינם שייכים לנו, אלא אך ורק לה'...
הניסיון שנתנסה אברהם בעקידת יצחק נועד אפוא לבחון אם הוא מוכן לותר על הבעלות על בנו ולהשיבו לידי אלוהים. לזאת מכוון המלאך כשהוא עוצר את אברהם משלוח ידו בנער ומסביר לו: "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".
...התורה אומרת לעם הברית: אינכם הבעלים של ארצכם, ובאותו אופן גם אינכם הבעלים של ילדיכם. זו הייתה לידתה של דמות האב המקראי, האב-כמחנך, המנוגדת לתפיסה האחרת של האב, תפיסת האב-כבעלים.

לדבריו, הניסיון נועד ללמד את אברהם תובנה שכלל לא היתה מקובלת בזמן העתיק: שהילדים אינם שייכים להורים. לילדים יש חובות כלפי ההורים, אך גם להורים יש חובה לחנך ולדאוג לילדים, כפיקדון שנתן להם האלוהים.

עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק

רשומה ראשונה בסדרה (בעז"ה)

רמברנדט, עקדת יצחק, 1635
מתוך: ויקיפדיה

עקידת יצחק היא ללא ספק אחת הפרשות המעסיקות מאד את עולמנו הדתי. הן מפאת שזו מוצגת בתורה כשיא חייו ומפעלו של אברהם אבינו, והן מפאת המתח הבלתי נמנע בין המצפון לבין הציווי האלקי. מחברים רבים כתבו וניתחו את העקידה ומשמעויותיו, ואני מבקש בסדרה זו לעסוק בחלק מתשובותיהם לשאלות: מה היתה מטרת העקידה? מה ניסה הקב"ה ללמד את אברהם ואת הדורות אחריו?

הרב קוק כתב מסה ארוכה של פרשנות על פרשת העקידה בסידור עולת ראיה, אך מסתבר שתפיסתו של הרב קוק אינה פשוטה להבנה כלל.
הרב חיים סבתו מביא סיכום לדברי הראי"ה (קישור) והוא מסביר את מהות הניסיון כך (הדגשים שלי):

כל מעשה העקידה בא להוכיח את ההיפך מהחוויה המצויה בעבודת הפסילים. העקידה נעשית מתוך שיקול דעת והיגיון, ועל כן היא דרגה גבוהה בהרבה מעבודות ה-ל הנעשית בשיכרון דעת.

על פי הבנה זו של דברי הרב קוק העיקר בנסיון העקדה להראות שבעבודת ה' יש פוטנציאל להגיע לדבקות בה' גם ללא צורך באקסטזה רגעית, אלא בשיקול דעת והיגיון.
אך העקידה מסתיימת בציווי לא לשלוח יד אל הנער כדי להמחיש ולהראות שהקב"ה חפץ בחיים:

על כן, מוכיחה פרשת העקידה על תפיסתה ההפוכה של התורה לעבודת ה'. הלא עיקרה הינה באמירה "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", אולם רוצה התורה להראות לאדם את הדבר והיפוכו, את כך שאין זה רצון ה"כלל", אולם אם היה זה רצון ה' - לא היה בדבר חיסרון.

הרב יואל בן-נון בספרו "המקור הכפול - השראה וסמכות במשנת הרב קוק" מנתח גם הוא את דברי הרב קוק על העקידה. אך אם היה מי שאינו יודע כי מדובר על אותו טקסט ועל אותו רב קוק, בקלות אפשר היה לחשוב כי מדובר על משהו אחר לחלוטין. מה היתה מטרת העקידה לדעת הרב קוק? כך מסביר הרב יואל את דברי הרב קוק (עמ' 180-183):

כל הקונפליקט שבניסיון, בין הציווי על העקדה, לבין המוסר ואיסורי התורה על תועבות המולך, נכון רק עד לרגע שבו קרא מלאך ה' מן השמים, הרגע שבו תם הניסיון, והעתיד המוסרי, התורני והאנושי חזר לחיות, אחרי שהיה בסכנה של חדלון גמור... מלאך ה' החזיר את המוסר למקומו. האלוהים ניסה את אברהם, עצירת הניסיון הופיעה דרך מלאך ה' - הופעת דבר ה' באמצעות מלאך, מסביר הראי"ה, מבטאת את החזרה אל האיסור המוסרי על שפיכות דמים בכל תוקפו, ואת רחמי האב על בנו, שגם הם "מן השמים".
... הראי"ה ראה דווקא בפרשת העקדה מקור מובהק, אשר מבסס את הצדק והמוסר, כמו את החסד ואת האהבה הטבעית. כל הערכים האנושיים, הטבעיים והמוסריים, אשר נראה כנידחים כליל בשלב הניסיון, "חוזרים ונראים" ביתר שאת בדבר ה' השני שמופיע בקריאת מלאך ה' מן השמים. הנסיון לא בא אלא כדי לחשוף את מסירות הנפש של אברהם, ואילו קיום המוסר והערכים האנושיים הטבעיים לדורות מכוח דבר ה' ואהבתו - נובע מקריאת מלאך ה' מן השמים, בשלב השני של הפרשה.
... פרשנים והוגים, מתוך שכנוע פנימי עמוק או מתוך מצוקת האימה, הפכו את ניסיון העקדה לאבן פינה יחידית או עיקרית, לשם הגדרת תפיסת התורה. הם קראו את הופעת ה' בפרשה באופן ברור - רק פעם אחת - ולא נתנו משקל לכך, שאמירתו מופיעה ונשמעת בפרשת העקדה שלוש פעמים - שבעיקרן הן שתיים, הנסיון מחד גיסא וקריאת מלאך ה' "מן השמים" מאידך גיסא, ויחד הן מגדירות היטב את המקור הכפול של הסמכות ושל הערכים.

פרשת העקדה אצל הראי"ה, דוקא היא מקור מובהק להכרעה מן השמים לטובת המוסר, באשר העיקר בה במאמר ה' הוא: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה".

לדידו של הרב יואל בן-נון, בהבנת דברי הראי"ה, השיא של העקידה היא בציווי השני בה הקב"ה מלמד את אברהם (ואת כולנו) שאין סתירה בין המוסר האלקי לבין המצפון האנושי, וויתור על אחד מהם הוא פגיעה בא-ל.

על הדיבור הראשון לאברהם, הציווי על העקידה, מסביר הראי"ה שאברהם נכנע לחלוטין למלא את הצו בלי שום רגש "של כהות, של רישול ושל דיכאות". כשהרב יואל בן-נון מביא דברים אלו של הראי"ה הוא מעיר על כך הערה מאד אישית:

מעולם לא יכולתי לקבל במנוחת הנפש פירוש זה של הראי"ה - הרגשתי ממש סלידה וריחוק בניגוד עמוק למה שהרגשתי בדרך כלל בכתביו. רק ההמשך הרגיע את נפשי הסוערת, כאילו עברתי משהו מהניסיון. 

ואכן ההמשך, שהבאנו לעיל, הרגיע את נפשו של הר"י ושוב הוא מעיר על דברי הראי"ה:

תגלית זו היתה בשבילי חויה מכוננת - המשמעות היהודית העיקרית (לדורות עולם) בפרשת העקדה, איננה הניסיון, אלא דבר ה' מפי מלאכו, שבא לחזק את הערכים האנושיים, המוסריים והרגשיים, ולגלות בהם את משמעותם העליונה מכוח דבר ה'.

ביקורת ספרים: עת רצון, הרב יהודה עמיטל

בשונה מהרגלי לכתוב ביקורות ספרים רק לאחר שקראתי את הספר כולו, את הדברים הללו אני כותב עוד בטרם הספקתי להגיע למחצית הספר. זאת משום שאם אחכה עד לסיום הספר, דבריי יהיו בבחינת "עבר זמנו בטל קרבנו".

את הספר "עת רצון - שיחות לימים הנוראים של הרב יהודה עמיטל" ערך והוציא לאור בנו של ראש ישיבת הר-עציון, הרב יואל עמיטל, המשמש כר"מ בישיבת שעלבים. לא זכיתי ללמוד מהרב יהודה עמיטל וההיכרות היחידה שלי אתו, מעבר לכותרות העיתונים, היתה כשהוא לקח אותי בטרמפיסט פעם אחת מגוש עציון לירושלים. את בנו, הרב יואל עמיטל, זכיתי להכיר הכרות שטחית. גם לולי הייתי שומע דברים טובים על שיחותיו של הרב עמיטל עוד בחייו, ההכרות השטחית הזאת עם עורך הספר, היתה כנראה מספיקה עבורי כדי לרוץ לחנות ולרכוש את הספר. ואכן כך עשיתי. יומיים-שלושה אחרי שראיתי שהספר יצא לאור כבר שמתי פעמי לחנות הספרים הקרובה אל ביתי ובקשתי לרכוש את הספר החדש. לא התאכזבתי.

לפני שאגיע לספר עצמו, אני צריך להסביר את מהו המדד על פיו אני בוחן ספרים מהסוג הזה. המדד העיקרי שלי מספרים העוסקים בימים הנוראים הוא: האם אני מוצא בו נקודות שעוזרות לי להכין שיחות לימים הנוראים? זה אמנם נשמע כמו מדד מאד תועלתני, אבל מלבד זה שאכן מדובר בצורך אמיתי עבורי, שכן אני מכין שש-שבע שיחות ושיעורים בכל שנה לימים הנוראים, אני גם משתדל למצוא דברים שהם חידושים גם עבורי כדי לא להרגיש שאני מטיף לאחרים ולא לעצמי.

בספר הזה מצאתי את אשר בקשה נפשי, וגם מצאתי בו יותר.

עבורי, שיחה טובה היא שיחה שיש בה חידוש קטן שמביע רעיון יפה ועמוק שאפשר להרחיב ולהדגיש. כמובן, שבימים הנוראים הרעיון צריך להיות קשור למהותו של יום.
מיד נביא מעט חידושים שמצאתי בספר. אך לפני כן אני מרגיש צורך להדגיש שמלבד אותם חידושים ורעיונות יפים, יש בספר לא מעט מוסר. מוסר שמתאים לציבור שלנו. שזה דבר שכמדומני לא מוצאים הרבה.

מבין החידושים שמצאתי:

- "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה" - האמנם תפילתו של אברהם אבינו היא שגרמה לכך שנענה לו הקב"ה? והלוא מתחילה לא היתה כוונת הקב"ה אלא לנסותו... גם אלמלא היתה מלכתחילה התוכנית האלוהית להימנע מהקרבתו לעולה, היה יצחק ניצל מדינה של עקידה מכוח תפילתו של אברהם. (עמ' 180)
- אברהם אבינו שותק כל זמן העקידה... והנה בשיא העקידה אומר לו המלאך: "אל תשלח ידך אל הנער". מה עבר בלבו של אברהם באותו רגע? איה סופר איה משורר שיכול לתאר זאת!... אברהם המחפש ביטוי לאשר עם ליבו אינו מוציא הגה מפיו, אלא "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל..." מבטו של אברהם לעבר הקרניים הנאחזות בסבך טעון מתח גבוה. באותה הקרן אנו תוקעים, ובכך מבטאים את אותם דברים כמוסים שאין אנו מסוגלים לסדר ולבטא בשפתינו "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך". (עמ' 105)

כאמור, יש בספר גם לא מעט מוסר. אביא דוגמא אחת מתחילת הספר:

האם אנו חשים שעה שעה את הרווח שבלימוד התורה ובקיום המצוות?... אם איננו מרגישים שעה שעה ורגע רגע את הרווח הגדול שבהנחת תפילין, בשמירת שבת או בקיום הצוות בכללן, הרי מעשינו הם בבחינת "חזקו עלי דבריכם" או "שוא עבד אלוהים". 

לכל מי שמחפש ספר שיעיר אותו לקראת ראש השנה ויום הכיפורים, אני ממליץ מאד על הספר הזה.

לדעתי, מחיר הספר בחנויות הוא קצת יקר, אך אפשר למצוא אותו במחיר זול יותר באתר הוצאת קורן-מגיד ובאתר ישיבת הר-עציון (באתר ישיבת הר-עציון ניתן גם להוריד פרק מהספר).

דרשה לראש השנה: "אל תשלח ידך אל הנער"

בשעה שאברהם אבינו עמד לשחוט את בנו, קרא אליו מלאך ה' מן השמים ואמר לו:

אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. 

סביר להניח שכל אחד מאיתנו שהיה עומד באותו מצב היה מיד זורק את המאכלת ורץ לביתו. אך רש"י מביא בשם חז"ל את הדברים הבאים:

אל תשלח - לשחוט, אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום:

האם אברהם באמת רצה לפגוע בבנו? ברגע שהמלאך אמר לו "אל תשלח", מדוע הוא מתווכח?

נראה שטבע האדם לשכנע את עצמו שמה שיש לו זה האידיאלי. האדם מסתכל על המצב שלו ולא שואל את עצמו 'מה אני יכול לשנות כדי שהמצב יהיה טוב יותר?', אלא 'מדוע המצב שלי כרגע טוב, או לפחות טוב יותר מאשר המצב של השכן?'.

אברהם אבינו עומד לשחוט את בנו. סביר להניח שבשלושת ימי ההליכה מבאר שבע להר המוריה הוא כבר הצליח לשכנע את עצמו מדוע בכל זאת זה לטובה. גם ככה הוא זקן מדי כדי לראות את הנכדים גדלים... וכד'.

כשהמלאך אומר לו "אל תשלח ידך אל הנער", קשה לו להשתחרר מן הפרדיגמה שהוא נמצא בה. והוא שואל חזרה, אתה בטוח? אולי בכל זאת עדיף. אני כבר חשבתי שזה הכי טוב ככה. 

חלק מעבודת ראש השנה והימים הנוראים בכלל זה להשתחרר מכבלי הפרדיגמות הישנות ולשאול את עצמנו: האם בחיים שלנו אין דברים שבמקום לראות איך משנים ומשפרים אותם, אנחנו כבר שכנענו את עצמנו שהמצב הוא אידיאלי?