"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו"

מאת: שמעון לרנר

(מורי ורבי מבקש אני מראש מחילה אם הדברים שאכתוב יפגעו בכבודכם. "עת לעשות לד'...")

קשה מאוד לתאר את עומק השבר והזעזוע הממלאים אותי מאז יום רביעי שעבר. (כן, אני יודע, הפרשייה התפרסמה כבר ביום שלישי אבל בשעות הראשונות הייתי בהכחשה גמורה ולא הסכמתי להקשיב בכלל לחדשות).
ספק אם אני בכלל צריך. ודאי רבים בציבור מסוחררים כמוני ויכולים לדמיין ולתאר לעצמם מה עובר עלי.
הלב נקרע לרסיסים, כואב לי פיזית ונפשית, ואינני מוצא מרגוע לנפשי.

רבים וטובים ממני כבר שיתפו את הציבור בהרבה כיווני חשיבה מועילים, ובכל זאת נדמה שהשאירו לי מקום קטן להתגדר בו.

מאז שהתחלתי את חטיבת הביניים בישיבת חורב ועד סיום הישיבה התיכונית (ואף מעבר), נדמה בעיני הרב כמלאך ד' צבקות.
אהבתי (ואני עדיין אוהב) את הרב אלון כמו שתלמיד נאמן יודע לאהוב את רבותיו. למדתי ממנו תורה הרבה ועוד יותר מידות ומעשים טובים. הוא תמיד ידע לקרוא את מצב הרוח שלי במבט חטוף, וידע יותר טוב מרבים אחרים לעודד בזמנים קשים.
האם הוא חיבק יותר מדי? אינני יודע. זכורים לי היטב שני חיבוקים שזכיתי לקבל ממנו.
אחד ליד קברו הטרי של נחשון וקסמן הי"ד, כשראש הישיבה בכה יחד איתנו.
השני בחתונה שלי, כשראש הישיבה הגיע בשעה מאוחרת לריקודים [היו לו עוד כמה אירועים באותו ערב].
משניהם אני שואב כוחות עד עצם היום הזה וגם עכשיו לא הייתי מוותר עליהם בשום אופן.

קל מדי לתלות את הבעיה בהערצה מופרזת לרבנים. זה נכון שצריך להזהר אבל זה לא כל הסיפור. אין בי (ומעולם לא הייתה לי), הערצה עיוורת לרב כלשהו. חבריי ואנוכי לא נמשכנו כלל וכלל לצד הכריזמאטי.
במישור העקרוני, דמותו של הרב אמורה להצטייר בעיני תלמידיו כמלאך ד' צבקות. יש בזה סיכון מסוים אבל בחיים הרבה פעמים הרווח תלוי בסיכון. רק כך אפשר לגדל דור שבאמת שואף לגדלות בתורה.

רבים אומרים למיחש מיבעי.אבל למיחש למה?למיחש שמא היסודות שעליהם נבניתי וחונכתי רעועים ומטים ליפול? למיחש שתחילת דרכי בקודש נשענת על אשליה ומצג שווא?
למיחש שהכלי שממנו קיבלתי כל כך היה ח"ו פגום?

והזעקה בוקעת ועולה מעומק הנשמה.

מורי ורבי הלא אתה לימדת אותי מה היא יראת שמים אמיתית. את מימיך שתיתי ואתה הכנסת אותי תחת כנפי השכינה.שלי ושל ביתי - שלך.רבים אומרים שזכויותיו של אדם אינן נמחקות סתם כך.
שאין מלאכים, ושכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.
זה מסביר אולי איך יתכן שיקרה כזה דבר אבל לא איך אני צריך להתייחס למה שכבר היה.
הרי בודאי שאם צריך לחשוש כבר אי אפשר לראות בו דוגמא אישית שלאורו אלך.
קשה לי לקבל את העובדה שאולי כל עולמי הרוחני איננו מיוסד על אדני הקדושה והטהרה.

ובשעות קשות אלה מתנגנים באוזני שוב ושוב דבריו של אדמו"ר הזקן מחב"ד בספר התניא.
רק הסתכלות מיוחדת זו עזרה לי באמת לעבור את הימים האחרונים.

"דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות"

ראייה פשוטה אך כל כך חודרת את המציאות ומאפשרת לפשר בין מה שהמוח יודע למה שהלב מרגיש.

"נפש אחת מצד הקליפה...וממנה באות כל המידות רעות...
דהיינו כעס וגאוה...ותאות התענוגים... והוללות וליצנות"

שתי נפשות נפרדות לחלוטין שאינן נוגעות אחת בחברתה ונלחמות זו עם זו באופן מתמיד.

"ונפש השנית בישראל היא חלק א-לוק ממעל ממש"
אין לי ספק שמה שזכיתי לראות אצל הרב היה הצד הא-לקי והקדוש.

אין לי ספק שכל הדברים השמורים בזכרוני מגיעים ממקום קדוש וטהור.
אמנם נכון, ברגע שלמיחש מיבעי נפגמת דמות מלאך הא-לוקים.
כשאני מסתכל עכשיו קשה לי לאבחן ולהפריד בין הצדדים השונים.

אינני יודע אם אצליח אני להגיע למדריגה בה אוכל להמשיך ולבקש תורה מפיו.

החשש המקנן בלב פנימה מטשטש את הראייה.
אבל דבר אחד אני יודע בוודאות גמורה:
דמות נשמתו הא-לקית של מורי ורבי צרובה על לוח ליבי לעד.

הדברים נכתבו בדמע

תורת חב"ד לבני הישיבות - רשמים אישיים, מאת: סגן-צעיר

אחרי היעדרות ממושכת, הוא חוזר! אני שמח לקדם חזרה לשורותינו את סגן-צעיר שחוזר עם כוחות מחודשים.

חוב גדול אני חייב לבלוג הזה שדרכו נחשפתי לראשונה לתורת חב"ד בכלל, ולארגון 'תורת חב"ד לבני הישיבות' וחוברות 'מעיינותיך' בפרט. בעקבות החשיפה כאן, הצטרפתי בשנה שעברה לתוכנית 'לב לדעת' שבו זכיתי ללמוד בפעם הראשונה בחיי את ספר התניא, וקיבלתי הצצה חטופה אל האוצרות הרבים הטמונים בו. כשעוד הייתי תלמיד ישיבה נרתעתי קצת מלימוד חסידות והעדפתי להתרכז בגפ"ת. במיוחד נרתעתי מתנועת חב"ד שהצמיחה מתוכה תנועה משיחית ממש. אי לכך אני מאוד מאוד מודה ל'רב צעיר' על הסקרנות שהוא הצליח לעורר בקרבי לפינה זו של תורת ישראל.
מעטים מאוד הם הנקודות בחייו של אדם עליהם הוא יכול להצביע ולומר 'בנקודה הזאת חל שינוי משמעותי בהשקפה שלי על העולם'. מעטים עוד יותר הם הספרים שיכולים לגעת בשורש הנשמה ולחולל שינוי מהסגנון הנ"ל. הדברים נכונים פי כמה, ככל שהאדם מתבגר ונהיה יותר מבוסס בדעותיו והשקפותיו. אינני חושב שעולם ההשקפה שלי היה חשוך לפני שפגשתי את ספר התניא, אבל בהחלט נתווסף גוון חדש שלא הצלחתי להבחין בו מקודם. מבחינה מסוימת אני דווקא שמח שנתקלתי בה בשלב קצת יותר מאוחר בבנין האשיות, ולא בתחילת דרכי בתוך עולם הישיבה.
במסגרת תוכנית 'לב לדעת' נבחנו על ספר התניא (חלק ראשון), במעמד די מרשים שנערך בח"י אלול בשנה שעברה, כ-250 בחורים. למעלה מ-80% מתוכם חובשי כיפות סרוגות. מן הסתם נתון זה אינו מפתיע את בני הישיבות שביניכם, אבל הוא בכל זאת ראוי לתשומת לב. בהקשר הזה מאוד מעניין להקשיב לדבריו של הרב דרייפוס בהתוועדות בישיבת שיח (לינק) בה הוא מציג גישה מאוד חיובית אך יחד עם זאת גם מאוד מאוזנת ביחס לחב"ד. הוא מצליח לשים בצורה מדויקת את האצבע על הנקודות הבעייתיות בתורת חב"ד מנקודת ההשקפה של הציבור הדתי לאומי (סגירות מחשבתית, התבטלות טוטלית כלפי ה'רבי', היחס לציונות וכו'), ובאותו הזמן מצביע על הרב שג"ר כמורה דרך שהפגין באישיותו הרחבה, איך בכל זאת אפשר לשלב בין הזרמים. הוא מביע הסתייגות קלה כלפי ארגון 'תורת חב"ד לבני הישיבות' ומפחד שהבחורים יאבדו את חוש הביקורתיות שלהם אבל לעניות דעתי זו חשש קצת רחוק. נדמה לי שיש דווקא הרבה מאוד פוטנציאל להפריה הדדית, שיכול לצמוח מה'שידוך' הזה. השפעה אחת חשובה שאולי כבר מורגשת בשטח, הוא בחיזוק התנועה השפויה והלא משיחית של חב"ד (אכן הופתעתי לטובה באירוע המרכזי שהתקיים בי"ט כסלו שלא שמעתי שם את צמד המילים רבי-משיח, ולו פעם אחת).
בנושא המשיחיות כדאי להפנות את תשומת הלב למאמר מאוד מעניין שיצא בכתב העת 'תכלת' בקיץ האחרון (תשס"ט) 'המשיח האבוד של חב"ד' שבו שוטח המחבר (תומר פרסיקו) בצורה די משכנעת את הטענה כי הרבי האחרון (הרב מנחם מנדל שניאורסון) אכן האמין כי הוא בעצמו המשיח. למי שבקי בתורת חב"ד אולי אין הדברים מפתיעים ומחודשים (למעשה מסתבר שהרב שג"ר כבר אמר את זה כמעט מפורשות [לינק] כבר בתשס"ו) אולם בשבילי זה היה 'שוק' לא קטן. כמו שכתב 'רב צעיר' (לינק) הטענה ש'כל פעולות הרבי מליובביץ' בארבעים ושתיים שנות פעילותו כאדמו"ר היו מכוונות להבאת המשיח' כבר נמצא בספרו של הרב יצחק קראוס 'השביעי'. אולם על אף שטענה אחרונה זו הייתה מוכרת לי, אף פעם לא עלה בדעתי לחשוב שהרבי באמת מתכוון לעצמו. אם נכונים הדברים, זה אכן שופך אור חדש על הרבה מהפעילות של חסידות חב"ד, אבל מצד שני אותי אישית זה גם די מפחיד.
בחזרה לעניינינו - למי שמעוניין, מתחילה עכשיו תוכנית המשך של 'לב לדעת' ללימוד החלק השני של התניא החל משער היחוד והאמונה. פרטים במודעה.

סקר לא רשמי - האם ישנם עוד מבין קוראי הבלוג (אולי זו סוג של שליחות חב"דית חדשה, בעידן האינטרנט) שנחשפו דרכו או בדרך אחרת לתורת חב"ד - הכנסו והגיבו!

חכמה בגויים תאמין, מאת: סגן-צעיר

יש לי רגשות מעורבים בקשר לרשימה שאני הולך להציג בפניכם. מצד אחד זה מאגר מדהים של ידע שבכוחו לעורר השראה ואפילו לפעמים לשמש כשיחת מוסר. מצד שני מקונן בליבי חשש שבכל זאת אולי יש כאן אפשרות שזה יכול להיגרר לכדי ביטול תורה. נדמה לי שניתן לסמוך על הקוראים לדעת לדלות את המוסר, ולהתמכר לתופעה במידה הנכונה. למי שזקוק למשהו לבין-הזמנים בכדי לחדש כוחות, זה בודאי אחת האופציות הפחות מזיקות שיש בעולם האינטרנט.
על מה אני מדבר? ובכן, אני מדבר על התופעה הנקראת 'שיחות TED'. מדובר על מאגר עצום של שיחות מאלפות בכל התחומים. ראשי התיבות TED מציינות: טכנולוגיה, בידור, ותכנון, ואכן יש השקעה מרובה להפוך את השיחות לצורה של בידור. יחד עם זאת, הרבה פעמים זה רק מוסיף לעוצמה ולרלבנטיות שלהם. השאיפה היא להגביל את הדובר ל-18 דקות (זמן אפיית מצה), ולאלץ אותו להיות קצר קולע ומרשים.
המאגר כולל כיום למעלה מ-450 שיחות קצרות (משהוא בין 6-20 דקות כל אחד) וכל יום-יומיים מתוספת שיחה חדשה. חלק מהשיחות מציגות את המילה האחרונה בטכנולוגיה (לדוג' החוש השישי [אנגלית], והמצאות מופלאות [עם כתוביות]) חלק מככבות בזכות צורת פרזנטציה מעולה ומעוררת התפעלות (הצגת נתונים כמו שלא ראית מימיך [עם כתוביות]) אבל לרובם יש מסר חזק וחשוב שבהחלט יכולה לגרום לכם לחשוב.
בפעם הראשונה שנתקלתי במאגר, נשאבתי לתוכו ונשארתי רוב הזמן פעור פה. כן, עד כדי כך. אילו הייתי תקוע על אי בודד עם כל הזמן שבעולם, יכולתי להעסיק את עצמי למעלה מחודש רק בלצפות פעם אחת בכל השיחות ועוד כמה חודשים רק לצפיות חוזרות (ותוך כדי כך כל הזמן מתוספים לאתר עוד פנינים). כרגע אני מגביל את עצמי לקחת איזו טעימה קצרה פעם או פעמיים בשבוע.
חידוש מרענן שעלתה לאתר רק לפני כחודשים הוא פרויקט התרגום שבו צופים מכל העולם עוזרים בכדי להעלות לאתר כתוביות לשיחות במגוון לשונות. זאת אומרת שכרגע דוברי העברית יכולים ליהנות מכתוביות בכ-65 שיחות, ועם הזמן המספר רק ילך ויגדל.
אני מביא כאן רק דוגמית מהמעט שהספקתי לטעום וליהנות ממנו באופן מיוחד. לכל שיחה צירפתי כותרת קצרה שמגדירה באופן תמציתי מסר תורני שניתן לדלות מהשיחה. אני אתחיל עם הבלטה של שש שיחות (האמת שדי קשה לצמצם ולבחור רק שש) ואם התגובות יהיו טובות אולי תהיה סדרת המשך.
הערה אחרונה לפני שאני נעלם ונותן לדוברים את הבמה. כמו בכל דבר שאין יסודותיו בהררי קדש (תורה בגויים אל תאמין), ישנם כמה שיחות (בודדות במספר) שאין תוכנם ראויה לבני תורה. אם זאת מכיוון שדי קל לזהות אותם, אינני מהסס להמליץ על החוויה בכללה תוך כדי זהירות רגילה לברור את התבן מהבר. אינני מדבר כאן על שיחות שמטיפות לכפירה בא-לקים והישענות רק על המדע (שגם כאלה יש במאגר), אותם אני דווקא חושב שכן חשוב לראות (למי שכבר בוגר, ובעל השקפת עולם איתנה, כמובן) בשביל לברר את האמת וללמוד מה להשיב.

1) אם אין לכם זמן לכל הדוגמיות ואתם רוצים להתחיל רק אם אחת מהם, אז המצגת המדהימה של סיר קן רובינסון הוא חובה, במיוחד לכל מי שעוסק בחינוך (ומי מאיתנו איננו עוסק בצורה זו או אחרת בחינוך מדי יום ביומו). זו אחד מהשיחות הראשונות שעלו לאתר והיא אולי החשובה שבהם (וגם אחת מהאהובות ביותר על הצופים). לצערי לשיחה זו אין עדיין כתוביות בעברית.
קן רובינסון (20 דקות) יצירתיות בבתי הספר (אנגלית)
חנוך לנער על פי דרכו

2) שיחה חשובה על מקומה של סייעתא דשמיא בתהליך היצירה.
אליזבט גילברט (20 דקות) גאונות (עם כתוביות)
מה אנו, מה חיינו, ומה חסדינו

3)עם שם כמו בארי שוורץ, אולי זה לא ממש בגדר 'חכמה בגויים', אבל שיחה מרתקת בכל זאת על הליכה הקו הדק בהפעלת ההיגיון כדי לעשות את הדבר הנכון.
בארי שוורץ (21 דקות) אובדן החכמה (עם כתוביות)
השולחן ערוך החמישי

4) השיחה המאוד קצרה הזאת כולל הרבה תובנות עמוקות על איך שצורת ההסתכלות שלנו משפיעה על ההתנהגות שלנו.
פיליפ זימברדו (7 דקות) גישה בריאה לזמן (אנגלית)
עבדי זמן עבדי עבדים הם

5) האמת שזה מתחיל כשיחה פושרת שכמעט נטשתי באמצע, אבל מאוד כדאי להחזיק עד הסוף. לאחר כ-10 דקות די בינוניות, כשהיא הגיעה לסיכום בשלוש הדקות האחרונות, אני חייב להודות שעברה בי צמרמורת.
קתרין פולטון (13 דקות) עתיד הנדבנות (אנגלית)
מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי

6) ולסיום, אחרי הרשימות הקודמות שלי, אי אפשר בלי אחת מהשיחות החזקות והאהובות עלי במיוחד. אם רק נוכל להיענות לאתגר.
סט גודין (18 דקות) השבטים שאנחנו מנהיגים (אנגלית)
אני ואתה נשנה את העולם

סוף דבר (מרב צעיר): גם אני קיבלתי את הטור הזה ברגשות מעורבים, והתלבטתי אם אחד הקוראים יכתוב לי בתגובה "מה הקשר ליהדות?". אחרי שנכנסתי והתרשמתי באמת כי-טוב, אמרתי לעצמי שבכל מקרה ראוי לפרסם מיזם מעניין כזה, גם אם אין לו ערך תורני. לאחר מחשבה מעט יותר מעמיקה נשארתי עם מספר שאלות פתוחות: מדוע אני מתרשם כל כך מהרצאות באנגלית, הרבה יותר מהרצאות שאני שומע בעברית? האם זה בגלל שעברית איננה שפת האם שלי? האם האנגלית יותר עשירה? האם מתוך אוכלוסיה הרבה יותר גדולה, יותר קל למצוא מספר דוברים מעולים? האם זה בגלל שבחו"ל תלמידי תיכון לומדים לדבר בפני קהל? אינני יודע. הדבר היחיד שאני יודע זה ששמעתי כבר מספר הרצאות מהאתר הזה באנגלית, הדוברים מעניינים (גם אם הנושא איננו עומד אצלי בראש סדר העדיפויות), רהוטים, חלקם מצחיקים, וזה פשוט תענוג לשמוע אותם. אני חושב שלכל מי שיש לו בשורה להפיץ לעולם, יש מאיפה להכין שיעורי בית.

הרהורים על רשתות חברתיות - חלק ב', מאת: סגן-צעיר

ובכן, לאחר שבשבוע שעבר (ברשימה: הרהורים על רשתות חברתיות - חלק א', מאת: סגן-צעיר) נכנסנו לעולם המושגים של הרשתות החברתיות וראינו ש:
1. הן באות לענות על צורך מוחשי ואמיתי,
2. הן מאמצות את תרבות הקיצור כפי שהיא משתקפת מהעולם המודרני,
יכולים אנו עכשיו לגשת לשאלה המרכזית והיא אכן מביאה איתה סכנה גדולה ויחד עם זאת מקופלת בתוכה גם הזדמנות אדירה.

האם יש כאן התפרקות תרבותית?
התפתחותן של הרשתות החברתיות מאפשרת לכל אחד ואחד לבנות לעצמו רשת ייחודית המתאימה לאמונותיו ותחומי ההתעניינות הפרטיים שלו. מבחינה גיאוגרפית זו אמנם יכולה להיות רשת חובקת עולם, אבל מצד שני - מבחינת תחומי עניין, האדם נחשף רק לקומץ דעות והשקפות הגורמות לו להרגיש בנוח. כל תחום אזוטרי ככל שיהיה יכול למצוא את מקומו ואת חבורת האנשים שתתעניין בו. מאידך, תחומים ותרבויות שאינן תואמות את השקפת עולמו של בעל הרשת, פשוט נמצאים מעבר לגדר והוא אינו צריך להתעמת איתם כלל וכלל. נוצרת למעשה מציאות וירטואלית נוחה שבה האדם לא צריך לבחון בדקדקנות את אמונותיו, והוא לעולם אינו צריך לשאול שאלות מעמיקות באשר לצדקת דרכו.
מבחינה תרבותית אין כבר משמעות ללאום, ואפילו מקומה של הדת הולך ופוחת. אין יותר מקור סמכות מרכזית. כל אחד מגדיר לעצמו את הפרמטרים, ומשבץ בתוכם את מה שמתאים לו. סיכום תמציתי ויפה של ההיסטוריה של גיבוש ופירוק זהויות תרבותיות, ובמיוחד תפקידה של הטכנולוגיה בתהליך, ניתן לקרוא בספרו של הרב יונתן סאקס The Home We Build Together.

מדורת השבט
כאן נכנס לתמונה סט גודין (שכבר הספקנו לפגוש בשבוע שעבר). בספרו החדש Tribes (שהייתי מגדיר כקריאה מחויבת לכל צוערי קורס קצינים), הוא מרחיב את הדיבור על חוקי המשחק החדשים בעולם (העסקים, ובכלל). המצב שחדש שנוצר, מאפשר לכל אחד שמאמין במטרה מסוימת, לאסוף סביבו קבוצת אנשים מסורים לעניין, ובעצם ליצור שבט. כל מה שצריך זה אדם אחד שמוכן לקחת על עצמו את תפקיד המנהיג ואין שום רעיון שאיננו בר השמה. על פי פרשנות זו, הרשתות החברתיות הן בראש ובראשונה כלי לגיוס תמיכה וליצירת שבט. ברק אובמה ניצל אפשריות זו במיומנות רבה בבחירות האחרונות. גם באיראן מנסים היום גורמי המהפכה החדשה להתחבר לפוטנציאל הנזכר כדי לגייס תמיכה כלל עולמית.
קווי התקשורת היום כבר לא יוצאים ממקום מרכזי אחד ומשדרים משם להמונים. כל אחד מחובר ישירות לכל אחד אחר בתקשורת ישירה ומיידית. הרשתות החברתיות הוכיחו את עצמן ככלי יעיל ביותר לגיוס תמיכה מהירה לכל מטרה שרק ניתן למצוא לה קהל. מי שיש לו את הרצון ואת הלהט הפנימי יוכל להיות מנהיג. במובן זה, אתגר הרשתות אינו בשביל אלו שכבר נמצאים בראש הפירמידה. הרשתות משנות את חוקי המשחק ונותנים כח דוקא בידי אלו שבאים לחולל שינוי ב'סטטוס קוו'.

מנהיגות אמיתית
בעולם שבו כל אחד יכול להנהיג, אכן נדרשת חשיבה מחודשת לגבי תפקידם של עיני העדה. הרבנים לא צריכים לצרצר, אבל מאוד כדאי שבכל אופן יקדישו תשומת לב מיוחדת למתרחש בשטח. בנקודה הזאת צודק לדעתי יונתן אוריך ("למי צרצרו הרבנים?"), ששאלת הרשתות החברתיות אכן צריכה להעסיק את הרבנים. יש צורך בהגדרה מחודשת של תפקיד הרב. הצעד הראשון הוא להכיר בכך שאכן חוקי המשחק משתנים. התעלמות מן העובדות רק תוביל לכרסום מעמדם של הרבנים ולפגיעה באמונת חכמים.
אינני בטוח שאני יכול להצביע בבירור מה צריך להיות הכיוון. אני דווקא חושב שהפתרון איננו צריך לכלול אימוץ של תרבות הקיצור. יותר מתמיד אנו זקוקים דווקא לאלה שכן יכולים להעמיק ולחשוב. יותר מתמיד נזדקק לדמויות מעוררות הערצה כרבנים ומחנכים הדומים למלאכי ה' צבקות. יותר מתמיד חשובה היכולת לפתח קשרים חמים וארוכי טווח עם התלמידים, כך שכל מי שמחליט לקחת לידיו את אתגר המנהיגות, תמיד תעמוד מול עיניו דמות דיוקנו של רבו.

אני ואתה נשנה את העולם
רוחות של שינוי מנשבות בחלל העולם. זיהוי נכון של כיוון הרוח יכול לאפשר לרתום את הכוחות הטמונים בו למטרות נעלות. אין לי ספק שיש כאן הזדמנות. היוזמה צריכה להתעורר מלמטה, מהאנשים שמאמינים בכנות ביכולת לפעול ולשנות. האתגר האמיתי איננו למנהיגים, אלא לאנשים הפשוטים כמוני וכמוכם, ומכל מי שבאמת אכפת לו. אין כאן המלצה להתחבר דווקא לרשת חברתית זו או אחרת, אבל יש כאן קריאה לכל אחד ואחד לממש את הפוטנציאל שהטכנולוגיה החדשה מעמידה בפנינו, ולנצל אותו לפעול ביתר שאת לתיקון עולם. בדור המיוחד שזכינו לחיות בו יש ביד כל אחד מאיתנו את הכלים, אין הדבר תלוי אלא בנו.

הרהורים על רשתות חברתיות - חלק א', מאת: סגן-צעיר

הקדמה (ממני: רב צעיר)
לטובת הקוראים שאינם מתמצאים:
Facebook זה אתר אינטרנט המאפשר, לכל המעוניין בכך, לפתוח מעין בלוג (כמו זה). אך בשונה מבלוג רגיל, העמוד בפייס בוק של המשתמש נגיש אך ורק לאנשים שהוא הגדיר כחבריו. הייחודיות של פייסבוק ברשת זה שרוב (אולי כל) המשתמשים, רשומים בו בשמותיהם המלאים. סביר להניח שאם אדם יירשם כאנונימי, הוא לא יצליח להתקשר לחברים (מי רוצה להיות חבר של אדם אנונימי?) וממילא אין לרישומו באתר שום תכלית.
Twitter זה אתר אינטרנט הדומה מעט בקונספט לפייסבוק, אלא שבטוויטר (שתרגומו: צירצור) כל אדם יכול להיות מנוי של מישהו אחר שמצרצר. הטוויטר מאפשר לכותב לכתוב הודעה קצרה שאינה עולה על 140 תוים (אותיות! לא מילים!), והודעה זו תישלח לכל מי שנרשם לקבל את ההודעות של אותו כותב. או לחילופין אדם יכול לבחור לכתוב הודעות לאנשים מסויימים שהוא מכיר את כתובת הטוויטר שלהם. (כל זה כתבתי, לא מתוך היכרות, אלא מהשמועה, אז תסלחו לי אם יש טעויות קטנות).

הרהורים על רשתות חברתיות (I)
אני מעלה כאן כמה מהרהורי לבי בנושא החם והמרתק של רשתות חברתיות. ההתייחסות שלי כאן תתמקד ברשתות facebook (להלן: פייס-בוק) ו- twitter (להלן: טוויטר), אבל רוב המחשבות שאני מעלה כאן רלבנטיות באופן כללי בלי קשר ייחודי לרשת זו או אחרת. יש ברשימה זו הרבה קישורים – רובם לצערי באנגלית, אבל חשבתי לצרפם בכל זאת, ולו רק בתור ביבליוגרפיה. אשמח לקבל תגובות ומחשבות מהקוראים, שודאי יכולים להאיר את הנושא מזוויות ראיה נוספות.

מהפכת הרשתות החברתיות הינה תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. רק לפני כחודש כתבת השער בשבועון Time היתה: "איך טוויטר תשנה לנו את צורת החיים" (לינק). הדרך שבה אנו צורכים חדשות ומידע, משפיעה לא רק על התגובה הישירה שלנו לגירויים מבחוץ, היא אפילו משפיעה על צורת החשיבה שלנו (לינק). הויכוח אם זה טוב או לא אינו רלבנטי, זו המציאות בשטח. הנוער כבר שם, ולאט לאט ישנה תזוזה גם במרכזי הכובד של מעגלי השפעה נוספים.
גם עולם התורה לא יוכל להישאר מחוץ למשחק זמן רב. כאשר כללי המשחק משתנים, רק מי שמצליח להתאים את עצמו למציאות החדשה, הוא זה שישרוד. לפני כמה זמן עלתה ב'הרהורים בלוג' התהייה: האם כדאי יותר לנסות להשפיע דרך פייס-בוק? (לינק). בכתבה לפני חודש ב-nrg (למי צרצרו הרבנים?) ניסה יונתן אוריך להתחיל לגשש ולמצוא נקודת חיבור לטוויטר. בהמשך אתייחס לטענותיו לגבי חשיבות הקיצור, אולם לעניות דעתי הוא פספס נקודה הרבה יותר חשובה בסיפור. אולם, לפני שנגיע לנקודה המכרעת בסוגיית הרשתות, נטפל בשתי נקודות חשובות נוספות.

האם יש משמעות ל- "חברותא וירטואלית"?
השאלה הראשונה שאני רוצה לעסוק בה, היא השאלה "האם יש כאן באמת משהו אמיתי?". מצב שבו יש לאדם אלפי 'חברים וירטואליים', לכאורה היה צריך להעלות גיחוך במקרה הטוב. 'לא יתכן שיש פה חברות אמיתית – זו בודאי רק אשליה' יאמרו הספקנים. יש מידה של אמת בדברים מעין אלו. חייב להיות שאנו מקריבים משהו בעומק החברות, כשאנו פורשים את רשתנו בצורה כל כך רחבה. אבל זה רחוק מלהיות כל הסיפור. בהרבה מקרים הרשתות החברתיות מעניקות לנו כלים ויכולות להתחבר לאנשים בצורה שלא יכולנו לדמיין. כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים קשרים אלו אינם פחות מועילים מקשרים חיים אמיתיים (לינק).
בנוסף ניתן לטעון שהערך האמיתי של טוויטר איננו קשור כלל לפן הוירטואלי, אלא ליכולת שלו למנף קשרים וירטואליים לכדי קשרים חיים ואמיתיים (לינק). ציירו לעצמכם את המשל הבא (הוא לא קרה באמת, אבל מי יודע...): 'רב צעיר' קופץ לעיה"ק ירושלים לקנות ספרים. הוא שולח צרצור קצר בטוויטר לגבי תוכניותיו (ברור שזו במה יותר נוחה לעניין מאשר על גבי הבלוג עצמו או באי-מייל). 'סגן צעיר' (שמחובר גם הוא לטוויטר ועוקב אחרי 'רב צעיר') שמעולם לא זכה לפגוש את 'רב צעיר' פנים אל פנים, רואה שיש כאן הזדמנות ויוצר קשר שמוביל למפגש. זו רק דוגמא אחת קטנה. אני אישית באמת מחובר לטוויטר, ובזכותו יצא לי לפגוש אנשים שבלעדיו היו חולפים על פני ללא משים. שימוש אנונימי ברשתות חברתיות או בבלוג אכן מפספס חלק מיתרונות אלו (ראו דיון מעניין בנושא כאן).
צד אחר של המטבע הוא היכולת של רשתות אלו להעניק לנו נגיעה אישית לאנשים רחוקים מאיתנו (גיאוגרפית, תרבותית, דתית וכו'). כאן ניקח לדוגמא את הסיפור של הבחירות באיראן [אינני יודע מה יהיה שם כשירד האבק, אבל כל עוד קיים סיכוי שנזכה לראות נס גלוי מתחולל ממש מתחת לאף, אני מנסה לעקוב ולא להיות בבחינת 'איננו מכיר בניסו' (נידה לא.)]. כאשר קוראים את הצרצורים המגיעים משם, מצעירים המסכנים נפשם מול משטר אכזרי ועוין, אי אפשר שלא לחוש בפחד ולדאוג קצת לשלומם. אל אף שבימים כתיקנם חלקם בודאי מוכנים ללא היסוס לזרוק אותי לים, קשה למי שלבו בקרבו להישאר אדיש לגורלם. מהצד השני, גם כאשר ברור שטוויטר לא גרמה להתקוממות, ההרגשה שקולם נשמע בעולם, בודאי נותנת לאנשים דחיפה פסיכולוגית שאת ערכה קשה למדוד. הדוגמא שהבאתי כאן אמנם קיצונית, אבל ממחישה בצורה חזקה את הפוטנציאל העצום.

האם הקיצור הוא דבר טוב?
העניין השני מתייחס למעלת הקיצור. אין ספק שיש מעלות רבות הנובעות מהיכולת להיות קצר וקולע. חז"ל כבר עמדו על זה במאמרם "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה" (פסחים ג:). בעניין הזה ניתן ללמוד הרבה מהבלוג של סט גודין (Seth Godin). בבדיקה מלפני שבוע נמצא שיש לו למעלה מ-282,606 קוראים רשומים. הצד החזק שלו (שמושך כל כך הרבה קוראים), הוא יכולתו להעביר מסר חזק במספר שורות בודדות. כפי שכבר הזכרתי תרבות הקיצור גורמת לנו לשינוי בדפוסי החשיבה שלנו ואין זה דבר של מה בכך.
יחד עם זאת, יש נטייה ליחס חשיבות רבה מדי למגבלת 140 התווים. במקרים רבים מגבלה זו אינה אלא אשליה אופטית – שהרי ניתן להשחיל לתוך ה"מסר" קישור לרשימת בלוג, שאורכה כאורך הגלות. תרבות הכאן ועכשיו מתחילה הרבה לפני הרשתות החברתיות והעובדה שהם מאמצים תרבות זו, הוא רק סימפטום ולא לב העניין.

ועכשיו מכיוון שרשימה זו מתחילה להיות ארוכה יתר על המידה - לנקודה המרכזית בעיני נגיע בע"ה רק בשבוע הבא. בינתיים יש כאן חומר למחשבה. תגובות וצרצורים יתקבלו כאמור, בברכה.

תורה בצהרי יום, מאת: סגן-צעיר

מדי שנה, בזמן שהצעירים רוקדים עם דגליהם לכבודה של ירושלים, מתקיים בפאתי בית וגן אירוע קטן ולא כל כך מתוקשר לזכרו של הגרי"ד סולובייצ'יק. ההתכנסות היא תחת הכותרת: "תורה בצהרי יום", ועוסקת כמובן במשנתו של הגרי"ד זצ"ל. ישנן בדרך כלל שלש הרצאות (שתיים באנגלית ואחת בעברית), האחרונה (חביבה) שבהן מפי חתנו של הרב ותלמידו המובהק, מו"ר הרב ליכטנשטיין. זו הזדמנות מיוחדת לקבל הצצה לתוך עולמו של הרב, מפי אלה שהכירוהו מקרוב ממש. בעוונותיי הרבים שכחתי לזכות את הרבים בהודעה מבעוד מועד, ועל כן לכל הפחות אני אנסה לתת לכם טעימה קטנה.
תמיד מלווים אותי רגשות קצת מעורבים בנוגע לאירוע. מצד אחד לכבודו של הרב, אחד מגדולי הקברניטים שהיו לאורתודוקסיה המודרנית, מן הראוי היה לעשות אירוע פומבי גדול והמוני. ומאידך דווקא אופיו השקט והצנוע (יחסית), משרה אוירה אינטימית ומאפשרת לדוברים לדבר יותר בחופשיות ולהעלות את אשר על ליבם.
אם תרצו לחוש את האווירה המיוחדת והאינטימית שבאירוע הזה, כדאי להאזין דווקא לשיעור (בעברית) משנה שעברה, של הרב מאיר ליכטנשטיין (לינק). הוא מנתח את יחסו של הרב סולובייצ'יק כלפי מדינת ישראל, דהיינו - שלילת גישת "סתומי העין" הממאנים לראות את יד ה' במשמעותה הדתית בהקמת המדינה, ומאידך גם לא קבלת עמדת "ההוזים המחייבים חיוב מוחלט עד כדי זיהוי עם התכלית העליונה". גישת הרב מוגדרת כחיבה והתמכרות ללא הפרזה וללא גלוריפיקציה. הוא מסכים שהקמת המדינה היא המאורע החשוב ביותר בתולדות ישראל בעת החדשה, ויחד עם זאת איננו מהסס מלהסתייג מכל דבר שאיננה עולה בקנה אחד עם מחשבת ההלכה. תוך כדי דבריו, הרב מאיר ליכטנשטיין גם מתייחס לבעיות השעה ולמשבר בציונות הדתית. הכוון שעולה מדבריו הוא, שאמנם גישת הרב קוק וישיבת מרכז הרב היו חיוניים בשלב הקמת המדינה, אך יתכן שעכשיו כדאי לעשות חשיבה מחודשת ולאמץ גישה יותר מתונה וביקורתית. דבריו הכנים היוצאים מן הלב, אינם פחות רלבנטיים ומעוררי מחשבה, גם כחלוף שנה תמימה.
מטבע הדברים, וכפי שהיה גם בהרצאה שהזכרתי, מאמץ מחשבתי לא מבוטל מוקדש (לנושא האופנתי משהו) להשוואה בין "הרב" ל"הרב", ואני כמובן כן מתכוון כאן לרב קוק ולרב סולובייצ'יק. הקבלה זו הייתה גם כותרתה של הרצאתו של הרב ראובן זיגלר: התחדשות עצמית מול שיבה לעצמיות – "תשובה" במשנתם של הרב קוק והרב סולובייצ'יק. כמובן שהרב קוק מזוהה יותר עם הגישה המיסטית, המימד הגבוה שבו מתיישבות הסתירות והכל חוזר למקורו השורשי (שיבה לעצמיות), ואילו הרב סולובייצ'יק בעל הגישה היותר אישית, ההתמודדות של הפרט וההתחדשות העצמית שהוא צריך לייצר מתוך הקונפליקט. הרב זיגלר הוא אחד מן העורכים בסדרת הספרים "מאוצר הרב". (סדרת שיעוריו (באנגלית) ב"בית המדרש הוירטואלי" (לינק), הם בבחינת תנאי קבלה למי שרוצה להיכנס לעולמו של הרב), ובקיאותו הרבה בכל כתבי הרב מוסיפה נופך להרצאה. מעניין במיוחד החומר האנקדוטי לגבי התיאורים האישיים מאד של התמודדות הרב עם מחלתו (עמודים 114-116 בספר "מן הסערה"), שאמנם הועלו על הכתב, אבל הושמטו מהגרסא הסופית של השיעור שהועבר בעל פה לקהל. כאתגר לקהל: נראה אם אתם יודעים מהם שני המקומות בהם הרב סולובייצ'יק מצטט רעיון של הרב קוק.
חוויה מיוחדת היא לראות את שליטתו של מו"ר הרב ליכטנשטיין בנבכי השפה האנגלית (למי שאיננו שולט בשפה יתכן שיהיה קצת קשה לעקוב בין מבחינת אוצר המילים ובין מבחינת המבטא). חוויה עוד יותר מיוחדת להתרשם מעומק תלמודו ויכולתו להקיף סוגיה מכל צדדיה. הרב ליכטנשטיין דיבר על "עיסוקו של הרב בסדר קדשים". הוא התחיל עם הרומן שהיה לכל בית בריסק עם סדר מיוחד זה, שנבע במידת מה מתחושת השדה הפתוח הבלתי מגבילה שבה יותר קל לבוא ולחדש. מרכז הכובד של דבריו עסק במשקל הרב שנתן הרב בהגותו המחשבתית למושג "קרבן". מרכזיותו של רעיון ההקרבה גרמה גם היא לחביבות מיוחדת של תחום זה אצל הרב. בהתבסס על מה שכתב הרב על ר' חיים ב"איש ההלכה", שעיסוקו של ר' חיים בהלכות אבלות ועניני טומאה וטהרה, היא זו שעזרה לו להתגבר על פחדו מן המוות, הציע הרב ליכטנשטיין סברא נוספת, שגם כאן באופן מקביל, דווקא אי נוחיותו של הרב מהחלק הטקסי שבעבודת המקדש, דחפה אותו להתעסק בהלכות ובהגדרות היבשות. (אולי לאור זה ניתן לשפוך אור נוסף על יחסו של הרב למדינה בהמשך לדברים שלמעלה ואכמ"ל).
לפני סיום התייחס הרב ליכטנשטיין גם הוא, ליחס שבין הרב קוק לרב סולובייצ'יק. הוא ציין שאילו היה צריך כל אחד מהם לסכם במשפט אחד את המסר העיקרי של תורת הקרבנות, בעוד הרב קוק היה מן הסתם בוחר בפסוק "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות", היה הרב סולובייצ'יק בוחר במשהו שמדגיש יותר את הצד האישי וההקרבה העצמית כדוגמת קרבן חטאת או אשם.
הרבה חומר למחשבה היה כאן, ואכן כדאי לחכות להקלטות שיעלו בוודאי בימים הקרובים לאתר yutorah.org . בכל מקרה תרשמו לכם ביומן כבר עכשיו לשנה הבאה. מאד מומלץ.

תודה לי.ל. על שירותי ההגהה

רשמים מהכנס ה- 16 לתורה ומדע, מאת: סגן-צעיר

ביום שני ה' בניסן התקיים באוניברסיטת בר אילן הכנס ה-16 לתורה ומדע. תוכנית הכנס ניתן לראות כאן: (לינק). בימים האחרונים חלק מההרצאות החלו לעלות לאתר ישיבה (לינק) ותוך כדי הסיקור הקצר שלי אשתדל להביא את הקישורים המתאימים.

רשמים כללים
זמן הכנס – זמנו של הכנס נקבע (גם בשנים עברו) בעיצומם של ימי ההכנה לקראת חג הפסח, עובדה שדי מקשה (לפחות עלי אישית) את ההשתתפות. לסימפוזיון המעניין על ברכת החמה אני אצטרך להקשיב בגרסא המוקלטת (פרופ' עלי מרצבך, הרב ד"ר דרור פיקסלר, פרופ' נחום דרשוביץ, הרב שי וולטר) מתישהו ב-28 שנים הקרובות. (גם את הרצאתו של הרב שבתי הכהן רפפורט לצערי הרב פספסתי, אבל זה היה יותר באשמתי) אני מבין שיש אילוצים שונים, אך מכיוון שאני סבור שזו כנס חשוב (כפי שתיכף אפרט) קצת חבל שהתזמון פחות מאידיאלי.
חשיבות הכנס - לעניות דעתי עיקר חשיבות הכנס הוא בעצם קיומו. זאת אומרת שחשוב שיהיה ציבור פעיל ותוסס העוסק בסוגיות של תורה ומדע ובדרך לשלב ביניהם. גם כאשר אין חידושים מרעישים המפגש וההפריה ההדדית חשובה מאוד בכל תחום מקצועי. שמחתי לראות שיש השתתפות פעילה של ציבור (דתי) די רחב.
תחומי העיסוק - הכנס התפרס על פני תחום רחב מאוד של נושאים מ-התחממות כדור הארץ (פרופ' פנחס אלפרט) ועד היבטים פסיכולוגיים בקבלת מצוות בגיור (הרב ישראל רוזן). זה אמנם דורש הגדרה רחבה של המושג "מדע" אבל אין בזה לכשעצמו חיסרון. יחד עם זאת אני חושב שהתנאים בשלים להכניס קצת יותר "אקשן" לכנס. יותר לעמת גישות שונות ולהביא דעות מנוגדות סביב נושאים שנויים במחלוקת. לא אפרט כרגע אבל אני יכול לחשוב על כמה נושאים כאלה שיכניסו לכנס קצת צבע ואוירה של חידוש והתפתחות ולא רק אוסף מפוזר ומלוקט של רעיונות.
רמת הכנס - באופן כללי רמת הכנס הייתה גבוהה מאוד. התרשמתי לטובה ממגוון הדוברים ומהיכרותם לעומק את הסוגיות עליהם דיברו. דבר אחד כן רציתי להדגיש בהקשר הזה של הצגת הדברים והוא נכון לא רק לכנס הזה ספציפית. אי אפשר להפריז בחשיבות של ההשקעה בצורת ההגשה. הרבה פעמים ניתן להבחין (גם בין מומחים גדולים בתחומם) מי התכונן מראש להרצאה ומי לא. בנוסף, כדאי גם לפעמים לנסות להיעזר במצגת במחשב (זו אכן גם חוכמה ואומנות לכשעצמה להשכיל להיעזר במידה הנכונה מבלי להפריז). מי שיש לו את ההתלהבות והחוש הדרמטי שיש לפרופ' נתן אביעזר יכול להסתפק בשקפים מנייר מהדור הישן. לכל השאר מאוד מומלץ ללמוד לנצל את האפשריות הטכנולוגיות הנפתחות בפנינו מידי יום ביומו.

ומכאן נעבור לכמה רשמים נקודתיים מאוד קצרים
אחד ההרצאות המרתקות ביותר לטעמי,ולא מעט בזכות צורת הגשת הדברים (לא מפתיע שאכן מדובר על ראש חוג לתקשורת) הייתה הרצאתו של ד"ר צוריאל ראשי על "זכות/חובת הציבור לדעת". ההרצאה מבוססת על עבודת הדוקטורט של ד"ר ראשי שבהחלט עשה עבודה יסודית והקיף מקורות הרבה, ומאוד מומלצת להקשבה. (אפשר גם ללמוד הרבה על איך להציג, מצפייה במצגת בנויה היטב)
הרצאה נוספת מאוד מומלצת היא זו של הרב ד"ר אמיר משיח "תורה ומדע במשנתו של הרש"ז אוירבך: אימוץ או עימות?" אשר עסקה בסתירה לכאורה בין פסקיו של הרב אויערבך בעניין החשמל - אימוץ מוחלט של מסקנות מדעיות (וכאשר צריך יוצא להלחם בלשון מאוד תקיפה ונועזת, שלא כדרכו, לשכנע כדבריו) לבין פסקיו בענין קביעת רגע המוות - דחייה מוחלטת (אפילו כשהוא בעצמו נאלץ להודות שטעה בהערכתו לגבי תוצאות הניסוי המדעי שהוא יזם). הסתירה היא בהחלט לא פשוטה וזו אחד המקומות בהם נזקק הרב ד"ר משיח לביטוי "פסיקה הומניסטית" בכדי לנסות וליישבה.
אני חשבתי שעל הנושא של היחס בהלכה ללימודי חול כבר שמעתי הכול אבל הרב יהודה זולדן הצליח להפתיע אותי. בהרצאתו הוא התייחס לנושא שכולנו שמענו כבר פעמים רבות, מזווית ראייה מעניינת וחדשה. נקודת המוצא: הדיון בגמרא לגבי פתיחת מסגרת לימודית בבית משותף. מסקנת הסוגיא שיש לחלק בין לימוד תורה לילדי ישראל לבין לימודי חול לילדי עכו"ם, לכאורה משאירה מרחב תמרון ביחס ללימודי חול לילדי ישראל. מהגמרא לא ברור חד משמעית האם ההבחנה היא בין לימודי תורה / לימודי חול, או שמא עיקר ההבחנה היא דווקא בין ישראל / עכו"ם. היינו מצפים שמי שמעלה על נס חשיבותם של לימודי חול ינסה דווקא לתפוס בפרשנות השנייה. פסיקת הרמב"ם בנושא איננו מסתדר עם התאוריה הזאת והרב זולדון ניסה לתת על זה את הדעת.
בזמן שבמושב המרכזי (שרק שם הייתה הקלטה) הרצו ד"ר יעקב הכהן-קרנר (זיהוי שנת לידתו ושנת פטירתו של פוסק באמצעות פסקי השו"ת שלו ופסקי השו"ת שהזכירו אותו) וד"ר אלי גורפינקל (פסיקה והכרעה בסוגיות אמונה והשקפה: דגשים חינוכיים בחינוך לאמונה בהשגחה פרטית) הלכתי לאחד המושבים המקבילים.
הרב ד"ר יהודה יונגסטר דיבר על הנחת אקראיות והנחת סיבתיות, ותפקידם בתהליך קבלת ההחלטות שלנו. כאשר אנו באים לשפוט מציאות שעומדת בפנינו, בדרך כלל יש לנו נטייה טבעית להניח שהמערכת סיבתית. במבט ראשון גישה זו נראית "מדעית" אולם לעיתים מאחוריה עומדים אפקטים פסיכולוגים שאינם תמיד נכונים מדעית ( לדוגמא "כשל המהמר"). חידושו של הרב יונגסטר שגישת ההלכה שכל זמן שיש סיבה כלשהיא להניח סיבתיות (ואפילו סיבה פסיכולוגית מוטעית) ההלכה אכן תשאף לעשות כן, ולא תניח שהמערכת אקראית. שאלת היחס שלנו למערכת בא לידי ביטוי בעיקר בנוגע להכרעה ההלכתית במצב של "ספק". באמצעות הגישה שהצגנו ניסה הרב יונגסטר להסביר את הלוגיקה מאחורי הכלל ש"כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" ולמה הוא נאמר רק לגבי רובא דאיתא קמן. כאשר יש לנו מערכת אקראית שבו ההליכה אחר הרוב היא מטעמים סטטיסטים בלבד (בניגוד לרובא דליתא קמן ששם קיומו של הרוב מכריע שהמערכת אכן סיבתית והסיבתיות היא שמולידה את הרוב) חוזר הגורם ה"קבוע" להחזיר את הדיון למגרש הסיבתי ששם אין משמעות לסטטיסטיקה (מחצה על מחצה). הרעיון בהחלט מעניין ופותח פתח לעיון ולבירור יותר יסודי ומעמיק.
השולחן ערוך של הפיזיקה, שהוצג על ידי סרן מלכיאל השכל, סקר (במהירות האור) גישות שונות ביחס שבין תורה ומדע (על פי ספרו של הרב ד"ר נחום לאם – תורה ומדע) וניסה להציג גישה משלו של " חינוך" והשפעה הדדית. הרעיון אם הבנתי נכון, הוא להשתמש במושגים ועקרונות מדעיים כמו שימור אנרגיה וכדומה ולהוציא מתוכם תובנות מוסריים בעבודת ה' שלנו. גם כאן הרעיון מעניין אבל זקוק לדעתי להתפתח ולהבשיל קצת.
נסיים בציטוט שהביא ד"ר צוריאל ראשי מכתביו של הרש"ר הירש אשר ראוי להתנוסס בראש כל בלוג הפועל לשם שמים, ואשר רק בשבילו היה לי שווה ללכת לכל הכנס:
כל מי שיש בו כישרון כתיבה או דיבור ולא ניצל את כישרונו כדי לכתוב או לדבר אל הציבור – הרי הוכיח בזה כי אין בו העוז לפעול למען עניין קדוש, אשר מחובתו אפילו להקריב את חייו בעדו, והרי הוא מתחייב בנפשו על ביטול מצווה נעלה זו. כאשר מדובר בעניינים כה חשובים וקדושים – חובה על כל אחד לפעול בכל כוחותיו ובכישרונותיו ללא כל השתמטות.
(במעגלי שנה, שנה ג' עמוד קפ"ט)

עוד על רש"ר הירש ובלוגים מומלץ לראות בקישור הזה - מכאן (דברים מעט מוזרים עבור מי שפרסם ספר בעילום שם...).

ברכת החמה: מאדם הראשון ועד החתם סופר, מאת: סגן-צעיר

עוד בנושא ברכת החמה:
ברכת החמה: הלכות ונוסח
ברכת החמה ה'תשס"ט, מאת: פרופ' דניאל י. לסקר

בשו"ת חתם סופר [קובץ תשובות סימן צא] מביא המחבר שאלה מעניינת בנוגע למאמר חז"ל שנראה במבט ראשון חסר פשר.

שאלוני על מאמר חז"ל [חגיגה י"ב ע"א] אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר ולמקצה השמים ועד קצה השמים וכו', מבואר שם דהעולם הוא מהלך ת"ק שנה, ואלו הרמב"ם ביאר בהקדמת משניות סדר זרעים [ד"ה אחר כן] שכדור הארץ הוא בדקדוק כ"ד אלף מילין, ומה עניין זה לת"ק שנה?

בתשובתו הניצחת הוא מצליח לבצע חישוב פשוט שמקרב מאוד את הדברים אל השכל.

דברי חז"ל בזה, ובכיוצא בזה, נעלמו מהשיג, וחשבונם יותר דק ויותר עמוק מכל דרכי הפילוסופיה. אמנם בכל זאת שלא יאמר המפקפק בזה אתה פוטרני, בוא ואראך דבר נפלא ומשם נדע שאין להרהר ח"ו. הנה מה בצע ומה הועיל מי שהקיף העולם היקף פעם א' ולא ראה ממנו אלא כרוחב פרסות רגלו אשר בו הקיף את העולם כולו, העל זה יאמר שראה את העולם כולו, והוא לא ידע טבע ארץ א' בכללה, אבל לא יאמר זה כי אם למי שדרך אותה לגבולותיה ומחלקות מחוזיה ומדינותיה, ועל כורחך צריכים אנו ליתן גבול מה לזה.
והנראה בזה, כי ידוע שרוחב הגלגל הוא ש"ס מעלות... ...והנה מי שהקיף הארץ פעם אחת לא יצא ידי חובתו עד שירחיק ממקום שהקיף כדי שיעור רוחב מעלה א' ויחזור ויקיפנו שם וידע הארץ מה היא בהיקף שבמעלות האלו, וכן יעשה ש"ס פעמים, ואם כן עשה נאמר עליו שמדד העולם כולו.

ועתה בואו חשבון:
סיבוב אחד = 24,000 מיל = מהלך 600 יום (מהלך אדם בינוני 10 פרסאות / 40 מיל)
360 סיבובים = מהלך 216,000 יום = 591 שנה + 285 יום

החת"ס מתייחס לחוסר הדיוק שבתוצאה הסופית ואומר:

היות כן על כורחך צריכים אנו לומר א' משלשה דברים,
1) או מה שאמרו חז"ל ת"ק שנים הוא לאו דווקא שלא חשו לפ"ט שנים ט"ו ימים הנ"ל כיון שלא הגיעו לסך ק' שנים, וכוונתם ת"ק שנה ופרוטרוט, וזה נראה קצת דוחק לומר כן על מספר גדול כזה פ"ט שנה שהיא קרוב למספר מאה.
2) או נאמר שהיה חשבונם יותר מדוקדק מחשבונו של הפלוספי' שעל פיהם כ' הרמב"ם שהוא כ"ד אלף מיל, הם דקדקו יותר ואולי אינו אלא עשרים אלף מיל ופרוטרוט, ולהם נשמע שהם נאמנים יותר.
3) או אמור כשתרצה שלא כוונו חז"ל כלל לזה החשבון שכתבתי אלא לחשבון אחר ואנחנו לא נדע.

החת"ס ציין בצדק שהקפת כדור הארץ דורשת 360 סיבובים מלאים. אולם אם נחלק את העולם לקווי אורך ורוחב כמקובל, אזי יש לקחת בחשבון הבדל חשוב ביניהם. בעוד ש-180 סיבובי האורך שווים באורכם, הרי שסיבובי הרוחב הולכים ומתקצרים ככל שמתרחקים מקו המשווה (ראה איור). רדיוס כל סיבוב מתקצר לפי cos(f) [כאשר f היא הזווית שבה אנו נמצאים מעל/מתחת לקו המשווה].
אם כן סכום כל סיבובי הרוחב הוא: cos(f) S לכל טווח הזוויות מ -90 ועד +90. סכום זה עולה בקירוב 115.
לפי תיקון זה:
180 + 115 סיבובים = מהלך 177,000 יום = 484 שנה + 340 יום
והנה בזה כבר הרווחנו הרבה מאוד. התוצאה כבר קרובה ממש לת"ק שנה. הסבירו הראשון של החת"ס כבר איננה דחוקה כלל וכלל. הגיוני מאוד לעגל מ-תפ"ד שנים ו-ש"מ יום, ל-ת"ק שנה, כאשר הכוונה באמת ת"ק שנה חסר פרוטרוט.
אבל בזה לא תם הסיפור. חישוב מספר השנים נעשה עד כה לפי שנת חמה - 365 יום. תרגום של הערך הנ"ל לשנות לבנה של 354 יום (י"ב חודש) נותנת תוצאה מפתיעה:(115 + 180) * 600 / 354 = 500 שנה בדיוק!
(שני הקירובים שנעשו בכל זאת, עגול סכום ה-cos מ-114.589 ל-115 , ועיגול מספר הימים ב-י"ב חודשי לבנה ל-354 , אין בכוחם להזיז את התוצאה הסופית יותר מאשר שנה אחת בלבד.)

האם אכן יש הצדקה להשתמש בחישוב בשנות לבנה במקום שנות חמה?
מצד אחד לפני פרשת "החודש הזה לכם" לכאורה אין משמעות ללוח העברי, והמשמעות ההגיונית היחידה של המונח "שנה" היא היקף א' של כדה"א סביב השמש. מצד שני ברור מדברי רש"י בפרשת נח (ע"פ הגמרא ר"ה יא:) שמניין החודשים כן היה לפי הלוח העברי. מכיוון שציווי "שמור את חודש האביב" ניתן רק בזמן יצ"מ, אולי כן ניתן לומר שהשנים שנמנו קודם לכן היו שנות לבנה (י"ב חודש). אני מתלבט מאוד בשאלה זו, ואם יש בידכם הקוראים מקור או הוכחה לכאן או לכאן, מאוד אשמח לשמוע.

מכל מקום, החישוב החדש ודאי שיש בו להוסיף נופך של חן ויופי לדברי החת"ס ולחזק את מסקנתו:

מ"מ הועלנו להודיעך קושט דברי אמת להסכר פי דוברי שקר, כי אלו שמעת א' אמר שמהלך העולם תקפ"ט שנים ט"ו ימים הלא היית מכזבו על פניו ומשחק עליו, והנה הראיתיך בעיניך כי כן הוא על אופן שפירשתי ובררתי, גלל כן גם אתה אל תתמה אל חפץ חז"ל שאמרו ת"ק שנה, אלו היינו יודעים על איזה אופן שאמרו זה היה אמת בודאי וקרוב אל השכל בלי ספק וכל דברי חז"ל קיימים נצבים.

מה כל זה קשור לברכת החמה?

ובכן, הקשר לברכת החמה בא לידי ביטוי בשני רבדים שונים. הקשר הראשון והפחות משמעותי נוגע לנקודה האחרונה לגבי מניין השנים מאדה"ר ועד יציאת מצרים. אם אכן מדובר במניין שנות לבנה (י"ב חודש ללא שנים מעוברות) הרי ששנת 2448 שבה יצאו ממצרים הינה למעשה שנת 2375 למניין שנות החמה. מכיוון שברכת החמה תלויה אך ורק במניין זה השני, הרי ש-73 השנים החסרות, משבשות קצת את מניין שנות החמה שלנו, מבריאת העולם ועד עתה. (נקודה נוספת מעניינת היא, שתיאורטית במצב בלתי מתוקן זה של הלוח אין משמעות ל"תקופת ניסן" שהרי ניסן לא תהיה "חודש האביב". במצב הזה נוצרת מחזוריות אחרת של קרוב ל-34 שנה, שבה חוזרת חודש ניסן להיות בתקופת האביב. על פי מחזוריות זו, בשנת 2448 אכן חזר חודש ניסן להיות קרוב מאוד לתקופה הנכונה.)
תמיהה זו איננה משמעותית כל כך, שהרי ממילא על פי המדע בריאת העולם לא הייתה לפני 5769 שנים. לא ניכנס כרגע לכל הניסיונות המפורסמים ליישב סתירה זו, רק די אם נאמר שלחלק ניכר מן התירוצים אין ממש משמעות מדעית למספר 5769 ביחס לנקודת זמן הבריאה. אי לכך, התמיהה לגבי השנה המתאימה לברכת החמה, רק מצטרפת לרשימת תמיהותיו של פרופ' דניאל לסקר (לינק) לגבי ההנחות האחרות המפוקפקות שעליהם מסתמכת תאריך ברכת החמה.

הקשר השני נוגע לשיטת החת"ס בדיוק לגבי עניין קביעת התאריך. כבר צוין ברשימתו של פרופ' לסקר (לינק), שעל אף שהבסיס לברכת החמה רעוע מכמה וכמה סיבות החתם סופר פסק (שו"ת, אורח-חיים סימן נו) שברגע שגדולי ישראל פסקו את ברכת החמה כפי שהיא, העניין סגור.

אחרי דנהיגי בה עלמא עפ"י הגאונים הנ"ל וגם הרי"ף מייתי להא דאביי בפשיטות ורמב"ם ורא"ש וטור וקבעו הרב"י בש"ע ממנו אין לזוז.

קביעה זו ניתן להבין בכמה אופנים שונים.
1) כפי שהסביר פרופ' לסקר עצמו - "נדמה, שבהחלט למסורת, אפילו מסורת לא-הגיונית, יש אחיזה חזקה מאד על היהודים. נאמנות זו למסורת, היא זו ששמרה עלינו לאורך ההיסטוריה הארוכה שלנו." לטענה זו אפשר לצרף טיעון דומה ולומר שזו מעין "אתם אפילו מזידים". כמו שמצאנו בקידוש החודש גם כאן בית דין של מטה יכולה לקבוע סוג של מציאות הלכתית שאינה קשורה בהכרח למציאות הטבעית.
2) כפי שניתן אולי להבין בדברי חלק מן האחרונים, חז"ל ידעו שאין כאן מאורע אסטרונומי שניתן לראות ולזהות בעין. הברכה מתייחסת לשמש ולטבע באופן כללי ורק מצאו הזדמנות מלאכותית וקבעו זמן ומחזור להתבונן בתופעות שבדרך כלל אינן זוכות לתשומת לב ונתפשות כמובנות מאליהם. אין זה חשוב בכלל אם החישוב נכון ומדויק, מה שחשוב הוא ההכרה הפנימית בנפש המברך שיכולה להעניק למעמד את המשמעות המיוחדת והראויה.
3) על פי התשובה שביארנו למעלה, אפשר לומר שהחת"ס יוצא מנקודת הנחה שיש לדברי חז"ל עומק נסתר שאיננו תמיד גלוי לעינינו. אמנם נכון, שהחת"ס התייחס שם לאגדה וכאן מדובר על מציאות בשטח, ונכון גם שאין כאן מדרש פליאה ערטילאי אלא אי דיוק ברור ומוגדר, אבל בכל זאת סבורני שניתן ללמוד דבר מה, לגבי אמונתו הבלתי מעורערת בדברי חז"ל. בהקשר זה מעניין מאוד לחקור יותר לעומק את שיטתו הכללית של החת"ס בנוגע לטעויות מדעיות אצל חז"ל. אין כאן הכרח לומר שהוא ידחה מכול וכול את האפשרות שחז"ל יכולים לטעות בסוגיות אלו. לצערי אני אינני מכיר מספיק את שיטתו בעניין הזה. אם מישהו מביון הקוראים מכיר מחקר בנושא הוא מתבקש להאיר את עיני.

מכל האמור כאן, נמצא שברכת החמה יש בה לאשש את אמונתנו בחז"ל ובתקנותיהם, בין אם זה מכוח הנאמנות למסורת, בין מכוח חוכמתם בתורה וראייתם החדה והחודרת, ובין מכוח האמונה ברוח קודשם (ויתכן גם חיבור ליניארי של חלק/כל הגורמים הנ"ל ביחד), כל אחד לפי נטיית ליבו ומסורת רבותיו.

חוקר בטבע ומאמין בבורא, מאת: סגן-צעיר

[ברוח "ונהפוך הוא", מרשה לעצמו עבדכם הנאמן (סגן-צעיר) לעסוק בדברי דרוש. יחד עם זה שמדובר בדרש, הדרשה הזאת דווקא מצאה לה תדר תהודה אצלי בלב. היא מצליחה לגעת בנקודה שמאד מעסיקה את מחשבתי בתור מדען מאמין. לא יהיה זה מופרז לומר שאלמלא חלק מהיסודות הרעיוניים המוצגים כאן (גם אם הקשרם לחג הפורים איננו הכרחי), הייתי מאוד מתקשה להישאר יהודי מאמין. ברשימה זו אני למעשה מציג בראשי פרקים את הצהרת ה"אני מאמין" שלי שהיא "נקודת העוגן" לגישה שלי לכל הקשור בתורה ומדע. בע"ה ברשימה הבאה אנסה לשרטט מפת דרכים ולציין בקווים כלליים את הכיוון אליו אני שואף לנווט את הדיון.]

חוקר ומאמין בטבע / שורש הספק
אלו הם שניים מבין הכינויים המתייחסים לעמלק, שצדו את עיני בספרות הדרוש והחסידות. גם בלי להתאמץ אפשר לראות שהמושגים קשורים זה לזה, אבל בשביל להמחיש עד כמה הם יונקים משורש אחד אני מביא פה כמה ציטוטים מאת המדען המפורסם ריצ'רד פיינמן בספרו "החדווה שבגילוי דברים":

המדע מצווה לפקפק; יש הכרח מוחלט, על מנת לקדם את המדע, להחזיק באי-ודאות כחלק מרכזי של העצמיות הפנימית שלך. כדי לקדם את ההבנה, אנחנו חייבים להישאר צנועים ולהודות שאנחנו לא יודעים. שום דבר אינו ודאי, או מוכרח מעבר לכל צל של ספק.
... העמדה הנפשית הזאת – העמדה הזאת של אי-ודאות – חיונית למדען, והעמדה הנפשית הזאת היא הדבר הראשון שהסטודנט חייב לרכוש. היא הופכת להרגל חשיבה. מהרגע שרוכשים אותה, אי אפשר עוד להסתלק ממנה.
... השאלה משתנה קצת, מ"האם יש א-לקים?" ל"עד כמה ודאי שיש א-לקים?" השינוי הקל מאוד הזה הוא צעד ענקי, שמייצג פרשת דרכים בין המדע והדת. ... אני לא מאמין שמדען יכול בכלל לרכוש את ההשקפה הזאת – את ההבנה הדתית האמיתית הזאת, את הידיעה הממשית שיש א-לקים – את הוודאות המוחלטת הזאת שיש לאנשים דתיים.

פיינמן נוגע כאן באחד מיסודות העימות בין תורה ומדע. המדע בטבעו סומך בצורה מוחלטת על השכל האנושי ועל יכולתו לפרש את העולם בצורה הגיונית. אם מסתכלים על העולם רק בעיניים מדעיות אכן יתכן שהמסקנה המתבקשת היא שאין א-לקים. המדע הופך במידה רבה את מציאותו של הקב"ה למיותרת. ברמה האישית אני חייב להודות שאילו הייתי מסתמך אך ורק על ניתוח שכלי לוגי, ספק אם הייתי נשאר איתן באמונתי.

עמלק הוא המייצג גישה זו המאמינה רק במדע. הוא נלחם להשריש תפיסה זו ולהחליש את כוח האמונה. למזלנו, כוח השכל הוא איננו הכוח היחיד הנמצא בראשנו. מעבר לניסיון להכיר את הא-לקים באמצעות המציאות (בעזרת השכל), ישנה אפשרות להכיר את הא-לקים בתוך המציאות - במפגש חוויתי. כאן באה לידי ביטוי עוצמתו המיוחדת של חג הפורים. "חייב איניש לבשומי בפוריא עד דלא ידע". לא הכול אנחנו יודעים, ישנם דברים שניתן להרגיש בלב.

בנקודה זו, חשוב גם לציין את תפקידו של כוח הדמיון במערכת היחסים המורכבת הנ"ל. אלמלא יכולת הדמיון לא היה לרגשי הלב במה להיאחז. יכולתו של הדמיון לשנות את המציאות הממשית, ולהביא אותנו לידי הישגים מרשימים ביותר, ללא ספק מעורר התפעלות. [בעניין זה מאוד מומלץ מאוד להקשיב לשיחה קצרה שנתנה הסופרת ג'יי. קיי. רולינג לפני בוגרי אוניברסיטת הארוארד – (לינק).] באמצעות חשיבה לוגית אנחנו יכולים ללמוד לרפא מחלות ולהאריך את תוחלת החיים, אבל רק מכוח הדמיון אנחנו יודעים להעריך נכונה למה זה בכלל כדאי.

סיכום תמציתי ומדויק לרעיון הזה, ניתן לראות בדבריו של הרב יונתן סאקס, רבה הראשי של בריטניה, (לינק) [בתרגום חפשי שלי]:
אמונה הינה ניצחון הסבירות באמצעות כוח האפשרות. נביאי ישראל חלמו על הבלתי סביר, והיא זו שסייעה למעשה בהגשמתו. כל ההישגים הגדולים של האנושות בתחום האומנות והמדע כמו גם חיי הרוח הובאו לידי ביטוי על ידי אנשים שהתעלמו ממידת הסבירות והאמינו בכוח האפשרות.


בצד הדרשני, ניתן לראות את תיאור המאבק הזה בתוך סיפור המגילה. את סיפור המגילה נפרש כמשל, הרומז על כלל ימי האדם מיום היוולדו ועד יום מותו. (תיאור זה הוא בהשראת רעיונו המרתק של הרמ"א בפירושו מחיר יין. חרגתי מהפירוש בפרטי הדברים, אולם שורש הרעיון נעוץ בהם ועולה בקנה אחד.)

כל אחד מאיתנו הוא ביסודו המלך אחשורוש. לכל אחד ואחד מאיתנו החיים (=המלכות) הפרטיים שלו, ובתוך עצמיות זו, בתוככי משכן השכל, נאבקים כוחות הנפש השונים, להיות הם המשפיעים על דרכה של המלכות.

המן (עמלק) מייצג כמובן את השכל הישר. עץ הדעת טוב ורע - שלטון המדע. טענותיו למלך תמיד יהיו הגיוניות, פנייה אל השכל ולא אל הרגש ("כי יצא דבר המלכה...", "ולמלך אין שווה להניחם...").

לעומתו, אסתר המלכה נציגת רגשי הלב. נושאת חן בעיני המלך ופונה תמיד לצד הרגשי ("איככה אוכל וראיתי"). יודעת שמציאות הבורא מוסתרת אבל מרגישה אותו מהלך בין ההדסים.

ובאמצע מרדכי היהודי, הכוח המדמה. הוא רואה חזיונות בחלום. יש לו בראשו זיכרון היסטורי (זקני לא השתחווה לזקנך), תודעה של עם שלם ("אשר הגלה מירושלים"), ומבט משקיף לעתיד ("אם החרש תחרישי"). כמו שאמרנו למעלה, לכוח המדמה תפקיד חשוב בפיתוח האמונה. מרדכי היהודי הוא "אומן" את הדסה.

העימות בין המן לאסתר איננו מתחיל ברגע שהמן עולה לגדולה. גם בסוף הסיפור, כל זמן שמרדכי שולט על בית המן, מדריך ומכוון, אין מניעה לעסוק בחקירות מדעיות. המלחמה מתחילה ברגע שהמן דורש מרות טוטאלית. הוא רוצה שמרדכי יכרע וישתחווה. ברגע זה העימות הופך להיות חזיתי, ומעצם הגדרתו אין שום מקום לפשרה. כל גדולתו והצלחותיו של המן (בשיפור העולם ברפואה, טכנולוגיה, וכו') אינן שוות לו כל עוד עדיין לא כולם מכירים בעליונותו של השכל. ומאידך, גם אסתר אינה יכולה בשום אופן להשלים עם שלטון משותף כשתחת ידה רק חצי המלכות. היא חייבת לחתור לרגע ההכרעה, ולאלץ את אחשורוש להחליט ולבחור, בין אשתו לבין אוהבו.

בדרך זו אפשר גם להבין את הקשר הישיר בין פרשת עמלק לפרשת פרה. פרה אדומה מסמלת את החוק הבלתי מובן, המדרגה של "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". זה ממש המשך ישיר ודרך סלולה במלחמותינו נגד עמלק.

בזה גם נעוץ ההבדל בין דור יוצאי מצרים לדור באי הארץ. דור יוצאי מצרים אינם מצווים על מחיית עמלק מפני שהעמלק שהם פוגשים הוא שונה. הם אינם חיים בדור של ספיקות, ולכן כל יכולתו של עמלק בדור זה, הוא רק לצנן. הוא איננו מהווה איום קיומי ממשי. סדר הדברים במצב הזה, הוא קודם יצ"מ ואח"כ מלחמת עמלק. מה שאין כן בדורות הבאים - "בהניח ה' א-לקיך לך", בדורות שלא רואים את יד ה' עין בעין. אז כבר מדובר במלחמת הישרדות. החללים של הגישה השכלית נופלים לא פעם לאבדן אמונה והתנתקות ממסורת אבות. הכרת הגישה הרגשית אל חיקה של האמונה, היא הקדמה הכרחית אפילו לליל הסדר.

ועוד נקודה אחת לסיום. אם "ימי אחשורוש" מתייחסים לימי חיי האדם הפרטי אזי נזרקת גם משמעות מחודשת למאמרו של רבא "אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש". כל אחד ואחד מאיתנו, על אף שלא נכח פיזית במעמד מתן תורה שבהר סיני, נדרש ב"ימי אחשורוש" הפרטיים שלו, לקבל עליו עול תורה ומצוות. קבלה זו נעשית על ידי קבלת עול מלכות שמים ואמונה בבורא, גם כאשר חקירותיו השכליות במדעי הטבע אינן בהכרח מחייבות אמונה זו.

תודה לי.ל. על ההגהה.

ביקורת ספרים: אמונה בזמן משבר

לפניכם הרשימה השניה של סגן-צעיר. תודותי (ולפי התגובות מהרשימה הראשונה, גם תודותיכם) נתונה לי.ל. שקיים בעצמו "ברוך אומר ועושה" וחוץ מלהתלונן התנדב להגיה את הרשימות של סגן-צעיר.

אמונה בזמן משבר – ערכת הישרדות
מאת: סגן-צעיר

במהלך השנה האחרונה שוקדת מערכת ההוצאה של ידיעות ספרים על פרויקט בשם "עם הספר", בו היא מוציאה מחדש לאור ספרי יסוד מכל תחומי היהדות. קשה לומר שהציבור שלנו ממש נלהב מהרעיון. רק לפני כמה חודשים צוטט דב איכנולד (עורך ההוצאה) בכתבה ב"הצופה" (קישור), כמי שמופתע מכך שהספרים אינם פופולאריים בין בני הישיבות (ספציפית הוזכר הכרך של משנה תורה לרמב"ם). הרבה סברות אפשר להעלות, אבל הפשוטה שבהן היא, שברוב הספרים בסדרה אין ממש משהו חדש שלא היה מוכר לנו עד כה.

במבט ראשון נראים הדברים נכונים גם לגבי הספר החדש בסדרה - "אמונה בזמן משבר". הספר כולל את אגרת צפון של הרש"ר הירש, פרקים מספר אורות ("אורות מאופל" [ללא "ישראל ותחייתו"], "אורות התחיה" ו"זרעונים"),מאמר הדור של הראי"ה קוק, ספר אמונה ובטחון של החזו"א, ואיש האמונה הבודד וקול דודי דופק של הגרי"ד סולובייצ'יק. בתחילת הספר יש מבוא של ד"ר אבינועם רוזנק, המבקש להפגיש אותנו עם ארבעת האישים, ובוחן את שיטותיהם השונות בהתמודדות עם העולם המודרני.

הטקסטים עצמם די מוכרים לנו. אני זוכר היטב איך נפגשתי עם גאוניותו של החזו"א והגדרותיו המבריקות לגבי אמונה ובטחון בישיבה התיכונית. מאמר הדור של הרב קוק סיפק לא אחת חומר לפעילות בסניף תחת הכותרת האולטימטיבית "מאמר הדור – לדורינו?" (מאמר יחסית עדכני של הרב שרלו בנושא אפשר למצוא באקדמות י"ד). "קול דודי דופק" של הרב סולובייצ'יק חדר גם הוא אל הלב והיה תמיד מקור חיזוק בתקופות קשות.

אינני יודע אם הניסיון שלי משקף את כלל הציבור, אבל דווקא "אגרת צפון" של הרש"ר הירש נראה לי קצת פחות מוכר. אולי בגלל התנגדות הרש"ר הירש לציונות והמסר הלא כל כך ציוני שלו. אני אישית לא פגשתי אותו בכלל בתוך המסגרות הרגילות. אולי לכן כאשר קיבלתי אותו במתנה מדוד שלי בזמן שהייתי בצבא, דווקא הוא זה שהפך את עולמי וטלטל אותי הכי חזק. הספר הציג פן של היהדות שלא הכרתי ואיתגר את מחשבותיי בהרבה כיוונים. אם יש מישהו שעוד לא מכיר את הספר קטן הכמות ורב האיכות הזה – כדאי שיכיר. שמעתי גם סיפורים על יהודים בארה"ב באמצע המאה העשרים שספר קטן זה הציל, פשוטו כמשמעו, את יהדותם ושמירת המצוות שלהם.

מעבר לתוכן המוכר והידוע (אך זקוק כל כך לחזרה ושינון תמידי) של הספרים במקבץ, ישנם כמה "צ'ופרים" הכלולים בתוך המהדורה הנוכחית ומהווים בהחלט ערך מוסף שכדאי לשים אליהם לב. הוספות אלה מעידות על העבודה המדוקדקת והירידה לפרטים בבית ההוצאה בכדי להוציא מתחת ידו מוצר באיכות גבוהה.

בספר אמונה ובטחון ישנן שתי תוספות שאינן מופיעות במהדורה הרגילה של הספר. התוספת הראשונה - שני קטעים בתחילת פרק א' אות ט' (שני הקטעים אכן מופיעים בגרסא של הספר אמונה ובטחון המופיעה בסוף ספר חזון איש על סדר טהרות). בקטעים אלו דן החזו"א בסוג מסוים של הוכחת מציאותו יתברך, וככל הנראה הושמטו מפני המורכבות שבהבנתם כראוי. התוספת השנייה - שני סעיפים שלמים בסוף פרק ג' שהושמטו לבקשת החזו"א בעצמו, בגלל חשש לכבוד הבריות. הם כוללים מתקפה חריפה מאוד על "אלה שלא זכו לאור הגמרא בהלכה" (המתקפה היא ככל הנראה נגד שיטת המוסר ובמיוחד חסידי נובהרדוק).

בניגוד לספר אמונה ובטחון שצונזר על ידי המחבר בעצמו, זכה ספרו של הרש"ר הירש אגרת צפון לצנזור בידי אחרים. אגרת י"ח בספר כוללת עימות חזיתי עם דרכו של הרמב"ם בהבנת טעמי המצוות. הביטוי הכי חריף מגיע במשפט באמצע האיגרת:
"האם משה בן מימון (הרמב"ם) או משה בן מנחם (הרמבמ"ן) [מנדלסון] הינם באמת משה בן עמרם?!"
משפט זה וכן שתי הפסקאות בתחילת האגרת שמפרטות באריכות את טענות הרש"ר כלפי הרמב"ם, הושמטו מהספר בהוצאת "נצח" (בני ברק), שעד לא מזמן הייתה (עד כמה שידוע לי) אחד מהמקומות היחידים שבו היה ניתן להשיג את הספר. בינתיים חזר גם מוסד הרב קוק להוציא בהדפסה מחודשת את הספר כבעבר בתרגום המקורי והלא מצונזר (אבל יש לציין שהוצאת ידיעות אחרונות הרבה יותר אסטטית ונוחה לקריאה).

הספר איש האמונה הבודד של הגרי"ד סולובייצ'יק לא זכה אמנם לצנזור אך שורה אחת כן נשכחה (במכוון או שלא) מהמהדורה בעברית של מוסד הרב קוק. אני מתכוון לשורת ההקדשה שבפתח הספר: "לטוניא – אשה בעלת אומץ לב רב, הדר עילאי, מחויבות מוחלטת וכנות שאינה יודעת פשרות."
הקדשה מעין זו של המחבר לאשתו אינה דבר מצוי בספרות התורנית. משנה חשיבות יש לה בפתח הספר שבו הרב מתאר את חווית הבדידות מלאת הסבל המלווה אותו תדיר. היא שופכת הרבה אור על אישיותו של הרב, ומגלה לנו מהיכן שאב את הכוח להתמודד יום יום עם חוויות לא פשוטות אלו.

לסיכום, לאחר מבט קצת יותר מעמיק, הספר "אמונה בזמן משבר" הוא ממש אוצר בלום ולעניות דעתי גולת הכותרת של כל סדרת "עם הספר". כל אחד מארבעת חלקיו מצדיק בפני עצמו את רכישת הספר, וקיבוצם יחד לכריכה אכן מצייד אותנו היטב לעמוד בפני משברי האמונה שדורינו הנפלא מציב לפתחנו.

מעבר לחשיבותו הרבה של הספר שעודד אותי לכתיבת הסקירה במסגרת הבלוג, רשימה זו משמשת גם כפתיחה ראויה לשרשרת הרשימות שבע"ה יבואו בהמשך. זאת לאור העובדה שבאופן לא מפתיע דווקא ארבעת גדולי תורה וענקי רוח אלו הולכים לתפוס מקום מרכזי מאוד בדיון בדרכי ההתמודדות של היהודי המאמין לנוכח האתגרים שמציב בפניו המדע המודרני.

ברשותכם, אוסיף גם אני הערה אחת על אחד מהנושאים שסגן-צעיר הזכיר. רש"ר הירש כתב את ספריו בגרמנית. כאשר רש"ר הירש ציטט מקורות מהתנ"ך הוא עשה זאת גם כן בגרמנית. בציטוטים המתורגמים לגרמנית הרבה פעמים מתחבאים פירושים, ואף פירושים נועזים. אך כאשר המתרגמים באו לתרגם מגרמנית לעברית, הם משום מה חשבו שהם יכולים לדלג על החלקים הלקוחים מהתנ"ך ופשוט להכניס את הפרקים כפי שהם. בהוצאת "מוסד הרב קוק" הצילו מעט (אפילו מעט מאד) מהפנינים הללו כאשר בהוצאת תהילים עם פירוש רש"ר הירש הם מקדימים לכל פרק את המילים שאותם תרגם רש"ר בשונה מהמקובל. אך ב"אגרות צפון" המתרגמים לא השכילו לעשות צעד דומה. לדוגמא, אחר אגרת ו' מביא רש"ר את "דברי דוד האחרונים" משמואל ב' פרק כג. אדם המכיר רק את הפירושים הקלאסיים לפסוקים אלו לא יצליח להבין מדוע רש"ר מקשר פסוקים אלו לאגרת זו. אך מי שיראה את התרגום של רש"ר הירש לפרק הזה מתוך אגרות צפון, פתאום יבין שלרש"ר היה הבנה שונה לחלוטין בפרק. בעז"ה נמצא את הזמן להרחיב יותר בעניין זה, לעת עתה זה רק כמראה מקום.

הפרשה הדרשה והציבור

אני שמח להציג בפניכם כותב חדש בבלוג. כפי שכתבתי בפוסט במלאת שנה לבלוג, אני מקדם בברכה כל יוזמה שיעשיר את הבלוג. שמעון ביקש להתכנות מעל דפי הבלוג בכינוי סגן-צעיר, וכך יהיה מעתה ואילך.


שמי שמעון ואני דוקטורנט לפיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלם. גדלתי וחונכתי בעולם הדתי ציוני (שבט המבשר למי שרוצה לחשב את הגיל) ומזדהה עם השקפת העולם של תורה ומדע כפי שהיא באה לידי ביטוי בתורתו של הרב סולוביציק. קורא באדיקות את ה"הרהורים בלוג" ושותף לחזון להשכיל להוציא מהאינטרנט את מירב הפוטנציאל להרבות קדושה בעולם.

במידה ויתגלגלו הדברים לכדי פינה קבועה (ויש להניח שתהיה משקל גם למשוב שלכם) אני מתכנן לעסוק בכמה נושאים שנמצאים על קו התפר בין תורה ומדע. אני יודע שזה נושא קצת רגיש (אם אינני טועה זה אחד מהנושאים שתרם לנסיקתו של ה"הרהורים בלוג" בזמנו) אולם ככלל אני סבור [כמו גם חיל ההנדסה] שכשמגלים מטען חבלה עדיף לפוצץ אותו פיצוץ מבוקר מאשר להשאירו לנפשו, ועוד נדון על זה בע"ה בהמשך. בינתיים בטור הראשון עדיין לא נקפוץ למים ואני רק אכתוב סקירה קצרה על ערב מעניין שהיה רק לפני כמה ימים בירושלים.

ביום שני שעבר עלינו לטובה (ברגע האחרון של השקט לפני הסערה) התקיים ערב עיון לכבוד צאת הספר "תורת אמך" של הרב ד"ר יהודה ברנדס בבית המדרש בבית הספר התיכוני תורני ע"ש הימלפרב. (לינק להזמנה, למי שלא מצליח לראות)


תוכנית הערב כלל דברים שנשאו הרב סבתו והרב שרלו, קטע וידאו וקטע נגינה ולבסוף דברי סיכום של הרב ברנדס. טרם הספקתי לקרוא את הספר, אפילו לא הספקתי לקנות, כל העותקים שהיו למכירה במקום נחטפו כמו לחמניות טריות לאחר דברי התשבחות של הרב סבתו והרב שרלו. שניהם ציינו שהם קראו את הספר מתחילתו ועד סופו, דבר שהוא לא מובן מאליו בספר דרשות על פרשיות השבוע ללא מבנה עלילתי. בקורת מאוד מחמיאה ניתן למצוא כאן.

את תחילת דבריו של הרב סבתו קצת פספסתי. ממה שהצלחתי להבין הוא דיבר לגבי התוכן והמסרים שהדרשן צריך לחפש. בהמשך דבריו הוא ציין שתי נקודות חשובות שראוי לכל דרשן לשים אליהם לב. הראשון פריסה רחבה של מקורות. מכיוון שלעולם לא תדע מה יצליח לחדור לנבכי נשמתו של שומע הדרשה חשוב לנסות לגעת בקשת רחבה של מקורות וסגנונות כדי שכל אחד יוכל למצוא משהוא שמדבר אליו.
השני לגבי יחסי הגומלין והאינטראקציה עם הקהל. הוא סיפר שסבו לא היה מדקלם מראש את דרשתו בכדי להתכונן וכשאלו מדוע, ענה שהוא איננו יודע מי יהיו הקהל. התאמת אופי הדרשה לסוג הקהל, גודלו, מצב רוחו ועוד כל מיני פרמטרים הייתה חשובה לו גם אם על פניו נראה שהם משתתפים רק באופן פאסיבי.
מבין הדברים עלה גם המסר שלא לזלזל בחשיבות הדרשה. הכנה והשקעה והגשה נכונה יכולה לפעמים להשאיר רושם ארוך טווח בנפשו של השומע.

הרב שרלו לעומתו הדגיש דווקא את החשיבות של השיעור התורני לעומת הדרשה. הוא דיבר על החשיבות שתהיה שיעור פרשת שבוע, שעוסקת ב: פרשת השבוע! הוא גם מנה כמה דגשים חיוניים בשיעור כזה- מאתגר אינטלקטואלית, וקצר במידה כזו שמשאיר את השומע עם טעם של עוד, וציין שדרשותיו של הרב ברנדס דווקא עונים על כל הקריטריונים הנ"ל.

קטע הוידאו כלל קטעים קצרים מדרשות של שבעה או שמונה דרשנים מסגנונות שונים ומגוונים (ביניהם לפי סדר אקראי: הרב עובדיה יוסף, הרב בני לאו, הרב ברוך מרדכי אזרחי, הרב אמנון יצחק, הרב מרדכי אלון ועוד שנים או שלושה שאני לא זיהיתי). העורכים נתנו (בצדק!) לדברים לדבר בעד עצמם. הוא נתן הרבה חומר למחשבה מבלי שהיה צורך להוסיף אפילו מילה.

דברי הסכום של הרב ברנדס כשמם כן היו. הוא התייחס לשני הפנים של הדרשן – הצד שלו שפונה כלפי הקהל שאליו התייחס הרב סבטו ושראוי לכינוי "דרשן" לעומת הצד שצריך להיות נאמן לטקסט שאליו התייחס הרב שרלו ושראוי יותר לכינוי העתיק "מגיד". הוא הסביר שתפקידו העיקרי של הדרשן/מגיד הוא להיות צינור. עבודה זו דורשת התבטלות מסוימת של ה"אני" והקשבה מצב אחד לתכנים שיוצקים לתוכו רבותיו ומצד שני לדרישה ששואבים ממנו הציבור מצד שני.

שתי תובנות לסיום
ראשית: אמנם אינני זוכה לדרוש תדיר לפני הציבור אבל בכל זאת אני חושב שיש לכל אחד מה ללמוד מהערב הזה. כולנו דרשנים גם אם ה"ציבור" שלנו מורכב מילדינו ומשפחותינו. הרבה אפשר להרוויח אם נשים לב לנקודות הקטנות והמעניינות שהועלו כאן.

ושנית: בין המכובדים שישבו בקהל הייתה גם דמות אחת חשובה מאוד מראשי ישיבות ההסדר שלהערכתי לא מספיק מוכרת לכלל הציבור. כוונתי לרב ישעיהו הדרי. שמו עלה פעמיים במשך הערב. הפעם השנייה הייתה בדברי הסיכום של הרב ברנדס. הרב ברנדס ציין שלמרות שלא מופיע בפתח הספר אזכור מפרוש של הכרת הטוב לרב הדרי צריך להיות ברור שחותמו טבוע על 80% מתוך התוכן. קודם לכן, שמו הוזכר בדבריו של הרב סבטו על הרוחב האינטלקטואלי. הרב סבטו ציין שבזכות הרב הדרי, שטיבל את דרשותיו במקורות שבזמנו לא היו מוכרים, זכה דור שלם להכיר ולהתוודות לשפת אמת ולר' צדוק. אני בעצמי זכיתי לפני שנים להתארח כמה פעמים בישיבת הכותל ועל אף שאינני זוכר את פרטי דרשתו של הרב במעלי דשבתא (לאחר התפילה והריקודים ליד הכותל) אני יכול בהחלט להעיד על אווירה מיוחדת סביב הדרשה והרגשה של הפלגה לעולמות קסומים.
אני אישית מקווה שעוד נזכה לראות איזה ספר ביוגראפי דוגמת "באמונתו". אם היה הדבר תלוי בי הייתי משגר מייד את אלישיב רייכנר למשימה.