פירוש רש"ר הירש על דברי דוד האחרונים

בגליון המעיין תשרי תש"פ הופיע מאמר שלי בעניין דברי דוד האחרונים.
התכנים במאמר התגבשו אצלי לפני כמעט עשרים שנה, וכתבתי לי אותם בזמנו על דף כנקודות. בעקבות שאלה של אחד מילדי לפני כמה שבועות חיפשתי את הדף הישן עם אותן נקודות, והחלטתי שהגיע הזמן להעלות אותם על הכתב באופן שניתן לקריאה.
אני מודה לעורך המעיין, הרב יואל קטן, שניאות לפרסם את הדברים הגליון הנוכחי.

מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ב'

בחלק א' הבאתי את דבריו של הרב משה שטרנבוך על מצוות מחיית עמלק. את החשיבות בדבריו אני רואה פחות בתשובות ויותר בשתי שאלות שהוא שואל:
- מדוע בתנ"ך כמעט ואיננו מוצאים מישהו המתעסק עם מצוות מחיית זרעו של עמלק?
- מדוע הרמב"ם מבחין בין מצוות הריגת ז' אומות שהם "כבד אבד זכרם" ו"כל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה", לבין מלחמת עמלק שבו הוא לא מזכיר דברים אלו?

שאלות אלו נצרכות לכל מי שמתעניין בנושא, ולא נתפלא שכמעט כל מי שנגע בנושא התקשה בהם.

כך אנחנו מוצאים את הג"ר משה פיינשטיין בתשובה לרב של כפר חב"ד מתייחס לשאלה הראשונה (אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן עח):
שענין מלחמה כיון שנוגע לפקוח נפש צריך ציוי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין אף במלחמת מצוה כמלחמת עמלק ומוכרח זה מהא דדוד ושלמה וכל מלכים הצדיקים לא יצאו להלחם בעמלק, וזה דבר ברור ומוכרח שלא שייך לפלוג ע"ז, ורק כשנפלו העכו"ם על ישראל כהא דאנטיוכוס מלך יון וכדומה דהוא להצלה עשו מלחמה בבית שני

אך השאלה הבסיסית ביותר זו השאלה של מיהו עמלקי? איך מזהים אחד כזה?

ישנם אנשים שחושבים שאחד מתפקידיו של מלך המשיח הוא "זיהוי עמלקים". כלומר, כשם שהוא (או אליהו הנביא) ישיבו את נדחי ישראל לגבולם, כך יהיה עליהם לסמן צאצאים של עמלקים בכדי שיוכלו לקיים בהם את מצוות מחיית זכרו של עמלק. לדידם של אנשים אלו, אחרי שהמשיח יתגלה הם יחכו להכרעתו מיהם צאצאי העמלקים, או אז יתגלה שבעצם העם האיסלנדי או האוגנדי למשל עונים לקריטריון הזה. כשזה יקרה, ממלכת ישראל תשגר את נושאות המטוסים שלה ותכריז מלחמה על העם הנבחר והמלחמה תסתיים כשאותה ארץ תהיה נקייה מיושביה.

אני אינני חושב שכך יהיה. אני גם לא חושב שאני אוכל לשכנע את מי שחושב שכך יהיה. אני אסתפק בבקשת מקור או אפילו רמז לכך שאחד מתפקידיו של מלך המשיח הוא זיהוי עמלקים.

האפשרות האחרת לזיהוי העמלקים הם בדבריו של הרב סולובייצ'יק. הרב סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק" כותב את הדברים הבאים:

יש לתמוה מדוע לא נשתמש בכללו של ר' יהושע ש"בא סנחריב ובלבל את כל האומות" גם ביחס לעמלק? התשובה על שאלה זו היא פשוטה מאד: הכתוב מעיד, כי עמלק עדיין קיים בעולם. צא וראה מה אמרה תורה: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", אם כן אי אפשר לעמלק להמחות מן העולם עד ביאת המשיח, כך אמרו חז"ל: "אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זרעו של עמלק". אבל - היכן הוא? התשובה שמעתי מפי אבא מרי זצ"ל, כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל הופכת על פי ההלכה, עמלק.

אבא מרי הוסיף: בנוגע לעמלק נצטוינו בשתי מצוות:
א. חובת מחיית זכרו, המוטלת על כל יחיד בנוגע לבן עמלק...
ב. בהתכוננות מלחמתית של הצבור נגד עמלק כעם...

ביחס לאומה אחרת העומדת עלינו לכלותינו, מצווים אנו להלחם בה בשעה שהיא מתכוננת נגדנו, ומלחמתנו נגדה היא מלחמת מצווה... אבל חיוב מחיית יחידים... נאמר רק ביחס לגזע עמלק. אמנם דברי הרמב"ם מוסבים גם כלפי החיוב של מחיית יחידים שאינו חל לגבי אומה אחרת, המזימה כליון לישראל, מכל מקום כיוון שחובת מלחמה בעמלק משתייכת אליה לא השתמש במטבע "וכבר אבד זכרו". ישנה חלות עמלק גם עכשיו, לאחר שהאומות נתבלבלו.


במילים אחרות, הרב סולובייצ'יק מבחין בין מלחמה כנגד "גזע עמלק" לבין מלחמה כנגד עם שקיבל על עצמו את "מורשת עמלק". על שניהם חל החיוב של מחיית זכר עמלק, אך הראשון "כבר אבד זכרו" והשני יהיה אתנו עד ביאת המשיח, עד השלמת כסא ה' בעולם.

ישנם שטענו שדברי הרב סולובייצ'יק נאמרו רק בדרך הדרש, אך הרב סולובייצ'יק היה עקבי בדבריו ובטענה זאת דרש שמדינת ישראל תמנע מנטילת כספי השילומים מגרמניה, שלדידו היוו את העם העמלקי (ראה כאן). אך הדברים טעונים ביאור: אם אנחנו יודעים היום שהגרמנים הם העמלקים החדשים, מדוע איננו מכריזים שיש מצווה למחות את העם הגרמני מעל פני האדמה?
בנוסף, אמנם הרב סולובייצ'יק כותב ש"אי אפשר לעמלק להמחות מן העולם עד ביאת המשיח", אך לכאורה אם יהיה מצב שאין אומה שמתנכלת לכלות את כנסת ישראל, איך נסביר זאת - שבהכרח הגיעו ימות המשיח? האם צריך להבין את מצוות התורה כך שהתורה מבטיחה שעד ביאת המשיח תמיד תהיה אומה שחורטת על דגלה את כליון עם ישראל?

אני חושב שהדרך היחידה שאפשר להבין את דברי הרב סולובייצ'יק הם בתוספת דברי הרמב"ם שאיתם פתחנו את חלק א' (הל' מלכים פרק ו הל' א-ד):
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך... ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצות.
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזין כל ממונם וטפם ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.

כוונתי לומר, שלדעה זו, שכיום לאחר שסנחריב בלבל את האומות ואכן איננו יכולים לזהות איש מגזע עמלק, ונשאר לנו רק הפן של המצווה שאומה החורטת על דגלה את השמדת עם ישראל מקבלת את התוית "עמלק", אז עלינו להשלים את התמונה בכך שברגע שהם משלימים עם קיומו של עם ישראל הם כבר לא עמלקים.
באם בעתיד אומה כזאת תכיר בקיומנו, אז בודאי שאנחנו נצטרך לצאת למלחמה (שאף אחד לא הבטיח לנו שהוא לא יהיה עכוב מדם), כדי שנוכל לעמוד על זכות קיומנו. בינתיים אני מציע לכולנו שנתפלל חזק מאד שלא נצטרך להגיע למצב הזה.

כדי להשלים את העניין עלי להוסיף, שהתעלמתי במהלך דברי בנושא זה מדעות המסבירות את מצוות מחיית זכרו של עמלק כמצווה מעין אלגורית. כך יש את דברי רש"ר הירש (המצוטטים לרוב בחוגים "נאורים"):
לא עמלק, אלא זכרו ותהילתו של עמלק - הוא הגורם רעה לעתידה המוסרי של האנושות. כל זמן שספרי הזכרונות של האנושות יקשרו כתרי תהילה לראשם של גיבורי החרב; כל עוד שחונקיו ורוצחיו של אושר האדם לא ירדו לטמיון הנשייה - יביטו דורות הבנים בהערצה אל אותם גדולי בעלי הזרוע, וזכרם יעורר את הרצון להידמות להם במעשי אלימות ותהילה. (קישור)
וכך גם דברי הג"ר אליהו אליעזר דסלר (מכתב מאליהו ח"ה עמ' 332, הדגש במקור):
עיקר מצוות מחיית עמלק בזמן הזה הוא מחיית תורת עמלק מלבנו.
[דבריו נכתבו/נאמרו בשנת תש"ב!!! קשה להאמין!]

ההתעלמות שלי מגיעה מהבנה שברור שהתורה לא התכוונה לדברי רש"ר הירש, אלא למצווה אמיתית שלא יהיו עמלקים בעולם.

מה נכלל ב"דברי תורה"? - הבהרה

לפני מספר ימים הבאתי את הדברים הבאים מפירוש הרש"ר הירש לפרקי אבות:
וכן מעיר הריעב"ץ בפירושו על משנה זו, שבשום פנים אין לומר, ששיחת חולין בעניינים הדרושים לחיי האדם דינה כ"מושב לצים". אלא בהחלט מדובר כאן באנשים שמשיחים בדברים בטלים במקום לעסוק בדברי תורה.

הערתי על כך שחיפשי את דברי היעב"ץ הללו ולא מצאתי שכך הוא אומר.

אז מסתבר, כמובן, שהפגם היה בי.
אני חיפשתי את הדברים בפירוש החסיד יעב"ץ שכתב רבינו יוסף יעב"ץ הדורש שהיה ממגורשי ספרד ושפירושו לאבות ראה אור בשנת שט"ו. בפירוש זה אכן לא מצאתי את הדברים שהביא רש"ר הירש משמו של הריעב"ץ. חלק מהקוראים ניסו להגיב ולדייק בדברי היעב"ץ ולהראות כיצד הבין רש"ר הירש את דבריו, אך כלל לא נראה שלכך הוא התכוון.

לאחר מספר ימים העיר לי ידידי הרב "מענה לשון" שאני כנראה מחפש במקום הלא נכון, ושהכוונה כנראה לספר "לחם שמים" על פרקי אבות שכתב הרב יעקב עמדין בנו של החכם צבי, הידוע גם הוא בכינוי היעב"ץ = יעקב בן צבי.
כך כותב היעב"ץ עמדין בפירושו (קישור):
יותר על כן אמרו על הפסוק "כי דבר ה' בזה" זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, והיינו דווקא כשיושבים ואין להם עסק כלל לדבר בו, ועוסקים בדברים בטלים, אבל אין הכוונה על היושבים ומדברים בעניני העולם הצריכים, דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה

מה נכלל ב"דברי תורה"?

משנת רבי חנינא בן תרדיון בפרקי אבות (פרק ג משנה ג):
רבי חנניה בן תרדיון אומר, שניים שהיו יושבין, ואין ביניהן דברי תורה--הרי זה מושב לצים, שנאמר "ובמושב לצים, לא ישב" (תהילים א,א). אבל שניים שהיו יושבין, ועוסקין בדברי תורה--שכינה עימהם, שנאמר "אז נדברו יראי ה', איש אל ריעהו; ויקשב ה', וישמע . . ." (מלאכי ג,טז).

רש"ר הירש דן בשאלה מה נחשב בתוך "דברי תורה" האמורים במשנה, שמי שלא עוסק בהם הרי זה מושב לצים (נדפס בסידור ע"פ רש"ר הירש בהוצאת מוסד הרב קוק):
בלאו הכי אי אפשר לומר ש"דברי תורה" כאן משמע במובנו המצומצם. שניים שאמנם אין ביניהם דברי לימוד תורה, אך דנים, כיצד לנהוג כדי לקיים מצוה על צד היותר טוב, הרי הם בודאי אינם "מושב לצים"! וכן מעיר הריעב"ץ בפירושו על משנה זו [אני לא מצאתי שם - אשמח אם מישהו יכול להראות לי היכן הוא אומר זאת], שבשום פנים אין לומר, ששיחת חולין בעניינים הדרושים לחיי האדם דינה כ"מושב לצים". אלא בהחלט מדובר כאן באנשים שמשיחים בדברים בטלים במקום לעסוק בדברי תורה.
סבורים אנו, איפוא, ש"דברי תורה" כאן משמעותם: הן חוקי התורה ודיניה והן הנחות יסוד למעשים המעצבים את הנסיבות האנושיות ולכל הדברים המתפתחים לפי הנחות יסוד אלה ולפי רוחם.

הרבי מליובביץ' דן בשאלה אחרת במשנה זו (פרקי אבות עם ביאורים ואמרות קודש מכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, הוצאת קה"ת):
לכאורה מדובר כאן בשני קצוות מנוגדים, בקצה אחד "שכינה שרויה" ובקצה הנגדי "מושב לצים". וצריך להבין מדוע בהעדר "שכינה שרויה" הופך המעמד ל"מושב לצים"? הרי די בכך שנאמר כי אם אין ביניהם דברי תורה אזי אין "שכינה שרויה ביניהם", אך מה עושה זאת לחמור כל כך - "מושב לצים"?
ויש לומר שבדבריו מעמיד אותנו התנא על יסוד גדול וחשוב והוא: שבין דרך הישר להפך ממנה, אין "אמצע". כאשר יש סטיה מדרך הישר התוצאה הישירה והמיידית היא - דרך רעה.

האם בהכרח יש כאן מחלוקת או שיכול להיות שהרבי מליובביץ' מסכים לדברי רש"ר הירש?

ביקורת ספרים: אמונה בזמן משבר

לפניכם הרשימה השניה של סגן-צעיר. תודותי (ולפי התגובות מהרשימה הראשונה, גם תודותיכם) נתונה לי.ל. שקיים בעצמו "ברוך אומר ועושה" וחוץ מלהתלונן התנדב להגיה את הרשימות של סגן-צעיר.

אמונה בזמן משבר – ערכת הישרדות
מאת: סגן-צעיר

במהלך השנה האחרונה שוקדת מערכת ההוצאה של ידיעות ספרים על פרויקט בשם "עם הספר", בו היא מוציאה מחדש לאור ספרי יסוד מכל תחומי היהדות. קשה לומר שהציבור שלנו ממש נלהב מהרעיון. רק לפני כמה חודשים צוטט דב איכנולד (עורך ההוצאה) בכתבה ב"הצופה" (קישור), כמי שמופתע מכך שהספרים אינם פופולאריים בין בני הישיבות (ספציפית הוזכר הכרך של משנה תורה לרמב"ם). הרבה סברות אפשר להעלות, אבל הפשוטה שבהן היא, שברוב הספרים בסדרה אין ממש משהו חדש שלא היה מוכר לנו עד כה.

במבט ראשון נראים הדברים נכונים גם לגבי הספר החדש בסדרה - "אמונה בזמן משבר". הספר כולל את אגרת צפון של הרש"ר הירש, פרקים מספר אורות ("אורות מאופל" [ללא "ישראל ותחייתו"], "אורות התחיה" ו"זרעונים"),מאמר הדור של הראי"ה קוק, ספר אמונה ובטחון של החזו"א, ואיש האמונה הבודד וקול דודי דופק של הגרי"ד סולובייצ'יק. בתחילת הספר יש מבוא של ד"ר אבינועם רוזנק, המבקש להפגיש אותנו עם ארבעת האישים, ובוחן את שיטותיהם השונות בהתמודדות עם העולם המודרני.

הטקסטים עצמם די מוכרים לנו. אני זוכר היטב איך נפגשתי עם גאוניותו של החזו"א והגדרותיו המבריקות לגבי אמונה ובטחון בישיבה התיכונית. מאמר הדור של הרב קוק סיפק לא אחת חומר לפעילות בסניף תחת הכותרת האולטימטיבית "מאמר הדור – לדורינו?" (מאמר יחסית עדכני של הרב שרלו בנושא אפשר למצוא באקדמות י"ד). "קול דודי דופק" של הרב סולובייצ'יק חדר גם הוא אל הלב והיה תמיד מקור חיזוק בתקופות קשות.

אינני יודע אם הניסיון שלי משקף את כלל הציבור, אבל דווקא "אגרת צפון" של הרש"ר הירש נראה לי קצת פחות מוכר. אולי בגלל התנגדות הרש"ר הירש לציונות והמסר הלא כל כך ציוני שלו. אני אישית לא פגשתי אותו בכלל בתוך המסגרות הרגילות. אולי לכן כאשר קיבלתי אותו במתנה מדוד שלי בזמן שהייתי בצבא, דווקא הוא זה שהפך את עולמי וטלטל אותי הכי חזק. הספר הציג פן של היהדות שלא הכרתי ואיתגר את מחשבותיי בהרבה כיוונים. אם יש מישהו שעוד לא מכיר את הספר קטן הכמות ורב האיכות הזה – כדאי שיכיר. שמעתי גם סיפורים על יהודים בארה"ב באמצע המאה העשרים שספר קטן זה הציל, פשוטו כמשמעו, את יהדותם ושמירת המצוות שלהם.

מעבר לתוכן המוכר והידוע (אך זקוק כל כך לחזרה ושינון תמידי) של הספרים במקבץ, ישנם כמה "צ'ופרים" הכלולים בתוך המהדורה הנוכחית ומהווים בהחלט ערך מוסף שכדאי לשים אליהם לב. הוספות אלה מעידות על העבודה המדוקדקת והירידה לפרטים בבית ההוצאה בכדי להוציא מתחת ידו מוצר באיכות גבוהה.

בספר אמונה ובטחון ישנן שתי תוספות שאינן מופיעות במהדורה הרגילה של הספר. התוספת הראשונה - שני קטעים בתחילת פרק א' אות ט' (שני הקטעים אכן מופיעים בגרסא של הספר אמונה ובטחון המופיעה בסוף ספר חזון איש על סדר טהרות). בקטעים אלו דן החזו"א בסוג מסוים של הוכחת מציאותו יתברך, וככל הנראה הושמטו מפני המורכבות שבהבנתם כראוי. התוספת השנייה - שני סעיפים שלמים בסוף פרק ג' שהושמטו לבקשת החזו"א בעצמו, בגלל חשש לכבוד הבריות. הם כוללים מתקפה חריפה מאוד על "אלה שלא זכו לאור הגמרא בהלכה" (המתקפה היא ככל הנראה נגד שיטת המוסר ובמיוחד חסידי נובהרדוק).

בניגוד לספר אמונה ובטחון שצונזר על ידי המחבר בעצמו, זכה ספרו של הרש"ר הירש אגרת צפון לצנזור בידי אחרים. אגרת י"ח בספר כוללת עימות חזיתי עם דרכו של הרמב"ם בהבנת טעמי המצוות. הביטוי הכי חריף מגיע במשפט באמצע האיגרת:
"האם משה בן מימון (הרמב"ם) או משה בן מנחם (הרמבמ"ן) [מנדלסון] הינם באמת משה בן עמרם?!"
משפט זה וכן שתי הפסקאות בתחילת האגרת שמפרטות באריכות את טענות הרש"ר כלפי הרמב"ם, הושמטו מהספר בהוצאת "נצח" (בני ברק), שעד לא מזמן הייתה (עד כמה שידוע לי) אחד מהמקומות היחידים שבו היה ניתן להשיג את הספר. בינתיים חזר גם מוסד הרב קוק להוציא בהדפסה מחודשת את הספר כבעבר בתרגום המקורי והלא מצונזר (אבל יש לציין שהוצאת ידיעות אחרונות הרבה יותר אסטטית ונוחה לקריאה).

הספר איש האמונה הבודד של הגרי"ד סולובייצ'יק לא זכה אמנם לצנזור אך שורה אחת כן נשכחה (במכוון או שלא) מהמהדורה בעברית של מוסד הרב קוק. אני מתכוון לשורת ההקדשה שבפתח הספר: "לטוניא – אשה בעלת אומץ לב רב, הדר עילאי, מחויבות מוחלטת וכנות שאינה יודעת פשרות."
הקדשה מעין זו של המחבר לאשתו אינה דבר מצוי בספרות התורנית. משנה חשיבות יש לה בפתח הספר שבו הרב מתאר את חווית הבדידות מלאת הסבל המלווה אותו תדיר. היא שופכת הרבה אור על אישיותו של הרב, ומגלה לנו מהיכן שאב את הכוח להתמודד יום יום עם חוויות לא פשוטות אלו.

לסיכום, לאחר מבט קצת יותר מעמיק, הספר "אמונה בזמן משבר" הוא ממש אוצר בלום ולעניות דעתי גולת הכותרת של כל סדרת "עם הספר". כל אחד מארבעת חלקיו מצדיק בפני עצמו את רכישת הספר, וקיבוצם יחד לכריכה אכן מצייד אותנו היטב לעמוד בפני משברי האמונה שדורינו הנפלא מציב לפתחנו.

מעבר לחשיבותו הרבה של הספר שעודד אותי לכתיבת הסקירה במסגרת הבלוג, רשימה זו משמשת גם כפתיחה ראויה לשרשרת הרשימות שבע"ה יבואו בהמשך. זאת לאור העובדה שבאופן לא מפתיע דווקא ארבעת גדולי תורה וענקי רוח אלו הולכים לתפוס מקום מרכזי מאוד בדיון בדרכי ההתמודדות של היהודי המאמין לנוכח האתגרים שמציב בפניו המדע המודרני.

ברשותכם, אוסיף גם אני הערה אחת על אחד מהנושאים שסגן-צעיר הזכיר. רש"ר הירש כתב את ספריו בגרמנית. כאשר רש"ר הירש ציטט מקורות מהתנ"ך הוא עשה זאת גם כן בגרמנית. בציטוטים המתורגמים לגרמנית הרבה פעמים מתחבאים פירושים, ואף פירושים נועזים. אך כאשר המתרגמים באו לתרגם מגרמנית לעברית, הם משום מה חשבו שהם יכולים לדלג על החלקים הלקוחים מהתנ"ך ופשוט להכניס את הפרקים כפי שהם. בהוצאת "מוסד הרב קוק" הצילו מעט (אפילו מעט מאד) מהפנינים הללו כאשר בהוצאת תהילים עם פירוש רש"ר הירש הם מקדימים לכל פרק את המילים שאותם תרגם רש"ר בשונה מהמקובל. אך ב"אגרות צפון" המתרגמים לא השכילו לעשות צעד דומה. לדוגמא, אחר אגרת ו' מביא רש"ר את "דברי דוד האחרונים" משמואל ב' פרק כג. אדם המכיר רק את הפירושים הקלאסיים לפסוקים אלו לא יצליח להבין מדוע רש"ר מקשר פסוקים אלו לאגרת זו. אך מי שיראה את התרגום של רש"ר הירש לפרק הזה מתוך אגרות צפון, פתאום יבין שלרש"ר היה הבנה שונה לחלוטין בפרק. בעז"ה נמצא את הזמן להרחיב יותר בעניין זה, לעת עתה זה רק כמראה מקום.

תורה עם דרך ארץ - כאידיאל או כדרך חיים

בגליון האחרון של "המעיין", טבת תשס"ט התפרסם מכתבו של הרב שמעון שוואב זצ"ל, רב קהילת יוצאי גרמניה בניו-יורק ומי שהיה לפנים רב בגרמניה, על מורשתו של הרב שמשון רפאל הירש (לינק). אלה עיקרי דבריו:
למרבה הצער, עקרון 'תורה עם דרך ארץ' אינו מובן כדבעי על ידי יהודים אורתודוקסים בני ימינו. אזרח שווה זכויות באמריקה המתירנית המקיים את חוקי התורה – עדיין אינו בן נאמן של תנועת 'תורה עם דרך ארץ'. עצם ההימנעות מלעבור של איסורי תורה ראויה לשבח והוקרה, אך אינה מהווה התגלמות של שיטת הרב הירש. כמו כן, מוסד אקדמי המיועד ללימוד מדע ופילוסופיה, לא על מנת לשרת את הבנת התורה או לקדם את המטרות של התורה - אלא כמחקר אנושי עצמאי, כדי להבין את העולם שמסביב ולשלוט בו (אפילו כאשר נוספת בו מחלקה ללימודים תורניים בלמדנות עמוקה) - אינו ענף של השקפת העולם של 'תורה עם דרך ארץ' שייסד ר' שמשון רפאל הירש. גם אוניברסיטה חילונית בישראל תחת הנהגה חובשת כיפה ועם לימודי יהדות, רחוקה ביותר מקיום שיטת 'תורה עם דרך ארץ'. איש מקצוע אורתודוקסי שאינו קובע עיתים לתורה, שאינו מקפיד בקיום מצוות, או שאינו צנוע בלבושו או בהתנהגותו, אינו הולך בדרכו של הרב שמשון רפאל הירש.
...
עלינו אם כן להיזהר מכמה אי-הבנות נפוצות. הדגש אינו בחלק השני של הביטוי 'תורה עם דרך ארץ' אלא בחלק הראשון: תורה - עם דרך ארץ. העיקרון המנחה איננו תורה ודרך ארץ או תורה ומדע כשותפים שווים, ובוודאי שלא דרך ארץ פלוס תורה. אין מדובר בסינתיזה של תורה עם התבוללות, ולא אורתופרקסיה הנבללת עם אמריקנות חומרנית. 'תורה עם דרך ארץ' זו תורה - עם דרך ארץ, כשתורת ה' בכללה משתמשת ב'דרך ארץ' בתור אמצעי כדי לממש את התורה בשלמותה. התורה משמשת כמזון אלוקי, וה'דרך ארץ' האנושית משמשת כתבלין מוסיף טעם וריח, כדי שטעמה של התורה יתקיים בפריחה מושלמת.
קיימים רק שני כיווני מחשבה לגיטימיים: האחד הוא "אין לי אלא תורה" (`Torah only`), והשני הוא 'תורה עם דרך ארץ'. כל יהודי נאמן לתורה פועל למען אותה מטרה; קיימות שיטות ודרכים מגוונות לגבי הגישה והדרך אליה, אך כולן מובילות ליעד הנכסף של "יתגדל ויתקדש שמיה רבה".

נושא תורה עם דרך-ארץ הוא רחב מדי מכדי שנוכל להקיף אותו כאן, וזה איננו המטרה של הפוסט הזה, אלא רצון להעיר על נקודה אחת בדבריו של הרב שוואב.
ניתן לסכם את דבריו של הרב שוואב באופן הבא: אדם המקיים את מרבית מצוות התורה אך עם זאת איננו גודר עצמו כלל מהתרבות המערבית איננו יכול להכריז שהוא פועל בדרך "תורה עם דרך ארץ", וכיוון שכן הוא בבעיה, כי אם הוא איננו בדרך תורה עם דרך ארץ וכמובן שהוא איננו בדרך "אין לי אלא תורה" אזי הוא בעצם חסר דרך ומהלך בדרך שאינה כשורה.

הבה נעיין בדברים. "איש מקצוע אורתודוקסי שאינו קובע עיתים לתורה, שאינו מקפיד בקיום מצוות, או שאינו צנוע בלבושו או בהתנהגותו, אינו הולך בדרכו של הרב שמשון רפאל הירש.", כתב הרב שוואב. עפ"י המשפט הזה של ניתן להסיק שאיש מקצוע אורתודוקסי שקובע עיתים לתורה ומקפיד בקיום מצוות וצנוע בלבושו או בהתנהגותו, כן הולך בדרך הנכונה. אך על פי תיאור משנתו של הרב הירש, מה הקשר של אדם זה ל"דרך-ארץ"? האם זה שהוא בעל מקצוע? הוא הרי איננו משתמש ב"דרך ארץ" כדי להעצים את התורה? אלא אם כן נאמר שזה שהוא בעל מקצוע המאפשר לו להתפרנס וכך לקבוע עיתים לתורה, זה השימוש בדרך-ארץ לצורך התורה. אך האם לא ניתן לומר דברים דומים על אדם הצורך את תרבות הפנאי המערבית על מנת שיהיה לו כוחות להשקיע מעט ממרצו גם לצורך קיום התורה ומצוותיה?

כפי שכתבתי, אין כוונתי כאן לכתוב על מה הרב הירש כן חלם והגה, אלא רק להעמיד את הדברים באור שנראה לי כנכון. הרצון לחייב אנשים להכניס את עצמם לתוך מסגרת מוגדרת היא קשה ביותר, וקשה להאמין שהיא תצלח. מה שיש לקחת מהניתוח של הרב שוואב לשיטת הרב הירש הוא את האידיאל והשאיפה, אך יש חסרוך מסויים כאשר רוצים מתוך האידיאל והשאיפה למתוח ביקורת על כל מי שלא עומד באותו אידיאל.

אני מקווה שהדברים שכתבתי לא יותר מדי "מעופפים" ושעל אף המעורפלות שלהם הם יובנו לקוראים.

נ.ב. להשלמת העניין ראוי לראות את ההתכתבות של הרב שוואב בנושא לימוד חכמות שחלקו התפרסם ב"המעיין" (לינק)