סיפור על רבנית מרוקאית

מישהו תרם לבית הכנסת שלי ספר קטן בשם "דם זבחי - הלכות שחיטה וטריפות כמנהג המערב", שנכתב ע"י הרב מסעוד אדהאן שהיה רבה של קהילת דמנאת במרוקו ולאחר מכן גם ראש כולל כאן בארץ. המחבר נפטר לפני כעשרים שנה, וילדיו הוציאו עתה את הספר לאור מתוך כתב ידו.
במבוא לספר נכתבו כמה עמודים על תולדות המחבר ועל תולדות רעייתו, מרת חסיבה אדהאן ע"ה.
הרבנית מתוארת באופן הייחודי הבא:

סבתא אופיינה באישיות הגנוזה בחדרי הלב ובמסתרי הנשמה, ואינה נחשפת ומובלטת כלפי חוץ. האישיות הפנימית היא בבחינת "הוד והדר לפניו", ואילו החיצונית כקליפה חילונית, ללא רטט של חיי קודש וללא הפעמת חזון, חוצצת בין הדמות הנסתרת ובין העולם שמסביב לה. 

לאחר מכן מובא הסיפור החביב הבא:

לפני שנים רבות ערב ימים הנוראים הגיע לעיירה דמנאט שבמרוקו יהודי מאחד הכפרים לסבי על מנת שילמד אותו לתקוע בשופר לקראת הימים הנוראים, ואכן היהודי מתדפק על ביתו של הצדיק סבי מורי, סבתי פותחת את הדלת, והיהודי מבקש את סבי וזאת על מנת שילמד אותו, אך סבתי אמרה לו כי סבי יצא למספר ימים לעיירה הסמוכה, ברגע שנאמרו המלים נעתקה נשמתו של היהודי, הוא הגיע מרחוק על מנת ללמוד ועכשיו אין מי שילמד אותו, סבתי ראתה שהיהודי היה שרוי במפח נפש ושאלה אותו מה הוא צריך מסבי, והוא ענה לה שהוא בא ללמוד לתקוע בשופר על מנת שיחזור לעיירתו לקראת החגים לתקוע בשופר. סבתי בפשטות ובצניעות שבה, ללא עכבות, הכניסתו לביתה והחלה ללמד את היהודי את כל טכניקת תקיעת שופר עם כל ההלכות, היהודי יצא שמח וטוב לב. 

חג שבועות - חג המים?! מאת: הרב אלי רייף

כיצד יש להתייחס למנהג של התזה ושפיכת מים בחג שבועות?

ככלל דיון במנהגים הוא נושא רגיש. המנהגים חביבים על ישראל ומשקפים זהות ותרבות, ואף אמרו חכמים 'אל תטוש תורת אמך'. מנהג התזת מים כנראה החל בקהילות מרוקו ולוב. עדות על מנהג זה מופיעה בדברי ר' דוד ב"ר אהרון הסבעוני (המאה הי"ח רב בעיר סאלי) בהוספותיו לפירוש התפילות של רבינו מימון אביו של הרמב"ם (מובא ע"י הרב יעקב טולדנו, 'שריד ופליט' 1, עמ' 7). ר' דוד מתאר כמה מנהגי שבועות: "ומכלל המנהגים.. התפוחים שמשליכים בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטים אותם התינוקות... וכן מנהגנו לזלוף מים קצתם על קצתם", וכן מובא ע"י חכמים נוספים.
כפי הנראה בתחילה נהגו לזלף מים בשעת קריאת האזהרות (פיוט ארוך שבו נמנות כל המצוות שבתורה). יתכן שהמנהג קשור לכך שהתורה נמשלה למים, והוצעו גם טעמים אחרים. ברם, המנהג גרם קלקולים, וכך מתאר הרב יעקב משה טולדנו: "גדולים וקטנים ישפכו... כדי מים... מבלי להביט על קלקול בגדי יום טוב... לפני תפילת המנחה יקראו בספר האזהרות... כל אחד קורא פסקה אחת והאחרון שעולה בגורלו לסיים... יתנפלו עליו בהזאת מים או ידחפוהו לנהר, אם ברצונו אם בעל כורחו". בשל כך, גם בין חכמי מרוקו צמחה התנגדות. הרב יוסף משאש מי ששימש רב במרוקו ואלג'יר ואח"כ כרב הראשי של חיפה כותב (אוצר המכתבים, ח"ג, מכתב תתמט): "המנהג לא היה אצל כל הקהל רק אצל הדיוטות... וכמה פעמים הכריזו על ביטולו בשבת שלפני חג השבועות והרבה עברו ונענשו ע"י הרבנים בקנסות והיה הולך ומתמעט עד שבטל לגמרי".
(יתכן שמקהילות מרוקו בעקבות קיבוץ הגלויות נתגלגל למנהג שנתחדש בכמה מקהילות אשכנז בדורנו שמזלפות מים בשמחת תורה, ולא מצאתי מקורו בספרי ההלכות או המנהגים, ואף שאלתי בע"פ כמה פוסקים וכלל לא הכירוהו ומי שהכירו לא ידע לציין שום מקור ואמר לי שדעתו אינו נוחה ממנהג זה).
במשך הזמן המנהג "נכבש" ע"י הילדים, שהפכו את שבועות לחג של השפרצות מים. מלבד עוגמת הנפש שלעתים נגרמה מכך, נתווספו תקלות הלכתיות כגון איסור סחיטה בבגדים ועוד. חלק ניכר מהפוסקים בדור האחרון כתבו נגד מנהג זה, ודומה שגם ברוב קהילות ספרד בטל המנהג. נביא מדברי הרב יעקב אריאל שליט"א שהתנסח בלשון עדינה:
"שבועות הוא לא חג המים הוא חג מתן תורה. בין יוצאי מרוקו רווח מנהג שבסוף לימוד האזהרות שפכו קצת מים על המסיים, כי תורה נמשלה למים ומים הם מקור החיים בפרט במדבר והתורה היא חיינו. משום מה הפך מנהג שפיכת המים לפרחחות לשמה, ויש לבטלו". זכורני שכאשר כיהן הרב אריאל כרבו של מושב כפר מימון, הישוב בו גדלתי, פעל לביטול מנהג שפיכת המים בשבועות.

רק נוסיף עוד משפט אחד. בספר נתיבות המערב מובא כך:
נהגו רבים ביום שבועות להתיז מים זה על זה וחכמי הדור קראו לבטל מנהג זה.
ובטעם המנהג:
והוא רמז לתורה שנמשלה למים, ויש אומרים כדי להעיר את הנרדמים מליל שבועות, ואולם במעשיהם אלה באים לידי איסור סחיטה ביו"ט, ולאיסור בל תשחית, ויצא שכרם בהפסדם, ולמזהיר ולנזהר תבוא ברכת טוב.

הרב אלי רייף הוא רב קהילת השחר השכנה. בעז"ה יש באמתחתי עוד מפרי עטו שיראה אור בשבועות הקרובים.

הרב דוד עובדיה זצ"ל, מאת: משה שלו

בסביבה הררית, עטורה יערות, ברוכה במים רבים היורדים מההרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם – מפורסמים הדובדבנים שבאזור – שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת על מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני (...) נזדמנתי לצפרו ביום האחרון של חול המועד פסח. הרב דוד עובדיה, הדיין המקומי (...) פנוי היה מטרדות החול המרובות והציע לי לראות את המלאח ואת הישיבות שבהן מצויים ספרים קדומים. הוא אדם בגיל הבינה ובעל בינה, פיקח, ער רוח וקל תנועה.[i]

השורות הבאות מוקדשות לאותו רב פיקח, מאותה עיירה קטנה שביום שני השתתפתי בהלוויתו.
הרב דוד בן ישועה שמעון חיים עובדיה (1913 – 2010; ח' אייר, תרע"ג – יח' אייר תש"ע) מילא את מקום אביו בתפקיד רב העיר ובכך חתם שושלת של רבני העיר צפרו שבמרוקו. בטרם היותו רב העיר הקים את חברת 'דובב שפתי ישנים', ששמה לה למטרה להביא לדפוס את כתבי חכמי מרוקו הקדמונים; כל זאת בנוסף לפעילותו ברבנות כדיין (1942, צפרו; 1952, רבאט; 1961, פאס; 1963, מראכש; ומאוחר יותר חבר לשכת הרבנות בירושלים). עוד היה פעיל בשדה החינוך (מפקח על החינוך בבית הספר "אם הבנים"; 1957, חבר ועדה לרפורמה בחינוך ומפקח על החינוך היהודי) ומילא תפקידים ציבוריים (1947, חבר מועצת הרבנים במרוקו; 1959, חבר האסיפה הלאומית המחוקקת). ב-1963 עלה לישראל, שימש חבר לשכת הרבנות בירושלים ויו"ר רבני עדת המערביים בירושלים. בשנת 1982 קיבל את פרס ירושלים לטיפוח מורשת עדות ישראל על ספריו 'קהלת צפרו' (אז, שלושה חלקים) והספרים 'פאס וחכמיה'.
על אף כל האמור, הרב עובדיה שהיה מפורסם במרוקו, היה די אנונימי בישראל.
מלבד ענוותנותו, אני מייחס את האנונימיות הזו (ובכך אני ממצה את התיזה שלי...), למסירותו, עליה הוא הקריב את מעמדו, לכתבי יד ממרוקו שירש מאבותיו:
ומידי יום ביומו הייתי מסתכל עליהם ושואל לעצמי התחיינה העצמות האלה? הרהורים כאלה היו מרחפים במוחי ולא נתנו לי מנוח מי יהיה הגואל? עד שהגיע העת לכל חפץ נגשתי אל המלאכה והן היום בעזה"י [בעזרת ה' יתברך] הקמתי להם יד ושם קרבתי עצם אל עצמו קרמתי עליהם אור ויחיו ויעמדו לפניכם בהודם ותפארתם ויש לקורא מה למשמש ומה למשש בהם ולגלות מה שלא נחקר עוד.[ii]
בשעת פטירתו של אדם אין מלווים לו לאדם (...) אלא תורה ומעשים טובים בלבד", (אבות פ"ו,י)
דומה שכל אלו היו שם: קדמוני מרוקו שאת ספריהם גאל מתהומות הנשייה[iii], תשובותיו ההלכתיות[iv], הפיוטים שכתב, השתדלויותיו עבור קהילתו, חברות הגמילות חסדים והלווית המת שהחזיק, תלמידי "אם הבנים" בו עסקו מלבד לימודי הקודש גם בלימודי צרפתית ולאחר מכן עברית; תלמידות "בית רבקה" החב"די בו היו לימודי קודש ולצדם לימודי תפירה ורקמה; לומדי ישיבת "בית דוד" שבה למדו "לימודי קודש ברמה גבוהה ולימודים כלליים ברמת בית הספר בתיכון" מייקרי המנהגים[v], רושמי קורות עם ישראל[vi], שומעי דרשותיו [vii], לומדי הדף היומי קודם תפילת הנץ, לומדי ה"משנה ברורה" בין מנחה למעריב, בעלי הדינים שעמדו לפניו, ורבני העיר צפרו לדורותיה.
בשולי הדברים ובנימה אישית:
הרב דוד היה לא רק מושא מחקרי, הוא היה רב בית הכנסת של ילדותי. הוא היה ה"מארח" בפורים ובמימונה ודמות ההזדהות של "הצדיק" ו"החכם" עבורי. אבי מורי שיחיה, שימש אותו בחוליו, וזכה לשמשו בטהרתו.זכר צדיק לברכה.

הערות
[i] ח"ז הירשברג, מארץ מבוא השמש, ירושלים תשי"ז עמ' 94.
[ii] ספרו: פאס וחכמיה, א, עמ' י'.
[iii] בהערות השוליים הבאות, אני מבקש לפתוח צוהר למפעלו הספרותי של הרב דוד: ספרי קדמונים שהוא הוציא לאור (ספרים שכתב להם הקדמה מצויינים בכוכבית): * הרב אליהו בן הרוש, ספר ברכת אליהו, ג'רבא תרצ"ט; *אגדה של פסח עם פירוש כוס אליהו לר' אליהו בן הרוש, ג'רבא תרצ"ח; * הרב חיים אליהו אברהם בן שטרית, מלל לאברהם, פאס תשכ"ג; * הרב מאיר וישועה דאבילה, קבוץ גלויות, פאס תשכ"ג; * הרב שלמה אביטבול, מנחת העומר, ג'רבא תש"י; הרב עמור אביטבול, עומר מן, ג'רבא תש"י ; * הרב רפאל יעקב בן סמחון, בת רבים, ג'רבא תשט"ו; הנ"ל, סובר הרזים, ג'רבא תשט"ו ; *ישועה שמעון חיים עובדיה, תורה וחיים, ירושלים תשל"ב; * הרב משה אבן זבארה, מלאכת הסופר: על הלכות ספר תורה תפילין ומזוזות, ירושלים תשס"א; הרב *שאול שמואל סררו, דרושי מהרש"ש, א,: ירושלים תשמ"ט; ב, ירושלים תשנ"א; הרב *שאול סררו, ספר חנוך לנער על משלי, ירושלים תשנ"ז; הרב שאול סררו, אלפא ביתא: ערכים לדרשן מן התלמוד, בתוך: פאס וחכמיה, ב, עמ' 137-223; (הרב שאול סיררו) [לקט ממשפחת אבן דנאן ושאול סיררו], דברי הימים, בתוך: פאס וחכמיה, א, עמ' 1-63; *ספר כסא המלכים, לר' רפאל משה אלבאז, עם "פני הכסא" מקורות ומראה מקומות שכתב הרב עובדיה. בתוך: קהלת צפרו, ד (עימוד מחודש); הרב יהודה אבן עטר, זיכרון לבני ישראל, בתוך: פאס וחכמיה, א, עמ' 63-86; הרב אבנר ישראל הצרפתי, אגרת יחס פאס, בתוך: פאס וחכמיה, א, עמ' 87-171 ; *הרב יעקב אבן צור, לשון לימודים, בתוך: פאס וחכמיה, ב, עמ' 225-438; *הרב שמואל ן' שושן מטוליטולא, ויגד שמואל: פירוש על הגדה של פסח, בתוך: הגדה של פסח – כוס אליהו ירושלים תשנ"ח, עמ' קצט-רלז; הרב משה מחפוטא, "יסודות על כללי י"ג עיקרי הדת", בתוך: נהגו העם, ירושלים תש"ס; הרב יהודה הכהן, "כללים ודיני הגט", בתוך: נהגו העם, ירושלים תש"ס. ספרי קדמונים אותם ליקט וערך: "מכתבים שכתב ר' שאול אביטבול", בסוף "תולדות הרבנים", צפרו? ד, עמ' קלז—קנב; הרב סעדיה אבן דנאן, תשובות ומאמרים נפלאים שירים ופזמונים, בתוך: פאס וחכמיה, ב, ירושלים תשל"ט, עמ' 1-91; "פסקי דין וחדושי תורה מחכמי התקנות" (רובם מהרב שמואל אבן דנאן וקצת מאחרים), בתוך: פאס וחכמיה, ב, ירושלים תשל"ט, עמ' 92-136 (חלקם נדפסו ב"פרפראות לחכמה"; פרפראות לחכמה, (הערות שליקט מגיליונות ספרים שהיו בספריית ר' עמור אביטבול) בתוך: הרב שלמה אביטבול, מנחת העומר, והרב עמור אביטבול, עומר מן, ג'רבא תש"י; הרב עמור אביטבול, שירת העומר, עיבוד ניקוד מבוא והערות: עמנואל בן שמחון, ירושלים תשס"א; לקט פירושים. ליקוט מתוך ספרי רבני צפרו לדורותיהם על קטעים מתוך הגדה של פסח, בתוך: הגדה של פסח- כוס אליהו, ירושלים תשנ"ח, עמ' קלה-קעו
[iv] ספרו ההלכתי שו"ת נתן דוד על ד' חלקי שו"ע, ירושלים תשנ"ו; פסקי דין בעניינים שונים, בתוך: הרב ישועה שמעון חיים עובדיה, תורה וחיים, ירושלים תשל"ב, עמ' 431-484; ראה גם מאמרו: "שיטתו ופסקיו של מרן המחבר במארוקו", בתוך: י' רפאל (עורך), רבי יוסף קארו: עיונים ומחקרים בשיטת מרן בעל השולחן ערוך, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ט, עמ' קצח-רא [אותו מאמר עם כמה שינויים נדפס בשם: "כלל תרי מגו תלת – מנהג קדום במרוקו", בתוך: נתן דוד, ירושלים תשנ"ו; נהגו העם, ירושלים תש"ס]
[v] ספר המנהגים נהגו העם, ירושלים תש"ס (מהדורה מורחבת); "קונטרס תקנות הרבנים בעיר צפרו משנת השפ"ה עד שנת התשי"ג", בתוך: קהלת צפרו, ד, עמ' קטו-קצג.
[vi] סדרת הספרים: קהלת צפרו, א, ב: "מקורות ותעודות למצבם ומעמדם הכלכלי החברתי המדיני והרוחני. קורותיהם ומאורעותיהם, תקנותיהם ומנהגיהם, מכתביהם איגרותיהם ושרידי זכרונותיהם, פעולתם הדתית, ההלכתית והתורתית".; קהלת צפרו, ג: "תולדות ימי היהודים בעיר צפרו שבמרוקו מצבם ומעמדם הכלכלי החברתי המדיני והרוחני, קורותיהם ומאורעותיהם, פעולותיהם ושרידי זיכרונותיהם מנהגיהם חגיהם ומועדיהם ואורחות ימי חייהם"; "תולדות הרבנים בקהילת צפרו", בתוך: קהלת צפרו, ד (עימודי מחודש); קהלת צפרו, ה: הקהלה והשד"רים, ירושלים תשנ"ב; מאמרו: "עזרה לבניין בית הכנסת בחורבת ר' יהודה החסיד, בתוך: י' בן עמי (עורך), מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה, ירושלים תשנ"א. (הודפס שנית בתוך: קהלת צפרו ה, עמ' כא-כה.
[vii] הרב היה נואם תדיר בכל מקום בו כיהן, דרשותיו שנדפסו לעת עתה: דרשה על מצוות פדיון פטר חמור, בתוך: קהלת צפרו, ד, עמ' 13-15; דרשה לסיום הש"ס, בתוך: קהלת צפרו, ד, עמ' 15-17; "נאום שסידרתי במלאת מאה שנה לאליאנס חברת כי"ח בפריס כ"ח סיון התש"ך", בתוך: קהלת צפרו, ד, עמ' 249-255.

עוד על הרב דוד עובדיה ותמונת פניו - כאן.

משה שלו הוא מוסיקאי בן שלושים נשוי ואב לארבעה, גר במבוא חורון, לומד שנה שלישית בבית המדרש של בית מורשה בירושלים.

האם העולה לתורה מברך לפני הקריאה כשספר התורה פתוח או סגור?

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

הגמרא בסוף מגילה מביאה בעניין הנהגותו של העולה לתורה (מגילה דף לב עמוד א ):
תנו רבנן: פותח ורואה, גולל ומברך, וחוזר ופותח וקורא, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: פותח ורואה ומברך וקורא.
מאי טעמא דרבי מאיר - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן - כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה, הכא נמי - כדי שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה. ורבי יהודה: תרגום איכא למיטעי, ברכות - ליכא למיטעי. אמר רבי זירא אמר רב מתנה: הלכה, פותח ורואה ומברך וקורא.

כלומר, הגמרא מכריעה במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה כרבי יהודה שהעולה לתורה פותח את ספר התורה, רואה את מקום הקריאה ומברך, בלי שהוא סוגר את ספר התורה.

אמנם, התוספות הבינו שרבי יהודה מודה לכתחילה לרבי מאיר (שם ד"ה גוללו מבחוץ ועי"ש הגהות הב"ח):
ולכתחילה הוא גוללו וסותמו קודם שיברך כדי שלא יאמרו ההמון שהברכות כתובות בו אבל בדיעבד אין לחוש שהרי לא שכיחי עמי הארץ כל כך עתה אבל לאחר שקרא בו ודאי צריך לגוללו קודם שיברך כר' יהודה.

אך הראשונים האחרים הבינו את הגמרא כפשטה שרבי יהודה אומר בדווקא להשאיר את ספר התורה פתוח בשעת הברכה. כך כותב לדוגמא הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה ה):
כל אחד ואחד מן הקורין פותח ספר תורה ומביט למקום שהוא קורא בו, ואח"כ אומר ברכו

[עיין בדברי ערוך השלחן שכותב כך:
רבותינו בעלי התוס' כתבו דלכתחילה יגלול עי"ש ונראה דס"ל דגם רבי יהודה מודה דזה עדיף טפי לגוללה אלא דסבירא ליה דא"צ לכך. ויש מי שנוהג כן ולא ידעתי אם נכון לעשות כן אחרי שמכל הפוסקים לא נראה כן ואינהו ס"ל דלר"י דווקא יברך כשהיא פתוחה דכיוון שצריך לקרותה איך יסתמנה?!]

המחבר בשולחן ערוך גם כן כתב כפשטות דברי רבי יהודה (שולחן ערוך אורח חיים סימן קלט סעיף ד):
כל הקורים מברכים לפניה ולאחריה, ופותח הספר קודם שיברך ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו ואחר כך יברך; ולאחר שקרא, גולל ומברך.

הרמ"א שם לא חלק על דבריו אך העיר עליהם:
הגה: ובשעה שמברך ברכה ראשונה יהפוך פניו על הצד, שלא יהא נראה כמברך מן התורה (כל בו); ונראה לי דיהפוך פניו לצד שמאלו

על פי כל זה, נראה שברור שיש להשאיר את ספר התורה פתוח בזמן הברכה שלפני הקריאה.

אבל, בספר שער הכוונות כתב רבי חיים ויטאל כך (עניין קריאת ס"ת דרוש ג' דף מט - קישור):
ועתה נבאר ענין האדם עצמו כשעולה לקרוא בתורה צריך לזהר שיראה מקום הקריאה ויסתכל בפסוק אשר עתיד להתחיל אח"כ תכסה הכתיבה ע"י מפה של הס"ת ואז תברך ברכת התורה שלפניה ואח"כ תפתח ותקרא ואח"כ תחזור ותסתום הכתיבה ואז תברך ברכת התורה של אחריה ואעפ"י שיש פוסקים שכתבו שאין צורך לכל זה כמ"ש בית יוסף וע"ש.

כך כותב רח"ו גם בספר פרי עץ חיים שער ס"ת פ"ב. בשני המקומות אין הוא מנמק את דבריו.

בעקבות דברי ר"ח ויטאל הלכו פוסקים ספרדים רבים, כדוגמת הכף החיים שכתב "וכן עמא דבר" בסימן קלט ס"ק כג ובן-איש-חי פר' תולדות (שנה שנייה) אות י"ח. בהלכות שבסידור חזון עובדיה שכתב הרב יצחק יוסף גם כן כותב כך:
קודם שמברך העולה לס"ת, צריך להסתכל באיזה פסוק הוא מתחיל לקרוא בתורה, ורק אחר כך יברך, ויכסה הכתיבה במטפחת.

בספר נתיבות המערב, מנהגי יהודי מרוקו שחיבר הרב אליהו ביטון, מביא שיהודי מרוקו נהגו כדברי המחבר בשו"ע והרמ"א (עמ' מב):
נהגו שהעולה לתורה רואה את מקום הקריאה, ומנשק באמצעות מטפחת את מקום הקריאה, והופך את פניו לצד אחר ומברך, ויש שלא הקפידו להפך פניהם.

שיתוף ילדים בתפילה

אחד הנושאים שעלה לאחרונה בקהילה שלי, זה הנושא של שיתוף הילדים בתפילה. ליתר דיוק הנושא היה מאיזה גיל ניתן לאפשר לילד לקרוא הפטרה. בפתח הדברים אבהיר כי אינני בא לדון כאן בשאלה ההלכתית, וזה גם לא היה הדיון בקהילה, אלא ביישום של ההלכה בעולם המעשה. כלומר, בהנחה שילד יכול לקרוא הפטרה, האם לאפשר זאת לילד בגיל 7-10. היתה תמימות דעים בין החברים שיש לאפשר לילד שבר-המצוה שלו נראה באופק לקרוא הפטרה, הדיון היה על גילאים צעירים יותר.
בתחילת הדיון לא ראיתי כל צורך לאפשר זאת. חשבתי שיש מספיק מקומות אחרים בתפילה שניתן לשתף בהם את הילדים ואין צורך לתת להם להיות שותפים גם בחלקים שמבוגרים רואים בהם (אולי שלא בצדק) כיבוד גדול. יתרה מזאת אני אף חששתי שאם ניתן לילד כבר בגיל הזה להגיע למשהו שמבחינתו הוא הפסגה (כי הרבה יותר מזה הוא לא יכול לעשות), מה הוא יעשה כשהוא יגיע לגיל מבוגר יותר?
לאחר שהבעתי את דעתי בנושא, אחד מבעלי התפילה והקריאה המומחים בבית הכנסת כתב לי את הדברים הבאים:
עקרונית אני בעד ללמד את הילדים להשתתף כמה שיותר בתפילה ולקרוא כמה שיותר הפטרות, כמובן בתוך המסגרת ההלכתית והמסורתית [כפי שנהגו קהילות יוצאי מרוקו].
אני לא חושב שהילדים אמורים להתחיל את הקריירה שלהם בבית הכנסת אחרי גיל הבר מצווה ושכל מה שקודם לכך הוא בגדר הקדמה בלבד: מה שהילדים לומדים בגיל הצעיר ביותר נשאר חקוק במוח לכל החיים. אני מעדיף למלא לילדים את הראש בתפילות והפטרות מאשר בכל הדברים האחרים שהם לומדים בחיי היום-יום, ולכן יש לדעתי ערך חינוכי עליון בללמד לילדים כמה שיותר צעירים, ואני מאמין שתסכים איתי.
אני קראתי את ההפטרה הראשונה שלי בגיל 6, כמו כן הרב שלי (הרב יצחק שוראקי) מירושלים לימד את בנו ההפטרה בגיל 6.5 (הוא קרא לפני כחודש), וכמו שהמנהג היה נפוץ מאוד בכל צפון אפריקה שרוב ההפטרות נקראו ע"י ילדים. העיד לי אחד מחברי שהוא היום בן 40 שבבית הכנסת שלו במראקש, רוב ההפטרות היו נקראות ע"י ילדים, חוץ מכמה הפטרות שנהוג שהילדים לא יקראו אותן, (3 דפורענותא, שובה, 9 באב בוקר ומנחה, כיפור בוקר ומנחה, יום א' של שבועות וכו'...)
אני לא רואה שום סיבה טובה להגיד לילד בן 7 שמעוניין להשקיע מזמנו ולשבת שעות ארוכות בלמידת הפטרה שיחכה 5 שנים בשב ואל תעשה עד שהבר מצוה שלו תראה באופק... הוא רוצה ומבקש ללמוד תורה, למה למנוע ממנו? איך אתה יכול להיות בטוח שאחר 5 שנים הוא יהיה עוד מעוניין? הרי אין ספק מוציא מידי וודאי!
בכל הקהילות בנוסח צפון אפריקה שאני מכיר מעודדים ילדים צעירים לקרוא כמה שיותר הפטרות ע"י פרסים וכד' כי הם רואים בזה ערך חינוכי גדול מאוד.
חוץ מזה שכשהילד מכין את ההפטרה על ידי, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהוא יקרא יותר טוב מ- 90% מהמבוגרים, כי אחרי שהוא חזר עליה לפחות 30 פעם לפני הוא כבר מכיר אותה בעל פה. אצלי, זה או 100% או "לא קורה". מי שלא למד לדייק מאוד במילים ובטעמים של הפטרה מגיל צעיר פשוט קשה לו מאוד להקפיד על כך גם בגיל מבוגר.
לדעתי לא ניתן להשוות בכלל בין הפטרה הנקראת ע"י ילד שהופכת לאירוע קהילתי בששון ושמחה לבין קריאת "אין כא-להינו" בסוף התפילה כשכולם כבר מקפלים את הטליתות ושאף אחד לא שם לב לדבר...
אני עוד זוכר את ההפטרה הראשונה שלי (רוני עקרה - שבת כי תצא שנת 1985). אבא שלי הזמין בזמנו את המנהלת ז"ל של בית הספר היהודי ... (כ- 1000 תלמידים) והיא הגיעא כדי לשמוע אותי. היה זה אירוע מרגש מאוד עבורי שלדעתי אחד הדברים שנתנו לי את הכוח להמשיך וללמוד לקרוא את כל פרשיות התורה כשהגיע העת...
ולענות לשאלה שלך: אם לדוגמא אנחנו מקדימים את הקריאה בתורה לכיתה א', מה נעשה אם אותו ילד בכיתה ד'?
תשובתי היא: אם הבעיה היא שילדים בכיתה ד' מכירים את כל ההפטרות בעל פה אז אני בפירוש רוצה שזאת תהיה הבעיה שלנו!
אותם הילדים כשיגיעו לגיל הבר מצווה, מטבע הדברים ירצו להמשיך ולקרוא את כל הפרשיות. וכהם ידעו את כל התורה בעל פה בגיל 17, הלוואי וזאת תהיה הבעיה הגדולה ביותר של הקהילה, שהילדים שלנו מכירים יותר מידי תורה בגיל צעיר מידי!!.... לבטח ידוע לך שאצל התימנים ילדים בני 7-8 עולים לתורה כמו שמתיר לעשות כן השולחן ערוך (ילד עולה למניין 7) וקוראים את העלייה שלהם בתורה...
באמת אני מנסה לחשוב ולא מצליח לראות כאן אפילו צל של דבר שלילי בזה שילדים לומדים יותר ומשתתפים יותר בגיל צעיר!

שני עניינים של הלכה ומנהג בברכת כהנים

הקראת "יברכך"
השולחן ערוך כותב (אורח חיים סימן קכח סעיף יג):
מתחילין הכהנים לומר: יברכך. הגה: וי"א שגם מלת יברכך יקרא אותו ש"צ תחלה (טור ור"ן פ' הקורא והגהות מיימוני) (וכן נוהגים בכל מדינות אלו), ואח"כ מקרא אותם ש"צ מלה במלה, והם עונים אחריו על כל מלה עד שיסיימו פסוק ראשון, ואז עונים הצבור: אמן; וכן אחר פסוק ב'; וכן אחר פסוק ג'.

מרבית הספרדים בארץ לא נוהגים עפ"י דברי השולחן ערוך בעניין זה, אלא לפי הרמ"א "שגם מלת יברכך יקרא אותו ש"צ תחלה".

הג"ר עובדיה יוסף מכריע בעניין זה כדעת הרמ"א והמקובלים כנגד הבית יוסף (שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן י):
יש ללמוד שנכון יותר שיהיה החזן מקרא את הכהנים גם תיבת יברכך, כדי שתחול עליהם ברכת ה' טרם יברכו את ישראל. ואמנם דעת הרמב"ם (בפרק י"ד מהלכות תפלה הלכה ג'), שתיבת יברכך איך השליח צבור מקרא אותה לכהנים, וכתב מרן הבית יוסף (סימן קכ"ח), שטעמו שכיון שאין מקריאים לכהנים אלא כדי שלא יטעו, בתיבה ראשונה שאין מקום לטעות למה יקרו אותה. ושכן המנהג בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים. אבל דעת הטור והר"ן שגם תיבת יברכך יש להקרותה לכהנים. ע"ש. ומרן בשלחן ערוך /או"ח/ (סימן קכ"ח סעיף י"ג) פסק כדברי הרמב"ם. והרמ"א כתב שהמנהג בכל מדינות אשכנז שגם תיבת יברכך מקרא השליח צבור תחלה. ובכנסת הגדולה שם מבואר, שגם בקהלות עדות המזרח יש נוהגים להקרות תיבת יברכך כדברי הרמ"א. אולם לפי טעמו של רבינו בחיי, וכן הכלי יקר, יותר נכון לנהוג כדעת הטור והר"ן. (ועיין בשו"ת רבי אליהו מזרחי סימן ג', ובשו"ת מהר"ם מינץ סימן י"ב). ועיין להגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים חלק ג' (חלק אורח חיים סימן ה'), שהנהיג בעיר בגדאד, אתריה דמר, להקרות לכהנים גם תיבת יברכך, על פי הסוד שגילה רבינו בחיי הנ"ל. ואף על פי שהיו נוהגים מקדמת דנא שאין החזן מקרא תיבת יברכך, וכדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך. מכל מקום הוא ז"ל שינה המנהג, והורה שהחזן יהיה מקרא גם תיבת יברכך, מפני שכן ראוי להיות על פי הסוד. ושכן מנהג המקובלים בעה"ק ירושלים ת"ו. וכתב, שהרויח עוד בזה שמתחלה היו הכהנים מסמיכים במהירות תיבת יברכך לסיום הברכה שמסיימת בתיבת באהבה, הכל בנשימה אחת, ולא היה סיפק ביד הצבור לענות אמן אחר ברכתם, וכעת אשתני למעליותא, שעד שהשליח צבור מתחיל להקרות יברכך, מספיקים הצבור לענות אמן. וכן כתב בספר בן איש חי (פרשת תצוה אות א'). [אלא שיש שם טעות סופר הנראה לעין]. וכן הנהגתי בס"ד בבית הכנסת אהל מועד בעוב"י תל אביב יע"א, בהסכמת הקהל.

מעניין שדוקא בקרב יוצאי מרוקו נשתמר המנהג כשו"ע ולא כרמ"א (על אף שבעניינים רבים אחרים הם נהגו כרמ"א). כך מובא בספר נתיבות המערב (הרב אליהו ביטון, עמ' לה):
נהגו כשהכהן יחיד, החזן מקריא לו גם תיבת "יברכך". ורק כשיש שני כהנים ויותר, הכהנים מתחילים מעצמם "יברכך", ומשם והלאה מקריא להם החזן. ויש נהגו שגם בכהן יחיד, מתחיל מעצמו "יברכך".

אמירת פסוקים בזמן ברכת כהנים
נושא זה כבר נתון במחלוקת מימי האמוראים (סוטה מ ע"א):
א"ר חייא בר אבא: כל האומרן בגבולין אינו אלא טועה. אמר רבי חנינא בר פפא: תדע דבמקדש נמי לא מיבעי למימרינהו, כלום יש לך עבד שמברכין אותו ואינו מאזין? א"ר אחא בר חנינא: תדע דבגבולין נמי מיבעי למימרינהו, כלום יש עבד שמברכין אותו ואין מסביר פנים?

השו"ע והרמ"א מסכימים שנכון שלא לומר פסוקים, על אף שהרמ"א מזכיר שלא כך נוהגים (שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף כו):
בשעה שמברכין אין לומר שום פסוק, אלא ישתקו ויכוונו לברכה. הגה: ומכל מקום, עכשיו שהכהנים מאריכין הרבה בנגונים, נהגו גם כן לומר פסוקים, וכמו שנתבאר לעיל סי' נ"ז לענין ברכו, אך יותר טוב שלא לאמרם (ד"ע).

דווקא בדבר זה נהגו יוצאי מרוקו כן לומר פסוקים כמו אותו מנהג שמזכיר הרמ"א (אך שאיננו מסכים אליו). כך מובא בספר נתיבות המערב (עמ' לה'):
נהגו הציבור לומר פסוקים מיוחדים בשעה שהחזן מקריא לכהנים, ויש נהגו לאמרם רק בשבתות וימים טובים, ויש נמנעים לאמרם כדי לכוון יפה לברכת כהנים.

שני עניינים לקראת פורים

1. בשנה שעברה כתבנו כאן על מקום אמירת פיוט "מי כמוך" בפרשת זכור. הזכרנו את מנהג יוצאי מרוקו לאמרו באמצע "נשמת" מיד לאחר "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" ולהמשיך בפיוט "מי כמוך ואין כמוך". על הדברים שכתבנו בשנה שעברה אני מבקש להוסיף כעת תיקון קטן. בשנה שעברה כתבנו שרבי יהודה הלוי חיבר פיוט זה לאמרו לאחר "ה' מי כמוך" ולכן פתח בו במילים "מי כמוך ואין כמוך". אך בשנה החולפת מצאתי שבסידור "איש מצליח" של הג"ר מאיר מאזוז כתב דבר אחר. לדבריו, הפיוט חובר על מנת לאמרו בסוף ברכות קריאת שמע, לאחר "מי כמוכה באלים ה'". לכן, כותב הרב מאזוז מסתיים הפיוט במילים "אז שוררו שירה חדשה, כי כמוכה באלים ה'". לדברי הרב מאזוז, מעולם לא התקבל לומר את הפיוט בברכות ק"ש והוא הועבר למקום שהיה נראה קשור שזה "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".
כפי שכתבנו ברשימה משנה שעברה, גם על מנהג זה יצאו עוררים רבים בגלל ההפסק ובהרבה קהילות הזיזו את הפיוט לגמרי לאחר תפילת שחרית, לפני או אחרי קריאת התורה. עם זאת, כפי שהבאתי מהג"ר שלום משאש שם, ברור לחלוטין שבמרוקו המנהג המקובל היה לאמרו בסוף נשמת (גם אני יכול להעיד שיש בידי סידורים ישנים מלפני השואה שכתוב בפשטות לאמרו בנשמת).

2. נושא שמטריד אותי זה שנים, זה כיצד לנהוג לגבי אמירת ברכת "הרב את ריבנו" לאחר קריאת המגילה במקום שאין מניין של גברים. מדי שנה בשנה מזדמן לי לקרוא בפני קבוצה של נשים ואני מתחבט כיצד לנהוג למעשה. כדי לתת תחושה של הבעיתיות, להלן הסעיף המדבר על ברכה זו בספר "מקראי קודש" של הרב משה הררי:
יש אומרים שכאשר קוראים את המגילה בפחות ממנין, אין לברך את הברכות שלפני הקריאה ושלאחריה. ויש אומרים שאף הקורא ביחיד יברך את הברכות שלפניה, ורק את הברכה שלאחר הקריאה אין לברך כשאין מנין. ואחרים אומרים, שהקורא ביחיד מברך הן את הברכות שלפני הקריאה והן את הברכה שלאחריה.
והעיקר להלכה, שלמנהג האשכנזים וחלק מהספרדים יש לברך רק את הברכות שלפני קריאת המגילה אם אין מנין. ושאר הספרדים נוהגים, שאף כאשר אין מניין מברכים גם את הברכה שלאחריה.
על ההתחבטות הכללית כיצד יש לנהוג כאשר אין מניין, יש התחבטות נוספת האם מניין נשים נחשב למניין לעניין זה.
בשנה החולפת ראיתי בסידור "עוד אבינו חי", סידור ליוצאי טריפולי, שכותב כך:
הקורא לנשים בביתו להוציאן ידי חובתן, אף על פי שבירך כל הברכות וקרא את המגילה בבית הכנסת, יכול לחזור ולברך להן כל הברכות כולן, כולל ברכת שהחיינו וברכת הרב את ריבנו, שלאחר קריאת המגילה. ואין צריך עשר נשים. ועיין מה שכתב באריכות בזה מו"ר הרה"ג רבי יעקב רקח זצ"ל בספרו "שלחן לחם הפנים".
[רבי יעקב רקח, עפ"י הנאמר בהקדמה לסידור זה המופיע בחלק מההוצאות, הינו אחד מחכמי לוב ומכונה ע"י המו"ל "החכם השלם רבן של כל ישראל].
בסידור זה, "עוד אבינו חי", יש מכתב הסכמה/הקדמה מאת הג"ר שלום משאש ובו הערות על הדברים הכתובים בסידור. על עניין זה כותב הרב משאש:
המנהג לברך לנשים ברכת הרב את ריבנו ליל פורים, בלי שם ומלכות, אפילו יש עשרה נשים.

בשר חלק - מנהג יהודי מרוקו

בעלון השבת האחרון (פרשת בחוקתי - ניתן להוריד כאן) של צהר כתב הרב משה ביגל, רבה של היישוב מיתר, את טורו (המצויין) על כשרות בנושא בשר חלק. הרב ביגל תיאר את הבעיה כך:

אחת הטריפות אותה צריך לבדוק בבהמה נשחטת היא האם יש בריאה נקב. מדובר בטריפה שלעיתים אין אפשרות לבדוק אותה משום שעל הדופן החיצוני של הריאה ישנו קרום או דבוקה שמונים (הנקרא בהלכה סירכא), ולא ניתן לדעת האם מתחת לדבוקה יש חור.

הרב ביגל המשיך והביא את מחלוקת הבית-יוסף והרמ"א בעניין הבשר החלק, כאשר המחבר פוסק (יורה דעה סי' לט סע' י):

ולא כאותם שממעכים ביד ואם נתמעכה תולין להקל, וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל.

לעומתו הרמ"א מיקל וכותב (יורה דעה סימן לט סעיף יג):

ויש מתירין למשמש בסרכות ולמעך בהם, ואומרים שסרכא אם ימעך אדם בה כל היום לא תנתק ולכן כל מקום שיתמעך תולין להקל; ואומרים שאינו סרכא אלא ריר בעלמא, ואף ע"פ שהוא קולא גדולה כבר נהגו כל בני מדינות אלו ואין למחות בידם מאחר שיש להם על מה שיסמוכו.

לאחר מכן, הרב ביגל עסק במנהגים השונים בעניין ההקפדה על אכילת בשר חלק. כך הוא כותב בעניין ארצות צפון אפריקה:

היו בין ארצות צפון אפריקה מי שנהגו בעניין זה כדעת הרמ"א ככל הנראה על סמך מנהג קדום בארצות אלו שהיה קיים עוד לפני כתיבת השו"ע. (תורות אמת, קיצור מנהגי בדיקות הריאה. דברי שלום ואמת חלק ב' עמ' 158).

באותו דרך כותב הרב אליהו ביטון בספרו "נתיבות המערב" על מנהגי מרוקו (עמ' רפא):

נהגו להקל במיעוך וניתוק סרכות הריאה, ובודקים אותה במים, ואם לא בצבצה כשרה, ויש נהגו להחמיר בדבר.

מעניין שהג"ר שלום משאש כתב בעניין זה אחרת לחלוטין (התשובה מובאת בסוף ספר מקראי קודש, הרב הררי, הל' ראש השנה עמ' 371):

מנהג יוצאי מרוקו, וגם כל הספרדים בכל מקום כדעת מר"ן שלא למעך הסירכות כלל וכלל. וכל הנוהג ה"ז מאכיל טריפות לישראל וח"ו ליכנס בספק זה כלל. וזה ברור.

ייתכן וההבדלים נובעים מהבדלי מנהג באזורים שונים במרוקו (ובארצות צפון אפריקה בכלל). הרב זכריה זרמתי מתייחס באתר שלו, אתר מכון תורת אמ"ת, לעניין זה מספר פעמים והוא נותן הסבר להבדלים בתיאור מנהג מרוקו. לדעתו, מנהג מרוקו הקדום בודאי היה כשיטת מרן הבית יוסף אלא שמשיקולי הפסד מרובה וכד' התחילו להקל בדין זה ולאכול גם בשר שאיננו חלק (לינק):

אגב, הרב זצ"ל (=הרב שלום משאש) פסק בסוף ימיו שיש על הציבור הספרדי גם הצפון אפריקאי לאכול בשר חלק, לא מטעמו של הראשל"צ לשעבר בעל יבי"א (=הג"ר עובדיה יוסף), אלא כיון שכן הייתה דעתם של כל ראשוני המערב לפני התפשטות קולות הרמ"א בדבר זה בארצות הללו, וזאת מפאת העניות והחסר שקיים באותה תקופה וההפ"מ שהיה כרוך באכילת בשר "חלק", אך בארץ ישראל ובימינו שבנקל ניתן לאכול כמעט באותה עלות בשר "חלק בית יוסף קארו" מטעם הרבנות הראשית לישראל, עם כל החומרות וההידורים וגם אין צורך בהכשרה ומליחה, אומנות שנשכחה מבתי ישראל, מי ימשיך להקל בדבר? אזי פסק הרב לחזור למנהג הראשונים, וגם הכא אין זו חומרה יתירה אלא הכרעה פשוטה עפ"י הזמן והמקום

עד כמה שידוע לי, כיום בארה"ב כל הבשר שנמכר ככשר הינו בשר חלק, מעניין אם בעוד מספר דורות תהיה מחלוקת כיצד על יוצאי ארה"ב לנהוג בדין אכילת בשר חלק.

מקום אמירת פיוט "מי כמוך" בפרשת זכור

בשבת פרשת זכור נוהגים בקהילות ספרד לומר את פיוט "מי כמוך ואין כמוך" שחיבר רבי יהודה הלוי ובו מתואר סיפור המגילה. רבי יהודה הלוי חיבר פיוט זה על מנת שיאמרוהו מיד לאחר אמירת "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" באמצע "נשמת כל חי". שאלת אמירת פיוטים במקומות בתפילה שלפי "ההלכה היבשה" אסור להפסיק שם כבר עומדת במחלוקת זה למעלה מחמש מאות שנה.

גם המחבר והרמ"א נחלקו בנושא זה בשו"ע (או"ח קיב ב):

אין לומר פיוטים ולא קרובץ (פי' קרובץ ליוצר, וי"א שהוא ר"ת קול רנה וישועה באהלי צדיקים) בתפלה.

הגה: ויש מתירין, הואיל וצרכי רבים הם (הרא"ש והתוס' והרי"ף והר"ן ריש פ' בתרא דר"ה והגהות מיימוני פ"י וטור), וכן נוהגים בכל מקום לאמרם.

נדמה שלמרות פסק המחבר, המנהג כמעט בכל הגלויות היה כדברי הרמ"א.

הג"ר עובדיה יוסף שליט"א טרח רבות על מנת להעמיד את המנהג כדברי מרן המחבר. באחד מתשובותיו בנושא זה הוא מצטט מדברי החיד"א על המנהג לומר את פיוט "מי כמוך" בשבת זכור באמצע "נשמת", דברים שלענ"ד הינם מאד יוצאים דופן. אלו דברי הגר"ע (יחווה דעת חלק ב סימן ז) (הדגשים שלי):

ומרן החיד"א בספר טוב עין (סימן יח אות לה) הביא מה שכתב הרב הגדול רבי דוד קורינאלדי בכתב - יד, שמרן השלחן ערוך לא כתב לבטל המנהג אלא לגבי פיוטים שמפסיקים בהם בברכות קריאת שמע, אבל פיוט מי כמוך שאומרים אותו בנשמת כל חי איני יודע מה מצאו בו עול חדשים מקרוב באו לשנות המנהג ולאומרו חוץ למקומו אחר חזרת התפלה. וכתב על זה מרן החיד"א, שעמו הסליחה, כי באמת הקהלות שביטלו אמירת מי כמוך בנשמת כל חי יפה עשו, שהרי אסור להפסיק בין ברוך שאמר לישתבח, וכתבו האחרונים שאף לברוך הוא וברוך שמו אין להפסיק בפסוקי דזמרה, ואם כן איך יתכן להפסיק בפיוטים, ובפרט בפיוט מי כמוך הארוך. ורבי יהודה הלוי וחבריו המשוררים לא ידעו שנוסח נשמת כל חי ותיקוני התפלה הכל בנוי על פי הקבלה ברזין טמירין במספר ובמפקד התיבות, ונרמזו בהם שמות הקודש, והיו סבורים שהדברים כפשוטם, ושהם שבחים פשוטים, ולכן חיברו גם הם פיוטים ותיקנו לאומרם, ואילו ידעו שהתנאים הקדושים תקנו כל אלה על פי הסוד, גם הם נסוגו אחור ולא היו מתקנים פיוטיהם בתוך נשמת כל חי וכיוצא. ולכן יישר כוחם של הקהלות שהנהיגו שלא לומר מי כמוך בתוך נשמת כל חי, שהדין עמם, וכן ראוי להנהיג בכל אתר ואתר. ע"כ.

למרות דברים אלו הג"ר שלום משאש היה סבור שעל קהילות ספרד, ובמיוחד יוצאי צפון אפריקה, להמשיך במנהגם, למרות שזה נגד "ההלכה היבשה" ודברי המחבר בשו"ע. כך הוא כותב המספר מקומות (התשובות הבאות מתוך שמ"ש ומגן):

האם אנחנו מעדיפים שלכל מעשה שלנו יהיה מראה מקום בשו"ע, או שאנחנו מעדיפים להמשיך במנהגי ישראל כפי שנהגו אבותינו? בשאלה זו חולקים גדולי ישראל כבר חמש מאות שנה, וספק רב אם הוא יוכרע דווקא בדורינו.

עיין עוד בעניין זה במקראי-קודש (הררי) הלכות פורים פרק א' הערה קלד, שהאריך מאד בנושא זה.

תודה לעמנואל ברדוגו שהמציא לי את תשובות הרב משאש.