הכנת מיונז בשבת

האם מותר להכין מיונז בשבת?

לטובת מי, שכמוני, לא היה לו מושג איך מכינים מיונז, הנה סרטון קצר (כמוהו תמצאו רבים ביוטיוב):


יש סרטונים בהם מכינים את המיונז מביצה שלמה. בסרטון זה מכינים מיונז רק מהחלמונים, ויש צורך להפריד את החלמון משאר הביצה.
בשבת מותר להפריד את החלמון מהחלבון, אך יש להקפיד על דיני ברירה: לעשות זאת ביד ולא בכלי, ולקחת את החלמון ולא את החלבון, ולעשות זאת סמוך לסעודה.
כך כותב המשנה ברורה (סימן שיט ס"ק נח):

וע"כ יש ליזהר מלברור החלמון מן החלבון ע"י איזה כלי כדי לטרוף אותו ולשפוך לתוך הקאווע כמו שנוהגין במקום חלב [ובענין שאין בו משום מבשל עיין לעיל בסוף סימן שי"ח] דאסור משום חשש בורר אבל מותר ליקח החלמון בידו דהוי בורר אוכל לאלתר וביד דמותר וה"ה דמותר ע"י עירוי מקליפה לקליפה דזה ג"כ מקרי כבורר בידו וכנ"ל בסקמ"ד: 

אם כי, יש מי שכתב שאין בזה איסור ברירה (שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן לב):

ואם רוצים לערבב רק את החלמון, כפי שעושים עפ"י רוב, אם אפשר להפריד החלמון מהחלבון ביד או ע"י עירוי מקליפה לקליפה יש בודאי לעשות כן, ואם אי אפשר יש מקום לסמוך על דיעות גדולי המפרשים שסוברים שאין בכה"ג משום איסור בורר, משום דמיקרי בכה"ג מין אחד (יעוין מכ"ז באו"ח סי' שי"ט סעי' ט"ו ונו"כ, ומ"ב שם ס"ק נ"ח ושעה"צ ס"ק מ"ט, וכף החיים ס"ק קט"ו עיין שם). 

 נחזור לעניין הכנת המיונז.
כך כותב השמירת שבת כהלכתה (פרק יא סעיף לב):

בשבת אסור להכין מיונית קשה, וגם באשר למיונית נזילה, יטיב לעשות אם יכין מבעוד יום.

דבריו מבוססים על דברי המשנה ברורה (סימן שכא ס"ק סח):

אסור לטרוף ביצים בקערה מפני מראית העין שנראה כמי שרוצה לבשלם בקדרה 

חידוש זה שיש איסור "שנראה כמי שרוצה לבשלם בקדרה" מבוססים על דברי רש"י (מסכת שבת דף קט עמוד א):

פיעפועי ביעי - לטרוף ביצים מגולגלין בקערה.
אסור - דמתחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה. 

[יש להדגיש שראשונים אחרים הבינו את הגמרא באופן אחר לגמרי. הנה לדוגמא דברי התוס' רא"ש:
פעפועי. פי' ר"ח מין ירק כמו הפעפועות והלגלוגין דעירובין.]

על דברי המשנה ברורה דלעיל יש להוסיף מחלוקת אחרונים שמביא הפרי מגדים שלפי דעת המגן-אברהם יש איסור לטרוף ביצים באופן שיעשו עב כי זה נראה כלש (אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכא סעיף טז):

ואסור לטרוף כל דבר דנראה כלש כשעושה עב, עיין [מ"א] אות כ"ח, ולט"ז [ס"ק] י"ד מותר 

דבריהם של המג"א והט"ז נאמרו על ההלכה הבאה שמותר לגמור את שחיקת הריפות  [המשנה ברורה מסביר: הריפות - מעשה דייסא], ונחלקו האם מותר לערבב בכח (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכא סעיף יט):

לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ פרור בקדירה בשבת, אחר שמורידין אותה מעל האש. 

נמצאנו למדים לפי הנ"ל שבמיונז עבה יש שני חששות:
1. נראה כלש (כדעת המגן-אברהם).
2. נראה שרוצה לבשלם בקדרה (כדברי רש"י שאסור לטרוף ביצים).

אם מכינים מיונז רך, הגרש"ז אוירבך המובא בשש"כ מתלבט מה יהיה דינו. לדבריו, יתכן ואין כאן "נראה שרוצה לבשלם" מפני "שמכיון שמערבה עם השמן, ניכר שהוא מאכל בפני עצמו ואינו עומד לבישול", ואף מפני שנראה כלש הוא מתלבט אם זה מותר בנוזלי, אך בסופו של דבר נוטה להחמיר. לכן נקט המחבר בלשון "יטיב לעשות אם יכין מבעוד יום".

בענין סברת הגרש"ז אוירבך מתי איננו אומרים "שנראה שרוצה לבשלם", גם הציץ אליעזר כתב, בשם התפארת ישראל, דבר דומה שאין לך בו אלא המקרה בו דבר רש"י, וכל מקרה שונה יש מקום להקל. לכן יש לדוגמא להקל אם מדובר בטריפת ביצה בודדת (שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן לב):

אלא כנראה שסבר לה הבעל תפא"י כנ"ל דבהיות שכל האיסור בזה הוא רק משום דמיחזי כרוצה לבשלם ולכן אין לנו בזה אלא מה שאסרו, דהיינו רק טריפת ביצים אחדות, ועכ"פ לא פחות משתים, דאז הטורח והטריפה יותר מרובה, וגם רק בקערה שהדרך משם לתתו לקדרה לבשל, אבל לא ביצה אחת במעט מים בכוס וכדומה, כי עי"כ אין הטריפה מרובה כ"כ וגם ניכר דלא בעי למשדינהו בקדרה. וא"כ דון מינה בכל כיוצא בזה שלא דמי באיזה צד שהוא לההיא דפעפועי ביעי וכנ"ל. 

לגו בשבת ושינוי ההלכה

כשיצאה לאור המהדורה החדשה של "שמירת שבת כהלכתה" ערכו כמה יהודים טובים השוואה בינה לבין המהדורה הישנה יותר (ראו כאן לדוגמא). השבת נתקלתי באחד השינויים האמורים. כשזה מופיע בתוך רשימה לא מבינים עד כמה השינוי הוא מוזר ומתמיהה. 

בפרק ט"ז העוסק במשחקי ילדים בשבת, כותב השש"כ את הדברים הבאים בסעיף יח:

למי שאינו יודע מהם "אבני פלא", לשמחתנו גוגל בא לעזרה:

מקור: אתר נוסטלגיה אונליין

בעקבות דבריו של שמירת שבת כהלכתה כתבו מחברים אחרים להתיר לשחק במשחק הלגו (LEGO) בשבת. הנה לדוגמא מתוך הרחבות לפניני-הלכה שבת:

וכך גם הביא הרב עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת חלק ב סימן נה:

שאלה: האם מותר להרשות לבניו הקטנים שלא הגיעו למצות, לשחק בשבת באבני פלא, באופן שמחברים אותן זו בזו, ועושים צורת בנין או מגדל וכדומה, וחוזרים ומפרקים אותן בשבת?
...
והוא הדין לנידון שלנו. וכן כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק טו אות יד), להתיר בזה, בשם ידידנו הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך שליט"א, על פי המבואר בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן שיד סעיף א), שאין דין בנין וסתירה בכלים. 

ואולי יטען מישהו, שהגם שלעין זה לא נראה, בכל זאת יש הבדל בדין בין לגו לבין אבני-פלא, הנה דברים שכותב הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ז - אורח חיים סימן לט ד"ה ד) ומה) כנגד מחבר ספר קצות השבת:

ומה שכתב (בפרק ח סעיף יא) שאסור להרכיב "לגו" וכו', בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סימן נה) העלתי שמותר לתת לקטן "אבני פלא" וכיו"ב לשחק בהם להרכיבם ולפרקם. וכן ראיתי הלום בשו"ת מחזה אליהו (סימן סט) שהעלה להתיר לתת לילדים משחק "לגו", או "אבני פלא", ואין בזה חשש לדינא. ע"ש. 

ואף הג"ר שלמה זלמן אוירבך עצמו כתב בנושא "לגו" להתיר:

והנה, במהדורה החדשה של שמירת שבת כהלכתה השתנתה ההלכה הזו:

לאחר ששש"כ כותב ש"אין למנוע מן הילדים לבנות בקוביות ובאבני-פלא" הוא מוסיף במהדורה הזאת "ולכן אין לשחק ולבנות באבני לגו או בחלקי קליקס וכדומה"! הדבר נראה פשוט חסר פשר!

עדכון: 
בעקבות הערות של חברים נראה שאכן יש הבדל עקרוני בין אבני-פלא לבין לגו. אבני פלא אינם יכולים להישאר מחובר למשך זמן ארוך, ואלו לגו יישאר מחובר כל עוד לא יפרקו אותו. כך שיש הגיון וטעם בדברי השש"כ.
נשאר אם כן לעיין האם דבריו של הרב נויבירט, מחבר השש"כ, משקפים את דעתו של הרב שלמה זלמן אוירבך או לא? המכתב המובא לעיל שכתב הגרש"ז אוירבך נושא את הכותרת "הרכבת אבני פלא (לגו) בשבת", אך יתכן וזה תוספת של העורך ולא כוונתו של הגרש"ז שאולי דבר רק על אבני פלא ולא על לגו.
מה שנראה ברור הוא שבתשובת יביע אומר שהבאתי לעיל אין חילוק בין אבני-פלא לבין לגו. 

בישול בשבת: עוד על בישול אחר אפיה

לפני כשבוע הבאנו את דברי ר' אליעזר ממיץ (להלן: רא"ם) בעל ספר היראים:
אף על פי שאין בישול אחר בישול... מכל מקום יש בישול אחר אפוי וצלי דקיימא לן כרבי יוסי דאמר (פסחים מא.) יוצאין בפסח במצות רקיק שרוי אבל לא במבושל אחר אפייה אף על גב שלא נימוח שהבישול שאחר כן מבטל האפייה הילכך יזהר אדם שלא יתן פת אפויה אפילו בכלי שני בשבת במקום שהיד סולדת בו גם מצלי יזהר אדם ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו ואם עשה חילל את השבת וחוששני לו מסקילה וחטאת.


הבאנו את מחלוקת הפוסקים הספרדיים בהבנת דברי השו"ע הללו (או"ח סימן שיח סעיף ה):
יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין.


הג"ר עובדיה יוסף הבין שה"יש מתירין" בדבריו של מרן השו"ע נסובים על כל דבריו, כלומר שהוא דחה לחלוטין את דברי הרא"ם. לעומת זאת, הג"ר שלום משאש ופוסקים אחרים (ובכללם הרמ"א) הבינו שדברי השו"ע נסובים רק על חלקו השני של הסעיף (הכנסת פת לכלי שני) אך בעיקרון השו"ע קיבל את דעת הרא"ם שיש בישול אחר אפייה.


הג"ר עובדיה יוסף מביא ראיה לדבריו מדברי השולחן ערוך בסעיף ט"ו:
דבר שנתבשל כ"צ [=כל צרכו] והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו.


דברים אלו הם הפוכים לחלוטין מהדברים שהבינו בתחילת הרשימה מהרא"ם:
ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו


מכאן, אומר הגר"ע יוסף, ראייה שהמחבר בשו"ע דחה לחלוטין את דעת הרא"ם. לכאורה זו ראייה חזקה מאד המפשטת מאד את שיטת השו"ע.


גם אם נקבל הסבר זה של השו"ע, שיטת הרמ"א נותרת קשה בכל מקרה. הרמ"א איננו חולק על דברי השו"ע בסעיף טו, הוא אף מוסיף על דבריו כי ניתן לחמם גם דבר לח שעדיין חם קצת. מאידך, בסעיף ה' הרמ"א בודאי מקבל את דעת הרא"ם. כך, שבין אם נסביר את השו"ע שהוא מקבל את דעת הרא"ם ובין אם לאו, דברי הרמ"א קשים.


בעל המשנ"ב מביא אחרונים נוספים, שלא הבינו כדעת הגר"ע יוסף, והתקשו להסביר את הסתירה בדברי המחבר בין סעיף ה' לבין סעיף ט"ו (ביאור הלכה סימן שיח ד"ה * והוא יבש):
צ"ע הא לעיל בס"ה מביא דעת הרא"ם וע"ש במ"א דלדעתו ה"ה דיש צלי אחר בישול ואיך מתיר הכא בסתם


אחרונים שונים ניסו ליישב את הסתירה. היו שהציעו לחלק בין צלייה לאחר בישול לבין בישול לאחר צלייה. היא שרצו לומר ש"כנגד המדורה" הוא מקום שהבשר לא יכול להגיע לכדי צלייה.


אך תמוהים דברי השמירת שבת כהלכתה שפסק לכאורה נגד השו"ע והרמ"א, ואלו דבריו (פרק א סעיף ס):
בשר מבושל, אין להניחו על גבי מכסה של קדירה העומדת על גבי האש, כי הבשר המבושל (שהוא עכשיו בלי רוטב) נצלה בחום.
דבר זה, שכתב השש"כ, הוא הפוך לחלוטין מדברי המחבר והרמ"א שהתירו בדיוק את זה להדיא. והוא נטה להחמיר מכוח הצ"ע של הביאור הלכה. צ"ע.

ניפוח בלון ומזרן בשבת

בשבת האחרונה נקרתה בדרכי שאלה: האם מותר לנפח בשבת מזרן מתנפח? מדובר במזרן שאמורים לנפח אותו בעזרת משאבה אך עקרונית אפשר לנפח אותו גם בעזרת הפה. במבט ראשון, לא עלה בראשי שום צד לאסור לנפח את המזרן, אך חשבתי שאולי בכל זאת יש כאן אולי בניין בכלים או עשיית כלי, אולי אפילו מכה בפטיש.

לאחר כמה זמן שאני חושב על השאלה הזו ניגש אלי אחד מילדי ובידו בלון והוא מבקש ממני לנפח את הבלון. הסתכלתי על הבלון, ואמרתי לעצמי: זו בעצם אותה שאלה - האם יש בעיה לנפח בלון בשבת? כך עמדתי מול הבלון כדקה עד שאמרתי: אינני רואה שום בעיה לנפח את הבלון בשבת, אך אחרי שמנפחים את הבלון יש בעיה שאסור לקשור אותה בשבת, שכן קשר הבלון הוא מסוג הקשרים שהרמ"א כותב עליה (או"ח סי' שיז ס"א):
והא דבעינן ב' קשרים זה על זה [כדי שהקשר יהיה אסור], היינו כשקושר ב' דברים ביחד, אבל אם עשה קשר בראש אחד של חוט או משיחה, דינו כשני קשרים [וזה אסור (מדרבנן) מדין קושר].

יש סברא של הג"ר שלמה זלמן אוירבך שנדפס בספר שלחן שלמה על הלכות שבת (אני מקווה שאני לא טועה בשם הספר, הוא איננו לפני). שם הוא דן בעניין האם מותר לכונן שעון בשבת (לצעירים בינינו: פעם היה שעון עם מחוגים במקום ספרות, עוד לפני שהיו בטריות השעונים הללו עבדו על קפיץ שהיה צריך לכונן אותו כל יום). הגרש"ז אוירבך מחלק שם בין שעון שאיננו מכונן לבין מכשיר מכאני אחר (אינני זוכר איזה מכשיר נדון שם, אבל לענייננו נדבר על נדנדת תינוקות מכאנית). הגרש"ז אומר שאדם שרואה שעון שאיננו מכונן, מחליט מיד בדעתו שזהו שעון מקולקל שכן הוא איננו ממלא את ייעודו להראות את השעה הנכונה. לעומת זאת, הנדנדה הידנית שאינה מתנדנדת, אינה נראית לאדם המתבונן מהצד כדבר מקולקל, אלא כדבר שפשוט לא משתמשים בו כרגע. לכן, פוסק רש"ז שלכונן שעון שאיננו פועל יש בזה משום מתקן בשבת, שהרי כך זה נתפס בעיני האדם, לעומת זאת להפעיל את הנדנדה אין איסור בשבת שהרי האדם לא מתקן את הנדנדה אלא רק מפעיל אותה בדרך המותרת בשבת.

הבה נשאל, מדוע האדם רואה את השעון כדבר מקולקל, ולא כדבר שפשוט צריך לכונן אותו ולהפעיל אותו? התשובה לענ"ד זה שהאדם מצפה שהשעון תמיד יעבוד (אחרת, אין לשעון שום תכלית), ואם הוא לא עובד אזי הוא מקולקל. אך הנדנדה איננה צריכה תמיד לעבוד, אלא רק כשרוצים לנדנד איתה, ולכן הפעלתה איננה החזרתה למצב תקין.

לאור זאת, היה ברור לי שגם ניפוח המזרן איננו תיקונו אלא הפעלתו. מזרן מתנפח נועד שינפחו אותו רק כשרוצים להשתמש בו ולכן אם כרגע הוא לא מנופח יהיה מותר לנפח אותו לצורך שימוש בו בשבת. אך עדיין התלבטתי בעניין המשאבה (ידנית, כמובן), אם אין בזה עובדין דחול או משהו דומה.

לאחר מכן מצאתי בשמירת שבת כהלכתה כדברים האלה (פט"ז סע' ח):
כדורים שהדרך לנפח בהם אויר ולקשור אותם - הרי הם מוקצה בשבת וביו"ט, אבל מותר לנפח כדורים שאין הדרך לקושרם וכן גם דמויות חיות וכד', אשר האויר נשמר בהם על ידי פקק מיוחר או על ידי גומי וכד'.

בהערה שם כתוב כך:
שמעתי מהגרש"ז אויערבך, דכל שאין בו טורח גדול וגם אין בו אומנות שפיר שרי, דהו"ל כלי של פרקים [=דבר שהדרך להרכיב ולפרק אותו תדיר שהוא מותר בשבת ואין בו בניין] דשרינן בכי האי גוונא... ומותר אפילו לנפח במשאבה, כיוון שזו היא דרך ניפוחו.

בהמשך ההערה הוא מפנה לפרק לד ושם ממש הוא כותב דומה מאד למה שכתבתי לעיל - שמדובר בהפעלה ולא בתיקון.

בהערה זו הוא גם מפנה לשו"ת חלקת יעקב (אורח חיים סימן קסז) שבו הוא כותב לאסור (מן התורה!!!) לנפח כר גומי בשבת (ההדגשות הם שלי, כמובן):
בדבר השאלה לנפח כר גומי ולמלאותו באויר לישב עליו בשבת, למי שיש לו מחלת טחורים, וקשה לו לשבת על כסא רגיל, רק על כר גומי שהוא כגלגל המלא רוח וחלל באמצע, במקרה שיצא הרוח מן הכר, אם מותר לו לנפח בשבת בפיו בכדי למלא את הכר רוח. ראיתי בירחון הפוסק בניסן תשי"ב, שהעורך מתיר בפשיטות משום צערא שאינו יכול לעמוד על רגליו, ומקורו וטעמו מהא דסי' שי"א סע' ח' בקש שעל המטה שהכינו מבעוד יום לשכיבה מנענע בשבת אפי' בידו, וקש המקומט ונכבש לגוש אחד מפזר ומפריד ומכניס עי"ז אויר בין הדבקים עד כדי שיהי' נוח לו לישב עליו, ומה לי אויר בין הקשים, ומה לי אויר באופן כזה, והכר מוכן הי' לישיבה גם מבעו"י, כי גם באותו שבת ישב עלי', אמת שהוי כמתקן מנא, אבל כשמנפח בפיו אין זה כ"כ עובדא דחול, רק כשמנפח ע"י מכונה זה עובדא דחול עכ"ל.
ולפע"ד הפריז על המדה להתיר, במחכת"ה, ולא הביא מקור נאמן לזו ההלכה, והיא גמ' ערוכה בשבת מ"ח א' אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת בשבת ויו"ט וכו' הא בחדתי הא בעתיקי, וברש"י שם בחדתי שלא היו מעולם לתוכו אסור דהשתא עביד לי' מנא, בעתיקי להחזירו לכר זה שנפלו ממנו (מותר) וכן גם לשון הר"ן שם, ונפסק כן באו"ח סי' ש"מ סע' ח'. ובמ"ב שם ס"ק ל"ג, אסור ליתנם בתחילה בכסת דהשתא עביד לי' מנא ויש בזה חיובא דאורייתא, ובשער הציון שם ס"ק ס"ח וז"ל ולהרמב"ם הוא רק משום גזירה שלא יתפור, וסתמתי כרש"י משום דהר"ן והריטב"א והאו"ז והמאירי סתמו כרש"י, ומברייתא דנקטה לדין זה עם דין דפותח לבית הצואר בחדא מחתא משמע נמי כרש"י, דהתם חיוב חטאת איכא כדאיתא שם בהדי' עכ"ל. ועיינתי בריטב"א שבת מ"ח שם (נרמז בספר כף החיים) וז"ל הא בחדתי לאו חדתי ממש, אלא שלא עמדו בתוך כר זה, אבל עמדו בתוך כר אחר, יש בחזירתן משום עושה כלי, דאי חדתי ממש מאי איריא לתת לתוך הכר דאסור, אפילו בטלטול נמי אסירי אלא לאו כדאמרן עכ"ל הריטב"א, ומלשון רש"י והר"ן שכתבו בעתיקי להחזירו לכר זה שנפלו ממנו (מותר) נמי משמע כן כהריטב"א, דאם עמדו בתוך כר אחר יש בחזירתן משום עושה כלי. והשתא איתברר לן גם שאלה דידן, דמה לי אם עושה הכר על ידי מוכין או ע"י רוח, בשניהם עביד לי' מנא ויש בזה איסור דאורייתא, ואינו מותר רק בעתיקי, כלומר להחזיר המוכין לכר זה שנפלו ממנו, אבל מוכין מכר אחר כיון שלא היו שם הוי כתחילה, וכן האויר שמנפח להכר כיון שלא הי' שם נמי הוי כבתחילה ואסור משום עושה כלי ואסור מן התורה.

אך בהערות על התשובה הזו כותב (אינני בטוח אם זה מהמחבר או מבן המחבר):
בודאי כל זה ניחא היכא דאין דרך כר זה למלאותו כל פעם באויר אלא אם נתרוקן מאליו, אבל באופן דדרך למלאותו מחדש כל פעם באויר כשרוצים להשתמש בו, ואחרי השימוש מוציאין האויר כדי לקפלו בניקל וכשמשתמשים בו פעם שניה מנפחים אותו מחדש, יש לדון בזה דמותר לנפחו בשבת, דלכאורה יש לדמותו להא דמבואר בסי' רנ"ט ס"ז דמותר לסתור דף ששורקין אותו בטיט לתנור, וכמבואר שם בטו"ז בשם ב"י כיון דאינו עשוי לקיום כלל.

ובסוף הוא נשאר בצ"ע:
אכן יש לדחות בכל הני כיון דדרך להחזיר אותו דף ואותו כיסוי עצמו, שפיר אמרינן דע"י נטילתו עדיין לא נסתר הכלי כיון שעומד להחזירו, וממילא אין בחזרתו איסור בונה וסותר, אבל כשדרך למלאותו בכל פעם באויר אחר, א"כ יש מקום לומר דע"י שמוציא האויר נסתר הכלי כיון שאין אויר זה עומד להחזירו, ומה שממלאו אח"כ באויר אחר הו"ל כבנין מחדש וצ"ע בזה.