במה יוסף טעה כשרושש את העם המצרי?

הרב זקס, בספר "אני מאמין" (פר' מקץ), מבקר את יוסף על כך שהפך את המצרים להיות עבדים למלך ובעצם חייב אותם למכור את כל רכושם למלך.

גם הרב יהודה הרצל הנקין, בספרו "מהלכים במקרא" (פר' מקץ), מבקר על כך את יוסף.


אך בואו נשאל רגע, מה הנקודה בה טעה יוסף? מה בדיוק הוא היה צריך לעשות אחרת? האם הוא היה צריך לחלק בחינם את המזון? מנקודת מבט קפיטליסטית ברור שלא. לאנשים שמקבלים דברים בחינם אין תמריץ לחסוך או לצרוך רק את הנצרך מצדם.

ואולי הטעות היא שיוסף כנראה אסף את המזון בשנות השבע בחינם, בגזרת המלך, וכשהגיע הזמן לחלק את המזון הוא גבה על זה כסף. זה נראה לא הוגן לחלוטין. אך במבט שני, גם אם יוסף היה קונה את המזון בשנות השבע ברור שהמחיר היה נמוך בהרבה מזה שבו הוא נמכר בשנות הרעב.

זאת ועוד, שאין למדינה כסף משל עצמה. אם יוסף היה קונה את המזון בשנות השבע, התקציב לכך היה צריך להגיע מאן שהוא. הפתרון הנח הוא כמובן העלאת מסים. כלומר, גם אם יוסף היה קונה, הכסף שהוא היה משלם היה מגיע מכיס אחד של המוכר וחוזר ונכנס לכיסו השני.

אז האם יש מדיניות אחרת שיוסף היה יכול לעשות כדי לא לרושש את העם המצרי?

ביקורת ספרים: "שיחה על השאלה", מאת הרב אורי ליפשיץ

בלעתי את הספר "שיחה על השאלה - סיפורה של פסיקת הלכה, מיומנו של רב קהילה" של הרב אורי ליפשיץ. מדובר בספר נפלא. 

המחבר, ששימש ברבנות בקיבוץ טירת-צבי, יכל לכתוב עוד ספר שו"ת, כזה המרכז שאלות הלכתיות שבהם הוא נתקל ואת התשובות שהוא נתן לאותן שאלות. כך עשו רבנים רבים לפניו. אך הוא בחר ללכת למקום אחר. אכן כל פרק בספר נסוב סביב שאלה הלכתית ותשובה הלכתית, אך לא זהו העיקר. העיקר בספר הזה הוא התיאור של מה שעובר בראשו של הרב. זה מתחיל מתיאור הרקע לשאלה, שזה בעצם האופן שבה השאלה הגיעה לפתחו של הרב. משם אנחנו עוברים לניתוח של הצדדים השונים בשאלה, כלומר, אילו ערכים מתנגשים במצב ההלכתי שנוצר. המסע נמשך בתיאור מה עובר במחשבתו של הרב כיצד נכון להכריע במציאות הזאת, ועוד כיצד להציג את התשובה לשואל. כדרכם של רבנים, המחבר גם מרשה לעצמו לעבור מענין לענין, כל עוד יש קישור מסוים בין הנושאים. כשמתבוננים בספר כמכלול, מקבלים ספר קריאה לכל דבר הנותנת לקורא תמונה יפה המתארת את פעילותו של הרב בקהילה, לפחות בפן של קשריו של הרב עם העולם החיצון. 

המחבר אינו נרתע מלהציג בפני הקורא גם את עיסוקיו של הרב בנושאים פחות מחמיאים, ושבדרך כלל נמצאים הרחק מאור הזרקורים. בפרק לא קל לקריאה הוא מתאר איך הוא מלווה אדם צעיר עם בעיות בשלום בית, עד שלבסוף הקשר הזוגי הסתיים. בפרקים אחרים הוא מתעסק עם נושאים של אבילות ושכול כשהוא מתחבט כיצד למצוא את הדרך ההלכתית הטובה ביותר למציאות העגומה בה הוא נתקל. 

כיוון שהספר כתוב לגמרי כספר קריאה המתאים לכל אדם, ולא כספר "למדני" המופנה לתלמידי חכמים, המחבר או העורכים החליטו לא לשים כלל הפניות, לא להערות שוליים ולא להערות בסוף הספר. כך הספר מצטט בכל פרק לא מעט מקורות הלכתיים, מבלי להביא את הפניה לשם הספר, פרק ועמוד. במקום ההפניות הצפויות, בסוף הספר המחבר מסכם את הנושאים ההלכתיים בקיצור נמרץ, ושם מפנה לכל המקורות הרלוונטיים שצוטטו בגוף הספר. זה חידוש, שבתחילה הפריע לי מאד, עם התקדמות הקריאה הבנתי יותר למה בחרו לעשות זאת, ועדיין לא לגמרי השתכנעתי. 

מתוך הספר בחרתי להביא בפניכם פיסקה אחת שהזדהתי איתה במיוחד. הפיסקה מתארת את ההתלבטות של הרב כיצד להגיב לסערה תורנית בקהילה: האם להיכנס מיד לקלחת, ולנסות לצמצם את הרחש בחש, או להמתין ולגבש עמדה ברורה ושקולה שגם יהיה לה סיכוי טוב יותר להתקבל על דעת חברי הקהילה:

תגובה לתגובת הרב מרדכי נויגרשל לדברי הרב תמיר גרנות

את הרב מרדכי נויגרשל (להלן: רמ"נ) הייתי שומע לפני כשלושים שנה. באותה תקופה הוא גם היה מגיע לדבר מדי פעם בשכונת מגוריי. הוא דבר כל כך יפה, כל כך משכנע, כל כך אינטליגנטי ורציונלי. אחרי ששמעתי אותו הייתי בטוח שאי אפשר בכלל להתווכח עם הטיעונים שלו. 

אינני זוכר מתי התפקחתי מהאשליה הזאת, אבל כשזה קרה התביישתי מאד. שמחתי לראות שבעשרים שנה האחרונות הוא צמצם את הופעותיו לתוך הקהילה החרדית. מאז פרוץ המלחמה הוא אמנם לא לא חזר להופיע בתקשורת, אבל הודות לאינטרנט הסרטונים שלו מוצאים את דרכם אלי. כשמזדמן לי לשמוע אותו, בושה עדיין נשאר הרגש המבטא באופן מדוייק את מה שאני חש. 

בשני שיעורים שנתן לפני כמה שבועות (אני בעיקר מתייחס לזה שכאן, אך הוא חזר על הדברים בראשית השיעור של השבוע שלאחר מכן גם) הוא התייחס לסרטון שהפיץ הרב תמיר גרנות ובו קרא לבני הישיבות החרדיים להתגייס להצלת ישראל מיד צר. כמקובל בציבור החרדי האופן בו מתייחס רמ"נ לרב תמיר גרנות הוא מבזה מפאת עצמו, אך כאן ברצוני להתייחס דווקא לטיעונים. משום מה יש אנשים שכנראה השתכנעו מדבריו, ולכן משתפים אותם (כולל בתגובות שלהם אלי) ולכן החלטתי שראוי להתייחס אליהם.

הדיון נסוב סביב דברי הרמב"ם הללו, שהרב תמיר גרנות הפנה אליהם כמחייבים כל אחד להתגייס למאמץ המלחמתי (רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כג):

"גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא." 

רמ"נ טוען שמזה שהרמב"ם כותב שרק ה"יכולים" צריכים לצאת, הכוונה באותם "יכולים" הם רק אלה שמוכשרים לזה. אין שום מצווה על סתם אדם ללכת ולהטיס מטוס קרב, גם בשעת פיקוח נפש, הוא הרי לא מוכשר לכך והוא אינו יודע לעשות זאת, לכן אינו בגדר "יכולים". עד כאן נדמה לי שאין חולק. 

אחר כך הוא מרחיב ואומר שאף אין מצווה ללכת ולהכשיר את עצמך, גם במקרה של חולה לפנינו, כי עד שתסתיים ההכשרה החולה כבר ימות. זה החלק הבעייתי שאליו אחזור מיד. 

את דבריו הוא מגבה בשיעור שלאחר מכן בדברים שכתב הרב משה פיינשטיין על כך שאין שום חיוב או מצוה ללמוד לימודי רפואה (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קנא):

"ואני מוסיף דאף אם מצד החששא היה זה חשש שראוי לדחות עליו איסורין נמי לא היה דוחה איסור ניתוח המת, משום דלהתלמד לרפאות אין חיוב על האדם, דלא מצינו שיהיה חיוב על כל אדם שילמוד חכמת רפואה כדי לרפאות החולים שישנם ושיהיו אף שחולים מצויים ויש לחוש להם, משום שהחיוב על האדם הוא רק להציל את חברו במה שיכול, דאם הוא כבר רופא איכא חיוב עליו לרפא את חבריו החולים ואם הוא יכול לשוט בימים מחויב לשוט בנהר ולהציל אדם שטובע בנהרא, אבל אין חיוב על האדם שילמוד איך לשוט ואיך לרפאות חולים כדי שאם יזדמן לו להציל ולרפאות יוכל להצילו ולרפאותו, ודמי זה להא שאין חיוב על האדם לעבוד ולהרויח הרבה כספים כדי שיוכל לקיים מצות צדקה ולהציל נפשות בהם, דהחיוב על האדם הוא רק על האופן כמו שהוא נמצא שיעשה מה שבכחו לעשות" 

כאמור, החלק הבעייתי בדבריו של הרמ"נ הוא הטענה שאין מצווה ללכת ולהכשיר את עצמך, גם במקרה של חולה לפנינו. תיאורטית הטענה היא נכונה, אבל כשמנסים להתאים אותה למציאות ימינו, ולנושא שבו אנחנו עוסקים, הרי שהוא פשוט לא מחזיק מים. 

ראשית, ברור ופשוט שאם מחר יגיע אדם למקום מסוים ויאמר: "יש אויב בדרך לכאן, אני ראיתי אותם ושמעתי את התוכניות שלו, והוא עתיד להגיע לכאן בעוד שבוע בדיוק ואם לא תהיו מוכנים להילחם נגדו הרי שהאויב ישמיד אתכם ואת עירכם. אבל, למזלכם, אני יכול ללמד אתכם כיצד להילחם ולהיערך לאויב. זה ידרוש אימונים והכנות בכל ימות השבוע הקרוב, כמעט ללא הפסקה", הרי שכל מי שמסוגל לעמוד פיזית באותם אימונים הוא בבחינת "יכולים" ועליו להכשיר את עצמו גם בשבת וגם על חשבון תפילות ומצוות אחרות, כדי שיוכל להילחם כנגד האויב. דומני שלא ניתן לחלוק על כך. 

אך רגע, האם זה לא מה שכתב הרב משה פיינשטיין שאין מצווה או חיוב כזה, וממילא גם יהיה אסור להתאמן ולהתכונן בשבת? איך מיישבים בין הדברים?

התשובה היא ממש פשוטה. מה שכותב הרב פיינשטיין הוא במציאות שמן הסתם יהיה מישהו אחר שימלא את התפקיד, ואם לא הרי שניתן לומר שכך גזרה ההשגחה. אדם עלה למטוס וחטף התקף לב, מן הסתם יהיה על המטוס רופא או פרמדיק שיוכל לסייע, ואם לא הרי שכך גזרה ההשגחה, אין עלי שום חיוב ללכת וללמוד איך לטפל בהתקף לב לפני שאני עולה למטוס, שמא מישהו יקבל התקף לב. אבל, במציאות שאני יודע שאין מישהו אחר, ואם אני לא אגן על הבית שלי ועל העיר שלי, אף אחד אחר לא יבוא, ואני יודע שהאויב בדרך (החולה לפנינו), הרי ברור שזה חיוב גמור שעבורו גם מחללים שבת. אלו דברים כה פשוטים שבאמת, שקשה להאמין שיש מי שיחלוק על כך. 

אם כן, היכן המחלוקת? המחלוקת היא מציאותית: האם אנחנו במצב שבו בעוד כמה חודשים, כשתסתיים ההכשרה של מי שמתגייס כעת, עדיין יהיה אויב שיאיים על הקיום שלנו? אם התשובה היא כן, הרי שכבר ראינו שאין חולק על כך שההכשרה היא מצווה שמי שמתחמק ממנה הרי הוא חוטא. רמ"נ טוען שהתשובה היא לא (לחילופין, יתכן והוא סבור שיהיה מישהו אחר שיעשה את העבודה). זו המחלוקת. 

צריך לומר, שהמציאות היא שרבים מאלו שהתגייסו בגיוסי נוב' ומרץ בשנה האחרונה כבר מילאו תפקידי לחימה בשדה הקרב. תלמידי ישיבות הסדר שגויסו אחרי פסח תשפ"ד לשריון, היו בין אלה שנכנסו ללבנון בערב ראש השנה תשפ"ה (עם הכשרה של פחות מחצי שנה!). לכן, זה קצת מגוחך שרמ"נ בא אחרי שנה שיש כאן מלחמה וטוען שהרמב"ם הזה הוא לא רלוונטי, כי בני הישיבות לא מוכשרים ללחימה. אבל נניח והוא לא התפנה לעיין בנושא עד הסרטון של הרב תמיר גרנות, וכעת הוא טוען שעל אף שהדברים היו נכונים ללפני שנה, הרי שעתה הוא סבור שהם כבר לא רלוונטים, כי הנה המלחמה כמעט מסתיימת ולצה"ל כבר יש מספיק חיילים. 

האם התפיסה של רמ"נ זה תיאור נכון של המציאות? להבנתי, לא. אך גם אם הוא יחלוק על ההבנה שלי את המציאות, הוא אמור להסכים שמי שאמור לקבוע אם זה תיאור נכון של המציאות אלו אנשי הצבא ובטחון שיודעים מהם צורכי הצבא לשנים הקרובות, ומהם האיומים הצפויים, ולא רמ"נ עפ"י סיפורים ששמע ממאן דהוא לפני שלושה וארבעה עשורים.

אגב, הדברים נכונים גם בנוגע ללימודי רפואה. אם מערכת הבריאות הייתה זועקת שחסרים מועמדים ללימודי רפואה באופן שמסכן את תפקוד מערכת הבריאות, ברור שהיתה מצווה להתגייס לענין וללכת ללימודי רפואה, ומי שהיה מעדיף להשתמט בתואנה שאין חולה לפנינו, ושאין מצווה להכשיר את עצמך, היה עובר על "לא תעמוד על דם רעך". ואם המצב באמת היה כה קשה, שלא ניתן כלל לדיחוי, הלימודים וההכשרה היו יכולים להתקיים גם תוך חילול שבת וביטול מצוות אחרות. כאמור, אינני חושב שיש מי שחולק על כך, ובודאי שזו לא כוונת הרב משה פיינשטיין הנ"ל. 

כאמור, ההתייחסות של רמ"נ לרב גרנות ולדבריו נעשית בצורה מבזה כמיטב המסורת החרדית ונפתחת בהתקפה אד הומינם. צריך לומר: הפוסל במומו פוסל. אם הרב גרנות, לטענת רמ"נ, לא מסוגל להתייחס עניינית לנושא בגלל המטען הרגשי של נפילת בנו וכד', מה הסיכוי שמי שעשה קריירה מהסברת ה"השקפה" החרדית יוכל להתעלות ולהתבונן על הנושא בצורה ישרה?

וצריך לומר, בעיקר בדבר הזה נופל רמ"נ. הוא מתייחס ל"בני הישיבות" כגוש אחד, מבלי לחלק בין אלו שלומדים ואלו שמתבטלים (שלגביהם גם כל פלפולי הסרק בנוגע לאי גיוס לומדי תורה לא מתקרבים להסביר איך הם לא מתגייסים), כאילו שהחברה החרדית לא השתנתה כלל בשלושים שנה האחרונות. הוא מתייחס לסוגיא כאילו מה שקורה בארץ דומה באיזה שהוא צורה למשהו שקרה בחמישים השנים האחרונות, ואנחנו פשוט יכולים להמשיך להפטיר כדאשתקד. והוא מתייחס לצה"ל כאילו שתנאי השירות לא השתנו בכלל בעשרות השנים האחרונות. כדאי לרמ"נ קצת להתעדכן, או לציבור החרדי למצוא מסבירן חדש שמוכן להתכתב עם המציאות הנוכחית.

(אגב, במהלך השיעור הראשון מביא רמ"נ מעשה שהוא לכאורה מעשה לסתור: שהרב שך אמר לבעלי תשובה שאם קוראים להם לאימונים ביחידות המילואים שלהם, אזי שילכו לאימונים, כי "כשיתצטרכו אותך יקראו לך ואתה לא תהיה מאומן". משום מה, לזה קורא רמ"נ אלה ש"יכולים". הגם שלדבריו אם הם לא יתאמנו, אז הם יהיו בבחינת "לא יכולים", ויהיו פטורים מלהיענות לקריאה להתייצב (ועוד יותר, אולי יהיה אף אסור להם להתייצב, כי הם לא מוכשרים, ולכן "לא יכולים", ולכן אסורים לחלל שבת בלחימתם). אינני יודע כיצד רמ"נ רואה במעשה הזה ראייה לדבריו. נשגב ממני.)

מחשבה לפרשת תולדות ומחר חודש

 

דברים אלו של הרב סולובייצ'יק מוכרים לי מזה זמן. אך רק עתה קלטתי שזה מהות ההפטרה שקוראים: שדוד צריך להיעלם לזמן מה כדי שהוא יוכל לשוב ולהתחדש כמלך.

והשנה זה גם מתאים לסופה של פרשתנו: יעקב נשלח לברוח לחרן, בטרם יחזור להגשים את ברכות אביו.

עוד נקודת מבט בעניין אחר מהרב יהודה הרצל בנקים בספרו מהלכים במקרא:

ביקורת ספרים: "מסורת הגיור" שער ראשון מאת: הרב אליעזר מלמד

הספר "מסורת הגיור" מחולק לשני שערים. השער הראשון (330 עמ') של הספר מציג תמונה הלכתית של התנאים הנצרכים לגיור אותו פורס הרב מלמד. בשער השני (כ550 עמ') מובאים תשובות רבני הדורות האחרונים כשהם מחולקים על פי הארצות בהם הם כיהנו ואודות מצבם כתבו בתשובותיהם כשנלווה לזה הסבר אודות המצב הדתי ששרר באותן קהילות. בימים האחרונים סיימתי לקרוא את את השער הראשון, אודותיו אני כותב כאן. 

כאמור, השער הראשון מציג את הדיון ההלכתי של הגיור: מי יכול להתגייר, באלו תנאים, וכיצד מגיירים? בניגוד לספרי פניני-הלכה המוכרים של הרב מלמד, בספר הזה אין הכרעה הלכתית חדה ונימוק מדוע זו ההכרעה להלכה. במקום זה, המחבר למעשה מציג שתי גישות הלכתיות: המחמירים והמקילים (כשכל אחת מהגישות גם מתחלקת בחלוקות פנימיות, שהן לא מענייננו כאן). לאורך הספר ניכר שהמחבר מזדהה עם גישת המקילים, הגם שלא זכור לי שהוא כותב כך בפירוש, והוא מאריך לבסס את היות הגישה המקילה דרך שפסעו בה רבים בדורות הקודמים ושלא נכון לבטלה ולטעון שיש רק גישה אחת, זו המחמירה.

הספר מנסה לשרש דעה רווחת שלכתחילה על המתגייר לקבל על עצמו התחייבות לשמור את כל המצוות, מה שקיום נקרא "להיות דתי/חרדי", ואם לא עשה כך הרי שיש פגם בגיור. אמנם, יתכנו מקרים של שעת הדחק או דיעבד, אך לכתחילה ברור מה צריך להיות. על פי המהלך המוצג בספר, הרי שאין הסכמה על כך כלל ולפחות בדורות האחרונים ניתן לראות בבירור כי יש שתי גישות בהבנת ובפסיקת ההלכה. אמנם, ישנה הסכמה בין שתי הגישות ההלכתיות שיש צורך בקבלת מצוות בתהליך הגיור, אלא שיש מחלוקת מה כוללת אותה קבלת מצוות ומה הגדרתה של "קבלת מצוות". הגישה המחמירה דוגלת בכך שעל המתגייר להתחייב לקיים את כל מצוות התורה. הגישה המקילה מסבירה שהתביעה מהמתגייר הוא לקבל את העובדה שלעם ישראל ניתנה התורה והקב"ה מצווה על עם ישראל לשמור את התורה. 

טענת המחמירים בדור האחרון היתה שבדורות הקודמים הקהילות היהודיות היו קהילות שומרי מצוות, ולכן ברירת המחדל של מי שהתגייר היה להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית, ומן הסתם לשמור מצוות. על פי הבנה זו, יש יתרון לגיורים שהיו נערכים בכל מיני קהילות נידחות בגולה לפני מאה או מאה וחמישים שנה, מאשר כאן ועכשיו בארץ ישראל שרוב היהודים אינם "דתיים" או שומרי תורה ומצוות. 

הרב מלמד מפריך את הטענה הזאת, באופן משכנע ביותר. לדבריו, עד לתחילת האמנציפציה הקהילות היהודיות, לפחות באירופה, לא היו מורשות לגייר בכלל, ובודאי שלא היו תופעות בהן היו נישואי תערובת שבהן ביקשו בעלים/הורים לגייר את בת הזוג הנוכרית. תופעות אלו התחילו רק אחרי שהקהילות נפתחו, ותהליך החילון החל. נישואי התערובת התרחשו בעיקר במשפחות שכבר כמה דורות התרחקו מהקהילה ומהדת, והרצון לגיור היה רק על מנת למנוע הבדלים בין האב לאשה ולילדים, או כדי להרגיע את רוגז ההורים היהודים. 

לנוכח מציאות היסטורית זו, צריך ללמוד ולהבין את התשובות ההלכתיות שנכתבו בנושא גיור. אם מדובר, לדוגמא, בקהילה שמספר שומרי השבת בה היו ספורים מאד, והשואל בעצמו לא ראה שום בעיה להתחתן עם נוכריה, וכל רצונו לגיירה הוא רק להשקיט את המצפון ואת טענות ההורים, הרי שקשה להאמין שמישהו העלה בדעתו שהאשה המתגיירת תתחיל לשמור מצוות יותר מבעלה, מהוריו, ומרוב הקהילה. הרבנים המשיבים הכירו מן הסתם את המציאות וכנגד מציאות זו כיוונו את דבריהם. לנוכח הבנה זו, ברור שיש יתרון גדול לגיורים הנערכים בימינו בארץ ישראל, על פני גיורים שנערכים כיום או בעבר בחו"ל. גר או גיורת במדינת ישראל, רוב הסיכויים שהם יתחתנו עם יהודים ויהיו בעלי זהות יהודית חזקה, וכמעט ואין סיכוי שיחליטו לנתוש את הדת החדשה לטובת דת אחרת. 

שתי התובנות הללו: שיש שתי גישות ברורות בפסיקה, ושהמציאות ההלכתית בדורות האחרונים בתפוצות ישראל גרועה מהמציאות של היום, היא שמובילה את הקורא אל המסקנה איזה מהגישות היא הנכונה והמתאימה למציאות ימינו. 

כדאי להאיר גם פיסקה נוספת של המחבר, שגם הוא קשור בשאלה איזה גישה להעדיף:

פעמים רבות יש קשר בין עמדותיו התורניות והחינוכיות של הרב ביחס לשאלות הכלליות של העת החדשה, לעמדתו ביחס לקבלת הגרים בתקופה זו. שכן רוב הרבנים שגישתם לציונות ולמדע היתה חיובית - נטו להסתכלות רחבה, כללית וחיובית יותר על המציאות, ונטו להקל לגייר מתוך רצון למנוע את טמיעתם של יהודים רבים בחברה הנוכרית. מנגד, רבנים שגישתם למדע ולציונות עוינת, פחות נטו לשקלל שיקולים אלו, והתמקדו יותר בשאלה הפרטית האם ניתן לגייר את הנוכרי או הנוכרייה שלפנינו, שחיים עם בן זוג יהודי. 

דברים שאמרתי בפני פרחי רבנות (בישיבת הר עציון)

אני מניח שרבנים שדיברו בפניכם לפניי, ושידברו אחריי, יתמקדו במטרה הנעלה של הנהגה רוחנית, בשליחות שבעשייה הרבנית וכד'. מכיוון שאני לא מאמין גדול באלטרואיזם, לכן החלטתי להתמקד בתחילת דבריי דווקא במה שיוצא לי מהעשייה הרבנית בקהילה, אותה אני ממלא בהתנדבות. 

אז מה יוצא לי מזה?

התפקיד הרבני מחייב אותי להיות מחובר לתורה. זה לא רק להתחייב למסגרת תורנית, לימוד יומי או שבועי כלשהוא. זה מחייב אותי למצוא לימוד ונושאים שמעסיקים אותי ושמעניינים אותי. לאורך כמה שנים הייתי מתמקד בשיעור השבועי שלי בנושאים שחשבתי שיעניינו את הקהל, גם אם אותי הם פחות מעניינים. בשלב מסוים שיניתי גישה, והתחלתי להעביר את השיעור בנושאים שמעסיקים אותי. הגעתי למסקנה שאם לא אמצא נושאים שמעסיקים אותי, לא אצליח להתמיד, גם אם המשמעות תהיה שההרכב האנושי בשיעור אולי השתנה בעקבות ההחלטה הזאת. 

התפקיד הרבני מחייב אותי ללמוד, להתקדם בלימוד תורה, לחפש חידושים (שלי או של אחרים), לגבש עמדה בנושאים תורניים שונים, ובאופן כללי להיות מחובר לפשטות המתחדשים בכל יום, בין אם אלו בעיות הלכתיות חדשות, שלא היו בעבר, ובין אם זה סתם פשט נחמד ברש"י על התורה.

בתחום העבודה שלי, ההיי טק, המכנה המשותף לאנשים בני 35 ומעלה זה שיש להם תחביבים: רצים במרתון, גולשים בים, נוסעים על אופנוע או אופניים, או משקיעים בכל מיני בישולים מיוחדים. כשחבריי לעבודה שואלים אותי מה התחביבים שלי, אני עונה: אני לא עוסק בשום דבר שהוא מגניב או cool. האמת היא שהתחביב שלי זה הרבנות.

אני מסתכל על ההתנדבות בצהר באור קצת דומה. המדינה ונדבנים אחרים השקיעו בי כסף, הן בלימודי ההנדסה והן בלימודי התורה בשנות ההכשרה שלי. נכנסתי לתחום ההתנדבות בצהר כסוג של החזרת החוב לחברה. אם השקיעו בי כסף, אז אני מעוניין לתרום לקירוב הלבבות בין חלקי החברה ואעשה זאת במשהו שאני מוכשר בו. לזוגות ששואלים אותי כיום למה אני עושה את זה, אני עונה שאני מאמין גדול ב"להעביר את זה הלאה". אני נותן לכם משהו שאני יודע לעשות ואתם זקוקים לו, ואני מקווה שאתם תמצאו את ההזדמנות לתת למישהו אחר משהו שאתם מוכשרים בו ושהאחר זקוק לו. בנוסף, אני גאה להיות חלק מארגון רבני צהר. אני חושב שהארגון עושה דברים נפלאים, גם בקרב הציבור הרחב, אבל גם עבור רבנים: ימי עיון, השתלמויות שונות, כנסים תורניים, ואני מפיק מהם הרבה תועלת. 

לרבנים יש באג מסוים, שהם מעדיפים בדרך כלל להיות בצד המשמיע, ולא בצד השומע. כשזה מגיע לצד ה"טיפולי" שבתפקיד הרבני, קרי להקשיב ליהודי הנמצא בצרה, הנטיה הזאת עלולה גם להיות מסוכנת. גם לי יש את הנטיה הזאת. ואף על פי כן, בשלב מסוים הגעתי למסקנה שלא טוב לי שהרב היחיד שאני שומע הוא אני. אז אמנם לאורך כל השנים היו רבנים שהייתי מקשיב לשיעורים שלהם דרך האינטרנט. אבל בשנים האחרונות גם התחלתי לצאת מהבית וללכת לשיעור תורה של רב אחר, פשוט כדי להזכיר לעצמי שלא כל החכמה ולא כל הכשרון נמצא אצלי. 

בהקשר לזה, גם אסביר מה גרם לי לפתוח בזמנו את בלוג "רב צעיר". בזמנו, כשעשיתי את צעדי הראשונים ברבנות, בבית כנסת שגם הוא היה בשלבי לידה ושהתפילות התקיימו במבנה עראי, הרגשתי שאני צריך לקבל פידבק על ההחלטות והתהליכים שהובלתי. התחלתי להעלות לרשת תובנות מנומקות שהגעתי אליהם, לפעמים בשינוי פרטים בודדים, כדי לא לחשוף ברבים את כל מה שקורה בתוככי הקהילה. והתחלתי לשלוח קישורים עם הדברים לחברים. התפוצה שלי אף פעם לא היתה מאד רחבה, ואני לא חושב שאני מספיק מעניין כדי למשוך תפוצה רחבה, אבל בתפוצה שכן הצלחתי להגיע אליה היו מספר אנשים איכותיים שהצליחו לאתגר אותי ומילאו את הצרכים שלי. בזמנו לא היה פייסבוק עדיין, נדמה לי שכיום זה הרבה יותר קל לעשות דבר דומה לזה.

דוגמא לנושא שעסקתי בו בימיה הראשונים של הקהילה, וגם כתבתי עליו בבלוג: כולם יודעים ש"כופין בני העיר... לבנות בית כנסת". אבל מה כולל ה"כופין" הזה? בימיה הראשונים של הקהילה שלי, התפללו בגן ילדים, והתחילו להשקיע בבנית בנין קבע. בשלב מסוים הועד קיבל החלטה שכל מי שרוצה להיות חלק מהקהילה צריך לתרום סכום מסוים לקרן הבניה, ומי שלא ישלם לא יוכל להתפלל אתנו בגן, והוא יתבקש ללכת להתפלל במקום אחר. האם מוצדק למנוע ממישהו להתפלל עמנו בגלל שהוא לא מוכן לתרום לבנית בית הכנסת? 

אני רוצה גם להתייחס לנושא של התנדבות מול עבודה בשכר. אני מאד לא ממליץ על התנדבות או עבודה בחינם. כפי שהזכרתי בתחילת דבריי, אני לא מאמין גדול באלטרואיזם. גם אם אני מקבל לא מעט מעבודתי הרבנית, כפי שפרטתי לעיל, כל עוד יש בעבודה הזאת חלקים שהרב לא מקבל מהם סיפוק או משמעות, רצוי מאד שיהיה תמריץ כלכלי לעבודתו. יתרה מזאת, קהילה ורב זו מערכת יחסים זוגית. צריך שתהיה התאמה ביניהם, וצריך שהאחד יבין את צרכי השני. השכר של הרב, וחידוש החוזה של הרב מעת לעת, אלו הזדמנויות שיש לקהילה ולרב לחזור ולתאם ציפיות. 

מדי פעם אני שואל את עצמי כמה מחברי הקהילה שלי יודעים שאני עושה את התפקיד הזה בהתנדבות. אני לא לגמרי בטוח שזה דבר שידוע לרוב. 

היה לי סיפור מצער בקהילה, שאביו של מישהו נפטר כמה ימים לפני חג הפסח. אני יכול לתת כל מיני תירוצים, אבל בסופו של דבר מה שקרה זה שלא יצרתי קשר עם האבל בזמן שהוא היה באבילות. הוא נפגע מאד, ובסופו של דבר הוא ומשפחתו הפסיקו להתפלל אצלנו. כמובן שהתנצלתי וגם אני וגם אחרים פנו אליו, אבל זה לא עזר. בסופו של דבר אני יושב בכסאו של רב הקהילה. זה לא מעניין אף אחד אם משלמים לי על זה או לא, מבחינתם אני צריך למלא את תפקידיו של הרב. 

מצד חברי הקהילה יש גישות קצת שונות לרב. חלקם מחפשים מישהו שיענה על שאלות הלכתיות תדירות, חלקם מעוניינים לשמוע דבר תורה פעם בשבוע, חלקם מחפשים גם אתגר אינטלקטואלי בשיעור תורה. אך גם מי שלא בא במגע תדיר עם הרב, ייתכן ויהיה להם מאד חשוב שהרב יספיד את יקירם, ויגיע לשבעה או לחילופין שיהיה שותף בשמחת ברית, בר/בת מצוה או חתונה. דרך אגב, אחד מרבותי אמר לי פעם (לא האמנתי לו אז, אבל הוא צדק): התחום ההלכתי עליו מקבלים הכי הרבה שאלות: אבילות, והשאלה הכי נפוצה: מתי לקיים אזכרה.

שתי תובנות לחיים שלמדתי במהלך עבודת הרבנות שעוסקות בתקשורת בין-אישית:

א. אתה רוצה לקדם נושא שיש בו הרבה אמוציות? רק בדיבור פנים אל פנים, או לכל הפחות בטלפון. לא בכתב ולא בווטסאפ. עצם המפגש פנים אל פנים מוריד באחת הרבה אמוציות. 

ב. כשיש מחלוקת בין צדדים, עדיף לדבר על רגשות ולא על עקרונות. פלוני מתלונן שאלמוני נוהג שלא כשורה? עדיף למקד אותו בזה שהוא מרגיש נפגע, ולא במי הצודק מבין השניים. ברוב המקרים כשיתברר לאלמוני שפלוני נפגע ממנו, ובהינתן שהוא לא התכוין לפגוע בו, אז הוא ישנה את דרכיו, ואין צורך להוכיח לו שמלכתחילה הוא נהג שלא כשורה. 

----------------------------------

במהלך הדברים נשאלתי על ידי השומעים שתי שאלות קשורות. על שתיהן אין לי תשובה ברורה:

א. מה אני יותר: איש הייטק או רב? כיצד אני מציג את עצמי, כמהנדס או כרב? אין לי תשובה ברורה. אני גם וגם, וזה מאד תלוי בנסיבות. 

ב. כיצד שני התפקידים שלי מפרים זה את זה: כיצד הרבנות מפרה את היותי איש-הייטק וכיצד היותי איש הייטק מפרה את עבודתי הרבנית? על החלק הראשון של השאלה ממש אין לי משהו ברור להשיב. על החלק השני אוכל להשיב תשובה חלקית: אני מקווה שבזכות היותי מסתובב בעולם שמחוץ לבית המדרש, אז דבריי מקבלים אוזן קשבת יותר אצל חברי הקהילה שגם הם אינם מיושבי בית המדרש. 

מחשבה לפרשת לך-לך (מלחמת ארבעת המלכים את החמישה)

באמצעה של פרשת לך-לך אנחנו קוראים את פרשת מלחמת ארבעת המלכים את החמישה. מה המסר של סיפור המלחמה הזה? מה ניתן ללמוד ממנו?

לכאורה, מטרתה של הפרשה להראות כיצד אברם מתגייס במהירות להציל את אחיינו, לוט. אך אם כך הסיפור היה צריך להסתיים בפסוק ט"ז: 

וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם: 

מדוע התורה מאריכה בכל הפסוקים הבאים אחרי פסוק ט"ז:

(יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:

(יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:

(יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

(כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:

(כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ:

(כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְקֹוָק אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

(כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת  אַבְרָם:

(כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם: 

הבה נתבונן מה קורה לפני ואחרי סיפור מלחמת ארבעת המלכים את החמישה.

לפני המלחמה אברם נפרד מלוט, ולאחר מכן ה' מברך אותו (בראשית פרק יג):

(יד) וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר  אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:

(טו) כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:

(טז) וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:

(יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:

(יח) וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה': 

אברם מצטווה לקום ולהתהלך בארץ, והוא עושה זאת ואז מתיישב באלוני ממרא, שם מגיעה אליו השמועה אודות המלחמה. 

לאחר סיפור המלחמה (בראשית פרק טו):

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: 

מהו השכר שה' מבטיח לאברם? 

רש"י מסביר שה' מרגיע אותו "אל תירא" שלא יחשוש שמא יענש ולא יקבל שכר אחר שהרג נפשות. אך ניתן להציע הסבר אחר: אחר שאברם נמנע מלקחת משלל המלחמה, "בלעדי רק אשר אכלו הנערים", ה' מתגלה אליו ומבטיח לו שלא ירא ושכרו יהיה הרבה מאד. 

כאמור, לפני המלחמה אברם מצטווה לקום ולהתהלך בארץ. מה פשר הציווי הזה? 

אברם אינו מצטווה להיות "תייר" בארץ ולהסתובב ולטייל בארץ, אלא להתהלך בארץ בלא פחד ובלא מורא כאדם שהוא אדון ובעל-בית בארץ הזאת. סיפור המלחמה מראה כי אברהם קיים את המצווה הזאת. הוא התהלך בארץ, כרת בריתות עם שכניו, נודע בשכונתו כאדם שיש לו אינטרס ויכולת השפעה והכרעה על המלחמה האזורית המתרחשת סביבו. הדברים מגיעים לשיא מיד לאחר המלחמה. הכהן, איש הדת, מכיר בכך שאברם הוא כח משפיע וחשוב באזור. תגובתו של אברם למלך סדום שלא יקח מהשלל הוא מאותו טעם בדיוק: שלא יחשוב מלך סדום שאברם התעשר בזכותו ושרק בזכות התערבותו במלחמה לא-לו אברם נהיה אדם חשוב באזור. אברם מחזיק מעצמו כגורם מרכזי וחשוב באזור, מבלי להזדקק לטובות מאחרים. זו מטרת סיפור המלחמה: להראות כיצד אברם ממלא את ציווי ה' להתהלך בארץ - להראות בעלות ואדנות על המקום. 

לאחר סיפור המלחמה, ה' מאשר שאברם פעל נכון ולכן הוא חוזר ומאשר את ברכת הזרע וברכת הארץ. 

ביקורת ספרים: "הבית שאנו בונים ביחד" מאת: הרב יונתן זקס

אני מאד נהנה מכתביו של הרב יונתן זקס ז"ל. רוחב הדעת שלו והאופן בו הוא פורס את היריעה ומנתח את הסוגיות עליו הוא דן הוא תמיד מחכים ומעורר מחשבה. 

הספר "הבית שאנו בונים ביחד" נכתב לקהל האנגלי, ויצא לאור בשנת 2007, לאחר חלוף שנתיים מהפיגועים הגדולים ברכבת התחתית ב2005. התחושה בבריטניה באותה תקופה היתה כנראה שקבוצות שונות באוכלוסיה מנסות לקרוע את המרחב המשותף לגזרים. הספר יצא לאור בעברית לאחר פרוץ המלחמה הנוכחית, וכנראה שהיוזמה לתרגם ולהוציא את הספר לאור התעורר כתוצאה מהקרעים שהתגלו בחברה הישראלית בשנה שקדמה למלחמה. 

עתה נגיע לתוכן הספר. יש שלושה מודלים בהם אפשר לקלוט מהגרים לתוך מדינה ותיקה: מודל בית הכפר, בו בעל הבית מוכן להכניס אליו אורחים (במקרה שלנו, מהגרים) והציפיה מהם הוא לכבד את בעל הבית ולהתנהג כאורחים. מודל בית המלון, בו האורחים הם עדיין אורחים, אך עתה הם למעשה שוכרים חדר מבעל המלון ויש מערכת יחסית עסקית בין האורחים לבין בעל המלון. מודל "הבית שאנו בונים ביחד", בו המהגרים החדשים בונים לעצמם בית בעזרתם של התושבים הותיקים, והמהגרים גם תורמים מיכולותיהם ומכשרונותיהם לטובת הותיקים. הרב זקס מסביר את הבעיתיות שבשני המודלים הראשונים, ומאריך בתועלת שבמודל השלישי. 

לא אכנס לפרטים של הדיון של הרב זקס, אך אני מבקש כן לדון באקטואליות של הספר. 

במהלך קריאת הספר לא הבנתי כיצד הספר אקטואלי עבור הציבור הבריטי, והמחבר לא הצליח לשכנע אותי שהוא כזה. מודל "הבית שאנו בונים ביחד" אם לוקחים אותו ברצינות, משמעותו הוא שבהצטרף ציבור מהגרים במדינה, המדינה צריכה לשנות את טבעה. העיירה, עם הבתים החדשים שהמהגרים בונים, כבר אינה אותה עיירה שהיתה לפני שהם הגיעו. המשמעות היא שבריטניה עם משפחת המלוכה, ועם הנימוס הבריטי, ועם התרבות הדתית-נוצרית, ועם עוד תכונות ידועות של הממלכה, לא בהכרח תמשיך להיות כזו. במודל הזה המהגרים הופכים מהר מאד להיות שווים בכל לאזרחים הותיקים, והם תורמים מהערכים שלהם לכלל. 

אמנם, הרב זקס מנסה להגדיר את התחומים בהם המהגרים יתרמו מהערכים שהם מביאים, תחומים של גמילות חסד ועזרה לזולת, אך מצד המודל עצמו לא ברור למה זה מחויב. גם הדוגמא שהוא מביא לארץ שקלטה מהגרים בצורה יחסית טובה, שזה ארצות הברית, מוכיחה שההשפעה ההדדית של המהגרים על המדינה לא מצטמצמת לעזרה הדדית. 

מעבר לזה, הרב זקס מתעלם מהפיל שבחדר, לתרבות האיסלאמיסטית שהתרחבה מאד בשנים האחרונות בערי אנגליה. חבל על דאבדין ולא משתכחין, שאיננו יכולים לשמוע ולקרוא את התייחסותו ואת ניתוחו של הרב זקס לאירועי השנה האחרונה. קולו הצלול בהחלט היה חסר לי הן בהתייחסות למלחמה כאן בארץ ויותר מכך בהתייחסות להתגברות האנטישמית שקרתה בבירות המערב בכלל ובלונדון בפרט. 

אינני יודע כיצד ארועי השנה האחרונה היו משפיעים על התזה שהוא התווה בספר הזה, אך הייתי מצפה שכבר לפני 15 שנה כשהוא כתב את הספר הוא היה מתייחס לתופעה של חברה שהיגרה ומבקשת לפגוע אקטיבית בתרבות של המדינה המארחת. כך שקשה לי מאד לראות כיצד היה אפשר ליישם את התובנות שבספר למציאות באנגליה. 

מנגד, דווקא לנוכח ארועי השנה שקדמה למלחמה כאן בארץ, לאופן בו הקבוצות השונות בחברה היהודית בונות יחד מדינה, לדבריו של הרב זקס יש משמעות חזקה מאד, לדעתי. התובנה האומרת שהמדינה לא שייכת לאף קבוצה ספציפית, ושעל כל קבוצה לתרום מיכולותיה לטובת בנין משותף, ושיחד אנחנו יוצרים ברית בין הקבוצות, ושעל בסיס הברית הזאת אנחנו מתקדמים הלאה. 

עלמא דשיקרא

 באחד הימים בשבוע האחרון קפץ לי ביוטיוב הסרטון הזה:

מדובר על צילום של פאנל של משגיחים בכירים בעולם החרדי, שנועד לבחורי ישיבות, בחג סוכות האחרון. החלק המרכזי של הדברים נסוב על נושא ההשתמטות מהשירות הצבאי.

הדובר המרכזי, היושב מימין, הוא הרב שלמה ברויאר (למתעניינים, הוא בנו של פרופ' מרדכי ברויאר, שהוא בן דודו של הרב מרדכי ברויאר), בן ה78. לידו הרב יצחק מרדכי רובין, רב קהילת בני-תורה בהר נוף, זו הקהילה ששני מחבלים חדרו אליה לפני עשור ורצחו חמישה מתפללים ושוטר. מצד שמאל (כדאי לראות מתי שהוא נכנס בדקה 6:20) הרב יונתן אבר. 

עבור מי שאינו רוצה לשמוע את ההקלטה, אפשר לקרוא את תמלול של החלק בנושא השירות בצבא כאן (בהקלטה זה מתחיל מדקה 55).

בגדול, את האידיאולוגיה הנאמרת כאן שמענו פעמים רבות בעבר, כך שקשה לומר שיש כאן משהו שהוא חדש. ואעפ"כ אני רואה עניין לשים על זה זרקור, כי הופתעתי מזה שאין שום בדיקה עצמית לאור המלחמה בשנה האחרונה. מבחינתי, דווקא חוסר החידוש, לאחר כל מה שראינו בשנה האחרונה, הוא הוא החידוש.

לאחר הצפייה בדברים הגעתי למסקנה שאחד משניים: או שהדוברים יודעים שהם משקרים לשומעים, או שהם לחלוטין מנותקים מהמציאות. אני חושב שהייתי מעדיף לחשוב שהשני הוא נכון, אבל נדמה לי שהראשון הוא הנכון. 

האמירה המרכזית בנושא השירות הצבאי הוא שמה שקורא בשדה הקרב נשלט ע"י מה שמתרחש בבית המדרש:

"אז בסופו של דבר למה אותו רשע מת? בגלל שאנחנו עסקנו בתורה. ובמה שנוגע למלחמה זה במיוחד תורה, כמו שכתוב בגמרא, הדברים ידועים, ההצלחה מלחמות תלויה בתורה - זה מפורש. למה פלוני הרשע הזה מת? בגלל שאנחנו עסקנו בתורה? איך? זו שאלה מאוד שולית, מאוד משנית. באמת של הדברים זו שאלה מאוד שולית, איך? היה שם 82 טון פצצות, אבל למה, למה הוא מת? בגלל שאנחנו עסקנו בתורה.

"ואם היה עיתון לא חרדי אלא עיתון תורני - שאף פעם לא יהיה עיתון כזה, אז היה כתוב: 'אתמול בישיבות עשו חיזוק ולכן פלוני נהרג'. או לצערנו: 'אתמול היה רפיון, הייתה חתונה של בחור חשוב בישיבה ונסעו הרבה בחורים, ולכן היה רפיון וקרה מה שקרה, איזה מחדל מסוים'."

אם מי מהרבנים באמת היה מאמין שהתוצאות בשדה הקרב תלויים בלימוד התורה בישיבות, אני לא חושב שהם היו מסוגלים לשבת כל כך מדושני עונג אחרי שנה שבה נהרגו מאות חיילים, שלכאורה הם ותלמידיהם אחראים לזה. 

מה שהכי מעיד על חוסר האמונה של הרבנים בדברי עצמם היה בשאלה שהגיעה אחרי השאלה על הצבא: הרבנים נשאלו מה דעתם בנוגע לבחורי ישיבה הנוהגים לצאת מהישיבה כדי לאכול במסעדות. אם הם היו מרגישים שהלימוד של התלמידים שלהם משפיע על שדה הקרב, האם הם היו מסוגלים לשבת ולענות בשאננות על יציאה מהישיבה לאכול שווארמה באמצע מלחמה?

הרב אבר לא הרגיש טוב עם זה שהרב ברויאר אמר שהליכה לחתונה של חבר זה ביטול תורה ולכן פוגע בתוצאות בשדה הקרב כי הרי אותו תלמיד "מקיים מצווה לשמח חתן וכלה":

"מה שהרב ברויאר אמר, רק הוא אמר שהיה רפיון כי הלכו לחתונה, בחורים שהולכים לחתונה מקיימים מצווה לשמח חתן וכלה. אם זה המטרה שלהם, אני לא חושב שזה נקרא רפיון, כי זה עכשיו המצווה שלהם. אם בחורים הולכים בשביל לאכול, סיבה לצאת קצת למוזיקה, אז זה בדיוק הנושא אבל מי שהולך לשמח את החבר שלו בחתונה, על זה הקדוש ברוך הוא לא יתבע אותו."

אם כן, לדבריו, לא רק לימוד תורה אלא גם מצוות שמחת חתן משפיעה על שדה הקרב. אם כך, אז מדוע שתלמידיו לא יקיימו את מצוות עזרת ישראל מיד צר, במקום לימוד תורה? 

מכל מה שנאמר שם, הדברים הכי מעליבים הם הדברים הבאים של הרב ברויאר: 

"הבעיה שלנו, הקושי שלנו הוא שאנחנו מכירים בזה והם הרי לא מכירים בזה, הם אוחזים שאנחנו פרזיטים, אנחנו יודעים שהם הפרזיטים. למה הם הפרזיטים? בוא, יום אחד תהיה בישיבה ותילחם את המלחמה האמיתית. 'מה, עזוב אותי', שווה לו להיכנס לסיכון שמה ולא לשבת יום אחד, מה, מהבוקר לשבת וללמוד. מה אתה משוגע? הם הפרזיטים, אנחנו הלוחמים האמיתיים. 'הוא לבדו בעל מלחמות'."

דבריו של הרב ברויאר כאילו החיילים לא היו רוצים להתחלף עם תלמידי הישיבות הם כל כך מנותקים מהמציאות, שזה פשוט מעליב. יש רבים רבים מבין החיילים כיום, וגם מבין הנופלים במלחמה, שהיו שמחים להתחלף עם תלמידי הישיבות ולשבת בבית המדרש הממוזג ולא לשכב בשדה הקרב המסוכן. אבל הם מבינים שבעת הזאת צריך להציל ישראל מיד צר, ולא לשבת וללמוד.

הדברים הבאים של הרב אבר על אותו גאון שמפתח מערכות נשק, גם הם אינם נכונים:

"ואני מספר להם שהיה לי בצעירותי בחור, חבר, שהוא היה ילד מחונן. הוא גמר בית ספר יסודי הוא היה מאוד צעיר, עשה את התיכון בשנתיים ובן 16 הוא כבר היה באוניברסיטה. היה גאון ממש, הוא למד פיזיקה באוניברסיטה, ואז התחיל הרעיון, המציאו את הרעיון של טילים מונחי לייזר, והוא מאוד פיתח את הנושא הזה. הגיע לגיל 18 וכולם התגייסו, אותו ישר לקחו למערכת של חיל האוויר, הוא לא עבר טירונות אפילו, הוא היה יושב במשרד, אז זה היה ברמת גן, זה נקרא שלישות, ומפתח תוכנות, אז המחשבים היו בהתחלת הדרך, תוכנות ליישם את העניין הזה של טילים מונחי לייזר. היה לו פרופיל 97, הוא יכול היה להיות בסיירת גולני והוא ישב כל היום במשרד ממוזג עם כוס קפה ועבד על טילים מונחי לייזר, שהפיתוח הזה הגיע לאמריקה שמו אותו על המטוסים ועם זה עבדו אז.

"ואחד הדברים שאני תמיד אומר לאנשים, הבחור הזה, יבוא לרמטכ"ל ויגיד לו 'החברים שלי נהרגים', אז היה מלחמת לבנון הראשונה, 'הם נהרגים בצפון, אני רוצה להתגייס, אני רוצה להיות בסיירת מטכ"ל' - מה הרמטכ"ל יגיד לו? שב במשרד! שב במשרד! מה שאתה עושה בפיתוחים שלך מורידים שם גדוד שלם של חיזבאללה, אנחנו לא צריכים אותך שם, אנחנו צריכים אותך במשרד.

"הסכנה היחידה שאמא שלו יכולה לבכות עליו בלילה זה אולי שהיה לו טוסטוס, זה אופנוע מאוד פשוט, שהוא מגיע למגרש החניה בשלישות אולי מישהו ידרוס אותו, חוץ מזה אין לו שום סכנה, וכל החברים של אותו מחזור כולם בצפון, וחלק מהם נהרגים.

"אם הבחור הזה יחליט לא לשמוע לרמטכ"ל ויגיד: 'לא, אני רוצה להתגייס', והוא ילך להתגייס והוא יהיה בסיירת גולני, מה אנחנו נקרא לו? בוגד. הוא בוגד. כי יכולת לעשות תפקיד יותר חשוב, אף אחד לא ידע מזה, היה אסור לו לפרסם, לפעמים הוא הלך אפילו בלי מדים, למה כי התפקיד שהוא עשה היה כל כך חשוב."

אם יש לצבא מחסור חמור בחיילים לוחמים, ועודף גדול בגאונים, ברור שהיו לוקחים את אותם גאונים ושמים אותם בלחימה. יתרה מזאת, אם הגאון עצמו מודיע לצבא שהוא מעוניין ללכת להילחם, במקום לשבת במשרד, זו ממש לא בגידה, ובמקרים רבים הוא יהיה יותר חכם בפיתוח מערכות הנשק בעתיד אם יהיה לו גם ניסיון בשדה הקרב. 

אינני יודע אם התלמידים מבינים שהרבנים שלהם משקרים להם, אבל אני די בטוח שהרבנים עצמם יודעים שהם משקרים. אני חושש שיבוא יום, והוא כנראה לא רחוק, שהחברה החרדית תחטוף מכה שתביא אותה לזעוק: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". אני מקווה שהם יתעוררו לפני שזה יקרה. 

האם א-לוהים ברך את החיות? מחלוקת סבא ונכד

 ביום החמישי לבריאה ברא אלהים את הדגים ואת העופות, ולאחר בריאתם הוא ברך אותם (בראשית פרק א):

(כב) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ: 

רש"י מסביר שלאלו נדרשת ברכה משום שהם ניצודים, אך אם כן יש לצפות שתהיה ברכה גם לחיות הארץ שנבראו ביום השישי. לאלו, מסביר רש"י אין ברכה, משום שהנחש נברא בתוכם:

"ויברך אותם - לפי שמחסרים אותן וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה. ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה, לכך לא ברכן, שלא יהא הוא בכלל:" 

כלומר, לדברי רש"י נאמרה ברכה רק לברואים ביום החמישי, ולאדם שנברא ביום השישי. 

מעניין, שנכדו של רש"י, הרשב"ם, כתב קצת אחרת (רשב"ם בראשית פרק א פסוק כב):

"ויברך אותם אלהים - בכל מיני חיים תמצא שבירכן, בדגים ובעופות באדם ובהמה וחיה:" 

על דבריו אלו העירו בחומש תורת-חיים שהם צריכים עיון "כי לא נזכרה ברכה בבהמה וחיה ראה רש"י כאן":

לכאורה, המחלוקת בין רש"י לרשב"ם היא בהבנת הפסוקים של היום השישי:

(כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן:

(כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:

(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:

(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: 

רש"י הבין שהמילים "ויברך אותם אלהים" שבפסוק כח נסובים רק על הנאמר בפסוק כז, בריאת האדם. 

רשב"ם כנראה הבין שמילים אלה שבפסוק כח נסובים גם על פסוק כז וגם על פסוק כה, בריאת האדם ובריאת החיות. 

אלא, שלכאורה הצדק עם רש"י, שכן ברור כי המילים "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ", יכולים להיאמר רק לאדם, ולא לחיות (שכן החיות אינן רודות בכל חיה הרומשת על הארץ). 

מעניין שבחומש המאור מובאים תחת "מוסף רש"י" דברים מתוך תשובות רש"י, בהם יש הסבר לפסוקים אלו באופן שמסביר דווקא את פרשנות רשב"ם:

ביקורת ספרים: "קורות חיי - מבורשא עד ירושלים" מאת: ר' אלתר שטיינמץ, ו"פרשת גיורי וינה", מאת הרב ד"ר בעז הוטרר והרב צוריאל חלמיש

בשבת האחרונה סיימתי לקרוא את שני הספרים, מבית מכון הר-ברכה:

- פרשת גיורי וינה - התהוותה של מחלוקת, מאת: הרב ד"ר בעז הוטרר והרב צוריאל חלמיש 

- קורות חיי מבורשא עד ירושלים, מאת: הרב אלתר מאיר שטיינמץ

הספרים קשורים זה בזה. ר' אלתר שטיינמץ היה דמות מרכזית בפרשת גיורי וינה, והספר אודות פרשת גיורי וינה מסתמך על החומר הרב שהוא אסף להוצאתו לאור של ספרו האוטוביוגרפי. 

אודה ולא אבוש שהפעם הראשונה ששמעתי אודות פרשת גיורי וינה היה כשהספר הזה יצא לאור. במכון הר ברכה הגיעו לעסוק בנושא זה לרגל עבודת הרב אליעזר מלמד על ספר העוסק בהלכות גיור. במהלך העבודה של הרב מלמד, הבינו במכון שנדרש להבין יותר את אשר ארע בפרשת גיורי וינה, והתחילו לחקור את הנושא, ובמהלך החיפוש אחר החומר הגיעו לספרו של הרב אלתר שטיינמץ שהיה מוכן לדפוס אך שטרם ראה אור עולם. 

הרב ד"ר בעז הוטרר הוא חוקר תורני מעולה, שלא משאיר אף פיסת מידה בלא בדיקה, חקירה והבנה. בעבר כתבתי אודות ספרו הענק "ובשנה השביעית". הפעם הצטרף אליו הרב צוריאל חלמיש, והם מגישים בפני הקורא תיאור של פרשת גיורי וינה על כל קורותיה. 

כידוע, הסדרה הקומית הגאונית "סיינפלד", העוסקת בפרטי הפרטים של התנהגות האדם בחברה, כונה "תוכנית על כלום". באופן דומה, כשנחשפתי ל"פרשת גיורי וינה" לראשונה תוך כדי קריאת הספר שוב ושוב עלה בראשי שהפרשה הזאת היא למעשה פרשה של כלום. פשוט לא קרה שום דבר מעשי בעל חשיבות בפרשה הזאת. אין זה אומר שלא היתה "פרשה". היתה והיתה, אלא שכל כולה היתה מבוססת על כלום. ר' אלתר שטיינמץ, יהודי בר-אוריין, היה אחראי דת מטעם הסוכנות בתחנת מעבר של הסוכנות עבור עולים בדרכם לעלות לארץ. הוא היה מעורב בגיורם של כחמישים איש במהלך 2-3 שנים, רובם הגדול כתוצאה מנישואי תערובת, לפני עלייתם לארץ. כל מיני נשמות טובות החליטו להעליל על הגורמים שהיו מעורבים בגיור שהם מגיירים מאות גויים בגיור פיקטיבי. זה התערבב עם הויכוח הנוקב שהיה באותה תקופה בארץ סביב ניסוח חוק השבות. והכול הפך לחגיגה גדולה של שקרים, תרמית, הוצאת לעז, קטנות מוחין, חוסר לקיחת אחריות, ועוד ועוד מידות טובות כדרכם של מחלוקות לשם שמיים ושלא לשם שמיים. 

באופן כללי הייתי אומר שמי שרוצה להמשיך לכבד מי מהרבנים הגדולים שהיו מעורבים בפרשה הזאת, עדיף שיוותר על קריאת הספר הזה. 

הדברים, אגב, מאירים באור מיוחד על הבחירות לרבנות הראשית המתקיימות בימים אלו. שוב ושוב נשמעות קולות של ערגה לתקופה בה הרבנות הראשית היתה בידיהם של רבנים גדולים ומוכרים ומוערכים. לכל אלה הייתי ממליץ לקרוא את הספר הזה, ולהיווכח שגם כשהרבנים הראשיים הם ראויים ביותר, וחברי מועצת הרבנות הראשית הם כולם מוכרים ומוערכים, אפשר רק למרוט שערות ולצרוח לנוכח חדלות מעשיהם ואופן פעולתם בסיפור הזה. 

מפיצוץ הפרשה הזאת נפגע מאד ר' אלתר שטיינמץ, והוצאת ספרו לאור קצת עושה לו צדק מאוחר. סיפורו האישי הוא מעניין, ואעפ"כ הייתי ממליץ להעביר את ספרו עריכה מחודשת (לדוגמא: לתרגם ביטויים מיידיש לעברית) וכן להעביר רבים מהנספחים והמסמכים המודפסים בו לאתר אינטרנט וכך להרזות את הספר. 

הספר "פרשת גיורי וינה" הוא מחקר תורני מעולה, אך ככזה קשה לראות ציבור רחב מתעניין בו. לכן, מגיע למכון הר ברכה ברכת יישר כח שהם מעיזים להוציא לאור גם ספרים שברור שלא יהיו רבי מכר. 

ביקורת ספרים: מאוהל מועד לימי מועד, מאת: הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג

גילוי נאות: מחברת הספר "מאוהל מועד לימי מועד", הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג, היא גיסתי. שמחתי ליטול חלק בהכנתו של הספר לדפוס, והמחברת אף מודה לי על כך בהקדמה לספר. 

בשנתיים-שלוש האחרונות קראתי ספרים רבים שנכתבו בידי נשים. אם נמנה רק חלק מהמחברות שאת ספריהן קראתי, ועל חלקן גם כתבתי, אפשר למנות את הרבניות/ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, שרה פרידנלד בן-ארזה, יעל מאלי, יעל ציגלר, סימי פיטרס, ימימה מזרחי, אביגיל ראק ועוד. כל הרשימה הזאת נועדה להמחיש שכבר אין זה ארוע יוצא דופן שנשים כותבות ומוציאות לאור ספרים תורניים. אעפ"כ, אני מבקש לטעון שהספר הזה הינו ספר חלוצי בספרות התורנית הנשית ואנסה להמחיש זאת להלן. 

כפי שאפשר לנחש משמו, הספר "מאוהל מועד לימי מועד: עיוני מקרא, עיוני משנה, עיוני דרשה" עוסק במועדי השנה. אך אם נדמה לכם כי לפנינו ספר של דרשות חביבות על מועדי השנה, הרי שהנכם טועים. כל אחד מפרקי הספר עוסק בהיבט אחר של החגים בכלל או של חג מסוים בלוח השנה. הספר מציג מתודה מסודרת של לימוד הנושא, המתחיל בפסוקי המקרא על הנושא ומה אפשר להסיק מהם, עובר במשניות העוסקות בנושא הפרק והשיקולים באופן עריכתם, וכלה בדרשות חז"ל וניתוח משמעותן, כאשר המחברת מראה שיש מבנה רעיוני החורז כל אחת מהתחנות. כל אחד מהפרקים מסתיים בסיכום של מה המחברת לוקחת לחייה המעשיים מתוך המבנה הרעיוני שהתגבש במהלך הפרק. 

אך זה לא הכל. מעבר למתודה המסודרת של לימוד והצגת הנושאים, המחברת בוחרת להתמקד במתח שבין החג כפי שהוא בא לידי ביטוי באופן לאומי בבית ה', בית המקדש, לבין האופן בו הוא נחוג בחיק המשפחה בבתים הפרטיים, מה שנקרא בגבולין או במדינה. 

כיוון שאנחנו עומדים ימים ספורים לפני ראש השנה, אביא לדוגמא סיכום קצר של אחד משלושה מפרקי הספר העוסקים בראש השנה. בדבריי התמקדתי בחלקי העיון המקראי והדרשות, ודילגתי על העיון במשנה, על מנת לא להאריך יתר על המידה.

כידוע, התורה מגדירה את היום הנקרא בפינו ראש-השנה כ"יום תרועה" ו"יום זכרון תרועה". הקראים הבינו על פי תיאור ראש השנה בימי עזרא ונחמיה (נחמיה ח) שיום התרועה עניינו יום תפילה. אך כשנעיין בדברי התורה עצמה ונחפש מקומות נוספים בהם יש קישור בין תרועה לזכרון, הרי שיש רק מקום אחד כזה וזהו פרשת החצוצרות בספר במדבר, כשמריעים בחצוצרות בעת מלחמה ותוקעים בחצוצרות כליווי להקרבת קורבנות בימי מועד.

כידוע, חז"ל למדו את דיני תקיעת שופר משופר שנת היובל - הם למדו מהמילה "תרועה", ולא מצירוף המילים "תרועה" ו"זכרון". ובכל זאת, היתרון בדרשה של חז"ל הוא "החודש השביעי", שכן גם יום תרועה וגם שופר היובל הם בחודש השביעי. אך מעבר לזה יש קשר נוסף, רעיוני, בין השניים. שופר היובל מזכיר "כי לי בני ישראל עבדים". תקיעת השופר גורמת למעשה לזכרון שהננו עבדי ה'. 

בתלמוד הבבלי נוספה דרשה נוספת הלומדת את תקיעת השופר מפרשת החצוצרות, אך לא מהפסוקים אודות היציאה למלחמה או הקרבת קרבנות המועדים, אלא דווקא ממסע המחנות. ניתן להסביר כאן שהרעיון מאחורי דרשה זו הינה שהתקיעות מביעות את הצורך לזהות את השכינה ולנוע אחריה.

בהסבר האיסור לתקוע במדינה בשופר בשבת, הבבלי מביא שזו גזרת חכמים. 

בירושלמי, לעומת זאת, מצינו דרשה של רשב"י המדגיש דווקא את הצורך בתקיעות במקדש: "'והקרבתם' במקום שהקרבנות קריבין". ההסבר לדבריו של רשב"י הוא שקול השופר העולה מלווה את הקרבנות העולים. ניתן לראות כי דרשתו של רשב"י מקבילה לפסוקים מפרשת החצוצרות על תקיעות המלוות את הקורבנות. על פי זה, בשנים רגילות קולות השופר במדינה מצטרפים לאלו שבמקדש בהעלאת הקרבנות, ואלו כשראש השנה חל בשבת, קולות הרקע מהמדינה שותקים ונשאר רק קול השופר שבמקדש.

העולה מדברינו זה שיש לפנינו שלוש דרשות המבטאות שלושה רעיונות: שופר של יובל המזכיר כי אנו עבדי ה', תקיעות ממסע המחנות המזכירות כי אנו הולכים בצל השכינה, ותקיעות המלוות את הקורבנות ומעלות את זכרונינו לפני ה'.

קל לראות כיצד שלושת סוגי הדרשות מקבלות ביטוי בשלוש הברכות המיוחדות של ראש השנה: ברכת מלכויות - כנגד שופר היובל, זכרונות - כנגד שופר הקורבנות המעלה את זכרונינו לפני ה', ושופרות - העוסק בקול השופר שנשמע עת ירדה השכינה להר סיני ומשם ליוותה את עם ישראל במסעותיו.

הפרק מסתיים, כשאר פרקי הספר, עם תובנות המחברת מה היא לוקחת לחייה מלימוד הנושא. אצטט שני משפטים מדבריה:

"כשאני שומעת את תקיעות השופר בראש השנה, אני מנסה לתת ללימוד המקורות והרעיונות להשפיע גם על האופן שבו אני שומעת את תקיעת השופר. אני מנסה לדמיין את התנועה של קול השופר. בגלל הרעיונות השונים, 'התמונה' המדומיינת משתנה בקולות השונים". 

עד כאן סיכום תמציתי מאד [מאד] של הפרק השביעי בספר (בן כ25 עמודים). 

ועבור מי שהגיע עד לכאן, אחזור למה שפתחתי בו: מקומו של ספר זה בתוך הספרות התורנית הנשית הקיימת כיום. ללא ספק הספר הזה איננו רק ספר תורני שנכתב בידי אשה, הוא ספר שאני הייתי מגדיר כספר תורני נשי. המחברת אינה מסתירה זאת, ובוודאי שאינה מתנצלת על כך, אלא מעמידה את הדברים בריש גלי. אחת הסיבות שהיא בחרה לעסוק דווקא בחגים, היא הקשר בין הנשיות למצוות שהזמן גרמן. זאת ועוד, שיש דגש במהלך הספר על האופן שבו מצוות החגים מקבלים משמעות בחייהן של נשים. עם זאת, אין להבין מדבריי שאני חושב שקהל הקוראים של הספר צריך להיות רק נשים. ממש לא! הספר כולו רווי בלמדנות תורנית ברמה גבוהה מאד, שנדיר למצוא בספרים פופולאריים שנועדו לציבור הרחב, ואין לי ספק שכל מי שמחפש ספר תורני ברמה גבוהה על המועדים ימצא בו נחת. כיוון שכך, אני בהחלט רואה בו ספר חלוצי, בוודאי בתחום הספרות התורנית הנשית, שעם כל התפתחותו בשנים האחרונות והספרים האיכותיים מאד שיצאו מתחת ידי נשים מוכשרות מאד, קשה להצביע על ספר שמגיע לרוחב היריעה שהספר הזה מגיע אליו. 

"המלחמה לאור ההלכה" – התפתחויות אחרונות

לפני כמה חודשים פרסמתי במקור ראשון ביקורת ספרים שלילית אודות הספר "מלחמה לאור ההלכה" שיצא לאור ע"י מפעל האנציקלופדיה התלמודית. כשבועיים אחרי שהטור שלי פורסם, פורסמה בעיתון בשבע ביקורת נוספת על הספר, מאת הרב נריה גוטל; חלק מהתייחסותו חפף לנקודות אותן העליתי. לאחרונה נודע לי שבאנציקלופדיה הוציאו חוברת קטנה של תיקונים למהדורות הבאות של הספר "מלחמה לאור ההלכה".

בראש החוברת נכתב:

"להלן הקטעים הלקוחים מתוך החלק "מלחמת ישראל מיד צר – הגדרתה ודיניה" בספר "מלחמה לאור ההלכה", שהוכנסו בהם שינויים עדכניים, הכוללים תוספת מקורות, תוספת כללים, ותיקונים שונים.

במהדורה הבאה של "מלחמה לאור ההלכה" יוכנסו אי"ה העדכונים דלהלן לגוף הספר."

כאן צריך להסביר משהו חשוב להבנה. הספר "מלחמה לאור ההלכה" מחולק לכמה חלקים. החלק הראשון הוא המוזכר כאן, והוא הנקרא "מלחמת ישראל מיד צר – הגדרתה ודיניה". החלק השני הוא הדפס של הערך "מלחמה" מתוך האנציקלופדיה התלמודית. התוכן בחלק הראשון הוא העתק, מילה במילה, מתוך החלק השני (הערך "מלחמה"). ההבדל בין החלקים הוא שבחלק השני המקורות בהערות השוליים נרחבים יותר, וכן מובאים נושאים וסעיפים שלא מובאים בחלק הראשון. עלי להדגיש שהסעיפים שבחרתי להתייחס אליהם במאמר הביקורת שלי מופיעים כלשונם הן בחלק הראשון והן בחלק השני.

עתה, יש לברך על כך שבהנהלת האנציקלופדיה החליטו שבמהדורה הבאה של מלחמה לאור ההלכה יוכנסו התיקונים המופיעים בחוברת הזאת. עצם זה שהם היו קשובים לביקורת נגדם והיו מוכנים להודות שנפלו טעויות בדבריהם, זה משהו שלא מצוי אצל הרבה מהוצאות הספרים. אך עם זאת, יש לקוות שקיימת חוברת דומה, וכוונה דומה, להכניס תיקונים גם למהדורות הבאות של הערך "מלחמה" באנציקלופדיה התלמודית עצמה, ולא להסתפק רק בהכנסת התיקונים לספר "מלחמה לאור ההלכה".

כדוגמא לתיקונים המוצעים אביא את הסעיף ש"הדליק" אותי וסחף אותי לכתוב על הספר הזה, הלא זה המשפטי האנטי-תורני כאילו "העוסק במצוה, נחלקו אחרונים אם הוא רשאי להתבטל ממצוותו ולעסוק במלחמת מצוה". כפי שהסברנו באריכות, כל בר בי רב אמור לדעת שבמלחמת מצוה אפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה.

אכן, בקובץ התיקונים מציעים לשנות את הסעיף ולכתוב כך:

"העוסק במצוה, חייב להתבטל ממצוותו ולעסוק במלחמה, שמלחמת מצוה היא מצוה דרבים, ויש בה הצלת כלל ישראל"

[אמנם יש להעיר שבמקורות למשפט זה נכתב: "עי' רע"ב סוטה פ"ח מ"ז, ומנחה חריבה סוטה מד ב, בביאור דעתו", והדבר לא מובן כלל, שכן אין במקורות אלו שום תוספת הנוגעת לענין מה שנכתב בגוף הסעיף, ומדוע לא לכתוב בפשטות את המקור האמיתי למשפט זה: משנה סוטה פ"ח מ"ז?]

גם ביחס לסעיפים האחרים שהערתי עליהם בביקורת שלי נעשו תיקונים, וכאמור אני מברך על כך.

לחיבת הענין, נעיין קצת במה שנכתב בסעיף המתוקן (מצ"ב בתמונות) אודות התגייסות תלמידי חכמים למלחמת מצוה.

במהדורה המקורית ובערך נכתב כי "תלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה ואף לא למלחמת מצוה. ויש שכתבו שהיינו דווקא כשיכולים להילחם בלעדיהם, ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלמלחמת מצוה הם יוצאים חוץ מתלמידי חכמים שתורתם אומנתם, ופרקו מעל צוארם עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם".

בתיקונים הוצע להרחיב את הסעיף ולכתוב כך:

"יש הסוברים שתלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה, ואף לא למלחמת מצוה, ומספר טעמים נאמרו על כך:

·         תלמידי חכמים דינם כשבט לוי

·         אסור לעשות אנגריא בתלמידי חכמים

·         רבנן לא צריכים שמירה

·         התורה מגינה ומצילה

ולדעה זו יש שכתבו שהיינו דווקא כשיכולים להילחם בלעדיהם. ויש שכתבו שאין כופים תלמידי חכמים לצאת למלחמה, אך הם רשאים להתנדב במלחמת מצוה. ויש שכתבו שמכל מקום הם יוצאים לשמור את הכלים ולספק מים ומזון, ויש חולקים.

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלמלחמת מצוה הם יוצאים. ולדעה זו יש שכתבו שהיינו חוץ מתלמידי חכמים שתורתם אומנתם, ופרקו מעל צוארם עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם."

ע"כ הסעיף המתוקן.

נלך מהכלל אל הפרט. מובאים כאן שתי דעות עיקריות: דעה שת"ח אינם יוצאים למלחמת מצוה, ודעה שהם כן יוצאים. כפי שנכתב בסעיף, לכל דעה יש דעות המסייגות: למי שסובר שאינם יוצאים יש המסייגים ואומרים שבמקרים מסוימים כן יוצאים, ולמי שסובר שיוצאים יש המסייגים ואומרים שזה "חוץ מתלמידי חכמים שתורתם אומנתם".

אך מיהו זה הסובר שעקרונית תלמידי חכמים יוצאים למלחמה, חוץ ממי שתורתו אומנתו?

במקורות מצויין כך: עי' קהלת ז כט, ורמב"ם שמיטה ויובל פי"ג הי"ג. הלכות מדינה שם, ועיי"ש שכתב שהיינו דווקא במי ששקוע בעבודת ה', ומובדל מחשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, ועי' מאמרו של ר"א ליכטנשטיין, תחומין ז 314(יב), שדווקא יחידי סגולה עונים על הגדרת הרמב"ם.

ברור שהציון לקהלת אינו עוזר לנו במבוקשנו. הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל יכול אולי להיות המקור לכך. אך אם כך, מיהו הדעה הראשונה, זה שסובר "שתלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה, ואף לא למלחמת מצוה, [מהטעם ש]תלמידי חכמים דינם כשבט לוי"? הרי שם מובא במקורות שזה נכתב ביחס לדעת אותם דברי הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל! וזה בודאי רק בכאלה ש"פרקו מעל צוארם עול חשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם", כפי שכתב הרמב"ם שם. הפלא ופלא!

אלא, שיש כאן רצון להכניס לדעה העקרונית הראשונה פטור גם לכאלה שהם לא בדיוק "שבט לוי", ובכל זאת, לטענת כותבי הסעיף הזה הם פטורים מלצאת אף למלחמת מצוה מהטעמים הבאים:

·         אסור לעשות אנגריא בתלמידי חכמים

·         רבנן לא צריכים שמירה

·         התורה מגינה ומצילה

אך לפחות משני טעמים מתוך השלושה כלל לא טרחו להביא מקור לכך שתלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמת מצוה. "רבנן לא צריכים שמירה" על פניו אינה סיבה לפטור השתתפות במלחמת מצוה, ובכל רשימת המקורות הארוכה שנכתבה לסעיף הזה (שלא אלאה אתכם בה) לא מובא אף מקור לכך שזו סיבה לפטור ממלחמת מצוה. וכן לגבי "התורה מגינה ומצילה", וכאן אף לא טרחו לכתוב רשימת מקורות ארוכה, אלא ציינו בפשטות: "סוטה כא א. אבל עי' מהרש"א שם שהכוונה להצלה מפורענויות ולא ממיתה". לגבי השייכות של "אסור לעשות אנגריא בתלמידי חכמים" למלחמת מצוה אכן יש דיון בקרב הפוסקים, כפי שמובא במקורות שם.

האם לא היה נכון יותר לכתוב בפשטות "תלמידי חכמים יוצאים למלחמת מצוה, ויש מי שכתב בדעת הרמב"ם שמי שתורתו אומנותו דינו כשבט לוי, וכן יש מי שרצה לפטור תלמידי חכמים מטעם שאסור לעשות אנגריא בתלמידי חכמים"? האם זה לא מסכם בצורה אמיתית יותר את הדעות בסוגיא זו?

כדאי להעיר ביחס לדברי הרב אהרן ליכטנשטיין "שדווקא יחידי סגולה עונים על הגדרת הרמב"ם" המובאים בהערה, שאני לא בטוח שזה סיכום ממצא של דברי הרב ליכטנשטיין. כדי לא להאריך כאן, אציין בתגובות קישור לדברי הרא"ל ותוכלו לראות בעצמכם, שגם עבור יחידי סגולה הרב לא חשב שדברי הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל הם פשוטים כפוטרים משירות צבאי בכלל, וקל וחומר ממלחמת מצוה. אביא רק את משפט הפתיחה שלו כשהוא מגיע לעסוק בהלכה זו ברמב"ם: "לכאורה, שורות אלו אמנם מאשרות פטורו המוחלט של בן תורה משירות צבאי. אך לאמיתו של דבר, זיקתן לענייננו היא, לכל היותר, קלושה."

פרשת הדרכים של הציונות הדתית - תגובה לתהילה פרידמן

כתגובה למאמרה של תהלה פרידמן (הח"כית לשעבר ממפלגות ה"מרכז-שמאל") שהתפרסם בשבת מטות-מסעי במוסף שבת של מקור ראשון שלחתי את התגובה הבאה, שפורסמה השבת (דברים) עם שינויי עריכה קלים, יחד עם תגובות נוספות של רבים וטובים:

אינני יודע אם אני "דתי מהמיינסטרים", אך כשאומרים לי שייתכן ועומדות בפניי ובפני חבריי ארבע הכרעות שעלולות להכריע את גורל כל המדינה, אזרתי כגבר חלצי וניצבתי מוכן להכרעה.

לדבריה של תהלה פרידמן, מה שלמדנו מחודשי המלחמה עד כה זה שעלינו להיות מדינה יהודית-דמוקרטית-ליברלית. כמה מדהים זה שהמלחמה לימדה את הכותבת שהיא צדקה לאורך כל הדרך ושעלינו היום לאמץ את הדעה שהיא מטיפה לה כבר שנים.

יש ארבע הכרעות שלדעת הכותבת יש לקבל כדי להיות חלק מהתיקון ומהצלת המדינה:

1. האם להמשיך בברית הפוליטית עם החרדים או לעשות ברית פוליטית עם אחינו לשירות בצה"ל? לדבריה של הכותבת עלינו לפעול בנחישות "ואפילו באגרסיביות להרחבת מעגל המשרתים". אנשים פשוטים כמוני למדו מהשנה האחרונה שאם אנחנו רוצים לשמור על אחדות העם, כדאי ששינויים גדולים ייעשו בהידברות ובתהליכים ולא באגרסיביות. השנה האחרונה גם לימדה אותי שזה שאני מאד רוצה שמשהו ישתנה, ואפילו אם יש לזה תמיכה מרוב העם, ואפילו אם פועלים באגרסיביות, לא בטוח שזה יקרה.

זאת ועוד, כדאי לשאול את אותה שאלה את המחנה הפוליטי הנגדי, זו שהכותבת בחרה להשתייך אליה. הסיבה שיש לחרדים כח פוליטי כה רב, אינו בגלל הברית עם הציונות הדתית, אלא בגלל החרם שעשו כמעט מחצית מנבחרי העם על מפלגת השלטון ועל העומד בראשה. לולי החרם הזה, כוחם הפוליטי של החרדים, וגם של מפלגות קואליציה אחרות, היה יורד פלאים. האם מפלגותיה לשעבר של הכותבת מוכנים לשבת באותה קואליציה עם נציגי אחיהם לנשק? מה שראינו בזמן המלחמה הוא שנציגי הציונות הדתית הקיצונית, המשיחית והלא-ליברלית, היו מוכנים לוותר על מנת ליצור ברית עם מנהיגי המחנה הנגדי, אך אלו התנו את הצטרפותם בגירושם של הדתיים משולחן קבלת ההחלטות ובהשארת החיילים הדתיים בשדה הקרב ללא נציגים פוליטיים בקבינט המלחמה, ואחרי כל זה עוד עזבו בטריקת דלת באמצע המלחמה וללא הסבר.

2. האם לבחור במשיחיות טהרנית או במשיחיות פרגמטית? בשמחת תורה התקיימו במדוייק תחזיותיהם של המשיחים הטהרנים: אלו שהזהירו את עם ישראל מפני הבריחה והגירוש מגוש קטיף, אלו שהזהירו אותנו מפני רצחנותם של שכנינו הערבים, ואלו שהזהירו אותנו מפני כל מיני יוזמות שלום ושכנות טובה. על ידי הקמת המדינה, המשיחיים הפרגמטיים קנו בזכות את התביעה שנקשיב להם ונתחשב בדעתם. אך מהצד השני, מי שישר יצטרך להודות, שבהתפוצצות כל יוזמה מדינית ובריחה מחבלי מולדת בשלושים השנים האחרונות, גם המשיחיים הטהרנים קנו את אותה זכות. אז במחילה, התביעה להכריע רק כצד אחד, ולא למצוא תמהיל של שני הצדדים, היא לא ראויה.

3. מהו יחסינו למערב? על אף הטרלול הפרוגרסיבי, שאותה עלינו לדחות, עדיין סבורה המחברת שעלינו להיפתח להשפעות מהמערב ולא ללכת "להסתגרות ודחיית כל מה שהומניסטי ומערבי". כאן אני כמעט מוכן לקבל את עמדתה של המחברת. רק דבר אחד חסר לי: שאותה הכרעה תתקבל גם על ידי המחנה הפוליטי ממנה מגיעה הכותבת. ברגע שהמחנה הנגדי גם כן יכריע בעד ליברליות קלאסית ודחיית הווק, הפרוגרסיביות, המלחמה בשפה העברית, ודומיהם, אני מאמין שהדרך לגשר על הפערים בין שתי המחנות יהיה פשוט ביותר. כמובן, שלא מדובר רק במחנה הפוליטי של הכותבת שצריך לאמץ עמדה כזו, אלא גם שופטי בית המשפט העליון. אני מחכה בכליון עיניים לקרוא את מאמרה של הכותבת שיתבע הכרעה כזו מגורמים אלו.

4. ההכרעה הרביעית היא נגד תקציבים מגזריים. אני בעד! כמובן, שזה יכלול גם תקציבים פסאדו-מגזריים, כמו תקציבים לתנועות נוער, מוסדות תרבות וספורט, ותקשורת "ציבורית", שרק מגזרים מסויימים באוכלוסיה נהנים מהם. רבים טוענים שבסופו של יום ממהלך כזה הציבור הדתי יצא הכי נפסד. ייתכן והם צודקים, ואעפ"כ אם הציבור הדתי לאומי וציבורים אחרים יתרגלו לשלם עבור אורחות חייהם, אני מאמין שכחברה נצא כולנו מורווחים.

ביקורת ספרים: "איכה - אמונה בעולם סוער" מאת ד"ר יעל ציגלר

 

בימים האחרונים סיימתי לקרוא את ספרה החדש של ד"ר יעל ציגלר "איכה - אמונה בעולם סוער".
לפני כ5 שנים יצא לאור ספרה של ד"ר ציגלר על מגילת רות "רות - מניכור למלוכה" (שילדיי קוראים לו: מניקור למלוכה), ובזמן האחרון ראה אור ספרה החדש על מגילת איכה. סגנון הכתיבה של שני הספרים דומה מאד, כשהמחברת מחפשת אחר המבנים הספרותיים הרווחים, ומבארת באריכות (כ500 עמוד סך הכל) כל אחד מהפסוקים עד לקבלת תמונה מלאה. מטבע הדברים, בניגוד למגילת רות העוסק בסיפור מתפתח עם מספר גיבורים, הניתוח של מגילת איכה, ספר קינות, הוא יבש יותר.


בחרתי להביא בפניכם סיכום סכמטי שערכתי מתוך דבריה של המחברת על פרק א' של מגילת איכה - בתמונה המצורפת.

הפרק מחולק לשני טורים: בטור הימני, ירושלים היא נסתרת, המקונן מדבר אודותיה ומתייחס אליה, אך היא נעלמת ונאלמת. בטור השמאלי ירושלים לוקחת את רשות הדיבור. פעמים רשות הדיבור עובר אליה באמצע פסוק, כאילו היא מתפרצת לתוך דבריו של המקונן, ואינה מסוגלת יותר לשתוק.
כמו כן, מתוך שלושת הקטעים בהם ירושלים היא הדוברת, יש התפתחות משמעותית. תחילה ירושלים פותחת רק בזעקה "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב", ולאחר מכן היא שוב זועקת "ראה ה' והביטה" והיא כבר מתבטאת ביותר אריכות כשירושלים כבר מפרטת את הנעשה לה. אך רק בדיבור השלישי היא גם לוקחת אחריות על הנעשה לה.
המחברת מנתחת מה לדעתה גורם לירושלים לחדול משתיקתה, ולאחר מכן מה גורם לה יותר להאריך בדבריה ובתיאור מציאותה, ומה בסופו של דבר מביא אותה לקבל אחריות על מעשיה.

תגובת מערכת האנציקלופדיה התלמודית לביקורות על הספר "מלחמה לאור ההלכה"

לפני כחודש התפרסם מאמר ביקורת שלי במוסף שבת של העיתון מקור ראשון על הספר "מלחמה לאור ההלכה" בהוצאת האנציקלופדיה התלמודית. כשבועיים לאחר מכן התפרסם מאמר ביקורת על אותו ספר מאת הרב נריה גוטל במדור "עיונים" בעיתון "בשבע" - הנה הוא כאן. 

מצאתי היום בתיבת הספאם שלי דוא"ל מהאנציקלופדיה התלמודית תגובה למאמרי על הספר "מלחמה לאור ההלכה" שהוציאו ועל הערך "מלחמה" באנציקלופדיה התלמודית, שנשלח אלי לפני כשבועיים. לאחר שקראתי את הדברים התלבטתי אם לפרסם יחד אתם גם תגובה שלי לדבריהם. אשאיר בידי הקוראים את ההחלטה אם ראוי לפרסם את תגובתי - לכן, אם יש נקודה מסוימת בו תרצו את תגובתי לדברים, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובות ולפי הערותיכם אפעל בעז"ה. 

לעת עתה הנה הדברים לפניכם בלא שום תוספת מצדי:

תגובת מערכת האנציקלופדיה התלמודית לביקורות על הספר "מלחמה לאור ההלכה"

הרב פרופ' אברהם שטינברג וחברי המערכת



תקציר

להלן תגובת מערכת האנציקלופדיה התלמודית למאמר ביקורת על הספר "מלחמה לאור ההלכה" בעיתון מקור ראשון:

• הנחת היסוד של המבקר היא שהאנציקלופדיה התלמודית מפלה לרעה ומדירה רבנים מבית מדרשה של הציונות הדתית, והיא עושה זאת מתוך "מגמה ברורה". הנחה זו שגויה, משוללת כל יסוד, ומטעה.

האנציקלופדיה התלמודית מביאה במגוון הערכים המרובים הרבה מהפוסקים המזוהים עם הציונות הדתית, ללא הדרה. האנציקלופדיה התלמודית היא כלל-יהודית וכלל -ישראלית, המביאה את הדעות והשיטות ההלכתיות מכל המקורות ההלכתיים הרלוונטיים, מכל המגזרים, ומכל העדות, הנוהגים בדרך האורתודוקסית, והבקיאים היטב בהלכה.

• קביעתו של המבקר שהאנציקלופדיה התלמודית איננה מביאה אף דעה בה לכה הסוב רת שתלמידי חכמים שתורתם אומנותם יוצאים להילחם במלחמת מצווה היא שגויה, אף כי נדרש תיקון לשוני שיבהיר את הדברים.

תיקון זה יתבצע במהדורה הבאה, וכן "נעבה" בעזה"י את השיטות בנידון.

• טענתו של המבקר שהאנציקלופדיה התלמודית לא דנה על הלכות מלחמה לאחר קום המדינה היא נכונה, אך הדבר נובע משיטת האנציקלופדיה התלמודית כפי שמתווה הדרך והעורך הראשון שלה – הגרש"י זווין זצ"ל – קבע שלא לדון בעניינים אקטואליים. מטרת האנציקלופדיה התלמודית היא להביא, לארגן, לסדר, לתמצת ולדון ביסודות ההלכה מהמקרא וספרות חז"ל דרך הראשונים והאחרונים בכל נושא הלכתי. בכך מהווה האנציקלופדיה התלמודית בסיס איתן לדיון הפוסקים בדורות האחרונים גם בנושאים אקטואליים.

• יחד עם זאת, מערכת האנציקלופדיה התלמודית מתעתדת לשנות מתווה זה, ולהוסיף דיונים בנושאים אקטואליים בכל הערכים הרלוונטיים, ובכללם ערכי המלחמה.

***



מערכת האנצ"ת מביעה פליאה רבה על שעורך העיתון מקור ראשון לא מצא לנכון לבקש את תגובת האנצ"ת בטרם פרסומה ברבים, ובעיקר על שכותב המאמר בחר לתקוף את האנצ"ת בצורה בוטה ושגויה, ולא טרח להעביר את ביקורתו הבלתי מבוססת לתגובת המערכת בטרם פרסומה ברבים. מערכת האנצ"ת מביעה הסתייגות חריפה מסגנון המאמר, מהאשמות זדוניות, מקריאה לחרמות, ומחילול זכרו של גיבור ישראל אל"מ יונתן שטינברג הי"ד, ושאר הלוחמים הי"ד שהספר יצא לזכרם ולעילוי נשמתם

אנו נמצאים בתקופה קשה ועצובה, במלחמה עקובה מדם, עם חללים רבים של חיילים ואזרחים שהותירו משפחות שכולות רבות וכואבות עד מאד, פצועים ונכים רבים, חטופים, ומפונים רבים מבתיהם בצפון ובדרום. קיימת סערת רגשות גדולה בציבור, תחושה של חוסר בטחון אישי וקיומי, קשיים כלכליים, קשיים בינלאומיים, ונושאים רבים השנויים במחלוקת ציבורית עזה.



בהקדמה לספר "מלחמה לאור ההלכה" הבאנו דיון על מחלוקות לגיטימיות וראויות – מחלוקות לשם שמיים, ועל מחלוקות לא-לגיטימיות והרסניות – מחלוקות שלא לשם שמיים.

מערכת האנצ"ת מצטערת על יצירת מחלוקת במקום שאיננה קיימת כלל ועיקר.

תגובת מערכת האנצ"ת למאמר הנ"ל מתייחסת לנקודות ביקורת מרכזיות, אבל אך ורק לצד הענייני מבחינה הלכתית, מבלי לגעת כלל במחלוקת על רקע מגזרי, פוליטי וכד', שאיננה דרכה של האנצ"ת:

א. הנחת כותב המאמר

1:

הנחת כותב המאמר היא שהאנצ"ת מפלה לרעה רבנים וספרות הלכתית מבית מדרשה של הציונות הדתית , ושיש לה "מגמה ברורה" [לשון כותב המאמר], וכוונתו למגמה אנטי-ציונית . לפיכך, לדעתו, נמנעת האנצ"ת מ להביא דעות הלכתיות של רבני המגזר הציוני-דתי, ונמנעת מלהביא את הספרות ההלכתית שהתחברה על ידי רבני מגזר זה . לאור הנחת היסוד השגויה והמוטעית הזו של מחבר המאמר, מובן הדבר שלדידו כל הנכתב באנצ "ת נצבע בצבע השגוי והמטעה הזה. מכאן שהפולמוס שלו הוא בעיקרו פוליטי-השקפתי שמקומו לא יכירנו באנצ"ת.

מערכת האנצ"ת קובעת נחרצות שהנחה זו מופרכת לחלוטין, היא משוללת כל יסוד, והיא בגדר השמצה. להלן יובהרו ויוכחו הדברים לאשורם.

2:

חלק מההשגות נובע מחוסר הכרה וידיעה של כללי הכתיבה של האנצ"ת. אילו ידע והכיר כותב המאמר את כללי הכתיבה של האנצ"ת היה מבין שהשגותי ו שגויות. זו בדיוק המטרה של התנהלות הוגנת וישרה, שהיה על כותב המאמר לדון בהשגותיו עם מערכת האנצ"ת בטרם פרסומם ברבים בצורה שגויה.

3:

חלק מהביקורת מתייחס לעניינים נקודתיים בערכי המלחמה באנצ"ת ובספר "המלחמה לאור ההלכה". אנו מקבלים מידי פעם הערות של תלמידי חכמים מכל המגזרים על נקודות מסויימות בערכים שונים . באופן עקרוני אנו מברכים על כך, אם כי פעמים רבות נמצא שלא הייתה הצדקה להערות הללו. עבודת הכתיבה והעריכה של האנצ"ת שזורה בביקורת פנימית רב שכבתית ומעמיקה, אך כמובן שכאשר מדובר בהיקף העצום של הערכים והמקורות – כ-2500 ערכים גדושים בנושאים רבים ומורכבים מאלפי מקורות שונים - לא יתכן שלא תיפול טעות, וכאשר הביקורת על עניין כזה או אחר היא עניינית והלכתית הרי היא מבורכת, מתקבלת ברצון, ומערכת האנצ"ת מתקנת את הטעון תיקון. אך כל זאת הוא דווקא בביקורת הבאה מתוך רצון כן של המבקר להגיע לחקר האמת, ולא מתוך התקפה והשמצה על רקע אידיאולוגי, פוליטי וכיו"ב. ביקורת כזו מכל המגזרים איננה ראויה ואיננה מועילה.

וראויים כאן דברי החתם סופר בתשובתו למהר"ץ חיות על מהות המחלוקת והביקורת:

"ועד"ז [=ועל דרך זו] אני מפרש וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת [שמות כג ב], שלא יהיה כוונת המתווכחים בדין בין ריב לריב ובין דם לדם לנטות דעת חברו לדעתו, כי מה לי ולו, אך יהיה הוויכוח להעמיד סברתי ודעתי על פי שכלי, באופן מה שחברי טען נגדי אראה במחשבתי - אם כנים דבריו אחזור בי, ואם לא נראים לי דבריו אני עומד על דעתי, ומה לי בכך אם יודה לי או לא, כי אין כוונתי לנטות דעתו לדעתי, וכן יהיה דעת חברי שכנגדי להעמיד סברתו לעצמו, ואחר הוויכוח הזה אחרי רבים להטות. אבל אותם הרוצים דווקא שחברו יודה לו, וכוונתו להטות דעת חברו לדעתו, אותם שוגים מדרך האמת ונוטים אל הניצוח, ויצא משפט מעוקל" [שו"ת חת"ס חאו"ח סי' רח].



ב. הערות כלליות

(א) מאז ייסוד האנצ"ת קבע העורך הראשון ומתווה הדרך – הגרש"י זווין זצ"ל – כי המקורות ההלכתיים שישמשו את האנצ"ת יגיעו עד פוסקי הדורות האחרונים, כאשר האחרון שבהם הוא החזו ן איש , ולא יכללו את הרבנים שאחריו ללא הבדל מגזר או מעמד. בדרך כלל נשמר כלל זה בכל ערכי האנצ"ת עד היום, וערכי המלחמה לא שונים בכך מכל ערך אחר. אכן, כאשר הנכתב על פי הפוסקים הקודמים הינם חסרים, אזי העורכים מחפשים השלמה בדברי מחברי זמנינו.

(ב) חשיבותה העצומה והייחודית של האנצ"ת היא בריכוז החומר ההלכתי העצום מהמשנה ועד גדולי האחרונים, בצורה מתומצתת ברורה ובהירה, ובעיקר בצורה מדוייקת, תוך ציון המקורות לכל משפט ולכל היגד. אין עוד מפעל כזה בדורות האחרונים, והוא משמש רבים וטובים מתלמידי החכמים והחוקרים בהרחבת הידע על כל נושא הלכתי. כאמור, אין ספק שבהיקף העצום של החומר הכלול באנצ"ת יש ונפלו טעויות, אך מערכת האנצ"ת שמחה לציין בסיפוק שמספר הטעויות הוא זניח בהשוואה לספרים אחרים, ובוודאי כשמדובר בהיקף העצום של החומר.

(ג) האנצ"ת איננה ספר של פסיקת הלכה, ואין אנו מכריעים במחלוקות לצד מאן דהוא – לא יחיד ולא ציבור, לא מגזר זה, ולא מגזר אחר. האנצ"ת היא כלל -יהודית וכלל-ישראלית, המביאה את הדעות והשיטות ההלכתיות מכל המקורות ההלכתיים הרלוונטיים, ובוודאי שאין אנו מחרימים ח"ו שום פוסק, שום מגזר, ושום עדה הנוהגים בדרך האורתודוקסית, והבקיאים היטב בהלכה. אנו נוהגים באובייקטיביות, בניטרליות, ובלא משוא פנים. כמו כן אין אנו מביאים את דעותינו הפרטיות – הן בגדרי ההלכה, והן בגדרי ההשקפה והפוליטיקה. אנו סבורים שאין עוד מפעל תורני בסדר גודל כזה שנוהג כמונו.

(ד) לדעתנו, החשיבות הגדולה והמיוחדת של הספר "מלחמה לאור ההלכה" היא בריכוז החומר הרב הנוגע למקורות בתורה, בחז"ל ובראשונים בהלכות מלחמה. מכיוון שבאלפיים שנות הגלות לא נלחם עם ישראל כעם, לא קיימת ספרות הלכתית מסודרת ומקיפה על הלכות מלחמה [כמובן מלבד הרמב"ם]. לעומת זאת לאור מדיניות האנצ"ת עד כה – בהנחיית עורכה הראשון ומתווה דרכה הגרש"י זווין זצ"ל – לעצור בתקופת החזו"א, ושלא לדון בנושאים אקטואליים שהתחדשו לאחר הגבול ההיסטורי הזה, לא הובאו בספר זה הלכות רבות שהתחדשו בשנים האחרונות בעקבות המצב המצער של ריבוי מלחמות מצווה במדינת ישראל. בחלק ההלכתי האקטואלי הזה עוסקת הרבנות הצבאית, והיא עושה מלאכת קודש, עבודה עצומה וראויה להערכה רבה.

(ה) האנצ"ת מתעתדת להתחיל בעזה"י במפעל של השלמת עניינים אקטואליים בערכים רלוונטיים, ואי"ה גם ערכי המלחמה יעברו השלמות כאלה, תוך מתן עדיפות לערכים אלו .

ג. טיעונים ספציפיים

1. בעניין תלמידי חכמים

מחבר המאמר בעיתון מצטט את הקטע הרלוונטי מהערך באנצ"ת שבו, לדעתו, מובאות 3 דעות: (א) תלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה, ואף לא למלחמת מצווה; (ב) יש שכתבו שהיינו דווקא כשיכולים להילחם בלעדיהם; (ג) ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שלמלחמת מצוה הם יוצאים, חוץ מתלמידי חכמים שתורתם אומנותם, ופרקו מעל צווארם עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם.

הפירוש הנכון בסיכום דעות אלו באנצ"ת הוא כדלקמן:

(א) יש הסוברים שתלמידי חכמים אינם יוצאים למלחמה אפילו במלחמת מצווה. כחלק מדעה זו הובאה דעת כמה פוסקים שהגבילו פטור זה לאופן שיכולים ישראל להילחם בלעדיהם , אבל אפילו לדעה זו תלמידי חכמים יוצאים להילחם במלחמת מצווה כשהם נצרכים למלחמה.

(ב) ויש הסוברים שתלמידי חכמים יוצאים למלחמת מצווה. כחלק מדעה זו הובאה דעת כמה פוסקים שהגבילו את החיוב לתלמידי חכמים שאין תורתם אומנותם, אבל תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, ופרקו מעל צווארם עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם , פטורים – לדעתם - מלצאת למלחמת מצווה. פוסקים אחרים המובאים באנצ"ת אינם מגבילים כלל את חובת תלמידי חכמים לצאת למלחמת מצווה.

זו הייתה כוונת עורכי האנצ"ת, אף שניתן היה אולי בטעות להבין שהדעה השניה בדבר חובת כולם לצאת למלחמת מצווה מוציאה מן הכלל את אלו שתורתם אומנותם, ופרקו מעל צווארם עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם.

התיקון הנדרש על ידינו , וכך ייעשה במהדורה הבאה, הוא להבהיר שרק חלק מהפוסקים מקבלים הגבלה זו, בעוד שפוסקים ומפרשים רבים בשיטה זו, אשר נמנים בפירוט בהע' 113 בערך מלחמה/עורכי מלחמה, לא מגבילים כלל את חובת כולם לצאת למלחמת מצווה. מן הראוי לציין שבעמדה המגבילה את חובת תלמידי חכמים לצאת למלחמת מצווה, הובאה בערך באנצ"ת ובספר "מלחמה לאור ההלכה" ההגדרה המלאה שהיא: "תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, ופרקו מעל צווארם עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם". היינו ההגבלה מתייחסת לקבוצה קטנה של תלמידי חכמים מיוחדים וייחודיים.

מחבר המאמר מלין כדלקמן: "הקורא את הדברים מתרשם שאין אף דעה בהלכה הסוב רת שתלמידי חכמים שתורתם אומנותם יוצאים להילחם במלחמת מצווה". כפי המבואר לעיל טעות היא בידיו, ועיון בהע' 113 בערך מלחמה / עורכי המלחמה מראה שהובאו ראשונים ואחרונים רבים שאכן פסקו שגם תלמידי חכמים יוצאים למלחמת מצווה.

(2) "בזמן הזה"

מחבר המאמר בעיתון מלין על האנצ"ת שהיא משתמשת במושג "בזמן הזה", אך לא מובא בערך דבר בעניין הזמן הזה ממש, היינו מאז תקומת מדינת ישראל.

אחד מכללי האנציקלופדיה הוא, שכאשר משתמשים בלשון "בזמן הזה", אין הכוונה לזמן עריכת הערך, אלא ל"זמן הזה" כפי שהגדירוהו הראשונים בכל ענין וענין , ובערך מלחמה ציונים 104-105 נכתב : "בזמן שאין ישראל יושבים על אדמתם, ואין מלך וסנהדרין שיוציאו את העם למלחמה". יש לכך דוגמאות מערכים שונים באנצ"ת בענין "בזמן הזה".

ביחס ל"זמן הזה" ממש, כבר הוסבר לעיל שהאנצ"ת לא דנה באקטואליה, ולפיכך אכן אין דיון על "הזמן הזה" ממש.

יחד עם זאת ברור מעל לכל ספק שעזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצווה בימינו, כפי שעולה בבירור מהערך מלחמה, ומהסעיף הראשון של הפרק המסכם בקובץ "מלחמה לאור ההלכה".

כאמור לעיל האנצ"ת מתכננת אי"ה להשלים נושאים אקטואליים בהרבה מאד ערכים – ובתוכם ערכי המלחמה – עד ימינו-אנו, ואז יידונו ההלכות הנוגעות בזמן הזה ממש .

יתר על כן, אף שכאמור האנצ"ת לא מתייחסת במושג "בזמן הזה" למצב בזמננו ממש, הבאנו את מאמרו של הגרש"י זווין זצ"ל שמתייחס "בזמן הזה" במובן המצומצם [כלשונו של הרב זווין במאמרו], כך שהמעוניין יוכל לראות את עמדתו על "הזמן הזה" ממש, אחרי תקומת מדינת ישראל.

(3) הרבנים מבית מדרשה של הציונות הדתית

התחושה שהובעה על ידי מחבר המאמר כאילו האנצ"ת לא מביאה ולא מזכירה – וחלילה מחרימה - את גדולי הרבנים מהמגזר הציוני-דתי, בטעות חמורה יסודה.

לשם דוגמה בלבד: מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, הגראי"ה הרצוג זצ"ל, הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, והגר"ש ישראלי זצ"ל וספריהם מובאים פעמים רבות בערכים רבים, ובכללם בערכי מלחמה; הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, הגרא"י אונטרמן זצ"ל, הגר"א שפירא זצ"ל, הגרמ"א עמיאל זצ"ל וספריהם מובאים במספר ערכים; הגרמ"צ נריה זצ"ל וספרו צניף מלוכה מצוטט בערך מלחמה.

ואכן, דווקא בערכי המלחמה נוסף בסופם [כרך מט, מלחמה / עורכי המלחמה, טור תסג – תסד] הקטע הבא:

" ****** רשימת ספרים שהתחברו בדור האחרון על נושא המלחמה:
הלכות מדינה ח"ב (הרב א"י וולדינברג, ירושלים תשיג); מלחמות שבת (הרב מ"צ נריה, י -ם תשיט);
משמרת אריאל - מלחמה (הר"ש אריאלי, ירושלים תשסה); אמרות מלך על רמב"ם הלכות מלכים
(הרב א"מ אבידן, ירושלים תשעב); כי תצא למלחמה (הר"א פרי, ישראל 2015); משיב מלחמה
(הר"ש גורן, ירושלים תשעט)".

אשר על כן, מערכת האנצ"ת רואה בחומרה רבה את האשמות השווא של מחבר המאמר בעיתון כאילו האנצ"ת מחרימה ח"ו את רבני הציונות הדתית, וכאילו האנצ"ת איננה מביאה אף דעה שתלמידי חכמים חייבים לצאת למלחמת מצווה. הדברים משוללים יסוד, ועדיף היה שלא נאמרו כלל.

***



אנו תקווה ותפילה שההשגות והמחלוקות יהיו אך ורק לשם שמיים, ולהגדיל תורה ולהאדירה.

האמת והשלום אהבו, ויתקיים בנו: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, ואפי לו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד , נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה, אל תקרי בסּופָה אלא בסֹופָּה [קידושין ל ב].

מערכת האנצ"ת מתפללת יחד עם כל עם ישראל להצלחתם של חיילינו הגיבורים במלחמה, לחזרת כל החטופים לביתם במהרה, ולהחלמתם המלאה של הפצועים מהמלחמה. מערכת האנצ"ת משתתפת בצער המשפחות אשר יקיריהם מתו מות קדושים ומסרו נפשם על קידוש השם בהגנה על ארץ ישראל והעם היושב בציון.