הספר "מסורת הגיור" מחולק לשני שערים. השער הראשון (330 עמ') של הספר מציג תמונה הלכתית של התנאים הנצרכים לגיור אותו פורס הרב מלמד. בשער השני (כ550 עמ') מובאים תשובות רבני הדורות האחרונים כשהם מחולקים על פי הארצות בהם הם כיהנו ואודות מצבם כתבו בתשובותיהם כשנלווה לזה הסבר אודות המצב הדתי ששרר באותן קהילות. בימים האחרונים סיימתי לקרוא את את השער הראשון, אודותיו אני כותב כאן.
כאמור, השער הראשון מציג את הדיון ההלכתי של הגיור: מי יכול להתגייר, באלו תנאים, וכיצד מגיירים? בניגוד לספרי פניני-הלכה המוכרים של הרב מלמד, בספר הזה אין הכרעה הלכתית חדה ונימוק מדוע זו ההכרעה להלכה. במקום זה, המחבר למעשה מציג שתי גישות הלכתיות: המחמירים והמקילים (כשכל אחת מהגישות גם מתחלקת בחלוקות פנימיות, שהן לא מענייננו כאן). לאורך הספר ניכר שהמחבר מזדהה עם גישת המקילים, הגם שלא זכור לי שהוא כותב כך בפירוש, והוא מאריך לבסס את היות הגישה המקילה דרך שפסעו בה רבים בדורות הקודמים ושלא נכון לבטלה ולטעון שיש רק גישה אחת, זו המחמירה.
הספר מנסה לשרש דעה רווחת שלכתחילה על המתגייר לקבל על עצמו התחייבות לשמור את כל המצוות, מה שקיום נקרא "להיות דתי/חרדי", ואם לא עשה כך הרי שיש פגם בגיור. אמנם, יתכנו מקרים של שעת הדחק או דיעבד, אך לכתחילה ברור מה צריך להיות. על פי המהלך המוצג בספר, הרי שאין הסכמה על כך כלל ולפחות בדורות האחרונים ניתן לראות בבירור כי יש שתי גישות בהבנת ובפסיקת ההלכה. אמנם, ישנה הסכמה בין שתי הגישות ההלכתיות שיש צורך בקבלת מצוות בתהליך הגיור, אלא שיש מחלוקת מה כוללת אותה קבלת מצוות ומה הגדרתה של "קבלת מצוות". הגישה המחמירה דוגלת בכך שעל המתגייר להתחייב לקיים את כל מצוות התורה. הגישה המקילה מסבירה שהתביעה מהמתגייר הוא לקבל את העובדה שלעם ישראל ניתנה התורה והקב"ה מצווה על עם ישראל לשמור את התורה.
טענת המחמירים בדור האחרון היתה שבדורות הקודמים הקהילות היהודיות היו קהילות שומרי מצוות, ולכן ברירת המחדל של מי שהתגייר היה להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית, ומן הסתם לשמור מצוות. על פי הבנה זו, יש יתרון לגיורים שהיו נערכים בכל מיני קהילות נידחות בגולה לפני מאה או מאה וחמישים שנה, מאשר כאן ועכשיו בארץ ישראל שרוב היהודים אינם "דתיים" או שומרי תורה ומצוות.
הרב מלמד מפריך את הטענה הזאת, באופן משכנע ביותר. לדבריו, עד לתחילת האמנציפציה הקהילות היהודיות, לפחות באירופה, לא היו מורשות לגייר בכלל, ובודאי שלא היו תופעות בהן היו נישואי תערובת שבהן ביקשו בעלים/הורים לגייר את בת הזוג הנוכרית. תופעות אלו התחילו רק אחרי שהקהילות נפתחו, ותהליך החילון החל. נישואי התערובת התרחשו בעיקר במשפחות שכבר כמה דורות התרחקו מהקהילה ומהדת, והרצון לגיור היה רק על מנת למנוע הבדלים בין האב לאשה ולילדים, או כדי להרגיע את רוגז ההורים היהודים.
לנוכח מציאות היסטורית זו, צריך ללמוד ולהבין את התשובות ההלכתיות שנכתבו בנושא גיור. אם מדובר, לדוגמא, בקהילה שמספר שומרי השבת בה היו ספורים מאד, והשואל בעצמו לא ראה שום בעיה להתחתן עם נוכריה, וכל רצונו לגיירה הוא רק להשקיט את המצפון ואת טענות ההורים, הרי שקשה להאמין שמישהו העלה בדעתו שהאשה המתגיירת תתחיל לשמור מצוות יותר מבעלה, מהוריו, ומרוב הקהילה. הרבנים המשיבים הכירו מן הסתם את המציאות וכנגד מציאות זו כיוונו את דבריהם. לנוכח הבנה זו, ברור שיש יתרון גדול לגיורים הנערכים בימינו בארץ ישראל, על פני גיורים שנערכים כיום או בעבר בחו"ל. גר או גיורת במדינת ישראל, רוב הסיכויים שהם יתחתנו עם יהודים ויהיו בעלי זהות יהודית חזקה, וכמעט ואין סיכוי שיחליטו לנתוש את הדת החדשה לטובת דת אחרת.
שתי התובנות הללו: שיש שתי גישות ברורות בפסיקה, ושהמציאות ההלכתית בדורות האחרונים בתפוצות ישראל גרועה מהמציאות של היום, היא שמובילה את הקורא אל המסקנה איזה מהגישות היא הנכונה והמתאימה למציאות ימינו.
כדאי להאיר גם פיסקה נוספת של המחבר, שגם הוא קשור בשאלה איזה גישה להעדיף:
פעמים רבות יש קשר בין עמדותיו התורניות והחינוכיות של הרב ביחס לשאלות הכלליות של העת החדשה, לעמדתו ביחס לקבלת הגרים בתקופה זו. שכן רוב הרבנים שגישתם לציונות ולמדע היתה חיובית - נטו להסתכלות רחבה, כללית וחיובית יותר על המציאות, ונטו להקל לגייר מתוך רצון למנוע את טמיעתם של יהודים רבים בחברה הנוכרית. מנגד, רבנים שגישתם למדע ולציונות עוינת, פחות נטו לשקלל שיקולים אלו, והתמקדו יותר בשאלה הפרטית האם ניתן לגייר את הנוכרי או הנוכרייה שלפנינו, שחיים עם בן זוג יהודי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה