המחבר, ששימש ברבנות בקיבוץ טירת-צבי, יכל לכתוב עוד ספר שו"ת, כזה המרכז שאלות הלכתיות שבהם הוא נתקל ואת התשובות שהוא נתן לאותן שאלות. כך עשו רבנים רבים לפניו. אך הוא בחר ללכת למקום אחר. אכן כל פרק בספר נסוב סביב שאלה הלכתית ותשובה הלכתית, אך לא זהו העיקר. העיקר בספר הזה הוא התיאור של מה שעובר בראשו של הרב. זה מתחיל מתיאור הרקע לשאלה, שזה בעצם האופן שבה השאלה הגיעה לפתחו של הרב. משם אנחנו עוברים לניתוח של הצדדים השונים בשאלה, כלומר, אילו ערכים מתנגשים במצב ההלכתי שנוצר. המסע נמשך בתיאור מה עובר במחשבתו של הרב כיצד נכון להכריע במציאות הזאת, ועוד כיצד להציג את התשובה לשואל. כדרכם של רבנים, המחבר גם מרשה לעצמו לעבור מענין לענין, כל עוד יש קישור מסוים בין הנושאים. כשמתבוננים בספר כמכלול, מקבלים ספר קריאה לכל דבר הנותנת לקורא תמונה יפה המתארת את פעילותו של הרב בקהילה, לפחות בפן של קשריו של הרב עם העולם החיצון.
המחבר אינו נרתע מלהציג בפני הקורא גם את עיסוקיו של הרב בנושאים פחות מחמיאים, ושבדרך כלל נמצאים הרחק מאור הזרקורים. בפרק לא קל לקריאה הוא מתאר איך הוא מלווה אדם צעיר עם בעיות בשלום בית, עד שלבסוף הקשר הזוגי הסתיים. בפרקים אחרים הוא מתעסק עם נושאים של אבילות ושכול כשהוא מתחבט כיצד למצוא את הדרך ההלכתית הטובה ביותר למציאות העגומה בה הוא נתקל.
כיוון שהספר כתוב לגמרי כספר קריאה המתאים לכל אדם, ולא כספר "למדני" המופנה לתלמידי חכמים, המחבר או העורכים החליטו לא לשים כלל הפניות, לא להערות שוליים ולא להערות בסוף הספר. כך הספר מצטט בכל פרק לא מעט מקורות הלכתיים, מבלי להביא את הפניה לשם הספר, פרק ועמוד. במקום ההפניות הצפויות, בסוף הספר המחבר מסכם את הנושאים ההלכתיים בקיצור נמרץ, ושם מפנה לכל המקורות הרלוונטיים שצוטטו בגוף הספר. זה חידוש, שבתחילה הפריע לי מאד, עם התקדמות הקריאה הבנתי יותר למה בחרו לעשות זאת, ועדיין לא לגמרי השתכנעתי.
מתוך הספר בחרתי להביא בפניכם פיסקה אחת שהזדהתי איתה במיוחד. הפיסקה מתארת את ההתלבטות של הרב כיצד להגיב לסערה תורנית בקהילה: האם להיכנס מיד לקלחת, ולנסות לצמצם את הרחש בחש, או להמתין ולגבש עמדה ברורה ושקולה שגם יהיה לה סיכוי טוב יותר להתקבל על דעת חברי הקהילה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה