דרושה כתובה מודרנית

הטעות השבעים ושבע בספרו של הרב חיים נבון "חווה לא אכלה תפוח" הוא "בכתובה נאמר שהכלה שייכת לחתן", בו הוא מבאר:

אינני יודע מניין צמחה האגדה המשונה הזו שאני נתקל בה שוב ושוב. אני מניח שסקרנותם החשדנית של החתנים והכלות מתועררת משום שהכתובה מנוסחת בשפה הארמית, שאינה שגורה על לשונם של רוב הישראלים. 

ולמה בעצם הכתובה כתובה בארמית? או ליתר דיוק, מדוע כיום שרוב החותמים אינם מבינים את השפה במסמך עליו הם חותמים לא משנים את השפה לעברית? מישהו יודע לומר?
אינני יודע אם זו הסיבה לכך שיש ישראלים רבים הסבורים שהם קונים את הכלה בכתובה, אבל אני בטוח שהתשובה לשאלותיי זו אחת הסיבות לכך שכה מזלזלים בכתובה.
זאת ועוד, לפני כמה זמן חיתנתי זוג. הנה צילום של הכתובה שקבלתי למלא מהרבנות (לחצו על התמונה להגדיל):

אם אתם שמים לב, באמצע הכתובה יש פתיחה של סוגריים. הסוגריים נסגרות אחרי כשמונה שורות.
הכתובה, כידוע לכולם, זה מסמך של התחייבויות של החתן לכלה. האם הייתם חותמים כיום על מסמך בו מופיעים התחייבויות נוספות בסוגריים? מה פירושם של סוגריים אלה? החתן מתחייב על זה או לא? האם בתקופת חז"ל היו סוגריים?

אך בואו נבדוק מה כתוב בתוך הסוגריים. זה מתחיל כך:

התנאים שהתנאו ביניהם שרירין וקיימין, ואלו הן, מעשה ידיה לו מזונה וכל צרכיה עליו. 

אומר זאת בזהירות: אני כמעט ולא מכיר זוגות שהתנו ביניהם ש"מעשה ידיה לו מזונה וכל צרכיה עליו". רב הזוגות שאני מכיר ומחתן בדרך כלל מתנים ביניהם ששניהם אחראים לכלכלת הבית, שניהם מכניסים כסף לחשבון המשותף שלהם, ושניהם רשאים להוציא כסף עבור הוצאות הבית, ולפחות עד סכום מסוים הם רשאים לעשות זאת מבלי להודיע לבן/בת הזוג.
אם אינני טועה התנאי הזה ותנאי "מעשה ידיה לו מזונה וכל צרכיה עליו" הינם תנאים סותרים.
ואם כך, מדוע זה מופיע בשטר הכתובה? האם התחייבות על דבר שכולם יודעים שהוא לא נכון אינה מגוחכת?

מה עוד כתוב?

ולא יעבור מאר"ץ [=מארם צובא] והלאה ולא מנוא אמון והלאה ולא בדרך ים כלל ללא הסכמתה עד שיניח לה גז"כ [=ג' זהובים כסף] עם ספוק מזונותיה כפי ראות עיני הבד"ץ [=הבית דין צדק]. 

פירוש המשפט הזה הוא שהבעל לא יכול לצאת מהארץ לחו"ל ללא הסכמת אשתו. בהחלט התחייבות ראויה, לדעתי. אבל מה כתוב בחצי השני של המשפט? כתוב שאם הבעל ישאיר ג' זהובים כסף [מה זה? כמה זה?] בידי הבד"ץ [איזה בד"ץ?] אז הוא יכול לצאת ללא הסכמתה.
למה המשפט הזה נמצא בכתובה בצורתו זו?

בכוונה לא ציינתי מאיזה רבנות קבלתי את הכתובה הזו. (גם משום שאינני רוצה למצוא את עצמי ברשימות השחורות של אותה רבנות), וגם משום שהמשפטים הללו ודומיהם מופיעים אצל רבנויות רבות (ואם אני זוכר נכון, אז גם בכתובות של צהר). לענ"ד אם רוצים שהכתובה תשמור על איזה שהוא רלוונטיות, יש צורך לגאול אותה מגלותיותה.
יש להדגיש, הכתובה במהותה איננה טקסט מקודש, אלא התחייבות של החתן לכלה, שעבר שינויים בכל גלויות ישראל. ונראה שהגיע הזמן שהיא גם תעבור שינוי כאן במדינת ישראל.

ואם כבר, מדוע לא לאחד את הכתובות של כל הרבנויות. מדוע הרבנות הראשית אינה יכולה להוציא כתובה אחת (ואם ממש צריך אז שתי כתובות: אחת אשכנזיה ואחת ספרדיה) וכל הרבנויות בארץ ישתמשו באותן הכתובות. זאת, במקום המצב הקיים כיום שכל רבנות מוציאה כתובה משלה.

צהר ואני

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

באחד מהכובעים שלי אני גם רב מחתן, המתנדב בארגון רבני צהר בעריכת חופות לזוגות לא-דתיים. הדברים הבאים כתובים על דעתי בלבד, ואינם מייצגים בשום פנים את ארגון צהר.
בשבועות האחרונים מנהל ארגון רבני צהר מסע מתוקשר, על מנת שיאושר להם לרשום זוגות לנישואין. המצב החוקי היום מאפשר לזוג להירשם לנישואין ברבנות או במועצה הדתית של מקום מגוריהם, על פי הרשום בספח תעודת הזהות שלהם. עד לא מזמן, צהר השאירו את רישום הנישואין בידי הרבנויות המקומיות ולקחו על עצמם רק את הצד הטקסי של עריכת החופה. לאחר שהיו רבנויות מקומיות שהתחילו למנוע מרבנים של צהר לערוך חופות של זוגות שנרשמו אצלן, ומנגד צהר ביקש לספק לזוגות שירות שלם יותר, החלו בצהר גם לרשום את הזוגות לנישואין באמצעות שניים מרבני צהר המכהנים כרבני יישובים.
לאחר רעש תקשורתי של מספר ימים, הגיעו צהר ומשרד הדתות להבנות וצהר חזרו להתקשר אלי כדי לשאול אם אני פנוי לעריכת חופה.
צהר הוא ארגון הפועל לקירוב לבבות, לא בהכרח במובן של חזרה בתשובה, אלא במובן של קרבה בין אחים בני אותה אומה. התובנה של מקימי מיזם הנישואין של צהר היה שאם המפגש, המחויב עפ"י חוק, בין זוג יהודי לא-דתי המבקש להינשא לבין הרב שעורך את חופתם יעבור בצורה נעימה וטובה, אזי רמת העוינות בחברה הישראלית הכללית כלפי דתיים בכלל וכלפי רבנים בפרט, ירד. יש מקום להסיק, שמכיון שחלקים גדולים של החברה הישראלית הינם מסורתיים ברמה כזו או אחרת, חיבור טוב עם הרב גם יוביל אנשים להתחבר מעט יותר עם מורשתם, לפחות בדברים המינימליים המקובלים בקהילות יהודיות בחו"ל, כדוגמת בר-מצוה לבן בבית כנסת, אמירת קדיש ביום זכרון, השתתפות בתפילות יום הכיפורים וכדומה.
אני מזדהה עם מטרת הארגון לקרב בין הלבבות, אך רואה במיזם הנישואין של צהר עוד עניין חשוב. אני סבור שאדם שהקב"ה המציא לו את פרנסתו צריך לחפש אחר דרכים כיצד לתרום לחברה מכשרונו, מחכמתו ויכולותיו מעבר למה שהוא תורם כשהוא מתפרנס. לדוגמא, אם אדם מוכשר בתחום המשפטי ופרנסתו מצויה, נכון יהיה אם הוא יתנדב לעזור למישהו שזקוק לייעוץ משפטי קטן מבלי לצפות לתרומה. אדם אחר שתחביבו הוא נגרות, יתנדב להכין ארון לגן ילדים בשכונתו, או למוסד אחר הנצרך לעבודת נגרות קטנה. אני שמח שמכיון שפרנסתי מצויה יש לי את ההזדמנות לעזור למי שנצרך לכישורי הרבניים. אני מקווה, ואני מסביר זאת גם לזוגות עמם אני נפגש, שגם הם ימצאו את התחום בו הם יוכלו "להעביר את זה הלאה", ולהועיל למי שנזקק לכשרון שלהם.
לכל אחד מאתנו, הרבנים המתנדבים במיזם הנישואין של צהר, יש סיפורים מרגשים מהחופות שערכנו. סיפורים על האבא של הכלה שהתעלף מרוב התרגשות תחת החופה, על האבא התימני שיודע לומר את הברכה מהשבע ברכות עם ההגייה התימנית המסורתית והמדויקת. יש גם סיפורים מצחיקים. המגולחים מבינינו בודאי נשאלו פעם או פעמיים כשהגענו לאולם, אם אנחנו רבנים אורתודוכסיים או רפורמיים, או כשהמלצר הביא את בקבוק היין לעד, חבר הילדות של הכלה שחזר בתשובה לא מזמן, במקום לנו.
אני שמח להיות חלק מהמפעל החשוב של צהר, ואסיים את הטור הזה ע"י שיתופכם במכתב שכתבו לצהר הוריה של הכלה האחרונה שערכתי את חופתה:
"ברצוננו להודות מקרב לב לארגון צהר ובפרט לרב, על חופה וקידושין שערך בחתונת ילדינו. דבריו של הרב ואופן ההובלה שלו את הטקס הם שעשו את המעמד למכובד, מיוחד ובלתי נשכח. בצניעותו המרשימה הציע הרב שנעביר תרומה לארגון כלשהו ובחרנו לתרום לארגון אליו הוא שייך ומבחינתנו אותו הוא מייצג כל כך בכבוד ובנעם."

מה אפשר ללמוד מסדר המילים במשפט! מאת: הרב "מענה לשון"

מוקדש לכבוד חברותא ותיק, ר' איל לוגסי, החתן הדגול והת', אשר בשעטו"מ יגיע השבוע לפרק "האיש מקדש"...

בפרשת כי תצא נאמר (דברים פרק כד פסוק ה):
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח:
דייק רש"ז אוירבך:
לא כתוב: לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח שָׁנָה אֶחָת, אלא את תיאור הזמן שָׁנָה אֶחָת כתבה התורה בכוונה לאחר המצוה של נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ ולפני המצוה של וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ כדי ללמדנו שרק נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ מוגבל לשנה הראשונה, ואילו וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ היא חיוב לכל החיים!

דיוק דומה מדייק בעל אור החיים מפרשת ציצית, שהתורה רומזת לנו בסדר המילים, שמצות לבן תהיה מקויימת ע"י עם ישראל בכל הדורות, אך את מצות התכלת לא יזכו לקיים בכל הדורות:
במדבר פרק טו פסוק לח
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:
לא כתוב:
וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת לְדֹרֹתָם

"קריבו שושבינין" - מלוויו של החתן לחופתו

מנהג ישראל הוא שכשחתן (וכן כלה) הולך לחופתו מלוים אותו שני אנשים, אחד מימינו ואחד משמאלו. לתפקיד המלוים קוראים שושבינים. השושבינים בדר"כ מחזיקים בידיו או בזרועותיו של החתן וכך הולכים הם לכסות את הכלה בהינומא ולאחר מכן לחופה. יש מקומות שנראה למתבונן מהצד כאילו שהשושבינים מחזיקים בידיהם את החתן כדי שלא יברח. המנהג הוא שלשושבינים בוחרים זוגות הנשואים בזיווג ראשון ובעלי ילדים. כך כותב הרב אליעזר מלמד (כאן):
ולא כל אדם ראוי להיות שושבין, אלא בוחרים דווקא זוג נשוי שיש להם ילדים, משום שיש בזה סימן טוב לחתונה שתעלה יפה. ומשתדלים שהשושבינים יהיו צדיקים וחכמים.ובדרך כלל נוהגים כיום שהורי החתן והכלה הם השושבינים, אבי החתן ואבי הכלה מלווים את החתן, ואם הכלה ואם החתן מלוות את הכלה. ואכן להם ראוי להיות השושבינים, שהרי מי מתאים יותר ללוות את הבנים בדרכם לחופה אם לא ההורים שגידלום וטיפחום עד הלום, שהם ליוו את הילדים וטיפלו בהם מינקות ועד בחרות, בדאגה ובמסירות, ברגעים היפים והקשים, ואכן מתאים שהם יזכו גם ללוות את ילדיהם ביום הגדול בחייהם, ולהכניסם לחופה.
עד כדי כך יש המקפידים על בחירת השושבינים, שיש והרב מסדר הקידושין עומד על כך, שבמקום שהורה אלמן או גרוש ילוו את בנם אהובם לחופה, יבחר החתן זוג הנשוי בזיווג ראשון להיות שושביניו.
בפשטות נראה שתפקיד השושבין הוא ללוות את החתן לפני כניסתו לחופה כשם שבעל בית חייב בליווי אורחו כאשר זה יוצא מביתו, כך מלווים ההורים את ילדם כאשר הוא יוצא מביתם. חשבתי שניתן להסתכל על זה גם הפוך - החתן לוקח איתו את שושביניו לתוך חופתו כאומר: בבית החדש אותו אני מקים ברצוני לקחת קצת מהעולם הישן שהייתי חלק ממנו ועם היסודות שאותם ספגתי מהשושבינים יקל עלי לייסד את ביתי שלי. נראה לי שבהסבר זה גם המנהג לקחת לשושבינים דווקא זוג הנשוי בזיווג ראשון עם ילדים יותר מתיישב.

מוקדש באהבה לידידי כאח לי זה כחצי יובל שנים יעקב אלסטר לרגל אירוסיו עב"ל יונה.