ביקורת ספרים: "מרחק נגיעה", מאת: הרב ד"ר דוד בן זזון ולימור טורקל

לפני כמה שנים הגיעו אלי ארבע חוברות של תנועת נאמני תורה ועבודה בשם "עצ"ה לדרך" (עצ"ה = ערכי הציונות הדתית). החוברות עסקו במה שהייתי מכנה עקרונות היסוד של הציונות הדתית הליברלית, או המקבילה הישראלית ל-modern orthodox. ארבע החוברות שקראתי בזמנו היו טובות וחיוביות. 

לפני מספר שבועות הגיעה אלי חוברת חדשה מהסדרה של עצ"ה לדרך, ואז גליתי שנאמני תו"ע המשיכו להוציא חוברות נוספות בנושאים שונים. החוברת שהגיעה אלי עוסקת ב"מרחק נגיעה - מבט תורני על אינטימיות, מיניות ומשפחה" והוא נכתב ע"י הרב ד"ר דוד בן-זזון ולימור טורקל. [גילוי נאות: יש לי הכרות קודמת עם המחברים.] מדובר על ספרון של כ160 עמודים העוסק בשלל נושאים הקשורים למיניות ומשפחה: היחס לגוף שלנו, אוננות, צפיה בתכנים מיניים, להט"ב, פגיעות מיניות, יחסי אישות ו"קדושים תהיו". 

אין לי הרבה מה להעיר על החוברת. רוב התכנים בחוברת הינם מקובלים בחברה הדתית-לאומית. אולי בקצה הקווניקי של המגזר ימצאו נקודות לדקדק בהם ולהתווכח עליהם. לטעמי, מדובר בחוברת טובה המציגה ומתמודדת עם הנושאים החשובים שהיא עוסקת בהם בצורה חיובית ומועילה. 

בכל זאת, אעיר שתי נקודות, שאני אומר מראש שהן גם קטנוניות וגם עוסקות בטפל, ולא בעיקר:

1. אימוץ השפה - מחברי החוברת בחרו להשתמש בשפה המקובלת בעולם החילוני שאנחנו מעורים בו. אני מבין את ההחלטה, שכן צריך לדבר בגובה העיניים של הקוראים. עם זאת, אני חושב שמדובר בטעות, ושמי שרוצה לכתוב על הנושאים הללו מנקודת מבט דתית-תורנית צריך לאמץ שפה אחרת. לדוגמא, הפרק על הלהט"ב כלל לא עוסק בלהט"ב, הוא עוסק רק בל"ה (ל-ט' נגיע בנקודה הבאה) - וזה נעשה בצדק, כי לא נכון לכרוך יחד את ההתייחסות התורנית לל"ה ולט"ב. אמנם תת הכותרת של הפרק מדבר אודות "זהות מגדרית", אך ההתייחסות לזהות מגדרית דווקא נמצאת בפרק הראשון, אינני יודע אם זה בטעות או בזדון. ואעפ"כ צריך לומר שהשימוש במושג חסר המשמעות "מגדר" הוא טעות. היה נכון יותר לטעמי למצוא חלופה לביטוי להט"ב, ולזנוח לחלוטין את השימוש במילה "מגדר". 

כמעט באותו ענין, בפרק אודות פגיעות מיניות יש אמירה שהנפגע הוא לעולם אינו נושא באשמה. אני כמובן מסכים שהנפגע אינו נושא בכל האשמה, ואפילו לא ברוב האשמה. אך האמירה עצמה שלעולם הנפגע אינו נושא בשום אשמה, הוא לטעמי שגוי וזר לרוח התורה. 

2. כותרת הפרק הראשון בחוברת הוא "הגוף שלנו: מיניות, תרבות ומגדר" (כן, שוב המילה המיותרת הזאת: מגדר). בסוף הפרק, בסעיף העוסק בין היתר בניתוחים קוסמטיים, החליטו המחברים להכניס גם את נושא ניתוחי שינויי המין, ודנים בכך בקיצור נמרץ מצד הפגיעה בגוף. בכך, הם למעשה מתחמקים מאמירה ברורה שאין דבר כזה להחליף מין. זה חבל, כי כשמתחמקים מלהגיד דברים ברורים וחדים, גם כשהדבר ברור לכל, זה יוצר תחושה שמנסים לסבן אותך. יש עוד מקום אחד או שניים בחוברת שהייתי מצפה לאמירה חדה וברורה יותר, אך בנושא שינויי המין זה היה בולט במיוחד. 

ביקורת ספרים: מה את מבקשת, מאת: אוריה מבורך

 

מה את מבקשת / אוריה מבורך

נתחיל מהשורה התחתונה: 

אם אתם הורים או מחנכים/ות של מתבגרים/ות - תקראו את הספר הזה, ואחר כך תנו למתבגר/ת שלכם לקרוא (אם כי הייתי עושה חלוקה בין בנים לבנות: בנות מכיתה ט ומעלה, ובנים מכיתה יא ומעלה).

אם אתם רווקים/ות - תקראו את הספר הזה.

אם אתם בכלל לא דתיים, אבל מעניין אתכם איך דתיים חושבים על נושאי מיניות - תקראו את הספר הזה.

הספר עוסק בשני נושאים השזורים ביניהם:

1. ניתוח וביקורת השיח על מיניות והתרבות המינית הנפוצים בעולם המערבי.

2. הצגת "השיח היהודי הבריא", השקפת עולם יהודית-תורנית על המיניות, בדגש רב על הצורך בלבוש צנוע ובשמירת נגיעה.

הספר פונה לנערות ולנשים צעירות. הוא כתוב בגוף שני בלשון נקבה, ובשפה המתאימה לדור הצעיר. 

הגם שמדובר בעיסוק בנושאים שלא קל לעסוק בהם במסגרת דתית, המחברת מצליחה לכתוב בצורה מאד ישירה, מחוברת למציאות, וברורה מבלי לרדת לשפה גסה, או להיכנס לתיאורים גרפיים מדי. היא כותבת בלשון נקייה, אך לא מותירה לקורא/ת לנחש למה כוונתה, והיא דואגת להסביר בדיוק למה היא מתכוונת. כשהיא כותבת על "שיח", או על "ארוטיקה" היא מסבירה בדיוק למה כוונתה.

הניתוח של השיח על המיניות בחברה המערבית הוא לדעתי פורץ דרך ומאיר עיניים. המחברת מתבלת את דבריה בדוגמאות מתוך סרטים, ראיונות ופרסומות, ומראה כיצד כולנו מושפעים מהשיח המערבי על מיניות.

"השיח היהודי הבריא" גם כן מוצג בצורה משכנעת ומקיפה. המחברת מצליחה להציג בפני הקורא/ת השקפת עולם מלאה, מהמסד עד הטפחות, מנקודות המוצא ועד המסקנות, כולל דוגמאות מפורטות, כיצד נראה בעיניה השיח הנכון על מיניות ואיך זה צריך לבוא לידי ביטוי בלבוש ובהתנהגות.

אני לא מכיר עוד ספר שעוסק בנושאי המיניות בצורה כל כך ממצה ובהירה. כל הכבוד למחברת על עבודתה והשקעתה.

כבר אמרנו: תקראו!

(בשולי הדברים:

1. האם הסכמתי ב100% לדברי המחברת? יש פה ושם נקודות שאני לא משוכנע שאני מסכים איתה, ואולי אקדיש לזה בעתיד פוסט נפרד, אבל מדובר בפרטים קטנים ולא בתמונה הכללית.

2. היה כל כך מוזר לקרוא בספר דוגמאות "מתקופת הקורונה". כל כך הרבה זמן אנחנו נתונים בתקופה הזאת, שזה כבר משתקף בספרים מודפסים?!)