יום שישי, 1 באוגוסט 2025

ביקורת ספרים: מעשה בצדיק ואלונקה, מאת: הרב חיים נבון

אומר בכנות, כשנתקלתי בספר "מעשה בצדיק ואלונקה" בפעם הראשונה, עת נכנסתי לחנות הספרים לחפש ספר אחר, עלעלתי בו כמה דקות ולא יצאתי עם תחושה שזה ספר שאני חייב לרכוש ולקרוא.

לפני זמן מה אחד מבניי חזר הביתה עם הספר והניח אותו על השולחן בסלון. אני הרמתי אותו וישבתי ובלעתי את תוכנו.
אני מתייחס בדבריי למחצית הראשונה של הספר. הספר מחולק לשני חלקים: חציו השני הוא אוסף של הספדים שנאמרו על חללי "מלחמת שמיני עצרת" (כפי שהוא מכונה על כריכת הספר) בוגרי ישיבות ההסדר. החידוש של הספר, בעיני, הוא המחצית הראשונה של הספר בו קובצו סיפורים קצרים (שורות בודדות) על חללים שלמדו או לימדו בישיבת הסדר בעת שנלחמו ונפלו במלחמה.
הסיפורים ברובם הם סיפורים על החיים "הרגילים" שעברו, לפני ששמותיהם ייזכרו לנצח בדברי ימי האומה. סיפורים על איך שהקפידו או לא הקפידו על לבוש מסודר, על איך שעזרו לחבר, וראו את החניך במצוקתו. מה שקלטתי כשישבתי לקרוא את הספר, ושלא הבנתי כשעלעלתי בו אז בחנות, זה שאמנם כל אחד מהסיפורים בפני עצמו הוא אולי לא כל כך מרשים (יש מעטים שכן), אך כשמצרפים את הסיפורים יחד רואים אישיות מרשימה. זה נכון עבור כל אחד מהחללים בפני עצמו, אך זה מקבל משנה תוקף כשמסתכלים על התמונה המלאה. כי אז סיפוריהם של החללים מתחילים להשתלב זה בזה. האחד שהתקשה מאד בלימודים ובכל זאת בחר ללמוד בישיבה ולהשקיע מעל ומעבר כדי להצליח, והאחר שקנה כל גוף ידע שנקרה בדרכו. במכלול נוצר כאן תמונה של מה שמכנים "דור הנצחון". דור שלא יורד מהדורות שלפניו, שליבו וראשו במקומות הנכונים, ושמצליחים לעלות ולהתעלות ולקדש את השם.
דבריהם של חז"ל על מקדשי השם עולים במחשבתי:
"אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה ... פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'"



("מעשה בצדיק ואלונקה" / הרב חיים נבון)

הרב פרופ' נריה גוטל על ספרי הראי"ה בישיבות חרדיות

הרב פרופ' נריה גוטל פרסם מאמר מעניין בגליון שבת של מקור ראשון בשבת לפני שבועיים (פנחס, תשפ"ה). המאמר עסק במכתבים ממספר ישיבות, שברבות הימים הפכו לישיבות המובילות בעולם החרדי, שנשלחו לרב צבי יהודה קוק בהם ביקשו לקבל לספרייתם את ספרי הרב אי"ה קוק.
המאמר הוא מעניין, אך בעיקר מבחינת הדיוק ההיסטורי והאפשרות להסתכל אחורה ולצחוק או לבכות על השינויים שהתרחשו.
לי קשה לראות איך חשיפה כזאת יכולה לשנות משהו במציאות, ובפערים הקיימים בין הציבוריים.








יום שלישי, 15 ביולי 2025

שתי הערות על שני פסוקים ממגילת איכה

כיוון שאנחנו כבר בין-המצרים, שתי הערות על שני פסוקים ממגילת איכה: 

1. על המילים "טומאתה בשוליה" שבפרק א', ד"ר יעל ציגלר, בספרה על איכה הולכת בדרכם של המפרשים הקלאסיים, שהפסוק עוסק בדם נידה הניכר על שולי שמלתה המטאפורית של ירושלים.





בספרם החדש, מסדרת "שירה חדשה", על תשעה באב ומגילת איכה של הרב יוחאי מקבילי והרב אביע"ד סנדרס מציעים פרשנות חדשה:



2. קצת בהמשך הפרק, המקונן מדבר על מחמדיה של העיר: "ידו פרש צר על כל מחמדיה... נתנו מחמדיהם באכל להשיב נפש". כאן בוחרים מחברי "שירה חדשה" בפרשנות הקלאסית, שמחמדיהם הם כלים יקרים. שמא, כלי המקדש.


ד"ר ציגלר מציעה פרשנות מחודשת. פרשנות שגם מסבירה בצורה יפה את המעבר הפתאומי לזעקה של ירושלים בהמשך הפסוק "ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה".

יום רביעי, 2 ביולי 2025

ביקורת ספרים: "מרחק נגיעה", מאת: הרב ד"ר דוד בן זזון ולימור טורקל

לפני כמה שנים הגיעו אלי ארבע חוברות של תנועת נאמני תורה ועבודה בשם "עצ"ה לדרך" (עצ"ה = ערכי הציונות הדתית). החוברות עסקו במה שהייתי מכנה עקרונות היסוד של הציונות הדתית הליברלית, או המקבילה הישראלית ל-modern orthodox. ארבע החוברות שקראתי בזמנו היו טובות וחיוביות. 

לפני מספר שבועות הגיעה אלי חוברת חדשה מהסדרה של עצ"ה לדרך, ואז גליתי שנאמני תו"ע המשיכו להוציא חוברות נוספות בנושאים שונים. החוברת שהגיעה אלי עוסקת ב"מרחק נגיעה - מבט תורני על אינטימיות, מיניות ומשפחה" והוא נכתב ע"י הרב ד"ר דוד בן-זזון ולימור טורקל. [גילוי נאות: יש לי הכרות קודמת עם המחברים.] מדובר על ספרון של כ160 עמודים העוסק בשלל נושאים הקשורים למיניות ומשפחה: היחס לגוף שלנו, אוננות, צפיה בתכנים מיניים, להט"ב, פגיעות מיניות, יחסי אישות ו"קדושים תהיו". 

אין לי הרבה מה להעיר על החוברת. רוב התכנים בחוברת הינם מקובלים בחברה הדתית-לאומית. אולי בקצה הקווניקי של המגזר ימצאו נקודות לדקדק בהם ולהתווכח עליהם. לטעמי, מדובר בחוברת טובה המציגה ומתמודדת עם הנושאים החשובים שהיא עוסקת בהם בצורה חיובית ומועילה. 

בכל זאת, אעיר שתי נקודות, שאני אומר מראש שהן גם קטנוניות וגם עוסקות בטפל, ולא בעיקר:

1. אימוץ השפה - מחברי החוברת בחרו להשתמש בשפה המקובלת בעולם החילוני שאנחנו מעורים בו. אני מבין את ההחלטה, שכן צריך לדבר בגובה העיניים של הקוראים. עם זאת, אני חושב שמדובר בטעות, ושמי שרוצה לכתוב על הנושאים הללו מנקודת מבט דתית-תורנית צריך לאמץ שפה אחרת. לדוגמא, הפרק על הלהט"ב כלל לא עוסק בלהט"ב, הוא עוסק רק בל"ה (ל-ט' נגיע בנקודה הבאה) - וזה נעשה בצדק, כי לא נכון לכרוך יחד את ההתייחסות התורנית לל"ה ולט"ב. אמנם תת הכותרת של הפרק מדבר אודות "זהות מגדרית", אך ההתייחסות לזהות מגדרית דווקא נמצאת בפרק הראשון, אינני יודע אם זה בטעות או בזדון. ואעפ"כ צריך לומר שהשימוש במושג חסר המשמעות "מגדר" הוא טעות. היה נכון יותר לטעמי למצוא חלופה לביטוי להט"ב, ולזנוח לחלוטין את השימוש במילה "מגדר". 

כמעט באותו ענין, בפרק אודות פגיעות מיניות יש אמירה שהנפגע הוא לעולם אינו נושא באשמה. אני כמובן מסכים שהנפגע אינו נושא בכל האשמה, ואפילו לא ברוב האשמה. אך האמירה עצמה שלעולם הנפגע אינו נושא בשום אשמה, הוא לטעמי שגוי וזר לרוח התורה. 

2. כותרת הפרק הראשון בחוברת הוא "הגוף שלנו: מיניות, תרבות ומגדר" (כן, שוב המילה המיותרת הזאת: מגדר). בסוף הפרק, בסעיף העוסק בין היתר בניתוחים קוסמטיים, החליטו המחברים להכניס גם את נושא ניתוחי שינויי המין, ודנים בכך בקיצור נמרץ מצד הפגיעה בגוף. בכך, הם למעשה מתחמקים מאמירה ברורה שאין דבר כזה להחליף מין. זה חבל, כי כשמתחמקים מלהגיד דברים ברורים וחדים, גם כשהדבר ברור לכל, זה יוצר תחושה שמנסים לסבן אותך. יש עוד מקום אחד או שניים בחוברת שהייתי מצפה לאמירה חדה וברורה יותר, אך בנושא שינויי המין זה היה בולט במיוחד. 

יום שני, 30 ביוני 2025

הכנסת מעלית למצב שבת בשבת

בימים האחרונים התכתבתי קצת עם הרב הראל דביר ממוכן צומ"ת אודות תשובה הלכתית קצרה שלו שהתפרסמה בגליון חודש תמוז תשפ"ה של אמונת עתיך. 




השואל מעוניין להעביר את המעלית בבנין למצב שבת, כשהמעלית לא תחל לפעול מיד אלא לאחר זמן. כלומר, הפעולה שהוא מבצע עתה הוא גרמא: הוא עושה כעת פעולה שתגרום בעתיד למערכת להתחיל לפעול. 

הגם שאין לדייק הלכה מספרי קיצורים, לשם הפשטות והקיצור, אביא כאן את הסיכום המובא בספר פסקי תשובות בנושא גרמא בשבת (פסקי תשובות אורח חיים סימן שלד):

"ויש הכותבים שהמיקל בגרמא אפילו שלא במקום פסידא לא הפסיד, ובפרט כשאינו מתכוין למלאכה זו, אף על פי שהיא 'פסיק רישא', וכל שכן במלאכות דרבנן שלדברי הכל יש להתיר ב'גרמא' ואפילו שלא במקום פסידא, וכן לצורך מצוה או חולי (אפילו אין בו סכנה) מותר מלאכה בגרמא אפילו באיסורים דאורייתא."

עתה ניגש לנתח את התשובה דלעיל.

1. היה אפשר להכריע שהפעלת מערכת המעלית היא רק איסור דרבנן, ומכיוון שמדובר בגרמא, וגרמא דרבנן מותר, הרי שהדבר מותר.

2. היה אפשר לומר, שהגם שמהדין הפעלת המעלית זה דרבנן, אנחנו מחמירים לכתחילה להחשיב זאת כדאורייתא, אא"כ מדובר על חולה שאין בו סכנה וכדו'. אך במקרה הזה שנגרם צער לדיירים רבים, הרי שיש לדון בזה כמו חולה שאין בו סכנה ולהתיר.

3. היה אפשר לומר שהפעלת המערכת היא דאורייתא, אך כיוון שהפעולה החשמלית אינה קבועה, אחר מתחילה ועוצרת תדיר, הרי שזה דבר ארעי ואנחנו נחשב מלאכת מחשבת, ולכן במקרה של מעלית שבת זה עדיין בגדר דרבנן (ומותר בגמרא).

4. היה אפשר לומר שהפעלת המערכת היא מהתורה, ועדיין גרמא מותרת במקום צורך גדול כזה.

5. היה אפשר לומר שהפעלת המערכת היא מהתורה, וגרמא מותרת במקום מצוה, והפעלת מעלית השבת תאפשר עונג שבת ואפשרות לאנשים המתקשים להתנייד להגיע לבית הכנסת.

במקום כל אלה, הרב המשיב הכריע שמדובר בחשש איסור תורה ושלא ניתן להתיר גרמא כי אין כאן מקום הפסד או הצדקה משום מקום מצווה.

בסיכום: לאורך הדיון כיצד יש לדון בשאלה הזאת מבחינה הלכתית, להיתר או לאיסור, יש מספר צמתים. בכל אחד מהצמתים יש הרבה על מה לסמוך כדי להקל, אך הרב המשיב בחר בכל אחד מהצמתים להכריע לחומרא. 

אם היה זה רב רנדומלי המחליט לפרסם פסקים מחמירים כאלה ואחרים, הייתי שותק. אך כשהפרסום מגיע מתחת למותג מוכן צומ"ת, מכון הרואה את עצמו כמורה דרך כיצד לפסוק בשאלות הנוגעות לשימוש בטכנולוגיה, חייבים להבין שזו לא דרך פסיקה נכונה ולא דרך שהציבור יכול לקבל. 

יום חמישי, 29 במאי 2025

ציוצים על הספר "לבקש תפלה" מאת: פרופ' דוד הנשקה - ח"א

בשעה טובה התחלתי לקרוא את ספרו החדש של פרופ' דוד הנשקה: "לבקש תפלה - תפילות הקבע בתלמודם של חכמים". אשתדל לצייץ תובנות מתוך הספר. מדובר בספר ענק, 2 כרכים וכ1300 עמודים. נראה כמה זמן אחזיק מעמד. הציוצים שלפניכם הם מה180 עמודים הראשונים של הספר. השארתי את סגנון הציוצים כפי שהם הופיעו ברשת X.


א. המשנה (תמיד פ"ה מ"א) מתארת את סדר התפילה במקדש: "אמר להם הממונה, ברכו ברכה אחת, והן ברכו. קראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, ברכו את העם שלש ברכות; אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים." מה פירוש המשפט "ברכו את העם שלש ברכות" במשנה?
ועוד, מהו ברכת כהנים המדוברת במשנה זו שבפרק ה'? הרי, ברכת כהנים מופיעה בהמשך המשנה בפ"ז מ"ב: "באו ועמדו על מעלות האולם. [...] וברכו את העם ברכה אחת, אלא שבמדינה אומרים אותה שלש ברכות, ובמקדש ברכה אחת."

הנשקה מסביר שהיתה משנה ראשונה (קדומה) בפ"ה: "אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו, ברכו את העם שלוש ברכות" - כשאין פירוט מהם שלוש הברכות, וכוונת התנא היתה לברכת כהנים. ומשנה ראשונה בפ"ז: "באו ועמדו על מעלות האולם. [...] וברכו את העם ברכה אחת" בלא שנתפרש מהו הברכה האחת כאן.

אז הגיעה משנה אחרונה והוציאה את משנה ראשונה ממשמעה, כי סברה שברכת כהנים נאמרת במקדש כברכה אחת, והוסיפה את הפירוט "אמת ויציב, ועבודה וברכת כהנים", ולשון "ברכו את העם" לא זזה ממקומה ממשנה ראשונה.

והברכה האחת המוזכרת במשנה ראשונה בפ"ז איננו ברכת הכהנים המוכר לנו, אלא ברכה מיוחדת של הכהנים הממשיך מסורת מברכת אהרן ביום השמיני: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם". ברבות הימים נשתכחה ברכה זו שלא פורשה בתורה, והגיעה משנה אחרונה ופירשה שאף זו היא ברכת כהנים המוכרת לנו.

מהלך מורכב זה יכול להסביר באופן יפה תהליך דומה שכנראה התרחש במשנה סוטה. שם המשנה אומרת שאחד הדברים הנאמרים בלשון הקודש הוא "ברכות כהן גדול", הגם שלא ברור מהם. זו משנה ראשונה והיא מכוונת לאותה ברכה שמקורה בברכת אהרן בפרשת שמיני.

במשנה אחרונה, לאחר שזכרה של אותה ברכה אבדה, הוסבר כי מדובר בברכות שהכהן הגדול מברך על הקריאה בתורה ביום הכיפורים, הגם שהסבר זה הוא מוקשה מאד.

ב. המשנה בסוף ברכות עוסקת בתקנה של שאילת שלום חברו בשם. המשנה מנמקת זאת בפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שרבי נתן קרא כ"הפרו תורתך עת לעשות לה'".רבא בבבלי נותן שני הסברים לפסוק: 1. עת לעשות לה', משום שאחרים הפרו תורתך. 2. כשזהו עת לעשות לה', אפשר גם להפר את התורה.


הסבר זה, השני, שהפסוק מתיר להפר את התורה הוא חידוש שמצאנו רק בבבלי, ויש להודות שהוא קשה כפירוש למשנה שלנו, שכן איזה הפרת תורה יש בשאילת שלום בשם? בספרות ארץ ישראלית מצאנו גם כן שני הסברים לפסוק: 1. עת לעשות לה' ולתקן תקנות, כאשר אחרים מפרים את התורה (זהו כפירוש 1. של רבא).
2. כשזהו עת לעשות לה' יש להפרות את התורה (מלשון פריון). 
שני פירושים אלו מתאימים לפסוק הצמוד במשנה "אל תבוז כי זקנה אמך" שנתפרש בירושלמי: אם נזדקנה אומתך - עמוד וגודרה. יש להדגיש שדברי רבא לא נאמרו באופן ישיר על המשנה שלנו, כך שנראה שהפירוש הנכון במשנה הוא לא כדרשת רבא.
לכן המשנה מתפרשת שאכן אין בשאילת שלום בשם משום הפרת תורה. יש שראו במשנה זו האחרונה במסכת מעין סיומת רעיונית לתקנת הברכות בכלל, ומשום הסבר רבא ראו בתקנת הברכות גם כן סוג של הפרת התורה כשזו עת לעשות לה'. אך לפי הנ"ל שהמשנה מדגישה דווקא את הגדלת התורה, הרי שזה טעם הגון גם לברכות.

ג. מסכת ברכות עוסקת בברכות קריאת שמע, ברכות תפילת העמידה ובברכות השבח (ברכות הנהנין וברכות הראיה).אין שום עיסוק בברכות המצוות (אלו הברכות הפותחות "אשר קדשנו במצוותיו" שמברכים לפני קיום מצוה מסוימת). יתרה מזאת, בכל משנת רבי אין עיסוק בברכת המצוות
זו טענה קצת מרחיקת לכת, כי יש כמה משניות שמקובל לפרש אותם כמתייחסים לברכת המצוות. תכף נעבור עליהם. אך טענת הנשקה אף יותר מרחיקת לכת, שגם במדרשי ההלכה לא נזכרים כלל ברכות המצוות. זאת, בניגוד לתוספתא שמרבה להתייחס לברכת המצוות.
משנה תרומות א,ב: "חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום, אם תרם תרומתו תרומה". בבבלי הסבירו שהחרש לא יתרום כי הוא לא יכול להשמיע לאוזנו את ברכת המצוות. אך אפשר לפרש את המשנה יותר בפשטות שמה שהוא צריך להשמיע לאוזנו זה את קריאת השם של התרומה.
באותה דרך, משנה תרומות א,ו, העוסק בתרומתו של האילם, העירום ובעל קרי. ניתן לפרש בפשטות שאילם לא יתרום בגלל חסרון של קריאת השם של התרומה. עירום לא יתרום משום "ולא יראה בך ערות דבר" המנוגד לקדושתו של התרומה. ועל זה הדרך גם בעל קרי.
מגילה ד,א: "הקורא את המגילה עומד וכו' מקום שנהגו לברך - יברך, ושלא לברך - לא יברך" יש להסביר שמדובר בברכת "הרב את ריבנו", ולא בברכת המצוות שלפניה.
אולי המשנה הקשה ביותר בהקשר זה הוא בסוף פסחים: "בירך ברכת הפסח ופטר את שלזבח, בירך את שלזבח לא פטר את שלפסח" כאן טוען הנשקה כי יש מקום להניח שהיתה ברכת שבח אותו היו מברכים לפני אכילת הפסח/חגיגה בדומה לברכת "אשר קידש ידיד מבטן" שמברכים בברית.
לא הבאנו את כל הדוגמאות הקשות, אם כי כן התייחסנו לרובם, אך דומני שהרעיון ברור: משנת רבי, ואף מדרשי ההלכה, לא הזכירו ולא התייחסו לברכות המצוות.


אחרי שראינו שברכת המצוות נעדרת כליל מהמשנה וממדרשי ההלכה, אך מצויה בהרחבה בתוספתא, ניתן להראות שהתנא הראשון המתייחס לברכת המצוות הוא רבי יהודה (תנא דור רביעי) ואחריו רבי יהודה הנשיא (דור חמישי). ניתן לכן לקבוע שזו התקופה, שלהי תקופת התנאים, בהם התחילו לברך על מצוות.
ניתן לנמק זאת בשני דרכים: 1. עליית הנצרות שביטלה את המצוות המעשיות, ולכן היה צורך בדגש על קיום מצוות. 2. גזרות שבאו מצד השלטונות לאחר מרד בר כוכבא שהקשה על קיום מצוות. גם בהחלת הברכה על מצוות שונות ניתן להראות הדרגתיות.

בתחילה הברכה ניתקנה רק על מצוות שיש בהם פעולת עשייה, בניגוד למצוות שהם בדיבור. לאחר מכן, ניתקנה ברכת התורה, שנלמדה מברכות השבח הנאמרות בעת קריאת התורה, אך גם היא ניתקנה רק עבור מי שלומד לפני התפילה. ומי שלא לומד לפני התפילה יוצא בקריאת שמע בה אומרים "והיו הדברים האלה..."

וזה דלא כדברי הבבלי שיוצאים ב"אהבה רבה"! רק לאחר שנעשה מקובל שדברי תורה טעונים ברכה, וברכת התורה קיבלה תוקף עצמאי, נסובו דברי הבבלי שיוצאים בברכת (!) אהבה רבה.
גם ברכת "לשמוע קול שופר" היא מאוחרת (מתקופת הגאונים), שכן היא נוסדה רק כשהתקבל המנהג לתקוע בתקיעות לפני העמידה. (ודברי הגמרא ש"תוקעים כשהם יושבים" מוסבים על תקיעות שאחרי (!) העמידה). ונשאר המנהג שלא מברכים על מצוות שכבר מוקפות ברכות (לדוג' קריאת שמע). מצוות נוספות שאין עליהם ברכת המצוות הן מצוות שבין אדם לחבירו. הגם שיש כמה מקורות בראשונים ובאחרונים שקבעו כי יש לברך על כל מצווה.

ביקורת ספרים: חזון ופגיון, מאת: ד"ר מיכאל בן-ארי

מה שהפתיע אותי בספר "חזון ופגיון - האסלאם ומלחמתו בכופרים" של ד"ר מיכאל בן-ארי היה עד כמה שהספר לא פוליטי. כלומר, גם אם מישהו מהצד השני לחלוטין של המפה הפוליטית, נאמר מישהו שתומך ביאיר גולן, יקרא את הספר הזה, אני מנחש שיהיו פחות מ20 עמודים שהוא יוכל לומר עליהם שהוא לא מסכים עם תוכנם. הספר הוא בעיקרו מסמך היסטורי על המאבק הערבי, ובייחוד הדתי-מוסלמי, כנגד שיבת עם ישראל לארצו. אחד ההיסטוריונים המצוטטים הכי הרבה בספר הוא בני מוריס, לא בדיוק אדם שנחשב בצד הימני של המפה, ואעפ"כ בן-ארי מביא אותו שוב ושוב כמקור ומסכים עם הניתוחים שלו. לצערי, גם בתוך הצד הימני של המפה, יהיו רבים שיימנעו מלקרוא את הספר (גם אם הנושא מעניין אותם) בגלל הרתיעה מהרב כהנא הי"ד וממשיכי דרכו. לדעתי זה חבל, כי יש כאן מסמך ראוי שיכול להוות בסיס מוסכם לדיון פנים ישראלי בנוגע לשאלת יחסינו עם האוכלוסיה הערבית-מוסלמית בארץ ישראל.
אני רכשתי את הספר אחרי ששמעתי את מיכאל בן-ארי בפודקאסט של אורי מלמד, והחלטתי שזה לפחות צעד קטן שאני יכול ומוכרח לעשות כדי לתמוך בו כנגד רדיפת הזרוע המשפטית של מדינת ישראל. כזכור, מיכאל בן-ארי נפסל מריצה לכנסת בעוון הסתה לגזענות, ולאחר שנים של סחבת הוגש נגדו כתב אישום, בין היתר משום שהשתמש בכינוי "אומה רצחנית" כלפי האומה הערבית. במידה מסוימת הספר הזה הוא כתב ההגנה שלו, שאכן דיבר אמת כשהשתמש בביטוי "אומה רצחנית".

התזה המרכזית של הספר הוא שכל עוד הערבים ישתמשו בעקרונות מוסלמיים כדי להצדיק את מאבקם על הארץ, גם אם בשלב מסוים המאבק נותר בשדה האידיאולוגי, הרי שאין שום מקום לפשרות, וכל הסכם אי-לוחמה הוא רק הפסקת אש זמנית למטרות התעצמות ושיפור עמדות. הנחת הנשק לא נועדה על מנת לכיתות למזמרות, אלא למנוע הפסד בשלב הנוכחי והמתנה למועד נח יותר לחידוש הלוחמה. זה מה שהמבחר מתאר כ"אומה רצחנית" הדבקות בתפיסה שהפתרון יבוא בעזרת החרב.

הקושי שהתעורר אצלי למקרא הדברים הוא בנוגע לחלקים הלא דתיים בקרב הערבים. כיום במפלגות הערביות במדינת ישראל, המפלגה האומרת בגלוי שהיא מוכנה לשתף פעולה עם ממשלה נבחרת, ואף לשבת בקואליציה, היא המפלגה הדתית ביותר. את זה מסביר המחבר כניסיון להתחזק מתקציב המדינה, עד לאפשרות למרוד במדינה היהודית בעתיד. אבל מה עם המפלגות הערביות החילוניות? מה המניע שלהם לדבוק בעמדתם הסרבנית לשיתוף פעולה? מדוע (מבחינת הבסיס האידיאולוגי) לא קם מנהיג ערבי-ישראלי שמוכן לומר בפה מלא: טוב לנו שאנחנו אזרחי ישראל, אז בואו נשתף פעולה עם הממשלה כדי שיהיה לנו עוד יותר טוב?

משום מה, לפני שהספר הגיע לידי, הייתי תחת הרושם שמדובר בספר לא ארוך. בפועל הופתעתי כשקבלתי לידי ספר עם 550 עמוד. הגם שיש הגיון מחקרי באופן שהמחבר סידר את הספר, אם אתם עומדים לקרוא את הספר, הייתי ממליץ לא לקרוא אותו לפי הסדר. במבט לאחור, הייתי מתחיל מהשער השלישי והרביעי שעוסקים בהיסטוריה של מדינת ישראל מתחילת שיבת ציון ועד ימינו אנו. לאחר השער השלישי והרביעי, לקרוא את השער השני, שעוסק באחים המוסלמים ובחמאס. ורק לבסוף לקרוא את השער הראשון, שהוא יבש יותר ועוסק באיסלאם ובאידיאולוגיה המוסלמית.

יום שבת, 26 באפריל 2025

האם הגאון הרוגוצ'ובר היה דרשן בחסד?

בשנת תשפ"ד הרב איתי אליצור הוציא לאור ספר רחב היקף (6 כרכים) בנושא דרשות חז"ל. לאחרונה הספר עלה לאתר היברובוקס (קישור). קצת עלעלתי בו. 

בפתחו של הספר מובאים מכתבים מהרבנים הראשיים שכיהנו כשהספר יצא לאור, הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף. כותרת מכתבו של הרב יצחק יוסף הוא "מכתב ברכה". מדובר במכתב שאין לי תיאור טוב יותר מאשר לתאר אותו כמעט משונה. הוא ארוך מאד יחסית, והוא אינו עוסק כמעט בכלל לא בנושא הספר ולא במחבר הספר, אלא בנושא הכללי של חשיבות הכתיבה כחלק מלימוד תורה.

בסופו של המכתב הוא מביא שתי דוגמאות לאישים שחיברו ספרים: האחד לדבריו לא היה כושר דיבור אבל היה לו כישרון כתיבה, והשני לא היה לו כישרון כתיבה (שכן דבריו הכתובים קשים מאד להבנה) אך היה לו כישרון דיבור. 

הראשון, זה בעל כשרון הכתיבה, הוא הגאון מלובלין בעל "תורת חסד":



לאחר מכן, הוא עובר לכתוב אודות דוגמא לרב שלא ניחן בכשרון כתיבה, שכן כתיבתו קשה מאד להבנה, אך "יש להם כשרון דיבור" ו"בדרשותיו היה פה מפיק מרגליות, והיו שותים בצמא את דבריו". הדוגמא שהוא מביא הוא הרב יוסף רוזין, הידוע בכינוי "הגאון הרוגוצ'ובר":





למי שלא בקיא בתחום, נסביר את הרקע לפני שנמשיך: בדוינסק היו שני רבנים, הרב מאיר שמחה הכהן בעל ה"אור שמח" היא הרב של המתנגדים, והרוגוצ'ובר היה הרב של החסידים.

קראתי לא מעט על הרוגוצ'ובר במהלך השנים, ולא זכור לי אי פעם שקראתי משהו על דרשותיו או על כשרון דיבור. להיפך, יש לי זכרון מעומעם על כך שהרוגוצ'ובר לא היה נושא בדוינסק אפילו את הדרשות הקלאסיות של שבת הגדול ושבת תשובה, אך לא הצלחתי כעת למצוא לכך מקור.

אי לכך, שאלתי את עצמי מנין לקח הרב יצחק יוסף את הידיעה הזאת בדבר דרשותיו של הרוגוצ'ובר. 

אחרי חיפוש קצר ברשת הגעתי לאתר המביא קטע מתוך אחת מדרשותיו של הרב עובדיה יוסף, אביו של הרב יצחק יוסף, הכותב אודות גדולתו של הספר "תורת חסד", והוא מנגיד את מחברו לרוגוצ'ובר (קישור):


מישהו הפנה אותי לדברים הבאים של הרש"י זוין באישים ושיטות, שהוא כנראה המקור לדברים:




אגב, בסופו של הקטע הנ"ל אומר הרב עובדיה יוסף: 
"הגאון 'הרגוטשובר' היה הרב של החסידים, אבל לא היה שייך כלל לחסידים, לא היה לו שום עסק עם החסידות."

זה כנראה נכון ש"לא היה לו שום עסק עם החסידות", לפחות במובן זה שכמו שהוא ביטל כל מי שהיה אחרי הרמב"ם הוא כנראה גם לא החשיב את אדמו"רי החסידות. ועם זאת, מזה שהחסידים בחרו בו כרבם יש להניח שהוא כן היה קשור בצורה כזאת או אחרת לקהילה החסידית. 

 






יום חמישי, 27 במרץ 2025

ביקורת ספרים: "אחת דיבר" - תגובה

לפני כשבועיים פרסמתי ביקורת ספרים על הספר "אחת דיבר" של הרב יהודה ראק. להלן תגובה שכתב לדברים: 

אתייחס לשלוש השאלות שעלו בביקורת הספרים:

א. מדוע הרבדים מעורבים זה בזה? 
ניתן לענות בשני מישורים: 
1. במישור הסיפורי: התורה מעוניינת שנעמוד על הרבדים הסותרים, אבל גם מעוניינת שהסיפור יכול להיקרא על ידי מי שלא עמד עליהם, כסיפור אחדותי פחות או יותר, אומנם עם חריקות. וברוב המקרים של ריבוד (חלוקה לבחינות) מדובר בסופו של דבר בתיאורים שונים של אותו אירוע באותו שלב היסטורי, עם סתירות בפרטים, ועל כן הם משולבים זה בזה. 
2. במישור המסר והמשמעות, הריבוד הוא אמצעי ספרותי להעברת מסרים מורכבים; לכל צד של הריבוד יש מסר ומשמעות, ויש גם משמעות ליחס בין השניים. בספר, ביחס לכל מקרה של ריבוד עבדתי בשלבים: זיהוי הריבוד, על עיקרו ועל פרטיו; הבנת משמעות כל אחד משני הרבדים, בהתאם לנתונים הספרותיים בו; והבנת היחס ביניהם, ומה רוצה התורה ללמד בעצם החלוקה ובשילובם. בסקירה כאן יש ציטוט מתוך הספר, בהקשר שלב זה האחרון ביחס לריבוד הפנימי בתוך מעשה בראשית (פרק א').

ב. פיצול פסוקים בין רבדים: 
חלוקת התורה לפסוקים היא חלק ממערכת טעמי המקרא (טעם ה'סילוק' הוא ה'סוף פסוק' הוא המגדיר את פיסוק הפסוקים). הרבה פעמים מפרשים לא נמנעו מלפרש פירושי פשט בניגוד לעולה מפיסוק הטעמים. ביחס ל'סוף פסוק' זה נדיר יותר מאשר ביחס לטעמים אחרים, אבל לדוגמא כאן בסקירה הובאו דברי רש"י המפרש את 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם' כמוסב למעלה (כאן הפירוש מנוגד לא רק לטעמי המקרא אלא גם לפרשה הפתוחה בתחילת פסוק זה). אפשר לדון מה היו כוונות מערכת טעמי המקרא במקרים כאלה - האם הכוונה לפרש את הפשט באופן אחר, או לבטא איזשהו מסר אחר? מכל מקום זו שאלה ולא קושיה. מכל מקום כתוצאה מכך, במלאכת הריבוד, עבורי, היחידה שיש לבחון את שיוכה איננה הפסוק אלא המשפט התחבירי.

ג. האם קדמונינו היו מודעים לריבודים? 
גם זו שאלה ואינה קושיה. הייתי שמח לדעת שכן, ומכל מקום השיטה צריכה להיבחן לגופם של דברים, מתוך דברי התורה עצמה. כמובן, מקדמונינו אנחנו למדים יסודות וגבולות, אבל במישור הפרשני - גם ראשונים לא נמנעו מלפרש באופנים שאין להם בסיס ברור בדברי חז"ל.