אמנם נותרו לי עוד כמעט 200 עמודים להגיע לסיומו של
הספר "אחת דיבר - ריבוד ספרותי בתורה" (מתוך כ750), אך כיוון שבשבועות הקרובים כנראה שאצטרך להקדיש את זמני לנושאים אחרים, אני מעדיף לכתוב כעת על הספר כשהדברים עוד טריים בראש. תזכורת: לפני מספר שבועות
כתבתי על השער הראשון והאחרון של הספר.
המחבר, הרב יהודה ראק, לקח על עצמו אתגר לא פשוט בכלל והוא להציג בפני הלומדים/הקוראים שיטת לימוד חדשה למקרא. הספר "אחת דיבר" עוסק בהצגת השיטה, ובפירוש על פרשות בראשית ונח. ישנה בספר גם פרשנות קלאסית, כמו דיון במשמעות הביטוי "צלם א-להים", אותו הוא מבקש ללמוד ממשמעות המילה "צלמי" שבפסוק "וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם" (שמואל א פרק ו פסוק ה). אך עיקר הספר מוקדש למה שהמחבר קורא "שיטת הריבוד הספרותי", שזה בעצם שכלול ושיפור של שיטתו של הרב מרדכי ברויאר, שנתן לשיטתו את השם "שיטת הבחינות". דבריי כאן יתייחסו רק לאותה "שיטת ריבוד ספרותי".
לטובת מי שאינו מצוי בכלל בתחום, אנסה להסביר בקצרה.
בראשית היתה תורת התעודות. כשהתחיל המחקר האקדמי על התורה, הגישה שהתקבלה והתקבעה במסדרונות האקדמיה היא שהתורה מורכבת מתעודות שונות, אותם לקח העורך וחיבר לתוך ספר אחד, הרי היא התורה שבידינו. כאשר שתי התעודות החשובות לענייננו הם P וJ. פרק א' בבראשית הוא מתעודת P, שכן שם א-להים הוא המופיע בו. פרק ב' בבראשית הוא מתעודת J, שכן בו נוסף שם הויה.
הרב מרדכי ברויאר ניסה לגייר את תורת התעודות, וכך נולדה לה שיטת הבחינות. הרב ברויאר טען שאין לו בעיה לקבל את הנחות היסוד של תורת התעודות, קרי שהתורה כתובה כאילו היא מורכבת מתעודות שונות, ואף להסכים אתם לגבי האפיון של כל אחת מהתעודות (P, J, וכו'), אלא שלדידו, כיהודי מאמין, כותב התעודות והעורך אינם דמויות היסטוריות לא ידועות, אלא ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו. לדבריו, חיבור התעודות לספר אחד הוא לא מתוך עצלנות של העורך, או חוסר תשומת לב, אלא בא כדי ללמד את הקורא שהקב"ה מתגלה במידות שונות, פעמים במידת הדין ופעמים במידת הרחמים, ולא ניתן להבין את התמונה במלואה אם לא לוקחים בחשבון את בחינותיו השונות של דרך הנהגתו של הקב"ה (ומכאן השם: תורת הבחינות). כלומר, לדברי הרב ברויאר יש משמעות הן לתוצר המוגמר המציג את הבחינות מעורות זו בזו, שכן כך מתגלה אלינו הקב"ה - פעמים במידה זו ופעמים במידה זו. ויש גם משמעות בהתבוננות בכל אחת מהבחינות כשהן עומדות בפני עצמן, כדי להבין טוב יותר מידה מסוימת של הנהגת הקב"ה.
כעת מגיע הרב ראק ומנסה להרחיב מעט את שיטת הרב ברויאר. הרב ברויאר אימץ את החלוקה שעשו אנשי האקדמיה לתעודות שונות, ורק נתן לחלוקה משמעות שונה מאשר באקדמיה. הרב ראק מאמץ את השיטה האומרת שניתן לראות במקרא הרכבה של בחינות או רבדים שונים, אך מבקש לבחון מה הם אותם רבדים, מבלי לקבל את המסקנות אליהם הגיעו באקדמיה. במילים אחרות, להבנתי, שיטת הרב ברויאר היא דרך תורנית לתרץ את קושיות חוקרי האקדמיה, ושיטת הרב ראק היא כלי פרשנות, אחד מיני רבים הנמצאים בארגז הכלים של פרשן המקרא בן זמננו.
הספר מציג שני סוגי ריבוד:
1. ריבוד ארוך טווח: ריבוד המתחיל בבראשית וממשיך לכל אורך ספר בראשית עד לפרשת וארא שבספר שמות - זו דומה לחלוקה ה"קלאסית" בין רובד שם הויה לרובד א-לוקים.
2. ריבוד מקומי: בתוך הריבוד הארוך, המחבר מתבונן בפרקים מסוימים ומוצא חלוקה מקומית לרבדים.
כך לדוגמא, פרקים ב' וג' של ספר בראשית הוא חלק מרובד שם הויה, אך בתוך פרק זה ניתן להצביע על ריבוד מקומי.
כיצד המחבר מגיע למסקנה הזאת?
ובכן, בתחילת פרק ב' התורה מציינת שני מקורות מהם גידולי האדמה יושקו - "אד יעלה מן הארץ" ו"נהר יוצא מעדן". מדובר לכאורה בסתירה. באופן דומה, לקראת סוף פרק ג' התורה מציינת בשני אופנים את גירושו/שילוחו של האדם מגן עדן: "ויגרש את האדם" ו"וישלחהו ה' אלהים מגן עדן". יש כאן כפילות לא ברורה. מכאן מסיק המחבר שיש כאן למעשה שני סיפורים שונים ארוגים זה בזה: שני רבדים. אחרי ההתבוננות הזאת, מתחיל המחבר בעבודה, שאין לי דרך אחרת לתאר אותה מאשר סיזיפית, בו הוא עובר על כל פסוקי, ולפעמים חלקי פסוקי, שני הפרקים (ב וג) והוא בוחן לאיזה מהרבדים הם שייכים, עד שהוא מגיע לתוצר הסופי בו הוא מסוגל להציג לקורא שני סיפורים מופרדים. בשלב זה המחבר מסביר מה אופיו של כל אחד משני הסיפורים ואיזה אלמנטים כל אחד מהם בא להדגיש. הרבדים השונים נצבעים בצבעים שונים, על פי המסקנות והניתוחים שתיארתי לעיל, וזה מוצג בפני הקורא, כמו בצילום המצורף (חוץ מתצוגה זו, מוצג לקורא גם כל אחד מהרבדים כשהוא עומד בפני עצמו).
מה הרווחנו מכל המהלך הזה? ובכן, לכאורה פתרנו אי אלו כפילויות וסתירות על ידי חלוקתם לשני רבדים שונים: א' וב' אינם סותרים זה את זה, מפני שא' שייך לרובד הראשון וב' שייך לרובד השני. אמנם שני הרבדים מציגים עובדות שונות (כמו לדוגמא בשאלה מהיכן משקים את גידולי הקרקע), אך זהו כבר פיצ'ר ולא באג, שכן הרבדים באים לשקף לנו מציאויות שונות. ומכאן ואילך למעשה מה שנותר בידינו הוא לנתח ולפרש את כל אחד מהרבדים כעומד בפני עצמו, תוך שימת לב לתכנים הספציפיים שהוא מדגיש ומאיר, ושלא קיימים ברובד השני. לפני שאכנס לשאלות השונות שעלו אצלי בעקבות ההיחשפות לשיטת הלימוד הזו, יש לומר שמדובר במלאכת מחשבת: עבודה מתודית ומושקעת המביאה לתוצאות די מפתיעות, בדמות שני רבדים המסוגלות לעמוד כמעט בפני עצמן.
הדבר שהכי הטריד אותי במהלך קריאת הספר והמהלכים הללו שמציע המחבר הוא שלא הבנתי מדוע בסופו של דבר הרבדים הללו מוצגים מעורים זה בזה. מדוע שהתורה לא תציג רובד ראשון ואז רובד שני (בשלב מסוים שאלתי את עצמי איך אפשר למצוא חדוות לימוד תורה מהעמל של חלוקת פסוקי הפרק לרבדים שונים)? כלומר, גם אם אני מבין מה מלמדים אותי כל אחת מהרבדים, עדיין חסר לי מה מלמד אותי המוצר הסופי, השילוב ביניהם, אם בכלל.
אמנם בשלב מסוים מצאתי התייחסות של המחבר לשאלה הזו וכך הוא כותב בעמ' 215 (הדברים הבאים נכתבו על הריבוד הפנימי המוצע בספר לפרקי הבריאה, אך דברים דומים נכתבו גם בהתייחס לריבוד המוצע לסיפור גן-עדן בעמ' 293):
"אנו נתבעים בעת ובעונה, במישור ההכרה האובייקטיבית - להכיר בבורא שלם, טרנסצנדנטי וכל-יכול, למעלה ממגבלות של מרחב וזמן, וגם לחוות סובייקטיבית התפעלות מכוחו ומגבורתו של הקב"ה כאילו הייתה גדולתו גדולה יחסית בלבד, שיכולה להיות מתוארת במושגים אנושיים. לשם כך נדרשים שני ציורים שונים של בריאה, ומשום כך קיימות שתי הבחינות"
עוד דבר שהטריד אותי במהלך קריאת הספר הוא החופשיות בו חלקי פסוקים מחולקים בין רבדים. כך לדוגמא, המילים "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית ב ד) הם, לדעת המחבר, חלק מרובד שם א-להים של סיפור הבריאה, בעוד המשך הפסוק "ביום עשות ה' א-הים ארץ ושמים" הוא התחלת רובד שם הויה של סיפור אדם בגן עדן. בזה הוא נתלה בדברי רש"י המפרש "אלה - האמורים למעלה". אך שוב יש לשאול: מדוע המסורה חיברה את שני חלקי הפסוק, השייכים לשני רבדים שונים, לפסוק אחד?
וכאן אנו מגיעים ללב הענין, לענ"ד. גם אם מוצג בפנינו שיטה פרשנית ספרותית מרשימה ביותר, הרי ברור שאף אחד מקדמונינו לא למד בשיטה כזאת. אמנם, גם כששומעים את גדולי מלמדי התנ"ך בדורנו ואת חידושיהם (כמו לדוגמא: ניתוח בעזרת מילים מנחות), בדרך כלל לא מדובר באותו אופן בו למדו קדמונינו. אך לפחות ניתן למצוא מדרש או פרשן קדמון שהדברים נכנסים במילותיו. בשיטת הריבוד הספרותי המוצגת בספר הזה, זה משהו חדש לחלוטין. השאלה המתבקשת היא: מהם גבולות הפרשנות העומדות בפנינו כשאנו ניגשים ללמוד את המקרא? זאת ועוד, כשאנחנו נתקלים בפרשנות חדשה לפרק או לפסוק, הרי שבסופו של דבר ניתן לשאול: האם הפרשנות הקונקרטית מתאימה לנאמר או לא? אבל כשמתחילים לגזור ולהדביק (או במקרה הזה לצבוע), קשה לאמוד אם יש כאן בכלל פרשנות למקרא, או שפשוט יצרנו יצירה חדשה לחלוטין שכבר אינה חלק מהמקרא אלא משהו חדש.
אם נסכם, כתבתי בעבר שאני סבור שספר טוב הוא כזה שלא משאיר אותך אדיש ושמחייב אותך לגבש עמדה לנוכח מה שמניחים לפניך. הספר הזה בהחלט עונה לקריטריון הזה. הוא לא ישאיר את הקורא אדיש. אני מניח שיהיו קוראים שירגישו שנפתח לפניהם עולם חדש, והם יתחילו לחפש רבדים ובחינות בכל מקום, ויהיו כנראה גם קוראים אחרים שירגישו מורתעים מהשיטה המוצעת. מסיבות שונות, הגם שקראתי לאורך השנים מספר מאמרים של הרב ברויאר, אף פעם לא קראתי בצורה מסודרת את ספריו ואף פעם לא ירדתי לעומק שיטתו. כעת, עם קריאת ספרו של תלמידו, הרב ראק, אני יכול לומר שאני מבין יותר את שיטת הרב ואת שיטת התלמיד.
