שתי הערות ראשוניות על הספר "אחת דיבר", מאת: הרב יהודה ראק

שיטת הריבוד או שיטת הבחינות - פשט או דרש?

כותרת המשנה של הספר "אחת דיבר" הוא "ריבוד ספרותי בתורה". מדובר על ספר גדול מימדים, למעלה מ750 עמודים, שקראתי בינתיים כ150 עמודים מתוכם, את השער הראשון וחלקים מהשער השלישי והאחרון (השער השני, שטרם קראתי, מהווה את רובו של הספר). שיטת הריבוד או הרבדים אותו מציע המחבר בפני הקורא הוא פיתוח מסוים לשיטת הבחינות הידועה שהגה הרב מרדכי ברויאר. בשער הראשון של הספר המחבר מציע חלוקה של ספר בראשית ותחילת ספר שמות לשני רבדים/בחינות, המתחלקות פחות או יותר על פי שמות ה': שם א-לקים ושם הויה. הדברים מגיעים לעיתים למקומות שהייתי מגדיר כמרחיקי לכת, כששתי מילים מתוך פסוק ברובד אחד הן גם חלק מהרובד השני. 

בשער השלישי כתב המחבר מעין נספח קצר בו הוא דן בהגדרת המושג "פשט". ההגדרה שהוא נותן הוא יפה בפשטותו:

"סוגי ההקשר [=הכלים שנשתמש בהם לפענוח הטקסט] המשמשים בפרשנות פשט הם הקשרים טבעיים, המאפיינים כל תקשורת אנושית טבעית, כתובה או מדוברת. כל קורא או שומע כל טקסט מבין ומפרש אותו בשפה שהוא כתוב בה או נאמר בה, בתאם להנחות תקשורתיות וספרותיות רווחות, ועל פי הכרתו את המציאות. אם הוא קורא נבון, הוא לוקח בחשבון את האפשרות של פערים בין הקשר הכותב להקשרו הוא, בכל התחומים האלה, ומשתדל כפי יכולתו להבין את הטקסט על פי הקשר הכותב (ליתר דיוק: על פי הקשר שמצפה הכותב מהקורא לקרוא על פיו)." 

זהו חלק מזה ש"דיברה תורה בלשון בני אדם", על פי המחבר. כלומר, לימוד הפשט הוא הבנת הטקסט באותו אופן בו היינו משקיעים להבין טקסט שכתב אדם אחר (בהינתן הבדלי התקופות, תרבויות וכד'). 

לאור דברים אלו אני שואל את עצמי: האם החלוקה של ספר בראשית לשני רבדים הוא פשט או דרש? האם יש בידינו טקסטים אחרים שאנחנו מנתחים אותם בצורה דומה, של חלוקה לרבדים/בחינות? 

נדמה שהמחבר חש בזה, וכמי שרואה את עצמו עוסק בפשט הכתובים, הוא כתב הקדמה שניה, קצרה, לספר תחת הכותרת "הפשט וסכנותיו" בו הוא כותב בין היתר: 

"פרשן שאיננו פתוח לתכנים ולמסרים בעלי עומק מעבר לראשוני - מגביל אפריורית את סוגי המסרים שהכתוב מסוגל להעביר. בכך, הנחותיו המוקדמות של הפרשן משתלטות על הכתוב עצמו כופות אותו להתישר עם ציפיותיו הוא."

האם זה מניח את הדעת ומאפשר הסתכלות על שיטת הריבוד/בחינות כפשט? אני לא בטוח. 

ספר התולדות

ספר בראשית  מיוחד בזה שהוא "ספר התולדות". הספר מחולק ליחידות ספרותיות ע"י אחת עשרה כותרות "אלה תולדות":

  1.  בראשית פרשת בראשית פרק ב פסוק ד

(ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: 

  2.  בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק א

(א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: 

  3.  בראשית פרשת נח פרק ו פסוק ט

(ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: 

  4.  בראשית פרשת נח פרק י פסוק א

(א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל: 

  5.  בראשית פרשת נח פרק יא פסוק י

(י) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל: 

  6.  בראשית פרשת נח פרק יא פסוק כז

 (כז) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט: 

  7.  בראשית פרשת חיי שרה פרק כה פסוק יב

 (יב) וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם: 

  8.  בראשית פרשת תולדות פרק כה פסוק יט

 (יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק: 

  9.  בראשית פרשת וישלח פרק לו פסוק א

(א) וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: 

  10.  בראשית פרשת וישלח פרק לו פסוק ט

(ט) וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר: 

  11.  בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

(ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: 

בשאלת פירוש הביטוי "אלה תולדות" נחלקו כבר ראשונים. נראה התייחסות מרבני זמנינו העוסקים כל אחד בדרכו בלימוד המקרא:

הרב אלחנן סמט ב"עיונים בפרשות השבוע" (סדרה שניה, פרשת בראשית) והרב פרופ' יונתן גרוסמן, בספרו "יעקב", הולכים בדרכו של הרשב"ם ומסביר כי "אלה תולדות" הנה פתיחה לתהליך העמדת בנים ובני בנים. פעמים שהתהליך הולך בקלות רבה, ואז מיד אחרי "אלה תולדות" מופיע שהאדם העמיד צאצאים, ופעמים שהתהליך הוא ארוך ומפותל ולכן לאחר "אלה תולדות" מתחיל סיפור המסתיים כשיש צאצאים וצאצאי צאצאים. 

זאת, בניגוד לשיטת הרמב"ן, לדוגמא, הרואה במילה "תולדות" מילה נרדפת לבנים. כלומר, "אלה תולדות", הכוונה "אלה בני".

הרב יהודה ראק בספר "אחת דיבר" מציע הצעה חדשה לפרשנות של ה"תולדות" (עמ' 100):

"המטבע הקבוע 'אלה תולדות', שמשמעותו הראשונית היתה רשימת שושלת דורות כפי שהוא משמש בספר תולדות אדם, הושאל לתפקיד ספרותי כללי יותר של ציון חטיבה היסטוריוגרפית. במסגרת השאלה זו, תיחומה של כל חטיבה... הוא קבוצת דורות, החל מדור מסוים ועד דור מסוים אחר. וכנראה, הגבול המדויק נקבע באופן שחטיבת דורות מתחילה רק לאחר פטירת הנציג האחרון של חטיבת הדורות הקודמת, והחטיבה קרויה על שם נציג הדור הבא - אף על פי שהוא פעל כבר בימות נציג הדור הקודם."

ושם בהמשך הוא מבאר על פי מה נקבע מתי נפתח "אלה תולדות" חדש:

"נראה, שהתבוננות בחטיבות המוגדרות לפי פתיחות 'אלה תולדות' מראה, שחטיבה חדשה מוגדרת כאשר מתרחש שינוי של אוכלוסיות או מעבר גיאוגרפי שהוא משמעותי..."

על פי זה הוא מבאר מדוע לא מצינו "תולדות אברהם", שכן הוא כלול כבר בחטיבת "תולדות תרח" הכוללת את המעבר הגיאוגרפי לכיוון ארץ כנען. 

ביקורת ספרים: "בחזרה לחיים", מאת: שרי מנדל

הספר החדש של שרי מנדל - חזק ביותר. 

לאחרונה יצא לאור ספר קטן (בגודל כף יד וכ160 עמ') של שרי מנדל, "בחזרה לחיים - כיצד לקום, לגדול ולצמוח מתוך משבר". בנה של שרי, קובי, נרצח כשהיה בגיל 13 במהלך טיול עם חבר באזור תקוע, בפיגוע שנחשב בזמנו לשיא חדש של ברבריות (הרצח, אגב, לא פוענח עד היום). לאחר רצח בנה, הקדישו היא ובעלה את חייהם לצמיחה ולמציאת הדרך כיצד לצאת מתוך האבל ולהתחזק. 

בספר הזה היא מתארת את השלבים כיצד "לחזור לחיים". ההוצאה לאור של הספר כעת הוא לא רק משמעותי לכל המשפחות מסביבנו שחוו אבלות במהלך המלחמה הנוכחית, אלא גם עבור כולנו, כעם, שעוד נתון בטראומה מהמכה הקשה שספגנו. השלבים שמתארת שרי מנדל, אותם היא עצמה עברה באבל הפרטי שלה, הם אותם שלבים שהיא פגשה כשסייעה למשפחות אחרות לצאת מהכאוס ולחזור לחיים בצל האבדה, והם אותם שלבים שאנחנו כחברה נאלצים לעבור כדי שגם אנחנו נחזור לחיים. 

לספר צרפו הקדמה מאת איריס חיים, אמו של יותם חיים ז"ל. אצטט גם קטע קצר מתוך דבריה החזקים והמחזקים: 

"החיים הם סיפור שבו אנחנו יכולים להחליט אם אנחנו הקורבן או הגיבור. השימוש במילים מחזקות, חיוביות, מעצימות, הוציא אותי מתוך התהום השחורה. הפכתי את סיפור האסון והטרגדיה לסיפור של גבורה, הצלחה ובחירה בחיים."

בדרך כלל כשאני קורא ספר אני מסמן בפינת העמוד את העמודים הטובים במיוחד, שאני רוצה לחזור אליהם, או שאני חושב שאעשה בהם שימוש בעתיד. בספר הזה כבר בהתחלת הקריאה הבנתי שאם אתחיל לסמן את העמודים, כמעט ולא יהיה עמוד בספר שלא יהיה מסומן. כדי להביא לכם טעימה מהספר, יכלתי בקלות לפתוח רנדומלית כמעט בכל עמוד ופשוט לצלם. 

בחרתי לבסוף בעמוד המתאר הן את הנפילה, והן את הקימה מתוך אמונה:

במה יוסף טעה כשרושש את העם המצרי?

הרב זקס, בספר "אני מאמין" (פר' מקץ), מבקר את יוסף על כך שהפך את המצרים להיות עבדים למלך ובעצם חייב אותם למכור את כל רכושם למלך.

גם הרב יהודה הרצל הנקין, בספרו "מהלכים במקרא" (פר' מקץ), מבקר על כך את יוסף.


אך בואו נשאל רגע, מה הנקודה בה טעה יוסף? מה בדיוק הוא היה צריך לעשות אחרת? האם הוא היה צריך לחלק בחינם את המזון? מנקודת מבט קפיטליסטית ברור שלא. לאנשים שמקבלים דברים בחינם אין תמריץ לחסוך או לצרוך רק את הנצרך מצדם.

ואולי הטעות היא שיוסף כנראה אסף את המזון בשנות השבע בחינם, בגזרת המלך, וכשהגיע הזמן לחלק את המזון הוא גבה על זה כסף. זה נראה לא הוגן לחלוטין. אך במבט שני, גם אם יוסף היה קונה את המזון בשנות השבע ברור שהמחיר היה נמוך בהרבה מזה שבו הוא נמכר בשנות הרעב.

זאת ועוד, שאין למדינה כסף משל עצמה. אם יוסף היה קונה את המזון בשנות השבע, התקציב לכך היה צריך להגיע מאן שהוא. הפתרון הנח הוא כמובן העלאת מסים. כלומר, גם אם יוסף היה קונה, הכסף שהוא היה משלם היה מגיע מכיס אחד של המוכר וחוזר ונכנס לכיסו השני.

אז האם יש מדיניות אחרת שיוסף היה יכול לעשות כדי לא לרושש את העם המצרי?

ביקורת ספרים: "שיחה על השאלה", מאת הרב אורי ליפשיץ

בלעתי את הספר "שיחה על השאלה - סיפורה של פסיקת הלכה, מיומנו של רב קהילה" של הרב אורי ליפשיץ. מדובר בספר נפלא. 

המחבר, ששימש ברבנות בקיבוץ טירת-צבי, יכל לכתוב עוד ספר שו"ת, כזה המרכז שאלות הלכתיות שבהם הוא נתקל ואת התשובות שהוא נתן לאותן שאלות. כך עשו רבנים רבים לפניו. אך הוא בחר ללכת למקום אחר. אכן כל פרק בספר נסוב סביב שאלה הלכתית ותשובה הלכתית, אך לא זהו העיקר. העיקר בספר הזה הוא התיאור של מה שעובר בראשו של הרב. זה מתחיל מתיאור הרקע לשאלה, שזה בעצם האופן שבה השאלה הגיעה לפתחו של הרב. משם אנחנו עוברים לניתוח של הצדדים השונים בשאלה, כלומר, אילו ערכים מתנגשים במצב ההלכתי שנוצר. המסע נמשך בתיאור מה עובר במחשבתו של הרב כיצד נכון להכריע במציאות הזאת, ועוד כיצד להציג את התשובה לשואל. כדרכם של רבנים, המחבר גם מרשה לעצמו לעבור מענין לענין, כל עוד יש קישור מסוים בין הנושאים. כשמתבוננים בספר כמכלול, מקבלים ספר קריאה לכל דבר הנותנת לקורא תמונה יפה המתארת את פעילותו של הרב בקהילה, לפחות בפן של קשריו של הרב עם העולם החיצון. 

המחבר אינו נרתע מלהציג בפני הקורא גם את עיסוקיו של הרב בנושאים פחות מחמיאים, ושבדרך כלל נמצאים הרחק מאור הזרקורים. בפרק לא קל לקריאה הוא מתאר איך הוא מלווה אדם צעיר עם בעיות בשלום בית, עד שלבסוף הקשר הזוגי הסתיים. בפרקים אחרים הוא מתעסק עם נושאים של אבילות ושכול כשהוא מתחבט כיצד למצוא את הדרך ההלכתית הטובה ביותר למציאות העגומה בה הוא נתקל. 

כיוון שהספר כתוב לגמרי כספר קריאה המתאים לכל אדם, ולא כספר "למדני" המופנה לתלמידי חכמים, המחבר או העורכים החליטו לא לשים כלל הפניות, לא להערות שוליים ולא להערות בסוף הספר. כך הספר מצטט בכל פרק לא מעט מקורות הלכתיים, מבלי להביא את הפניה לשם הספר, פרק ועמוד. במקום ההפניות הצפויות, בסוף הספר המחבר מסכם את הנושאים ההלכתיים בקיצור נמרץ, ושם מפנה לכל המקורות הרלוונטיים שצוטטו בגוף הספר. זה חידוש, שבתחילה הפריע לי מאד, עם התקדמות הקריאה הבנתי יותר למה בחרו לעשות זאת, ועדיין לא לגמרי השתכנעתי. 

מתוך הספר בחרתי להביא בפניכם פיסקה אחת שהזדהתי איתה במיוחד. הפיסקה מתארת את ההתלבטות של הרב כיצד להגיב לסערה תורנית בקהילה: האם להיכנס מיד לקלחת, ולנסות לצמצם את הרחש בחש, או להמתין ולגבש עמדה ברורה ושקולה שגם יהיה לה סיכוי טוב יותר להתקבל על דעת חברי הקהילה:

תגובה לתגובת הרב מרדכי נויגרשל לדברי הרב תמיר גרנות

את הרב מרדכי נויגרשל (להלן: רמ"נ) הייתי שומע לפני כשלושים שנה. באותה תקופה הוא גם היה מגיע לדבר מדי פעם בשכונת מגוריי. הוא דבר כל כך יפה, כל כך משכנע, כל כך אינטליגנטי ורציונלי. אחרי ששמעתי אותו הייתי בטוח שאי אפשר בכלל להתווכח עם הטיעונים שלו. 

אינני זוכר מתי התפקחתי מהאשליה הזאת, אבל כשזה קרה התביישתי מאד. שמחתי לראות שבעשרים שנה האחרונות הוא צמצם את הופעותיו לתוך הקהילה החרדית. מאז פרוץ המלחמה הוא אמנם לא לא חזר להופיע בתקשורת, אבל הודות לאינטרנט הסרטונים שלו מוצאים את דרכם אלי. כשמזדמן לי לשמוע אותו, בושה עדיין נשאר הרגש המבטא באופן מדוייק את מה שאני חש. 

בשני שיעורים שנתן לפני כמה שבועות (אני בעיקר מתייחס לזה שכאן, אך הוא חזר על הדברים בראשית השיעור של השבוע שלאחר מכן גם) הוא התייחס לסרטון שהפיץ הרב תמיר גרנות ובו קרא לבני הישיבות החרדיים להתגייס להצלת ישראל מיד צר. כמקובל בציבור החרדי האופן בו מתייחס רמ"נ לרב תמיר גרנות הוא מבזה מפאת עצמו, אך כאן ברצוני להתייחס דווקא לטיעונים. משום מה יש אנשים שכנראה השתכנעו מדבריו, ולכן משתפים אותם (כולל בתגובות שלהם אלי) ולכן החלטתי שראוי להתייחס אליהם.

הדיון נסוב סביב דברי הרמב"ם הללו, שהרב תמיר גרנות הפנה אליהם כמחייבים כל אחד להתגייס למאמץ המלחמתי (רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כג):

"גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא." 

רמ"נ טוען שמזה שהרמב"ם כותב שרק ה"יכולים" צריכים לצאת, הכוונה באותם "יכולים" הם רק אלה שמוכשרים לזה. אין שום מצווה על סתם אדם ללכת ולהטיס מטוס קרב, גם בשעת פיקוח נפש, הוא הרי לא מוכשר לכך והוא אינו יודע לעשות זאת, לכן אינו בגדר "יכולים". עד כאן נדמה לי שאין חולק. 

אחר כך הוא מרחיב ואומר שאף אין מצווה ללכת ולהכשיר את עצמך, גם במקרה של חולה לפנינו, כי עד שתסתיים ההכשרה החולה כבר ימות. זה החלק הבעייתי שאליו אחזור מיד. 

את דבריו הוא מגבה בשיעור שלאחר מכן בדברים שכתב הרב משה פיינשטיין על כך שאין שום חיוב או מצוה ללמוד לימודי רפואה (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קנא):

"ואני מוסיף דאף אם מצד החששא היה זה חשש שראוי לדחות עליו איסורין נמי לא היה דוחה איסור ניתוח המת, משום דלהתלמד לרפאות אין חיוב על האדם, דלא מצינו שיהיה חיוב על כל אדם שילמוד חכמת רפואה כדי לרפאות החולים שישנם ושיהיו אף שחולים מצויים ויש לחוש להם, משום שהחיוב על האדם הוא רק להציל את חברו במה שיכול, דאם הוא כבר רופא איכא חיוב עליו לרפא את חבריו החולים ואם הוא יכול לשוט בימים מחויב לשוט בנהר ולהציל אדם שטובע בנהרא, אבל אין חיוב על האדם שילמוד איך לשוט ואיך לרפאות חולים כדי שאם יזדמן לו להציל ולרפאות יוכל להצילו ולרפאותו, ודמי זה להא שאין חיוב על האדם לעבוד ולהרויח הרבה כספים כדי שיוכל לקיים מצות צדקה ולהציל נפשות בהם, דהחיוב על האדם הוא רק על האופן כמו שהוא נמצא שיעשה מה שבכחו לעשות" 

כאמור, החלק הבעייתי בדבריו של הרמ"נ הוא הטענה שאין מצווה ללכת ולהכשיר את עצמך, גם במקרה של חולה לפנינו. תיאורטית הטענה היא נכונה, אבל כשמנסים להתאים אותה למציאות ימינו, ולנושא שבו אנחנו עוסקים, הרי שהוא פשוט לא מחזיק מים. 

ראשית, ברור ופשוט שאם מחר יגיע אדם למקום מסוים ויאמר: "יש אויב בדרך לכאן, אני ראיתי אותם ושמעתי את התוכניות שלו, והוא עתיד להגיע לכאן בעוד שבוע בדיוק ואם לא תהיו מוכנים להילחם נגדו הרי שהאויב ישמיד אתכם ואת עירכם. אבל, למזלכם, אני יכול ללמד אתכם כיצד להילחם ולהיערך לאויב. זה ידרוש אימונים והכנות בכל ימות השבוע הקרוב, כמעט ללא הפסקה", הרי שכל מי שמסוגל לעמוד פיזית באותם אימונים הוא בבחינת "יכולים" ועליו להכשיר את עצמו גם בשבת וגם על חשבון תפילות ומצוות אחרות, כדי שיוכל להילחם כנגד האויב. דומני שלא ניתן לחלוק על כך. 

אך רגע, האם זה לא מה שכתב הרב משה פיינשטיין שאין מצווה או חיוב כזה, וממילא גם יהיה אסור להתאמן ולהתכונן בשבת? איך מיישבים בין הדברים?

התשובה היא ממש פשוטה. מה שכותב הרב פיינשטיין הוא במציאות שמן הסתם יהיה מישהו אחר שימלא את התפקיד, ואם לא הרי שניתן לומר שכך גזרה ההשגחה. אדם עלה למטוס וחטף התקף לב, מן הסתם יהיה על המטוס רופא או פרמדיק שיוכל לסייע, ואם לא הרי שכך גזרה ההשגחה, אין עלי שום חיוב ללכת וללמוד איך לטפל בהתקף לב לפני שאני עולה למטוס, שמא מישהו יקבל התקף לב. אבל, במציאות שאני יודע שאין מישהו אחר, ואם אני לא אגן על הבית שלי ועל העיר שלי, אף אחד אחר לא יבוא, ואני יודע שהאויב בדרך (החולה לפנינו), הרי ברור שזה חיוב גמור שעבורו גם מחללים שבת. אלו דברים כה פשוטים שבאמת, שקשה להאמין שיש מי שיחלוק על כך. 

אם כן, היכן המחלוקת? המחלוקת היא מציאותית: האם אנחנו במצב שבו בעוד כמה חודשים, כשתסתיים ההכשרה של מי שמתגייס כעת, עדיין יהיה אויב שיאיים על הקיום שלנו? אם התשובה היא כן, הרי שכבר ראינו שאין חולק על כך שההכשרה היא מצווה שמי שמתחמק ממנה הרי הוא חוטא. רמ"נ טוען שהתשובה היא לא (לחילופין, יתכן והוא סבור שיהיה מישהו אחר שיעשה את העבודה). זו המחלוקת. 

צריך לומר, שהמציאות היא שרבים מאלו שהתגייסו בגיוסי נוב' ומרץ בשנה האחרונה כבר מילאו תפקידי לחימה בשדה הקרב. תלמידי ישיבות הסדר שגויסו אחרי פסח תשפ"ד לשריון, היו בין אלה שנכנסו ללבנון בערב ראש השנה תשפ"ה (עם הכשרה של פחות מחצי שנה!). לכן, זה קצת מגוחך שרמ"נ בא אחרי שנה שיש כאן מלחמה וטוען שהרמב"ם הזה הוא לא רלוונטי, כי בני הישיבות לא מוכשרים ללחימה. אבל נניח והוא לא התפנה לעיין בנושא עד הסרטון של הרב תמיר גרנות, וכעת הוא טוען שעל אף שהדברים היו נכונים ללפני שנה, הרי שעתה הוא סבור שהם כבר לא רלוונטים, כי הנה המלחמה כמעט מסתיימת ולצה"ל כבר יש מספיק חיילים. 

האם התפיסה של רמ"נ זה תיאור נכון של המציאות? להבנתי, לא. אך גם אם הוא יחלוק על ההבנה שלי את המציאות, הוא אמור להסכים שמי שאמור לקבוע אם זה תיאור נכון של המציאות אלו אנשי הצבא ובטחון שיודעים מהם צורכי הצבא לשנים הקרובות, ומהם האיומים הצפויים, ולא רמ"נ עפ"י סיפורים ששמע ממאן דהוא לפני שלושה וארבעה עשורים.

אגב, הדברים נכונים גם בנוגע ללימודי רפואה. אם מערכת הבריאות הייתה זועקת שחסרים מועמדים ללימודי רפואה באופן שמסכן את תפקוד מערכת הבריאות, ברור שהיתה מצווה להתגייס לענין וללכת ללימודי רפואה, ומי שהיה מעדיף להשתמט בתואנה שאין חולה לפנינו, ושאין מצווה להכשיר את עצמך, היה עובר על "לא תעמוד על דם רעך". ואם המצב באמת היה כה קשה, שלא ניתן כלל לדיחוי, הלימודים וההכשרה היו יכולים להתקיים גם תוך חילול שבת וביטול מצוות אחרות. כאמור, אינני חושב שיש מי שחולק על כך, ובודאי שזו לא כוונת הרב משה פיינשטיין הנ"ל. 

כאמור, ההתייחסות של רמ"נ לרב גרנות ולדבריו נעשית בצורה מבזה כמיטב המסורת החרדית ונפתחת בהתקפה אד הומינם. צריך לומר: הפוסל במומו פוסל. אם הרב גרנות, לטענת רמ"נ, לא מסוגל להתייחס עניינית לנושא בגלל המטען הרגשי של נפילת בנו וכד', מה הסיכוי שמי שעשה קריירה מהסברת ה"השקפה" החרדית יוכל להתעלות ולהתבונן על הנושא בצורה ישרה?

וצריך לומר, בעיקר בדבר הזה נופל רמ"נ. הוא מתייחס ל"בני הישיבות" כגוש אחד, מבלי לחלק בין אלו שלומדים ואלו שמתבטלים (שלגביהם גם כל פלפולי הסרק בנוגע לאי גיוס לומדי תורה לא מתקרבים להסביר איך הם לא מתגייסים), כאילו שהחברה החרדית לא השתנתה כלל בשלושים שנה האחרונות. הוא מתייחס לסוגיא כאילו מה שקורה בארץ דומה באיזה שהוא צורה למשהו שקרה בחמישים השנים האחרונות, ואנחנו פשוט יכולים להמשיך להפטיר כדאשתקד. והוא מתייחס לצה"ל כאילו שתנאי השירות לא השתנו בכלל בעשרות השנים האחרונות. כדאי לרמ"נ קצת להתעדכן, או לציבור החרדי למצוא מסבירן חדש שמוכן להתכתב עם המציאות הנוכחית.

(אגב, במהלך השיעור הראשון מביא רמ"נ מעשה שהוא לכאורה מעשה לסתור: שהרב שך אמר לבעלי תשובה שאם קוראים להם לאימונים ביחידות המילואים שלהם, אזי שילכו לאימונים, כי "כשיתצטרכו אותך יקראו לך ואתה לא תהיה מאומן". משום מה, לזה קורא רמ"נ אלה ש"יכולים". הגם שלדבריו אם הם לא יתאמנו, אז הם יהיו בבחינת "לא יכולים", ויהיו פטורים מלהיענות לקריאה להתייצב (ועוד יותר, אולי יהיה אף אסור להם להתייצב, כי הם לא מוכשרים, ולכן "לא יכולים", ולכן אסורים לחלל שבת בלחימתם). אינני יודע כיצד רמ"נ רואה במעשה הזה ראייה לדבריו. נשגב ממני.)

מחשבה לפרשת תולדות ומחר חודש

 

דברים אלו של הרב סולובייצ'יק מוכרים לי מזה זמן. אך רק עתה קלטתי שזה מהות ההפטרה שקוראים: שדוד צריך להיעלם לזמן מה כדי שהוא יוכל לשוב ולהתחדש כמלך.

והשנה זה גם מתאים לסופה של פרשתנו: יעקב נשלח לברוח לחרן, בטרם יחזור להגשים את ברכות אביו.

עוד נקודת מבט בעניין אחר מהרב יהודה הרצל בנקים בספרו מהלכים במקרא:

ביקורת ספרים: "מסורת הגיור" שער ראשון מאת: הרב אליעזר מלמד

הספר "מסורת הגיור" מחולק לשני שערים. השער הראשון (330 עמ') של הספר מציג תמונה הלכתית של התנאים הנצרכים לגיור אותו פורס הרב מלמד. בשער השני (כ550 עמ') מובאים תשובות רבני הדורות האחרונים כשהם מחולקים על פי הארצות בהם הם כיהנו ואודות מצבם כתבו בתשובותיהם כשנלווה לזה הסבר אודות המצב הדתי ששרר באותן קהילות. בימים האחרונים סיימתי לקרוא את את השער הראשון, אודותיו אני כותב כאן. 

כאמור, השער הראשון מציג את הדיון ההלכתי של הגיור: מי יכול להתגייר, באלו תנאים, וכיצד מגיירים? בניגוד לספרי פניני-הלכה המוכרים של הרב מלמד, בספר הזה אין הכרעה הלכתית חדה ונימוק מדוע זו ההכרעה להלכה. במקום זה, המחבר למעשה מציג שתי גישות הלכתיות: המחמירים והמקילים (כשכל אחת מהגישות גם מתחלקת בחלוקות פנימיות, שהן לא מענייננו כאן). לאורך הספר ניכר שהמחבר מזדהה עם גישת המקילים, הגם שלא זכור לי שהוא כותב כך בפירוש, והוא מאריך לבסס את היות הגישה המקילה דרך שפסעו בה רבים בדורות הקודמים ושלא נכון לבטלה ולטעון שיש רק גישה אחת, זו המחמירה.

הספר מנסה לשרש דעה רווחת שלכתחילה על המתגייר לקבל על עצמו התחייבות לשמור את כל המצוות, מה שקיום נקרא "להיות דתי/חרדי", ואם לא עשה כך הרי שיש פגם בגיור. אמנם, יתכנו מקרים של שעת הדחק או דיעבד, אך לכתחילה ברור מה צריך להיות. על פי המהלך המוצג בספר, הרי שאין הסכמה על כך כלל ולפחות בדורות האחרונים ניתן לראות בבירור כי יש שתי גישות בהבנת ובפסיקת ההלכה. אמנם, ישנה הסכמה בין שתי הגישות ההלכתיות שיש צורך בקבלת מצוות בתהליך הגיור, אלא שיש מחלוקת מה כוללת אותה קבלת מצוות ומה הגדרתה של "קבלת מצוות". הגישה המחמירה דוגלת בכך שעל המתגייר להתחייב לקיים את כל מצוות התורה. הגישה המקילה מסבירה שהתביעה מהמתגייר הוא לקבל את העובדה שלעם ישראל ניתנה התורה והקב"ה מצווה על עם ישראל לשמור את התורה. 

טענת המחמירים בדור האחרון היתה שבדורות הקודמים הקהילות היהודיות היו קהילות שומרי מצוות, ולכן ברירת המחדל של מי שהתגייר היה להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית, ומן הסתם לשמור מצוות. על פי הבנה זו, יש יתרון לגיורים שהיו נערכים בכל מיני קהילות נידחות בגולה לפני מאה או מאה וחמישים שנה, מאשר כאן ועכשיו בארץ ישראל שרוב היהודים אינם "דתיים" או שומרי תורה ומצוות. 

הרב מלמד מפריך את הטענה הזאת, באופן משכנע ביותר. לדבריו, עד לתחילת האמנציפציה הקהילות היהודיות, לפחות באירופה, לא היו מורשות לגייר בכלל, ובודאי שלא היו תופעות בהן היו נישואי תערובת שבהן ביקשו בעלים/הורים לגייר את בת הזוג הנוכרית. תופעות אלו התחילו רק אחרי שהקהילות נפתחו, ותהליך החילון החל. נישואי התערובת התרחשו בעיקר במשפחות שכבר כמה דורות התרחקו מהקהילה ומהדת, והרצון לגיור היה רק על מנת למנוע הבדלים בין האב לאשה ולילדים, או כדי להרגיע את רוגז ההורים היהודים. 

לנוכח מציאות היסטורית זו, צריך ללמוד ולהבין את התשובות ההלכתיות שנכתבו בנושא גיור. אם מדובר, לדוגמא, בקהילה שמספר שומרי השבת בה היו ספורים מאד, והשואל בעצמו לא ראה שום בעיה להתחתן עם נוכריה, וכל רצונו לגיירה הוא רק להשקיט את המצפון ואת טענות ההורים, הרי שקשה להאמין שמישהו העלה בדעתו שהאשה המתגיירת תתחיל לשמור מצוות יותר מבעלה, מהוריו, ומרוב הקהילה. הרבנים המשיבים הכירו מן הסתם את המציאות וכנגד מציאות זו כיוונו את דבריהם. לנוכח הבנה זו, ברור שיש יתרון גדול לגיורים הנערכים בימינו בארץ ישראל, על פני גיורים שנערכים כיום או בעבר בחו"ל. גר או גיורת במדינת ישראל, רוב הסיכויים שהם יתחתנו עם יהודים ויהיו בעלי זהות יהודית חזקה, וכמעט ואין סיכוי שיחליטו לנתוש את הדת החדשה לטובת דת אחרת. 

שתי התובנות הללו: שיש שתי גישות ברורות בפסיקה, ושהמציאות ההלכתית בדורות האחרונים בתפוצות ישראל גרועה מהמציאות של היום, היא שמובילה את הקורא אל המסקנה איזה מהגישות היא הנכונה והמתאימה למציאות ימינו. 

כדאי להאיר גם פיסקה נוספת של המחבר, שגם הוא קשור בשאלה איזה גישה להעדיף:

פעמים רבות יש קשר בין עמדותיו התורניות והחינוכיות של הרב ביחס לשאלות הכלליות של העת החדשה, לעמדתו ביחס לקבלת הגרים בתקופה זו. שכן רוב הרבנים שגישתם לציונות ולמדע היתה חיובית - נטו להסתכלות רחבה, כללית וחיובית יותר על המציאות, ונטו להקל לגייר מתוך רצון למנוע את טמיעתם של יהודים רבים בחברה הנוכרית. מנגד, רבנים שגישתם למדע ולציונות עוינת, פחות נטו לשקלל שיקולים אלו, והתמקדו יותר בשאלה הפרטית האם ניתן לגייר את הנוכרי או הנוכרייה שלפנינו, שחיים עם בן זוג יהודי.