"הריעו לפני המלך ה'"

פורסם בגליון האוצר, תשרי תשפ"א

 

דרשה לראש השנה - השופר כמגהפון

ישנה הלכה שהרמ"א מביא בסי' תקפו "דיני שופר של ר"ה" ש"אם תקע במקום הרחב פסול". המחבר גם כן מביא את ההלכה הזו, אך הוא העדיף לשים אותה בסי' תקצ "סדר הראוי לתקיעת שופר": "אם תקע בצד הרחב של השופר לא יצא". לכאורה, יש כאן מחלוקת האם שופר הפוך זה פסול ב"חפצא" של השופר, או ב"גברא" – בתוקע.

השופר - תוקעים בחלק הצר והקול יוצא דרך החלק הרחב - השופר מגביר את קולנו. (ר' צדוק, רסיסי לילה, מו):

על ידי הרעדת חלקי האויר בחלל השופר הוא נשמע קול גבוה לחוץ דרך צידו הרחב כנודע לטבעים. והוא כלי אמצעי בין המשמיע לשומע שיוכל השומע לקבל בהתפשטות רחב מה שהמשמיע משמיע מן המיצר. וזה שכתוב (ישעיה נח, א) כשופר הרם קולך... וזהו שופרות דמתן תורה שהשם יתברך השמיענו את קולו מן השמים והיה קול השופר הולך וחזק מאוד היינו כח התפשטותו ... וכל אחד מישראל יש לו השגה אחרת בדברי תורה שקולו יתברך בדברי תורה הוא בקול שופר גדול שקול נמוך שלו נתרחב לשומעים בהרחבה גדולה לאין שיעור:

מזה נוכל להסיק שאחת הסיבות לתקיעת שופר זה להדגים לנו שקולנו ביום זה נשמע באופן "מוגבר" במרומים. כשם שקול השופר נשמע באופן מהדהד, על אף שאף אחד מאתנו איננו שומע את קולו של התוקע בצד הצר של השופר, אלא רק בצד הרחב של השופר. כך קולנו החרישי בתפילותינו נשמע במרומים.

אחרי שאנחנו מבינים זאת, אנו צריכים לשאול את עצמנו - האם אנחנו מנצלים זאת? האם אנחנו יודעים על מה אנו מתפללים כעת?

דרשה לראש השנה - אילו של יצחק

כידוע הסיבה שבו תוקעים בשופר של איל זה כדי להזכיר את אילו של יצחק.

אך איל זה מה טיבו? מה הצורך באיל הזה בסיפור העקידה? מה היה רע לסיים את סיפור העקידה בכך שהמלאך אומר לאברהם "אל תשלח ידך", מדוע יש צורך במציאת האיל והקרבתו "תחת יצחק בנו"?

הרב קוק, בפירושו לפרשת העקידה ב"עולת ראיה" מתייחס לשאלה זו וכותב כך:
חש בקדושת נשמתו שצריך הוא לחפש איזה נושא, שיהיה בתור כלי להכיל בתוכו את האור הגדול, אשר הוא חש במלא נפשו הרוממה, הספוגה אושר חיים אלהיים, ומלוי רצון וכוסף עליון, להתעלות את מרומי הדבקות האלהית הטהורה, והעיף עיניו בכל מלא חוג ראותו, לפגוש איזה נושא הראוי לקשר קודש זה. וישא אברהם את עיניו

במילים אחרות, מסביר הרב קוק, עד למציאת האיל היו שתי אפשרויות להסביר את מעשיו של אברהם: שהוא עשה את כל מעשיו כאדם הנתון תחת איום אקדח (הקב"ה ציווה אז אני עושה), או שהוא עשה את הדברים בלב שלם ומתוך שהוא "נכנס" לעניין (הקב"ה ציווה אז זה הדבר הנכון לעשות). רק כאשר אברהם רואה את האיל ומעלה אותו לעולה "תחת בנו" אנחנו יכולים להבין שאברהם באמת רצה להקריב את בנו, מכיוון שהקב"ה ציווה אותו, וברגע שהוא מצא כלי אחר להקריב במקום בנו הוא מילא את רצונו הפנימי ע"י הקרבת האיל.

השופר מזכיר את אילו של יצחק - גם הוא כלי. קול השופר הוא כלי המבטא את התפילה העמוקה ביותר של האדם, התפילה שאין לה אפילו מילים.
האדם צריך להתייצב בראש השנה לפני מלכו של עולם ולענות על השאלה: האם אתה משתמש בכלי הזה? האם יש לך רצון וכוסף להתעלות? אם יש לך, תוכל להעזר בכלי של השופר לעשות זאת. הקב"ה נתן לך את הכלי, את אילו של יצחק, בא נראה מה תעשה אתו.

שנה טובה לכל קוראי הבלוג

שיתקבלו כל תפילותיכם ברצון

שביבים (ראש-השנה) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

סעודת ליל שבת בחינת "מזוני"
במוצש"ק פ'' כי תבוא תשס"ט, בסעודת "מלווה מלכה" אמר האדמו"ר מפוריסוב, רבי עקיבא רבינוביץ' שליט"א:
"עה"פ "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" איתא במדרש (וכן במסכת תענית): שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא, ומבאר ה'שפת אמת' (תרמ"ז) שהם ג' המפתחות של בני חיי ומזוני, שהם למעלה מהנהגת הטבע. לכן, לא בזכותא תליא מילתא, וזה מיוחד רק לבני ישראל. ועל זה כתיב: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". ומזה יש התגלות בכל שבת, כדכתיב, "ביום השבת יפתח" (יחזקאל). כי ביום חול, ההנהגה על ידי מלאך, ובשבת קודש, כביכול, בידו של הקדוש ברוך הוא בעצמו. ולכן שלוש הסעודות מיוחדות לאלו השלושה: בני חיי ומזוני. בליל שבת קודש זו בחינת מזוני, ויום השבת בחינת חיי, וסעודה שלישית בחינת בני, ולכן ראוי לאכול בסעודת ליל שבת מכל המאכלים, לפי שמהם באה הברכה למזונות, הברכה לששת ימי המעשה, שהיא בחינת מזוני, ומיניה מתברכין ימי המעשה." ועל אחת כמה וכמה כך בסעודות השבת של ראש השנה הפותחות את השנה כולה.

ומה עם אמנו רחל?!
"ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך. ויקרא מלאך אלוקים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר כי תבכי" [מתוך קריאת התורה בראש השנה]
שנה אחת, בראש השנה לפני התקיעות, פתח האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, בעל "שפע חיים" מצאנז-קלויזנבורג זצוק"ל, בדברים וכה אמר:
היה בכוונתי לומר עתה פלפול בהלכה, כנהוג אצלנו מקדמת דנא, אולם כאשר קראתי מקודם בספר התורה את פרשת היום, עצור במילין לא אוכל!
והוא נשא את עיניו השמימה והרעים בקול: ריבונו של עולם, כאשר הגר שיפחת שרה הייתה במצוקה, שלחת אליה חיש מהר שני מלאכים, שירגיעו את רוחה, ואילו אמנו רחל, שכבר אלפי שנים זועקת ובוכה תמרורים על בניה הכבושים בגולה, ועדיין לא פדית אותם! היתכן?!

שרוי בעולמות אחרים
ב"מועדי הראי"ה" מספר הרב משה צבי נריה זצ"ל על תפילת ראש השנה של מרא דישראל, הרב קוק זצ"ל:
ביום הראשון של ראש השנה היה הרב מתפלל בבית מדרשו, עם המתפללים הקבועים, ואילו ביום השני היה בא להתפלל במניין של הישיבה בבנין ישיבת "עץ החיים" בשכונת מחנה יהודה.
בעל השחרית בישיבה היה הרב שבתי שמואלי שליט"א, מראשוני הישיבה, ובעל המוסף היה הרב רבי אריה לוין ז"ל, גומל החסד הירושלמי המופלא.
רבי אריה שכל תפילתו הייתה ברגש רב, היו לו גם כמה מנגינות מיוחדות (כגון מנגינת תפילת "היה עם פיפיות", שתמיד צפינו לה בגלל טוב טעמה וחין נעימתה), ובאחת השיחות סיפר, שנוסח תפילתו בצרוף מנגינותיה, מסורת היא בידו מבעל-התפלה שעבר לפני התיבה בישיבת וולוז'ין . בבית מדרשו היה הרב נאלץ לקצר מפני טורח הציבור, לא כן בישיבה שמעיקרם נקבעו בזה זמני-תפלה ארוכים יותר. כאן היה הרב מאריך בתפילתו, בכוונותיו. ללא הגבהת קול וללא התרגשות חיצוניים, היה עומד ומתפלל כשאותו השקט האצילי והשלוה הפנימית המאפיינים אותו תמיד, מלווים אותו גם עכשיו, אלא שפניו מרוכזים יותר ומבטו עמוק יותר, ולא פעם הרגשנו שאעפ"י שהוא עומד אתנו, הרי אליבא דאמת שרוי הוא בעולמות אחרים, הרבה יותר גבוהים, כי רק גופו מצוי בינינו ואילו נשמתו מרחפת במרומים.

הסיבה לתקיעת שופר
הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, בעל "חזון יחזקאל", נהג לומר:
למרות כל הדרשות שנאמרו מזה מאות בשנים על תקיעת שופר, עדיין איננו יודעים מהו הטעם הנכון למצווה זו.
זו כוונת הפסוק: "תקעו בחודש שופר... כי חק לישראל הוא", כלומר: לגבי ישראל הרי זה חוק, כמו פרה אדומה, שאיננו יודעים את טעמה. אבל "משפט לאלוקי יעקב" – אצל הקב"ה זה בגדר משפט, שיש לו טעם, ורק מאיתנו נעלם טעמה האמיתי של תקיעת שופר!

אכילת "סימנים" לשם מה?
ה"שפת אמת" (תרל"ב) כתב טעם אודות הצורך להדר אחר אכילת "סימנים" בליל ראש השנה. וביאר, שזה משום שבראש השנה אין מבקשים על ענייני העולם הזה (כפי שמבואר בזוהר הקדוש ובתיקונים), אלא רק מבקשים "תן פחדך" "ותמלוך" וכו', ומאחר ואין אנו מבקשים במפורש על ענייני העולם הזה, על כן אנו מרמזים עליהם, כי באופן שכזה של סימן ורמז בלבד, אנו רשאין לבקש, כי כך רצונו יתברך ולשם כך נבראו רמזים אלו.

מנהגו של רבי פייוויש מקראקא
כאשר יש ברית מילה בראש השנה, פסק ה"שולחן ערוך"(אורח חיים, סימן תקפד) שמלין בין קריאת התורה לתקיעת שופר.
ועל כך כותב הט"ז: "שמעתי שהגאון מהר"ר פייוויש מקראקא ז"ל היה מל בראש השנה, ולא קינח פיו אחר המילה, אלא בפה המלוכלך בדם מילה תקע בשופר, ועירב מצות מילה בשופר".
אולם ה"שערי תשובה" הקשה על כך, שהרי הלכה מפורשת היא (יורה דעה, רסה סעיף א'), שהמוהל צריך לרחוץ את ידיו ופיו כדי שיברך בנקיות, הרי שאסור לברך בפה המלוכלך בדם?
ותירץ הגאון רבי משולם רובינשטיין, בעל "דרשת מבי"ט", שאולי יש לומר, שרבי פייוויש מקראקא לא בירך בעצמו, אלא רק תקע ואדם אחר בירך, ויכול לעשות כך לכתחילה (כמבואר בסימן תקפ"ט, ב"מגן אברהם" ס"ק א'), ואם כך לא קשה כלל.

התקיעה פותחת את כל השערים
בשמו של האדמו"ר בעל "בית ישראל" מגור אומרים: סגולת השופר נרמזת במילות התפילה "בחכמה פותח שערים". שהרי אמרו חז"ל (שבת קיז:), שתקיעת שופר "חכמה היא ולא מלאכה", ואם כן, ב"חכמה", כלומר: על ידי התקיעה, "פותח שערים" – נפתחים כל השערים והתפילות עולות למעלה לפני כסא כבודו!

עלובי החיים שעליהם עומד העולם!
מורגל היה בפיו של הגאון רבי עטייה, ראש ישיבת "פורת יוסף", לומר:
לפעמים, כאשר אנו רואים אנשים דלים ומסכנים, שמזלם לא שפר עליהם והרי הם סובלים כל חייהם צער וייסורים, אנו חושבים לעצמנו: איזו תועלת יש לעולם מאנשים אלו?
אולם על שכמותם כוונת הפסוק [הפטרת יום א' דראש השנה]: "כי לה' מצוקי ארץ" - אלו האנשים שכל חייהם מרה ומצוקה, "וישת עליהם תבל" – העולם מושתת ועומד עליהם ובזכותם!
הוסיף על כך הרה"ג ר' שבתי דב רוזנטל שליט"א:
לפי זה, מה נמלצו מדבש אמרי נועם בפיוט לקדושה במוסף יום ב' של ראש השנה:
"רחם מצוקים אשר עליהם שמת הדום וכסא, ואז יתרעם הגלגל ויתרעש הכסא..."

חובתם הייחודית של שרידי החרב
"כה אמר ה' מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלך להרגיעו ישראל" (מתוך הפטרה ליום ב' דראש השנה)
"עם שרידי חרב", כלומר – ביאר הגאון רבי מרדכי אילן, אב"ד תל אביב – כל אחד משרידי החרב ושארית הפליטה, צריך לראות את עצמו כעם שלם. הוא אינו פרט מהכלל כולו, אלא מוטלת עליו אחריות העם כולו, כי עליו למלא את החלל, להשלים את החסר ולבנות את הכלל מחדש!
בדומה לכך פירש המלבי"ם את הפסוקים (תהלים פז, ה-ו): "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון, ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה", וכך ביאורו: איש פרטי הנולד בציון, יספור אותו ה' "בכתוב עמים" – כאילו הוא עם שלם בפני עצמו, שאינם נחשבים ליחידים, אלא רק לעמים שלמים!
ואף בדורנו, בתקופת הבנין שאחר החורבן הגדול, מחובתו של כל יחיד לשאת באחריות הכלל, ולראות את עצמו כאילו הוא עם שלם, עם שרידי חרב! [מתוך המאסף "כמוצא שלל רב"/ ימים נוראים להרב אברהם ישראל רוזנטל]

א ל ו ל

הטור (או"ח סי' תקפא) מביא את דברי אביו, הרא"ש:
תניא בפרקי ר"א: בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג, והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה וגו'. לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה, וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך

מפרשי הטור מסבירים את דבריו שכיוון שיש עניין לתקוע בראש חדש אלול, מכיוון שמשה רבינו עלה בו להר סיני, ומכיוון שיש עניין לתקוע סמוך לראש השנה, על מנת לערבב את השטן, אז כבר התקינו שיתקעו בשופר בכל חודש אלול על מנת לא ליצור מצב של התחלה, הפסקה ושוב התחלה.
עם זאת, הבית-יוסף שואל על הטור: מדוע הוא נצרך לטעם של "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"? על זה עונה הבית יוסף שני תירוצים:
א. ויש לומר משום דאיכא למידחי דאף על פי שעל ידי שופר נמנעו ישראל במדבר מלחטוא אינו מפני שהשופר מיוחד לכך דהוא הדין אם היו מעבירין כרוז היו נמנעים על ידו מלחטוא לכך הביא מאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דמשמע שקול השופר גורם להחריד האדם מפחד יי' ומהדר גאונו:
ב. ועוד יש לומר דמשופר המדבר לא למדנו אלא שעל ידו נמנעו מלחטוא אבל עדיין אנו צריכין ללמוד שעל ידי קול שופר אדם מתעורר לשוב בתשובה ולכך הביא פסוק דאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו:

כלומר, אנו לומדים שני דברים מדברי הטור: השופר מעורר לתשובה והוא לא מסתפק רק במניעת החטא (ומכאן כמובן רואים שמניעה מלחטוא איננה בהכרח חזרה בתשובה), וגם שהשופר מעורר לתשובה יותר מדברי מוסר או כרוז.

הב"ח שואל על דברי הטור, אם משה רבינו היה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה, איך זה מסתדר שמשה רבינו עלה בר"ח אלול וירד ביום הכיפורים - זה יוצא סך הכל רק 38 ימים (29 של אלול ועוד עשר של תשרי ולכאורה לא מכלילים בחשבון את לילו של הראשון ויומו של האחרון). הב"ח מציע שתי אפשרויות כיצד יצא שמשה עלה בר"ח אלול עד יום הכיפורים וגם היה בהר ארבעים יום:
א. משה עלה בל' באב ואלול של אותה שנה היתה מלאה (30 יום), ולכן זה יוצא 40 יום.
ב. משה עלה בליל ל' באב וירד לקראת מוצאי יום הכיפורים, וזה יוצא 40.

עפ"י דברי הב"ח יוצא שמשה עלה להר סיני בל' באב ולכאורה היה צריך להתחיל לתקוע בשופר בל' באב, ואכן יש מהאחרונים שכתבו שאת תקיעת השופר מתחילים בא' דר"ח אלול, ל' אב. עם זאת, אחרונים רבים חולקים וסוברים שמתחילים לתקוע רק בא' באלול וזה המנהג הרווח בקרב קהילות אשכנז.

קהילות הספרדים לרוב לא תוקעים בשופר כלל בר"ח אלול אלא רק בימים בהם אומרים סליחות. את הסליחות לא אומרים בראש חודש ומתחילים בהם רק ב-ב' באלול ואז גם מתחילים לתקוע. המנהג הרווח בקרב הספרדים שממשיכים לתקוע כל זמן שאומרים סליחות, כולל בעשרת ימי תשובה (חוץ מערב ר"ה, כמובן), ויש מהספרדים שתוקעים גם בהושענא רבה.