ביטול התמיד

כידוע המשנה בסוף מסכת תענית מונה את הדברים שארעו בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב:

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר. ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

אחד הדברים שארעו בשבעה עשר בתמוז הוא ביטול התמיד - אך מתי ארע דבר זה? באיזה תקופה?

התלמוד הבבלי מנסה להביא מקורות לארועים השונים שארעו בימים אלו, אך על ביטול התמיד כותב רק: "גמרא". כלומר, מסורת בידינו שזה מה שארע בי"ז בתמוז.

התלמוד הירושלמי מביא שמקרה זה ארע בתקופת המצור הרומאי (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה):

ואמר רבי לוי אף בימי מלכות הרשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והחלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל ארבעים פרסה באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית

דבר דומה מופיע במלחמות היהודים של יוספוס פלביוס (קישור):

טיטוס צוה על אנשי-הצבא אשר עמו להרוס את יסודות הבירה ולפתוח מבוא רחב ונוח לכל חילו. והוא שלח לקרא ליוסף, כי שמע אשר ביום ההוא, הוא יום שבעה-עשר לחדש פנמוס (תמוז) שבת קרבן-הא-להים, הנקרא בשםקרבן-התמיד, מחוסר אנשים הראוים להקריבו כהלכה, והעם התעצב על זה מאד.

עם זאת, הרמב"ם כותב שזה ארע בבית ראשון (הלכות תעניות פרק ה הלכה ב):

ושבעה עשר בתמוז וחמשה דברים אירעו בו: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלם בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה, והעמיד צלם בהיכל.

מה המקור לדברי הרמב"ם הללו? מניין הסיק שמדובר בבית ראשון?

הרב צבי יניר מציע חידוש (קישור). לדבריו יש תקבולת בין הארועים השונים שארעו בי"ז בתמוז ובט' באב.

לדבריו ישנה סימטריה בתקופות:

שורה ראשונה-נשתברו הלוחות לעומת חטא המרגלים - שני הארועים היו במהלך 40 השנים אחר יציאת מצרים.
שורה שניה- אם יש סימטריה אז בטל התמיד הוא מקביל לחורבן בית ראשון, ומשמע שמדובר על ביטול התמיד בבית ראשון.
והובקעה העיר מקביל לחרב הבית שניה, ומשמע שהבקעת העיר בבית שני הייתה בי"ז תמוז, וזה אכן מסתבר לאור הפסוקים לעיל, שבבית ראשון הובקעה העיר בט' בתמוז.
אם הסימטריה ממשיכה אז נלכדה ביתר מקביל לשר אפוסטמוס ושניהם ארעו במרד בר כוכבא, והוא הדין לנחרשה העיר שכנראה מדובר על ירושלים אחרי מרד בר כוכבא וזה מקביל להעמדת הצלם אחרי המרד (איליה קפיטולינה)

בדרך זו, הוא רוצה להסביר שהרמב"ם הסיק שביטול התמיד ארע בבית ראשון כהקבלה ל"חרב הבית בראשונה".

אחד ממפרשי הרמב"ם, כתר המלך, מפנה לגמרא בערכין (דף יא עמוד ב):

ת"ש, רבי יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב; אמרו: כשחרב הבית בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והיו כהנים ולוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה, ומה שירה אמרו? +תהלים צד+ וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם, ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו עד שבאו אויבים וכבשום, וכן בשניה; האי שירה מאי עבידתיה? אילימא דעולת חובה, מי הואי? בי"ז בתמוז בטל התמיד

הגמרא מספרת אודות חורבן בית ראשון, ומסיימת "וכן בשניה" - וכך היה גם בחורבן בית שני. לאחר מכן הגמרא שואלת על מה שרו הלויים, אם היה זה על קרבן התמיד - הרי כבר בטל התמיד? משמע, שבבית ראשון (ואולי צ"ל גם בבית ראשון) בטל התמיד בי"ז בתמוז. 

לעוד מחשבות על ימי בין המצרים, אני ממליץ על השיעור הקצר הבא:

לימוד בעמידה ובישיבה

מבחינתי אין משמח יותר מאשר לראות משהו שחשבת עליו בספר של אחד המחברים הנערצים עליך. כנראה שגם אעשה שימוש בדברים אלו באחד השיעורים בליל שבועות (אז אם אתם מתכננים להגיע לשיעור באנגלית, תדלגו לפוסט הבא). 

הגמרא במגילה (דף כא עמוד א) מביאה את הדברים הבאים בהקשר של עמידה בזמן קריאת מגילה וקריאה בתורה:

אמר רבי אבהו: דאמר קרא (דברים ה') ואתה פה עמד עמדי, ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקדוש ברוך הוא בעמידה. ואמר רבי אבהו: מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע - שנאמר ואתה פה עמד עמדי. תנו רבנן: מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב. והיינו דתנן: משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה. 

למעשה יש כאן בגמרא שני חלקים, שכשקוראים את הגמרא בצורה רציפה קל לחשוב שמדובר בהמשך אחד:
- דברי רבי אבהו הלומד מהפסוק "ואתה פה עמד עמדי".
- דברי הברייתא על שינוי צורת הלימוד לפני ואחרי מיתתו של רבן גמליאל.

החלוקה הזאת כנראה עמדה בבסיס דבריו של הרמב"ם בעניין הזה (הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה ב):

כיצד מלמדים, הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה כדי שיהו כלם רואים הרב ושומעים דבריו, ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות, ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים. 

דברי הרמב"ם כמובן קשים ביותר. מהגמרא עולה שהרב צריך לעמוד כמו התלמיד שהרי כתוב "ואתה פה עמוד עמדי", מהיכן הסיק הרמב"ם שהרב ישב והתלמידים עמדו?

מפרשי הרמב"ם השונים דנים בשאלה זו. אני בנתיים מעדיף להשאיר אותה בצד, ולהתמקד בעניין אחר.

הברייתא בגמרא מדברת אודות השינויים שהתרחשו לפני ואחרי מיתת רבן גמליאל. מיהו אותו רבן גמליאל?
הב"ח במקום מגיה ומוסיף את המילה "הזקן" - רבן גמליאל הזקן. רבן גמליאל הזקן נהג נשיאותו ונפטר עוד בזמן הבית, בניגוד לנכדו רבן גמליאל דיבנה שחי בזמן החרבן והיה הנשיא ביבנה. הב"ח כנראה מסתמך על גירסתו במשנה בסוטה המצוטטת בגמרא שלנו: משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד תורה.

לא ידוע לנו הרבה על רבן גמליאל הזקן, וקשה מאד לשער מה גרם ל"ביטול כבוד התורה" דוקא במיתתו.

אך אם היה מדובר ברבן גמליאל דיבנה פתאום הכל מתחבר. במהלך תקופתו של רבן גמליאל כנשיא, הגמרא בברכות מספרת כי ניסו להדיחו ו"בו ביום" הוסיפו שלוש מאות ספסלים לבית המדרש. יש כאן שתי נקודות שצריך לשים לב אליהם: א. פתחו את דלתות בית המדרש בפני כל מי שרצה להכנס, ולא עשו מיון בכניסה. ב. הכניסו ספסלים.
פתיחת בית המדרש בפני כל בהחלט יכולה להשפיע על "כבוד התורה", ויש באקט זה לפגוע משהו בכבוד זה. בנוסף, לרוב מבינים כי הכנסת הספסלים היתה אך ורק לטובת המצטרפים החדשים לבית המדרש, אך לאור הגמרא שלנו ייתכן והספסלים נועדו הן למצטרפים החדשים והן לותיקים.

לא העזתי להוציא מחשבה זו מגדר מחשבה. אך עתה מצאתי את הדברים אצל רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "אוצר המלך" על הרמב"ם. נביא חלק קטן מהדברים:

ולפי ענ"ד היה נראה דר"ג הזקן דבמשנה טעות סופר הוא. ובמגילה ר"פ הקורא עומד ליתא כלל לתיבת הזקן רק רבן גמליאל סתם. והיינו ר"ג דיבנה שהיה בזמן החורבן ובימיו בטלה כבוד התורה וטהרה, וזה היה באמת בזמן החורבן ואז ניטל טעם הפירות. ונראה לי ראיה לזה מהא דפרק תפלת השחר [דף כ"ו ע"ב] [ומאי דקאמר שם אתוספי ג' מאות ספסלי משמע דהיה בישיבה, הוא דאמר רבא במגילה קשות מיושב, ואז למדו קשות שנודע דעדיות בו ביום נשנית] בעובדא שתפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה ר"ג לר' יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך והיה רבן גמליאל יושב וכו' ורבי יהושע עומד וכו'. ומה ענין דעמד רבי יהושע אם גם כל התלמידים היו יושבין. ותיבות ויעידו בך כתבו התוס' בבכורות [דף ל"ו ע"א] דלא גרסינן לה דמה עדות שייך כאן, ועל כרחך דעדיין אז הרב יושב והתלמידים עומדים, וע"כ ציוה לרבי יהושע לעמוד כאחד מהתלמידים, ורבן גמליאל בלבד היה יושב להיותו רב. וע"כ רננו כל העם וכו':

אך בסופו של דבר מסייג ר' צדוק את דבריו:

אבל מה אעשה ורבינו ז"ל כתב להדיא ומקודם חורבן וכו'.

כלומר, בסופו של דבר הרמב"ם גם כן הבין כמו הב"ח שמדובר על התקופה לפני החורבן "ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים".

נסיים עם שאלה למחשבה לקוראים:
מה המשמעות ללמד את התורה כשהרב באותו גובה עם התלמידים? האם לא הגיוני לייצר "פער מעמדות" בין הרב לתלמיד? האם אין מקום שהרב דווקא יהיה יותר גבוה מהתלמידים?

ברכות הנהנין בזמן הבית

הגמרא בברכות (דף לה עמוד א) מבקשת ללמוד מהפסוקים המדברים אודות מצוות נטע רבעי ("וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'") את המקור לכך שיש לברך ברכות הנהנין:
דתנו רבנן: (ויקרא י"ט) קדש הלולים לה' - מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך
הגמרא אחר כך דוחה ראיה זו ולומדת מסברא שאסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה.
עם זאת, הנצי"ב (הרחב דבר ויקרא יט כד) כותב שיש ללמוד עקרון לגבי ברכות הנהנין מנסיון הלימוד של הגמרא:
דכמו שהסמיכו תפלה שלש פעמים במקום תמידים בזמן הבית, והיינו דגם בזמן הבית שהקריבו תמידים היו הכהנים ואנשי המעמד מתפללין על הקרבן... והיה אז מועלת תפלת יחידים אלו בשביל כל ישראל. ועתה כשאין הקרבן להעלות תפלת היחידים הצריכו תפלת כל ישראל וכולי האי ואולי.
כך בזמן הבית היו מברכין ברכת הנהנין על רבעי והיה מועיל על כל ימי העץ על הארץ ועתה כשאין רבעי הצריכו מזה לברך על כל הנאת אכילה.

דברים אלו של הנצי"ב הזכירו לי דברים מחודשים שמביא הרב כשר ב"הגדה שלמה" (נספחים, "הסיבה בליל הסדר", עמ' ריז ואילך) על מצוות ד' כוסות בשם השפת אמת, שהשפת אמת כותב כך:
ונראה שתקנו הכוסות אחר שנחסר לנו הפסח, וזה הרמז אפילו עני שבישראל היינו דורות השפלים לא יפחתו לו מד' כוסות.

עפ"י דברים אלו של השפת-אמת מחדש הרב כשר שיש להקיש דברים אלו גם למצוות הסיבה. כלומר, שגם המצווה מדברי חכמים לאכול בהסבה ניתקנה לאחר החורבן כדי שגם במצב של גלות ושכלל ישראל נמצאים במצב של "עני שבישראל" הם יתנהגו כבני חורין.