מנייני מרפסות

אמנם קצת עבר זמנו, אך יש בסוגיית מנייני המרפסות תופעה מעניינת ומוזרה, שאינני מכיר כמותה. 

ננסה לפרוס את הסוגיא.

הגמרא בעירובין (צב ע"ב) עוסקת בשתי חצרות, גדולה וקטנה הפרוצות אחת לשניה: 

צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה - יוצאין ידי חובתן. ציבור בקטנה ושליח צבור בגדולה - אין יוצאין ידי חובתן. תשעה בגדולה ויחיד בקטנה - מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה - אין מצטרפין. 

הגמרא מדגימה כיצד החצר הקטנה יכולה להחשב חלק מהחצר הגדולה, אך הגדולה אינה יכולה להחשב חלק מהקטנה. לכן עם הציבור נמצא בגדולה, הרי שאפשר לצרף את מי שנמצא בקטנה אל הציבור. אך במקרה הפוך, שהציבור בקטנה, לא ניתן לצרף את מי שנמצא בגדולה אליהם. 

על פניו מסוגיא זו, עלה הכורת על כל מנייני המרפסות. 

כך נפסקה גמרא זו להלכה ברמב"ם (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה ז):

וצריך להיות כולם במקום אחד ושליח ציבור עמהם במקום אחד, חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה והיו תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין, תשעה בקטנה ויחיד בגדולה אין מצטרפין, ציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שהרי הוא מופלג מהם ואינו עמהם במקום אחד מפני שיש בגדולה פסין מכאן ומכאן הרי היא כמו מופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה. 

אך הראשונים העירו, שמסוגיא אחרת נראה שהדין שונה. 

כך מופיע בגמרא בפסחים (דף פה עמוד ב):

משנה. אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך. ובמוקדשין קוצץ בקופיץ, שאין בו משום שבירת העצם. מן האגף ולפנים - כלפנים, מן האגף ולחוץ - כלחוץ. החלונות ועובי החומה - כלפנים. 

גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: וכן לתפלה. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.  

המשנה אומרת שמי שעומד מחוץ למקום סגירת הדלת או השער, נחשב כעומד בחוץ, ומי שעומד לפנים ממקום סגירת הדלת או השער, נחשב כעומד בפנים. 

הגמרא אומרת על כך בשם רב "וכן לתפילה", אך רבי יהושע בן לוי סובר לא כך. לדבריו, "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים".

כך ביאר רש"י את דברי הגמרא:

וכן לתפלה - העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה, והעומד חוץ לפתח - אין מצטרף.

אינה מפסקת - שאין הפסק לפני המקום, שהכל גלוי וידוע לפניו, ואין סתימה לפניו. 

כך שנראה מדברי רבי יהושע בן לוי ש"אפילו מחיצה של ברזל" אינה יכולה לחצוץ הצטרפות למנין. 

התוספות ביארו שאין סתירה בין הסוגיות (תוספות מסכת עירובין דף צב עמוד ב):

ונראה לפרש דלצירוף מודה ריב"ל דאין מצטרפין כדאמרינן הכא ופליגי לענין לענות קדושה או ברכו דקי"ל במגילה (דף כג:) דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה וקסבר רב מן האגף ולחוץ אינו יכול לענות דלא הוי בכלל צבור שבפנים וריב"ל סבר דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת והוי בכלל צבור לעניית ברכת כהנים ולענות דבר שבקדושה.

 לדבריהם, גם רבי יהושע בן לוי מסכים שאי אפשר לצרף שתי חצרות שונות למנין. מחלוקת רב וריב"ל הוא רק אם היחיד הנמצא בחוץ יכול לענות דברים שבקדושה. 

[לדברי תוספות יוצא דבר מעניין: לשיטת רב, שאין הלכה כמותו, מי שנמצא ברשות אחרת אינו יכול לענות דברים שבקדושה, אך הוא כן יוצא ידי חובה בשמיעת קול שופר וכד'.]

אך הרשב"א שיטה אחרת לו. כך מביא הרשב"א בחידושיו (חידושי הרשב"א מסכת עירובין דף צב עמוד ב):

תירץ הראב"ד ז"ל דלא אמר ריב"ל אלא בשיש [ב]מקומו של מוציא עשרה שהמוציא ראוי להוציא [אבל כשאין במקומו של מוציא עשרה אינו ראוי להוציא] ואין רשאי לומר דבר דבקדושה דיחיד הוא והלכך כשהצבור בקטנה ושליח צבור בגדולה הרי אנו רואין את השליח כיחיד לפי שאין (שליח) צבור עומד במקומו, ודברי ריב"ל מוכיחים כן דקאמר אין מחיצה של ברזל מפסקת בין אביהם שבשמים, כלומר בין ישראל העומדים חוץ מן האגף, לאביהם שבשמים ששכינתו שרויה בתוך הצבור, ואין השכינה אלא בתוך בני ישראל שהם עשרה:

לדברי הרשב"א בשם הראב"ד דברי רבי יהושע בן לוי אמורים רק כשיש עשרה ברשות השניה. אם יש עשרה בחצר אחת ועשרה בחצר אחרת, אזי הם יכולים להצטרף יחד לתפילה, הגם שהם נמצאים בשתי חצרות. 

עד כאן נראה הכל פשוט, ומנייני מרפסות לא היו צריכות לבוא לעולם. 

אלא, שכאן יש התפתחות מעניינת. 

הרשב"א נשאל על המנהג שרווח בתקופתו לבנות את התיבה, עליה עומד החזן, בגובה בית הכנסת, כשלכאורה זה ברשות אחרת (שו"ת הרשב"א חלק א סימן צו):

שאלת על מה שסמכו בכל גלילותינו שיהא שליח צבור עומד בתיבה שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה ושיש לה מחיצות גבוהות. ומוציא את הרבים בתפילה ועונין אחריו קדיש וכל דבר שבקדושה 

כדי לתרץ את המנהג הביא הרשב"א שני תירוצים:

1. כיוון שזה נבנה בתוך בית הכנסת, לצורך התפילה, אין להחשיב את התיבה לרשות נפרדת:

ותיבה זו ששליח צבור עומד לתשמיש בית הכנסת עושין אותה גבוהה כדי להשמיע הצבור ומכלל בית הכנסת היא. ומפני זה הרי הוא כאילו הוא בתוך הצבור. ולפיכך עונין אחריו אפילו אותן שבעזרות בין בעזרת אנשים בין בעזרת נשים. 

2. כיוון שרואים אלו את אלו הם מצטרפים:

עוד אני אומר שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין. ודומיא דזימון של ברכת המזון דתנן (ברכות פ"ז דף נ' ע"ב) שתי חבורות שהיו בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון. ולא תימא דוקא בבית ממש דבית אחד היינו בירה אחת. וכמו שאמרו דקרו לבירה בית. וכן מבית לבית האמור בפסחים דהיינו מבירה לבירה אחרת. ומפנה לפנה ממקום אחד למקום אחר שבבירה דהיינו מאיגרא לארעא. ועוד דבירושלמי פירשו כן בביאור. דגרסינן התם רבי יונה ורבי אבא בר כהנא בשם רבי זעירא לשני בתים נצרכא. אמר רבי והן שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן. אילין בית נשיא מה את עביד לון כבית אחד או כשני בתים? נימר אם היה דרכן לעבור אלו על אלו מזמנין ואם לאו אין מזמנין. רבי ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעאה דבי מדרשא והוה מזמין על אילין ועל אילין. 

 לראיה על כך שניתן לצרף "כל שרואין אלו את אלו", מביא הרשב"א את דין הצירוף לזימון וברכת המזון (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נ עמוד א):

שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו - הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו - אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. 

 כפי שנראה בהמשך, יש הרוצים ללמוד מכאן שלשיטת הרשב"א "כל שרואין אלו את אלו ... מצטרפין", אך כדאי לזכור שראינו לעיל בחידושי הרשב"א שהוא לא הזכיר מאומה מזה (ובזה יכל לתרץ בקלות שרבי יהושע בן לוי מדבר שרואים אלו את אלו, והגמרא בעירובין מדברת שאין רואים אלו את אלו). וכך גם בתשובה נוספת של הרשב"א בשאלה קרובה, אין הוא מזכיר את החידוש הזה "שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין".

השלחן ערוך סיכם את עקרונות ההצטרפות למנין (שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נה):

סעיף יג

צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם, והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת ממקום ( שפה) פנימית של עובי הדלת ולחוץ, כלחוץ. 

סעיף יד

מי שעומד אחורי בהכ"נ וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה. הגה: גגין ועליות אינן בכלל בית, והעומד עליהם אינו מצטרף (ר"י נ"ג ח"ז). 

סעיף טו

אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ, ושליח צבור תוך הפתח, הוא מצרפן. 

סעיף טז

חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה, דהיינו שנפרצה קטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק ביניהם, ובגדולה נשארו משארית כותל זה שנפל פסים (פי' מעט כותל ישר ושוה) מכאן ומכאן, הגדולה כמופלגת מן הקטנה, ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה. לפיכך, אם תשעה בגדולה ואחד בקטנה, מצטרפין שהקטנה נגררת אחר הגדולה והרי היא כאילו היא בתוך הגדולה, כיון שהרוב בגדולה, אבל אם היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה, או חמשה בזו וחמשה בזו, אין מצטרפין. 

סעיף יז

היה שליח צבור בקטנה וצבור בגדולה, מוציאן ידי חובתן, שהוא נגרר אחריהם. אבל אם היה ש"צ בגדולה וצבור בקטנה, אינו מוציאן ידי חובתן, שאין הרוב נגרר אחר היחיד. 

סעיף יח

אם קצת העשרה בבהכ"נ וקצתם בעזרה, אינם מצטרפים. 

סעיף יט

ש"צ בתיבה ותשעה בבהכ"נ, מצטרפין, אף על פי שהיא גבוהה י' ורחבה ד' ויש לה מחיצות גבוהות י', מפני שהיא בטלה לגבי בהכ"נ. ויש מי שכתב דהני מילי כשאין המחיצות מגיעות לתקרת הגג. 

סעיף כ

היו עשרה במקום א' ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות.  וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים. 

גם השלחן ערוך לא הזכיר כלל שאם רואים אלו את אלו מצטרפין. גם כשהוא פסק להלכה את דברי הרשב"א על הש"צ העומד בתיבה גבוהה בבית הכנסת הוא מזכיר את הטעם הראשון ברשב"א: "שהיא בטלה לגבי בהכ"נ" (סעיף יט). זאת, חוץ מסעיף יד, בו הוא כתב שמי שעומד אחורי ביהכ"נ "ומראה להם פניו משם" מצטרף עמהם לעשרה. 

על פניו קל להסביר את סעיף יד כהשלמה לסעיף טז, הלא היא הגמרא בעירובין, שגם אדם שעומד בחלון, והמקום שעומד בו אינו פרוץ לגמרי למקום שהציבור עומדים בו (כמו בסעיף טז) אם הוא מראה להם פנים, הרי הוא מצטרף לציבור. 

ואעפ"כ יש מהאחרונים שחלקו ואמרו שאם רואין אלו את אלו, הרי שמצטרפין. 

כך לדוגמא מביא המשנה ברורה בס"ק נז בשם הפרי מגדים (הכותב כך בשם הפרי חדש): 

כתב הפמ"ג דההיא דסעיף י"ז וי"ח וי"ט מיירי בשאינן רואין זה את זה דברואין זה את זה אפילו בשני בתים ממש מצטרפין דומיא דזימון לקמן בסי' קצ"ה ויש מחמירין אפילו ברואין ובמקום הדחק אפשר שיש להקל: 

אך כדאי גם שנביא כאן את דברי השולחן ערוך לקמן בסי' קצה:

שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים, אם מקצתן רואים אלו את אלו מצטרפות לזימון, ואם לאו אינם מצטרפות; ואם יש שמש אחד לשתיהן, הוא מצרפן  וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד; ויש מי שאומר שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים, אינם מצטרפין בשום ענין. 

השלחן ערוך, בעקבות המשנה שהבאנו לעיל, מדבר בפירוש על שתי חבורות. לא על צירוף יחידים לחבורה. כך שנראה שהראיה משם קצת מצריכה עיון. 

לכן דומני שקצת צ"ע על האופן הנחרץ בו הג"ר אשר וייס לדוגמא חורץ את ההלכה בנידון זה (דברי הרב אשר וייס במלואם כאן):

כיצד בכל זאת הפכה הלכה ברורה שמניין המתפללים צריכים להיות באותו מקום, לכזו שיש עליה מחלוקת אם אפשר שכל אדם מהמניין יעמוד ברשות אחרת (דבר שלא ברור אם אפילו המשנה ברורה העלה בדעתו)? דומני ששעת הדחק הציבורית גם שיחקה מקום בשיקול ההלכתי כאן. 

לדברי הרב יוסף צבי רימון בסוגיא - כאן

לדברי הרב צבי רייזמן בסוגיא - כאן

ביקורת ספרים: שבת, מאת: הרב יוסף צבי רימון

שבת
בהוצאת מגיד וסולמות

הספר "שבת - הלכה ממקורה" כולל לעת עתה שני כרכים בני כ750 עמודים. הספר עוסק בי"א מלאכות הפת, אחת עשרה המלאכות הראשונות מתוך שלושים ותשע אבות המלאכה האסורות בשבת, החל מזורע ועד אופה. הכרך הראשון מכיל פרק מחשבתי יותר אודות מצוות השבת ומלאכותיה, עוד כמאה עמודים של סיכום כל פרקי הספר (מדובר בסיכום מפורט יחסית של השתלשלות ההלכה עד למסקנות), ועוד פרק מפורט על מלאכת מבשל (כ200 עמוד). הכרך השני מכיל פרקים מפורטים אודות עשר המלאכות מזורע ועד לש (ובסופו מפתח עניינים מפורט). נראה שהכוונה להוציא לאור בהמשך עוד כרך או כרכים שיעסוקו ביתר מלאכות שבת (ואני מניח גם בענייני מוקצה).

בשעתו, כשלמדתי הלכות שבת עם חבריי בישיבה לקראת המבחן לרבנות, הסתובבו בישיבה סיכומים של הרב י"צ רימון על הלכות שבת. ככל שזכרוני עומד לי, דפי הסיכום הללו היוו כנראה את הבסיס והמסד של הספר הנוכחי. מהבחינה הזאת הספר היה עבורי תזכורת נוסטלגית לימים הטובים ההם. אני בטוח שספרים אלו כבר התקבלו בברכה רבה אצל כל תלמידי הישיבות הציוניות הלומדים כעת למבחני הרבנות בהלכות שבת.

הרב יוסף צבי רימון כבר הוציא לאור מספר ספרים של "הלכה ממקורה". שיטתו של הרב רימון הוא לפרוס בפני הקורא/הלומד את מקורות ההלכה, הגמרות הרלוונטיות, המחלוקות העיקריות בסוגיא, ואת דעות הראשונים והאחרונים. משם הוא פונה לעסוק בשאלות אקטואליות בנושא ומביא את דעות פוסקי זמנינו ולבסוף מציע הכרעה להלכה. בסיום כל תת פרק יופיע תרשים זרימה צבעוני המסכם את עיקרי הנקודות שנלמדו. בנוסף, בכל תת פרק מופיע צילום צבעוני של המוצר עליו מדברים. לדוגמא: צילום של טחינה גולמית בפרק העוסק בהכנת טחינה בשבת, עם שורה אחת מתחת לתמונה המתארת את המופיע בתמונה ואת ההכרעה להלכה, במקרה של הטחינה:

טחינה - ראוי שלא להכין מטחינה גולמית, אך מותר לדלל טחינה מוכנה וכן לערב טחינה גולמית עם השמן שצף על פניה!

בנוסף לאמור לעיל, על פי רוב, בהערות השוליים של כל פרק גם מובאים החקירות הלמדניות העיקריות המופיעות באחרונים הקשורים לכל מלאכה.

בהצעת החומר בפני הקורא, מספרות התנאים ועד אחרוני האחרונים, הספר פשוט מעולה. הדברים ערוכים ומסודרים באופן המיטבי ביותר.

כידוע, אפשר לחלק את הספרים העוסקים בהלכות שבת לשני סוגים: מחד, אלה המסודרים על פי סדר כרונולוגי, החל מההכנות לקראת שבת, עבור בהלכות קידוש ותפילות שבת, ואז מלאכות שבת ומוקצה. ומאידך, אלה המסודרים מהחמור לקל - מלאכות מהתורה, ולאחר מכן איסורי דרבנן ומצוות העשה של שבת.
מסכת שבת, ובעקבותיה הטור והשלחן ערוך הלכו בדרך הראשונה. הרמב"ם ביד החזקה שלו בחר בדרך השניה.
הרב רימון בחר כפי הנראה לצעוד גם הוא בדרך הרמב"ם ולהתחיל את ספרו על שבת במלאכות שבת (למעט פרק מחשבתי קצר בראש הספר). כך גם בחר מחבר השמירת שבת כהלכתה, הרב נויבירט, לפני דור. אלא שבהוצאה האחרונה והמעודכנת של ספרו בחר הרב נויבירט להוסיף בתחילת ספרו פרק העוסק בכללי מלאכות שבת, כפי שגם עשה הרמב"ם בספרו. לטעמי, פרק כזה חסר בספר הנוכחי, ואני מקווה שהוא ימצא את מקומו באחד הכרכים הבאים. בפרק זה הייתי מצפה למצוא הגדרה של המונח "גרמא" המופיע מספר פעמים בשני הכרכים הנוכחיים. בנוסף, הייתי שמח לראות הסבר מעט מפורט על דרכי ההכרעה הלכה למעשה של הרב רימון. על נקודה זו האחרונה, אביא מספר דוגמאות להלן.

נתינת פרחים במים בשבת
מוסכם שניתן להחזיר למים פרחים שהיו במים בשבת, חוץ מפרחים שטרם נפתחו לגמרי, שכן הנחתם במים גורמת לפריחת הפרחים. נשאלת השאלה האם מותר להכניס למים פרחים שלא היו במים לפני כן?
הרב רימון פורס את הסוגיא (עמ' 403-404):

במשנה מבואר שמותר להחזיר לולב למים בשבת. כלומר, אין איסור זורע בהנחת ענפים תלושים בתוך מים. מצד שני, אין להוסיף מים חדשים בשבת. מדוע אין מוסיפים מים? רש"י מבאר שיש בכך טרחה: "דטרח לתקוני מנא".
פרחים שמעולם לא היו בתוך מים [...] המשנה ברורה מביא מחלוקת אחרונים בדבר [...] להלכה פסק המשנה ברורה שבמקרה ששכחו לשים את הפרחים במים מבעוד יום, יש מקום לסמוך על הדעה המקלה ולהכניס את הפרחים בשבת לתוך אגרטל שיש בו מים, כיוון שמדובר בספק דרבנן.
[...]
לסיכום: [...] בשעת הצורך מותר להניחם [את הפרחים] בכלי עם מים גם אם לא היו במים לפני כן, אולם אין להוסיף מים לכלי או למלא מים בכלי ריק משום טרחה. 

בהערת שוליים מוסיף הרב רימון שיש שפסקו להקל להוסיף או למלא מים בכלי ריק, כגון המנוחת אהבה, "אולם רוב האחרונים פסקו להחמיר בכך והתירו רק לשים במים מוכנים, וכן פסק המשנה ברורה".

הרב אליעזר, בספרו פניני הלכה שבת, מסכם את הדברים בהערת שוליים בספר (קישור):

מוסכם שמי שהוציא ענפים מהמים רשאי להחזירם. אלא שנחלקו האחרונים אם מותר להניחם במים בראשונה: לתו"ש וח"א אסור, ולגר"ז ולפמ"ג מותר, כמובא במ"ב שלו, נד. וכתב בשעה"צ מח, שאפשר להקל במחלוקת זו שהיא דרבנן. וזאת בתנאי שכבר היה לו כלי עם מים מערב שבת, אבל אסור בשבת למלא כלי במים בשביל הענפים, משום שזו טרחה לצורך תקנת הענפים, כמבואר בסוכה מב, א, לעניין לולב. וביחו"ד ב, נג, מיקל עפ"י הרשב"א אף למלא כלי במים, מפני שרק בלולב שהוא מוקצה החמירו, אבל לצורך שאר ענפים מותר, וכמובא בשו"ע שכא, יא: "מותר להשקות את התלוש כדי שלא יכמוש". וכ"כ במנו"א ח"ב ג, 18. ונראה שאפשר לסמוך על המקילים במחלוקת בדרבנן.

הרב מלמד מנמק את פסיקתו שמדובר במחלוקת באיסור דרבנן, ולכן אפשר לסמוך על המקילים. הרב רימון, לעומת זאת, בוחר להכריע להחמיר על פי רוב האחרונים ופסק המשנה ברורה.
מעבר לכך שכאמור הייתי מעוניין לדעת את כללי הפסיקה על פיהם הרב רימון מכריע, אני חושב שהנושא הספציפי הזה יש בעיה בהצגת הסוגיא שקשורה גם לדרך ההכרעה.
רש"י מסביר שאסור להוסיף מים לכלי משום שיש בכך טרחה. אך מה פירוש "טרחה"? מדוע זו טרחה להוסיף מים לתוך אגרטל?
זו לא סתם שאלה צדדית בסוגיא. לכאורה, זו השאלה המרכזית כאן! רק אחרי שנבין מהו ה"טרחה" נוכל לשאול (ולהשיב): האם אכן יש כיום טרחה במילוי מים באגרטל?

גרמא בפתיחת תנור בשבת וברז מים
הרב רימון כותב (עמ' 355) כי יש בעיה לפתוח דלת תנור בשבת בעודו פועל שכן "בתנורים יש בדרך כלל תרמוסטט, כך שפתיחת התנור ממהרת את הדלקתו." בהערת שוליים הוא מסביר שזה איסור תורה, שכן "בתנור המלאכה היא חימום חוטי להט - האסורה לכולי עלמא מדאורייתא". לכן, הוא ממליץ לשים שעון שבת על התנור שיכבה אותו כשרוצים להוציא ממנו את האוכל. ואז הוא כותב את הדברים הבאים:

לעומת זאת, בשעה שהוא דן במלאכת זורע (עמ' 407), הוא דן בשימוש בכיור שמימיו נוזלים על צמחים דרך צינור, וכותב להתיר את השימוש בו מדין גרמא:

ולכאורה לא מובן, מדוע הצינור המחובר לברז המים זה גרמא, אך פתיחת התנור אינו גרמא? מה עוד, שאינני חושב שזה פרקטי ובטיחותי לפתוח תנור חם בעזרת המרפק.
מלבד זה, חסר היה לי מאד ההגדרה של מה נחשב גרמא (נושא שעלה גם בדיון בנושא פתיחת חלון ליד עציצים או פרחים).
אני מקווה שבאחד הכרכים הבאים נזכה גם לפרק שיעסוק בנושא כלליים אלה.

אחרי שאמרנו את זה, צריך לחזור לעיקר. עיקרו של הספר בעיני אינה ההכרעה למעשה בשאלה כזו או אחרת, אלא פריסת הבסיס להלכות שבת כשלחן ערוך לפני הלומד. אני בטוח שהספר יביא תועלת רבה לכל מי שמעוניין להכיר וללמוד את הלכות שבת. 

בסיום אני מרגיש צורך להזכיר עוד נקודה שגם היא טפלה לעיקר, אך היא מצאה חן בעיני. לאורך הספר שזורים קטעים מחשבתיים קצרים על חשיבותה של השבת וכן ביוגרפיות קצרות על גדולי ישראל המופיעים בספר. בביוגרפיות אלו מוסיף לא פעם הרב רימון אנקדוטה אישית. לדוגמא: בביוגרפיה הקצרה על הרב יוסף שלום אלישיב הוא מספר כיצד הרבנית זכרה שהוא הגיע מוקדם יותר לרב ולא הורשה להיכנס, ולכן דאגה שהוא יכנס ראשון כשחזר לנסות שוב את מזלו. 

וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים

שמות פרק יז:

(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:

מפני מה הדגישה התורה שידי משה נהיו כבדים?

"הידיים ממלאות, בלי ספק, תפקיד מרכזי במלחמה זו. הן אלה שלכאורה נוצחות את המלחמה: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (יא). המסתכל מן הצד עלול לטעות ולחשוב שיש בידיים עצמן כוחות סגוליים, וידי משה הן ידיים בעלות כוח על-אנושי. כיצד תימנע טעות זו?

"וידי משה כבדים" - זהו הפיתרון. למשה לא תהיה סייעתא דשמיא מיוחדת שתסייע בהנפת הידיים; להפך, הקושי האנושי שבהרמת הידיים יודגש ויובלט. כעת לא יהיה מקום לטעות - ידיים אלו הן ידיים אנושיות!

יסוד זה מובע על-ידי המלה המנחה. המילה יד, החוזרת שבע פעמים, מביאה את הקורא להתמקד בהבנת ה'יד' - לנסות ולהבין את הפלא שמצליחות הידיים לחולל. המוקד, הפעם האמצעית שבה מופיעה המילה יד, היא "וידי משה כבדים". זהו המרכז וזה היסוד המהווה כותרת לפעולת היד; זהו הדבר שיאיר באור נכון את פלא הידיים - אין הנס מתרחש בשל סגולת הידיים עצמן, שהרי הידיים "כבדים", היד הִנה אמצעי בלבד!" (יד ה' - הניצחון על עמלק ברפידים ובשושן, הרב יוסף צבי רימון)

"על שאלת המשנה "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?" יש לענות: אכן כן! אולם כמו על ים סוף כך גם כאן: ידיו של משה מייצגות את יד ה', שהיא העושה מלחמה והיא השוברת מלחמה. 

[...] אם ידיו של משה מייצגות את יד ה' - כיצד נכלכל את מה שנאמר "וידי משה כבדים"? וכי יש תשות כוח וכבדות ידיים כלפי מעלה חס וחלילה?

תשובת הדבר [...] יד משה המייצגת את יד ה' בסיפורנו אינה כאותה יד ה' הבוקעת ים והמוציאה מים מן הצור בנסים גלויים הנעשים לעם ישראל בין אם הוא ראוי לכך ובין אם אינו ראוי. ביד בסיפורנו זוהי יד ה' הפועלת בסתר המציאות הטבעית, וגומלת עם האדם כמפעלו. ככזו היא תלויה במעשי האדם ובמדרגתו, וכאשר האדם מתרחק מאת ה', הוא גורם לעצמו רעה ומרחיק מעצמו את ישעותה של יד ה'. 

[...] משה ומטה האלוהים בידו [...] התייצבו בראש הגבעה מתוך מאמץ לחנך את העם ולהושיעו בצרתו. אולם רפיון אמונתם ברפידים - "היש ה' בקרבנו אם אין" - גרם לרפיון ידיו של משה, שהוא באמת ביטוי לרפיון ידיים של מעלה, כביכול, מלסייע לישראל." (עיונים בפרשות השבוע, סדרה שניה, פרשת בשלח, הרב אלחנן סמט)

"לחמניות מזונות"

[הלילה יש לי במקרה הרבה זמן פנוי ואני במקום עם wifi, אז הנה פוסט קצר סביב שני ספרים חדשים שאני קורא בימים אלה]

בכתב העת אסיף, כתב העת החדש של ישיבות ההסדר, שיצא לאור לאחרונה, התפרסם מאמרו של הרב יוסף צבי רימון בנושא "פת הבאה בכיסנין". למי שאינו מצוי בז'רגון ההלכתי, פת הבאה בכיסנין היא מאפה שאיננה לחם אך שלפעמים אדם עשוי לאכול אותה באותה אופן שאוכלים לחם. הדיון סביבה הוא בהלכות ברכות. מכיוון שהיא איננה לחם אזי ברכתה תהיה "בורא מיני מזונות", ולא "המוציא לחם מן הארץ". אבל אם אדם יקבע עליה את סעודתו הוא יברך עליה "המוציא".
אלא, שלא תמיד ברור איזה סוג מאפה מוגדר כלחם, ותמיד יברכו עליה "המוציא", ואיזה כפת הבאה בכיסנין, וכל עוד אדם לא קבע עליה את סעודתו יברכו "מזונות".

במאמרו דן הרב י"צ רימון בין היתר בנושא אותן לחמניות המכונות "לחמניות מזונות". שמם מעיד עליהם שמאן דהוא סבר שלחמניות אלו הינן פת הבאה בכיסנין, ולכן ברכתן תהיה מזונות. אלא, שקביעה זו קשה מאד שהרי לכאורה גם אם ברכתן תהיה מזונות, מאיזה שהוא טעם, הרי שעל לחמניה אדם רגיל לקבוע סעודה. ואם כן, במה תהיה שונה אותה "לחמנית מזונות".

בגדול ניתן לומר שיש כאן שני נושאים:
א. מחלוקת רמ"א ושו"ע בדבר לחם מתוק, אם הוא פת הבאה בכיסנין או לחם לכל דבר.
ב. אם דבר נחשב לפת הבאה בכיסנין, מה נחשב קביעות סעודה שיצריך ברכת המוציא.

הרב רימון אכן סבור שאין טעם שעל לחמניות אלו יברכו מזונות (עמ' 16-17):

ולפי זה להלכה ברור שעל לחמניות מזונות יש לברך "המוציא": ראשית, אין הטעם ניכר בהן, וטעמן כמעט כמו לחמניה רגילה. שנית, אפילו אם היה הטעם ניכר בהן, הרי שעושים אותן לקביעות סעודה, ודבר זה מגדיר אותן כלחם. דבר זה אמור בודאי לשיטת הרמ"א, אך גם לשיטת השו"ע שמסתפק במעט מתיקות, מסתבר שגם הוא דורש דבר שלא רגילים לאכול לקביעות סעודה כדי שייחשב הדבר כמזונות...
לכן אשכנזים ודאי צריכים לברך המוציא על לחמניות מתוקות, אולם מסתבר שכך הדין גם לספרדים, שהרי הדבר נראה כלחם לכל דבר... וכן נראה עיקר למעשה.

וכך הוא כותב גם לגבי ברכתה של חלה מתוקה:

כלומר, הרב רימון סבור שהמחלוקת בין הרמ"א לשו"ע בדבר לחם מתוק הוא תלוי באופן בו אנשים רגילים לאכול ולקבוע סעודה, וממילא שאם קובעים עליה סעודה, כלומר מתייחסים אליה כמו אל לחם רגיל, ברכתה המוציא.

ספר נוסף שהגיע לידי לאחרונה הוא ילקוט יוסף הלכות חנוכה. בספר זה שיצא לאור לפני מספר שבועות המחבר, הרב יצחק יוסף, מרחיב מאד בהערות השוליים על כל נושא שקשור אפילו בעקיפין לחג החנוכה. זאת, בניגוד לילקוט יוסף הלכות מועדים שיצא לאור לפני הרבה שנים והיה כתוב מאד בתמצות.
אגב דיונים שונים סביב נושא הסופגניה המחבר מגיע גם לנושא החלה המתוקה. הנה דבריו:

כלומר, הוא דוחה לחלוטין כל טענה בדבר שינוי במציאות. לדידו, לא רק שכל לחם בעל מתיקות הוא פת הבאה בכיסנין, אלא שקביעות סעודה הוא אך ורק אכילת כמות גדולה של אותה פת.

הרבה דובר לאחרונה על שינויי מציאות המשפיעים על שינויים בהלכה. מעניין שגם בנושא קצת שולי, כמו מה לברך על לחמניה או חלה, גם כן "שינוי המציאות" היא הטענה סביבה נסובה המחלוקת.