הגמרא בברכות (דף לה עמוד א) מבקשת ללמוד מהפסוקים המדברים אודות מצוות נטע רבעי ("וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'") את המקור לכך שיש לברך ברכות הנהנין:
דתנו רבנן: (ויקרא י"ט) קדש הלולים לה' - מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך
הגמרא אחר כך דוחה ראיה זו ולומדת מסברא שאסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה.
עם זאת, הנצי"ב (הרחב דבר ויקרא יט כד) כותב שיש ללמוד עקרון לגבי ברכות הנהנין מנסיון הלימוד של הגמרא:
דכמו שהסמיכו תפלה שלש פעמים במקום תמידים בזמן הבית, והיינו דגם בזמן הבית שהקריבו תמידים היו הכהנים ואנשי המעמד מתפללין על הקרבן... והיה אז מועלת תפלת יחידים אלו בשביל כל ישראל. ועתה כשאין הקרבן להעלות תפלת היחידים הצריכו תפלת כל ישראל וכולי האי ואולי.
כך בזמן הבית היו מברכין ברכת הנהנין על רבעי והיה מועיל על כל ימי העץ על הארץ ועתה כשאין רבעי הצריכו מזה לברך על כל הנאת אכילה.
דברים אלו של הנצי"ב הזכירו לי דברים מחודשים שמביא הרב כשר ב"הגדה שלמה" (נספחים, "הסיבה בליל הסדר", עמ' ריז ואילך) על מצוות ד' כוסות בשם השפת אמת, שהשפת אמת כותב כך:
ונראה שתקנו הכוסות אחר שנחסר לנו הפסח, וזה הרמז אפילו עני שבישראל היינו דורות השפלים לא יפחתו לו מד' כוסות.
עפ"י דברים אלו של השפת-אמת מחדש הרב כשר שיש להקיש דברים אלו גם למצוות הסיבה. כלומר, שגם המצווה מדברי חכמים לאכול בהסבה ניתקנה לאחר החורבן כדי שגם במצב של גלות ושכלל ישראל נמצאים במצב של "עני שבישראל" הם יתנהגו כבני חורין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה