שכר ועונש בראשונים - הרמב"ם

פרקים קודמים:

·        שכר ועונש - במקרא

·        שכר ועונש – בספרות חז"ל  

·        שכר ועונש – ראשונים – ספר החינוך

בפרק הקודם עסקנו בהשקפת ספר החינוך בנוגע לשכר ועונש והשגחה פרטית. לשיטתו, ישנה השגחה על כל פרט ופרט מבני האדם, וכיוון שכך כל רעה או טובה שתבוא על האדם מגיע כתוצאה מזכויותיו או חובותיו.

הרמב"ם בודאי דוחה שיטה כזו. רמז לשיטתו של הרמב"ם ניתן למצוא בהלכה מהלכות ברכות העוסק בברכת המזון לאבלים (פרק ב הלכה ח):

וכשמברכין בבית האבל אומר בברכה רביעית: "המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק שליט בעולמו לעשות בו כרצונו שאנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו", ומבקש רחמים על האבל לנחמו כפי מה שירצה וגומר הרחמן כו'.

נושאי כליו של הרמב"ם מעירים שהוא, בעקבות הרי"ף, השמיט כמה מילים מנוסח הברכה כפי שהיא מופיעה בגמרא (כסף משנה הלכות ברכות פרק ב הלכה ח):

ודע שבגמרא גרסינן שופט בצדק לוקח נפשות במשפטורבינו לא כתב לוקח נפשות במשפט לפי שהרי"ף לא כתבו ובה"ג כתב דלא אמרינן ליה משום דכיון דאמרינן בפרק במה בהמה (שבת נ"ה ב') יש מיתה בלא חטא היאך נאמר לוקח נפשות בצדק. וה"ר יונה והרא"ש ז"ל כתבו שאין למוחקו דאע"פ דיש מיתה בלא חטא כל דרכיו משפט:

אך אם נבוא לדון בדברי הרמב"ם בסוגיית שכר ועונש, ראוי שנעשה זאת בצורה קצת יותר מסודרת.

בפירושו למשנה עומד הרמב"ם על חשיבות עקרון השכר והעונש. נראה דברים שכתב על המשנה באבות (פרק א משנה ג):

אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם:

הרמב"ם מסביר כך את דברי אנטיגנוס:

שאתם לא תעבדו את ה' על תנאי שייטיב לכם ויגמלכם חסד, ותקוו לגמול ותעבדו בעבורו, אלא עבדוהו כעבדים שאינם מקווים לחסד ולא להטבה, רצה בזה: שיהיו עובדים מאהבה

בהמשך דבריו מביא הרמב"ם כיצד חוסר הבנת דבריו של אנטיגנוס הביאה לאסון לעם ישראל:

והיו לזה החכם שני תלמידים, שם האחד צדוק ושם האחר ביתוס, וכאשר שמעוהו שאמר זה המאמר, יצאו מלפניו, ואמר אחד מהם לשני: הנה הרב כבר באר בפירוש שאין שם שכר ולא עונש, ואין שם תקוה כלל, כי לא הבינו כוונתו עליו השלום. ונתחברו זה לזה, ופרשו מן התורה. והתקבצה לזה כת ולזה כת, יקראום החכמים צדוקין וביתוסיין. והיות שלא יכלו לקבץ קהילות לפי מה שהגיע להם מן האמונה - כי זאת האמונה הרעה תפריד הנקבצים, כל שכן שלא תקבץ הנפרדים - הלכו אחר אימות הדבר אשר לא יכלו להכזיבו אצל ההמון, ולו הוציאו אותו מפיהם היו נהרגים, רצוני לומר: נוסח התורה, וצייר כל אחד מהם בלב סיעתו שהוא מאמין בנוסח התורה, וחולק על הקבלה, ושהיא קבלה בלתי נכונה. וזה כדי שיפלו מהם כל ההלכות המקובלות והגזרות והתקנות, הואיל ולא יכלו לדחות הכל, הכתוב והמקובל. ויתרחב להם גם כן הפתח לפירוש, לפי שכאשר חזר הפירוש אל בחירתו - יקל במה שירצה ויחמיר במה שירצה לפי מטרתו, הואיל ואינו מאמין בעיקר כולו, ולא ביקשו אלא דבר שיהיה נוח לקצת בני אדם. ומני אז צמחו אלה הכתות הארורות, קהילות המינים אשר ייקראו בארץ הזאת - רצוני לומר: מצרים - קראין, ושמם אצל החכמים צדוקין וביתוסיין, והם אשר החלו להטיל דופי בקבלה, ולפרש הכתובים כפי מה שיראה לכל אדם, מבלי השמע לחכם כלל, בניגוד לאומרו יתעלה: "על פי התורה" וכו' "לא תסור" וכו'.

לדבריו, האמונה בשכר ועונש אינה רק נכונה, אלא היא קריטית לרתימת בני אדם למטרה משותפת.

נאמן לדבריו אלו, קובע הרמב"ם בי"ג עיקרי האמונה שני עקרונות, החשובים לענייננו: שה' משגיח ויודע את מעשי בני האדם, ושהוא גומל שכר ועונש לבני האדם. כך הוא מנסח עקרונות אלו בהקדמה לפרק חלק:

והיסוד העשירי שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם, ואמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, ואמר זעקת סדום ועמורה כי רבה, הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה.

והיסוד האחד עשר שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בענין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרו אם תשא חטאתם ואם אין מחיני נא מספרך, והשיבו יתעלה מי אשר חטא לי וכו'. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה.

נשים לב שהרמב"ם אינו מדבר כלל על התערבות אלוהית בנעשה בעולם הזה עבור אדם פרטי כזה או אחר. השכר והעונש, לדידו, הנם בעולם הבא, והתערבותו בעולם הזה הוא רק במקרים יוצאי דופן, כדוגמת הפיכת סדום.

 עם זאת, בהלכות תשובה הרמב"ם כותב שפעמים שהשכר והעונש מגיעים בעולם הזה (רמב"ם הלכות תשובה פרק ו):

והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים, בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו כמו שהודענו ראוי להפרע ממנו והקב"ה יודע איך יפרע, יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות כקניינו הן וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש, ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה, ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.

אם נחבר את הדברים שראינו עד כה לדברים שראינו בעיוננו בדברי חז"ל, הרי שברור שהרמב"ם אינו מקבל את עקרון "אין מיתה בלא חטא" של רב אמי, וכנראה גם לא את דבריו של ר' חנינא "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה", והוא קרוב יותר לדברי רבא "שכר מצוה בהאי עלמא - ליכא". עם זאת, כאשר ארע לאדם דבר בעולם הזה, בהחלט ייתכן שהדבר נובע משכר ועונש, ועל האדם לחשוש לכך (רמב"ם הלכות תעניות פרק א הלכה ב-ג):

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב +ירמיהו ה'+ עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה +ויקרא כ"ו+ והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

את שיטתו מפרט הרמב"ם באריכות במורה נבוכים (חלק ג פרק יז). את דבריו שם הוא פותח בתיאור חמש דעות שונות בנושא ההשגחה הפרטית.

הדעה הראשונה של אפיקורוס:

הדעה הראשונה היא טענתו של מי שטען שאין השגחה כלל על שום דבר בכל המציאות הזאת ושכּל מה שיש בה, השמים וזולתם, קורה במקרה ועל-פי ההכנה. ואין בכלל מסדר ולא מנהיג ולא משגיח בשום דבר. זאת היא דעת אפיקורוס.

הדעה השניה של אריסטו:

הדעה השנייה היא דעתו של מי שסובר שעל חלק מהדברים יש השגחה והם מונהגים על-ידי מנהיג ומסודרים על-ידי מְסַדֵּר, וחלקם עזובים למקרה. זאת היא דעתו של אריסטו. אני אסכם לך את דעתו בדבר ההשגחה: הוא סובר שהאל יתעלה משגיח על הגלגלים ועל מה שבתוכם, ולכן הפרטים שלהם מתמידים כפי שהם. לכן אמר אלכסנדר במפורש שדעת אריסטו היא שהשגחת האל מסתיימת אצל גלגל הירח. זאת היא מסקנה מן העיקרון שלו בדבר קדמות העולם. כי הוא סובר שההשגחה היא בהתאם לטבע המציאות. ומשמעות ההשגחה על גלגלים אלה ומה שבתוכם, אשר פרטיהם מתמידים, היא שהם מתמידים במצב אחד ואינם משתנים. כשם שממציאותם של אלה מתחייבת מציאותם של דברים אחרים, אשר אין פרטיהם מתמידים במציאותם, אבל מיניהם (מתמידים), כן גם שופע מאותה השגחה מה שמחייב את המשך קיום המינים והתמדתם, בעוד שלא ייתכן המשך קיום פרטיהם.

הדעה השלישית היא דעה של אחת מפלגי האסלם, שהקב"ה משגיח על כל פרט בעולם:

הדעה השלישית נוגדת את הדעה השנייה הזאת. היא דעתם של הסוברים שאין בכל המציאות דבר מקרי כלל, לא פרטי ולא כללי. אלא הכול ברצון, כוונה והנהגה. וברור שכּל המנהיג יודע. זאת היא (דעתה של) כת האשעריה מקרב המוסלמים. מן הדעה הזאת התחייבו גנויות חמורות והם נטלו אותן וקיבלו אותן על עצמם. כי הם מודים לאריסטו במה שהוא טוען שנפילת עָלֶה ומותו של בן-אדם שווים. הם אמרו: כן הוא. אבל הרוח לא נשבה במקרה, אלא האל הניע אותה. לא הרוח היא שהפילה את העלים, אלא כל עלה נפל בגזרת האל.

הדעה הרביעית, גם היא מאחד מפלגי האסלם:

הדעה הרביעית היא דעת מי שסובר שלאדם יש יכולת. ולכן הציווי והאיסור, והשׂכר והעונש שבתורה נוהגים לשיטתם של אלה על-פי סדר. הם סוברים שכּל מעשׂי האל מיוסדים על חוכמה, ושאי-אפשר שיעשׂה עוול, ושאין הוא מעניש עושׂה-טוב. גם המעתזלה מחזיקים בדעה זאת, אף שלשיטתם אין יכולת האדם מוחלטת. גם הם מאמינים שהוא יתעלה יודע את נפילתו של כל עלה ואת רמישׂתה של כל נמלה; ושהשגחתו על כל הנמצאים. גם מדעה זאת מתחייבים אבסורדים וסתירות. האבסורד הוא שכמה בני-אדם נולדים בעלי מום מבלי שחטאו. הם אומרים: "זה בהתאם לחוכמתו, וטוב יותר בשביל אותו איש שיהיה כך מאשר שיהיה שלם, אלא שאיננו יודעים את (מהות) הטוב הזה, ואין זה בתור עונש לו, אלא בתור הטבה לו". כן תשובתם בדבר מות אדם מעולה, שזה כדי שירבה שׂכרו בעולם הבא.

והדעה החמישית היא "דעתנו, כלומר, דעת תורתנו":

הדעה החמישית היא דעתנו, כלומר, דעת תורתנו. אני אודיעך ממנה מה שנאמר במפורש בספרי נביאינו, והוא מה שמאמינים בו המון חכמינו. כן אמסור לך מה שהאמינו כמה מן המאוחרים מבינינו. גם אודיעך מה אני מאמין בעניין זה. ואומַר: יסוד תורת משה רבנו עליו השלום וכל ההולכים בעקבותיה הוא שהאדם בעל-יכולת מוחלטת, כלומר, שהוא בטבעו, בבחירתו וברצונו עושׂה כל מה שניתן לאדם לעשׂותו מבלי שֶיִּבָּרֵא לו דבר חדש כלל. וכן כל מיני בעלי-החיים נעים ברצונם. כך חָפֵץ, כלומר, חפצו הקדום מעולם שכּל בעלי-החיים ינועו ברצונם ושהאדם יהיה בעל-יכולת לכל מה שהוא רוצה או בוחר ממה שבגדר יכולתו. זה הוא יסוד שמעולם לא נשמע שונה ממנו באומתנו, תודה לאל. וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו שלא ייתכן עוול מלפניו יתעלה בשום פנים, ושכּל הייסורים הפוגעים בבני-אדם וכל הטובות המשׂיגות אותם, יחיד או ציבור, כל זאת בהתאם למה שהם ראויים במשפט צודק שאין בו עוול כלל ועיקר. אפילו כאשר קוץ דוקר אדם בידו והוא מסיר אותו מייד, זה עונש לו. ואפילו השׂיג הנאה מועטת ביותר, היה זה שׂכר לו. כל זאת בהתאם למה שהם ראויים. זה מה שהוא יתעלה אמר: כי כל דרכיו משפט, [אל אמונה ואין עָוֶל, צדיק וישר הוא] (דברים ל"ב, 4) אבל אין אנו יודעים מאיזו בחינה הם ראויים.

לאחר הבאת דעות אלו מסכם הרמב"ם את השיטות:

אריסטו סובר שכּל מצביהם של פרטים שונים מקרב בני-האדם הם לגמרי במקרה. ואלאשערי סובר שזה מתאים לחֵפץ גרידא. המעתזלה סוברים שזה תואם לחוכמה. ואנו סוברים שזה מתאים למה שראוי לו האדם לפי מעשׂיו.

וכעת הוא מציג את שיטתו שלו:

ואילו מה שאני מאמין באשר ליסוד זה - כלומר, ההשגחה האלוהית - הוא מה שאתאר לך. באמונתי זאת, שאתאר, אינני נשען על מה שהוכחה מופתית הביאתני אליו. אלא נשען אני על מה שהתברר לי שהוא כוונת ספרו של האל וספרי נביאינו. דעה זאת, אשר אני מאמין בה, פחות מגונה מן הדעות הקודמות וקרובה יותר אל ההיקש השׂכלי. כי אני מאמין שההשגחה האלוהית בעולם השפל הזה, כלומר, מתחת לגלגל הירח, היא בפרטי מין האדם בלבד. רק מין זה כל מצבי פרטיו וכל הטוב והרע הפוקדים אותם מתאימים למה שהם ראויים לו, כמו שאמר: כי כל דרכיו משפט. אבל שאר בעלי-החיים וכל שכּן הצמחים וזולתם, דעתי עליהם כדעת אריסטו. אין אני מאמין בשום אופן שעלה זה נשר בהשגחה עליו, ולא שעכביש זה טרף זבוב זה בגזרת האל ורצונו הפרטי עכשיו. ולא שהיריקה שירק ראובן נעה עד שפגעה ביתוש זה במקום מסוים והרגה אותו על-פי גזירה. ולא שכאשר דג זה חוטף תולעת זאת משטח פני המים, זה בחֵפֶץ אלוהי פרטי. כל זה, לדעתי, במקרה לחלוטין, כמו שסובר אריסטו.
לדעתי ולפי מה שאני סובר, ההשגחה האלוהית הולכת בעקבות השפע האלוהי ובעקבות המין שבו מִדַּבֵּק אותו שפע שׂכלי, עד שהוא נעשׂה בעל שׂכל, ומתגלה לו כל מה שגלוי לבעל שׂכל - הוא זה אשר מתלווה אליו ההשגחה האלוהית ומעריכה את כל מעשׂיו בדרך השׂכר והעונש. אם טביעת הספינה על יושביה, כנזכר, ונפילת הגג על יושבי הבית, הם לחלוטין במקרה, אין כניסתם של הללו לספינה וישיבת האחרים בבית במקרה, לפי דעתנו, אלא על-פי רצון אלוהי לפי הראוי (לכל אדם ואדם) על-פי משפטיו (של האל), אשר אין שׂכלינו מגיעים לדעת את חוקם.

אך על מנת למנוע טעות, מסיים הרמב"ם את דבריו בהסבירו שאין הוא מתכוין שהקב"ה משגיח על כל פרטי בני האדם, אלא רק על אלו שהגיעו לדרגה שכלית מסוימת:

הבן את דעתי עד תום. כי אין אני מאמין שאיזה דבר נסתר ממנו יתעלה ואיני מייחס לו אין-אונים. אלא מאמין אני שההשגחה הולכת בעקבות השׂכל וצמודה אליו. שהרי ההשגחה באה ממי שהוא משׂכיל ושׂכל מושלם בשלמות שאין אחריה שלמות, וכל מי שֶמִדַּבֵּק בו דבר מאותו שפע - לפי מידת השׂכל המגיעה אליו (תהיה מידת) מה שמגיע אליו מן ההשגחה.

סיכום הדברים:

לדעת הרמב"ם מעיקרי האמונה להאמין שה' יודע את מעשי בני האדם ושהוא נותן שכר ועונש על מעשיהם. עם זאת, לא בהכרח ששכר ועונש זה הוא בעולם הזה, אלא בעולם הבא. הקב"ה אינו משגיח כלל על בעלי החיים, ואף על בני האדם שלא הגיעו לדרגה שכלית גבוהה הוא אינו משגיח, אלא נותן להם להתנהל כפי חוקי הטבע והעולם. על בני האדם שהגיעו לדרגות גבוהות יש השגחה פרטית הדואגת שכל שיעשה להם בעולם הזה הוא כפי הראוי להם לפי מצבם הרוחני.

על פניו, דברי הרמב"ם נראים קרובים לדבריו של ספר החינוך, שחילק בין אנשי מעלה שהטבע נתון בידם, לבין אנשים רגילים שנתונים לחוקי הטבע. אך לאמיתו של דבר המרחק ביניהם רב מאד. על פי ספר החינוך יש השגחה פרטית על כל יחיד ויחיד, ואם האדם ידאג לא להכניס את עצמו למקום הסכנה, הרי שהוא יקבל רק את המגיע לו עפ"י מדדי שכר ועונש. הרמב"ם יאמר זאת רק על אדם בדרגה שכלית גבוהה, אך סתם אדם מן השורה מתהלך בעולם ללא השגחה פרטית וללא שהקורות אותו נמדד בהכרח בסולם של שכר ועונש. 

שכר ועונש בראשונים - ספר החינוך

פרקים קודמים:

·        שכר ועונש - במקרא

·        שכר ועונש – בספרות חז"ל

את ההתבוננות שלנו בדברי חז"ל על שכר ועונש והבנת הקורות את בני האדם בעולם הזה, סיכמנו בכך שניתן להצביע על שתי צורות התייחסות. האחת מבוטאת ע"י רבי יעקב שרבא מתאר במילים: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". השניה היא דברי רבי חנינא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: מה' מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו."

נפנה עתה לעיין בדברי הראשונים. את העיון נתחיל, שלא כסדר הכרונולוגי, דווקא בדברי ספר החינוך. זאת, משום ששיטתו היא מעט קיצונית ביחס לראשונים אחרים.

ספר החינוך דוחה שתי דעות קיצוניות. הדעה הראשונה אותה הוא דוחה זו דעה הסוברת שהקב"ה משגיח על כל פרט ופרט בעולם (ספר החינוך פרשת תזריע מצוה קסט – מצוות עניין הצרעת):

שיש כתות בני אדם יחשבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל המינין בפרט, בין אנשים או כל שאר בעלי חיים, ויש מהן כתות יחשבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל עניני העולם, בין בעלי חיים או כל שאר דברים, כלומר שלא יתנועע דבר אחד קטן בעולם הזה רק בחפצו ברוך הוא ובגזרתו, עד שיחשבו כי בנפול עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפול, ואי אפשר שיתאחר או יקדם זמן נפילתה אפילו רגע, וזה דעת רחוק הרבה מן השכל.

הדעה הדחויה השניה סוברת שאין כלל השגחת הקב"ה על הנעשה בעולם הזה:

ויש כתות רעות יחשבו שלא ישים השגחתו ברוך הוא כלל בכל עניני העולם השפל, בין באנשים או בשאר בעלי החיים, והוא דעת הכופרים, רע ומר.

הוא ממשיך ומסביר את שיטתו:

ואנחנו בעלי הדת האמתית, לפי מה ששמעתי, נשים השגחתו ברוך הוא על כל מיני בעלי החיים בכלל, כלומר שכל מין מן המינין הנבראין בעולם יתקיים לעולם לא יכלה ויאבד כולו, כי בהשגחתו ימצא קיום לכל דבר, ובמין האדם נאמין כי השגחתו ברוך הוא על כל אחד ואחד בפרט, והוא המבין אל כל מעשיהם. וכן קבלנו מגדולינו, וגם נמצא על זה הרבה כתובים יורו כי הענין כן.

לדבריו, הקב"ה משגיח על כל פרט מבני האדם, אך על המינים האחרים בעולם הוא משגיח רק על הכלל, על המין כולו, ולא על הפרטים. השגחה זו כוללת השגחה אלוהית שמיני בעלי החיים לא ייכחדו מן העולם. כך הוא כותב גם במקום אחר (ספר החינוך פרשת אמור מצוה רצד - שלא לשחוט בהמה ובנה ביום אחד):

משרשי המצוה, שיתן האדם אל לבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, ועם השגחתו עליהם יתקיימו לעולם, כי השגחתו בדברים זהו קיומם, ועל כן לא יבטל מן המינין לגמרי כל ימי עולם. ואף על פי שהשגחתו על מין האדם בפרט, וכמו שכתבתי למעלה בסדר אשה כי תזריע עשה ג', לא כן מיני שאר בעלי חיים אלא דרך כלל במין ישים השם השגחתו ברוך הוא, ועל כן נמנענו מלכלות האילן וענפיו ביחד לרמז זה.

וכדברים אלה כותב ספר החינוך גם במצווה תקמה – מצוות שילוח הקן.

ההשגחה על בני האדם גוזרת שבהכרח כשיארע דבר רע לבן-אדם הרי שזה מאת הקב"ה ובעוונותיו (ספר החינוך פרשת אמור מצוה רסד – מצוות ענין טומאת הכהנים לקרוביהם):

משרשי המצוה, מה שכתבתי פעמים הרבה במצוות הקודמות, כי האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה, כי מהיותו בעל חומר לא יתפעל לדבר בכח עד שיוציא הענינים מן הכח אל הפועל. על כן בבוא אליו עונש מקרה מות באחד מקרוביו אשר הטבע מחייב האהבה להם, תחייבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבוע מחשבתו על הצער שהגיע אליו, ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עוונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא, כי השם לא יענה מלבו ויגה בני איש כי אם מצד חטאים, וזאת היא אמונתינו השלימה, אנחנו בעלי דת יהודית היקרה. ובתת האדם אל לבו ענין זה במעשה האבילות, ישית דעתו לעשות תשובה ויכשיר מעשיו כפי כוחו.

בהמשך דבריו שם מדגיש ספר החינוך כי מי שתולה מוות של בן-אדם "למקרה הזמן" הרי שזה הבל, וזו דעת הכופרים:

והמתחכמים הכופרים המהבילים כל דברי העולם ומעשי השם הנוראים, ישיתו און בלבם הרע, יתלו מות בני איש למקרה הזמן, ויחשבו במחשבותם הרעים כי מקרה האדם והבהמה מקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה, ועל כן כתבו בספריהם שישרפו, האומלל מי שידאג כלל.

את הדברים הקשים הללו נראה שספר החינוך מסייג מעט כשהוא מגיע למצוות מעקה. כאן התורה אומרת "כי ייפול הנופל ממנו", וספר החינוך צריך להסביר מה יכול להיות רע שאדם, שכנראה הגיע לו למות, אכן מת. לכן, הוא מוסיף למשנתו שהצגנו לעיל עקרון נוסף והוא שגוף האדם משועבד לטבע, ואם האדם לא יזהר ממקרי מוות ונזק ע"י הטבע, הרי שהם יקרו לו (ספר החינוך פרשת כי תצא מצוה תקמו – מצוות מעקה):

משרשי המצוה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [חולין ז' ע"ב] אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו.

ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שיהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו בכבשן האש ולא הוזק, וארבעת החסידים הנזכרים ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשיהון לא איתחרך. ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ואמרו זכרונם לברכה [תורת כהנים אמור פרשתא ח'] שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום, כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי ה' היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל ענינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו, ואשר לא יחלוק על האמת מרוע לב יודה בזה.

מעניין לשים לב שספר החינוך מצטט כאן בפירוש את דברי רבי חנינא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה ", ונראה ששיטתו של ספר החינוך תואמת מאד לשיטת ר' חנינא.

אם בהתבוננות בדברי חז"ל ראינו שתי שיטות נגדיות: שיטת ר' יעקב (יחד עם דברי הגמרא הדוחה את דברי ר' אמי ש"אין ייסורים בלא עוון ואין מוות בלא חטא"), ושיטת ר' חנינא (יחד עם דברי ר' אמי), הרי שאצל ספר החינוך אנו לא מוצאים זכר לשיטת ר' יעקב. כשנזכור שר' יעקב גיבש את שיטתו כשראה אדם ההולך במצוות אביו לשלח את קן ומת, הרי שהדברים אף הופכים להיות קשים יותר, שהרי ספר החינוך דוחה בבוז שיטה האומרת שאדם יכול למות ללא תלות במצבו הרוחני (או במצב הרוחני של החברה בה הוא חי). ייתכן וספר החינוך יסבור שאדם זה מת כתוצאה לאותה "שיעבוד הגוף אל הטבע" ושהוא לא נזהר מספיק, אך בסופו של דבר זה עדיין לא יכול להכיל את שיטת ר' יעקב, שכן ר' יעקב בחר לא לתרץ באופן כזה אלא לפרש פירוש חדש ונועז את הפסוק "למען ייטב לך" על עולם הבא.