קוראים א' או קורעים ע'

להלן מכתב שכתב חברי ר' אוריאל פרנק (מוזמנים לבקר באתר שלו):

בס"ד                                                            מוצאי כ' בטבת, יום פטירת הרמב"ם, תשע"ז (=תהא שנת עברית זכה)

שלום רב,

נתקלתי הערב בספר הלימוד ”קוראים ב-א'”, ואף שניכרת ההשקעה המרובה והמקצועית, ברצוני להעיר/להאיר על פרט אחד:

ספר הלימוד ”קוראים ב-א'” מיועד להוראת השפה בכיתה א'. הספר מותאם לעקרונות החינוך הלשוני של משרד החינוך (התכנית בנויה על פי הנחיות משרד החינוך לכתיבת ספרי לימוד בחינוך הלשוני ועל פי ההנחיות הספציפיות לכיתה א', נובמבר 2011).

הזדעזעתי מן האמור במדריך למורה (עמ' 83), ובפרט ממה שרקעו צהוב:

אִי

עִי

בקשו מתלמיד/ה לקרוא ברצף את שני הצירופים ושאלו: האם זה נשמע שונה או דומה?

(אף על פי שעדיין חלק מהמורים ואולי גם מעט מהתלמידים יוצרים הבחנה בין ע ל-א סביר להניח שהרוב אינו יוצר הבחנה זו(.

התייחסו לכך שבעברית יש אותיות שנשמעות דומה אך נכתבות שונה.

למשל: אם אנו רוצים לכתוב את המילה עיר, אפשר לכתוב עיר ואפשר לכאורה לכתוב גם איר.

הדרך הנכונה לכתוב מילה זו היא עיר.

למה?  ככה זה בעברית!

אי אפשר להבחין בעזרת שמיעה אם המילה נכתבת כך או כך.

עם הזמן זוכרים כיצד יש לכתוב זאת.

ספרו לתלמידים שנפגוש שוב בתופעה כשנלמד את האות ט...

טוב שלא כתבו את הדברים באופן יותר בוטה:

"יש חשש שחלק מהמורים ואולי גם מעט מהתלמידים, יוצרים עדיין הבחנה בין ע ל-א, לא עלינו..."

האמנם זו הדרך, להתעלם מן האמת ומן המסורת, וללמד שהאותיות ע' וא' צריכות להישמע בעברית אותו הדבר?!

והכי מרגיז:  למה? ככה זה בעברית!

חוששני שאין לך משפט שמשניא את הלשון העברית יותר מהמשפט הזה...

ומה האלטרנטיבה?    

הנה הצעתי:

אִי

עִי

בקשו מתלמיד/ה לקרוא ברצף את שני הצירופים ושאלו: האם זה נשמע שונה או דומה?

(סביר להניח שהרוב אינו יוצר הבחנה זו, אך אם התמזל מזלכם, ואתם, המורים, או אולי גם מעט מהתלמידים, יוצרים הבחנה בין ע ל-א - הדבר יקל עליכם מאוד את הוראת ההבדל בין אותיות אלה)

התייחסו לכך שבעברית יש אותיות שהיום בדרך כלל נשמעות דומה, אך נכתבות שונה.

למשל: אם אנו רוצים לכתוב את המילה עיר, אפשר לכתוב עיר ואפשר לכאורה לכתוב גם איר.

הדרך הנכונה לכתוב מילה זו היא עיר.

למה?  כי אמורים לבטא כאן ע' ולא א', ומי שעדיין לא למד לבטא כהלכה, לא יוכל להבחין בעזרת שמיעה אם המילה נכתבת כך או כך.

ברוך ה', שמסר עולמו לשומרים, ועדיין לא נכחד ההיגוי המקורי של האות ע', ולא עוד אלא עוד ועוד יהודים (גם מעדות אשכנז!) מסגלים את לשונם ומוסרים את נפשם/גרונם לבטא כהלכה ע' בעומק הגרון, לפחות כשקוראים בתורה וכשמדברים לפני יוצרם.

כן ירבו!

בברכת תהא שנת עברית זכה (=תשע"ז)

מחשבה לפרשת שמות

(כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:
(כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:
(כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת: 

פרשיה זו קשה מאד להבנה. מעבר לביטויים הלא מובנים, לסדר ההתרחשות הלא ברור, ולקשר הנסיבתי המשונה בין החלקים, לא ברור כיצד ה' רוצה להמית את מי שכרגע הוא ביקש ממנו להיות שליחו לעם ישראל ולפרעה (ואכן יש מפרשים המסבירים "ויבקש המיתו" על בנו של משה).

נראה שלפרשיה זו אותו תפקיד ספרותי שיש לשתי פרשיות אחרות בתורה:
1. מאבק יעקב והמלאך.
2. פגישת בלעם ואתונו עם המלאך.

בשלושת הסיפורים הללו יש מאפיינים דומים:
- הגיבור פוגש במלאך.
- המלאך מבקש לפגוע ואף להרוג את הגיבור.
- הגיבור יוצא מהמפגש שלם.

אך מעבר למוטיבים הללו, גם המאפיין הספרותי הוא זהה: בשלושת הסיפורים מדובר בסיפור שנראה שולי ולא מוסיף מידע לסיפור הגדול שהוא חלק ממנו.

כך כותב הרב אלחנן סמט על סיפור בלעם והאתון (עיונים בפרשות השבוע, סדרה א כרך ב עמ' 242):

כבעוד כמה מקומות במקרא, מהווה גם פרשת האתון הודעה מוצפנת על העתיד להתרחש. הודעה מוצפנת כזו ניתנת באמצעות מציאות בלתי רגילה המתפקדת כמשל. אלא שאת כוונת המשל ניתן יהיה להבין רק בעת התגשמות הנמשל בפועל בעתיד.
שימוש בהודעה מוצפנת על מה שעתיד להתרחש נעשה כאשר קיים צורך להודיע את העתיד, אולם יש לעשות זאת באופן שההודעה לא תובן לנמענים שלה בעת קבלתה. סיבות שונות יכולות להיות לכך, והעיקרית שבהן היא שידיעת העתיד עלולה לשתק את האדם ולמנוע אותו מלפעול. אף על פי כן במקרים אלו נחוץ הדבר שבבוא העתיד הזה ידע האדם כי ההתרחשות היתה על פי תוכנית אלוהית ערוכה מראש. 

כמו פרשת בלעם והאתון, כך גם פרשת "ויהי בדרך במלון" מגלה את שעתיד לקרות.
הכנסתו של משה לסכנת מוות כבר בדרך, עוד לפני בהוא מגיע למקום המסוכן באמת, מצרים, באה להתריע בפני משה את אשר יידרש ממנו - מסירות נפש כפשוטה. פעולתה של ציפורה, לא רק מלמדת ומרמזת על העתיד לקרות שבני ישראל יידרשו להימול בטרם יציאתם לחירות (ועל כך שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים), אלא גם על כך שהצלחתו של משה במשימתו תלויה בשיתוף פעולה של העם. 

"השקעות כשרות" - רכישת מניות בחברה העושה איסורים

לאחרונה אני עוסק מעט בנושא של "השקעות כשרות". ברשימה הזו ובבאות אחריה אפרוש חלק מהיריעה בנושא. עשיתי שימוש נרחב בטורו של הרב אלעזר גולדשטיין. 

אחת השאלות העולה לדיון בנושא זה היא: מה דינו של מי שרוכש מניות בחברה שעושה איסורים, כגון: חילול שבת, מסחר בחמץ בפסח, וכו'? האם מותר/אסור לרכוש מניות בחברה המעסיקה יהודים בשבת, מלוה בריבית, וכו'?

כך מוגדר הערך "מניה" בויקיפדיה:

מניה היא נייר ערך המקנה חלק בבעלות בחברה המקנה בעלות חלקית בזכויות והשליטה בחברה ובכלל זה זכות הצבעה, זכות לקבלת דיבידנד וזכויות בפירוק. לכל אחד מבעלי המניות ישנן מניה או מניות, כלומר זכויות וחובות הנוגעות לבעלות בחברה וליחסים בין בעלי המניות האחרים. חלק מהזכויות שמקנות המניה הן זכויות כלכליות (כספיות), ומכאן שהמניה היא נכס השווה כסף. חלוקת המניות בין בעלי המניות מייצגת את שיעור הבעלות של כל אחד מהם בחברה. דהינו, מעמדו של מחזיק המניה ילך ויתחזק ככל שיש בבעלותו יותר מניות.

אם אכן למחזיק המניות יש שותפות ובעלות חלקית בחברה - נחלקו בזה גדולי הרבנים כבר למעלה ממאה שנה.
כך מגדיר הרב כתריאל פישל טכורש את השאלה (קישור):

נשאלתי, אם מותר לסחור במניות של חברות ומפעלים ממשלתיים או פרטיים, שבהם מחללים את השבת, אם בעבודה אם בייצור ואם בטיפול.
יש לדון בזה משתי בחינות: א. מצד שותפות ממש, הלא המניות מהוות רכוש של המפעל והמחזיקן נהנה מרווחים כשותף בין כל יתר בעלי המניות, ויש בזה אחריות של שותפות, שכן הוא הנהנה כשותף מרווחים הבאים ע"י מעשי שבת אסורים. ב. משום "מסייע בידי עוברי עבירה", שהרי אפילו אם בעל המניה לא משתתףבמעשה ממש, אבל התמורה הממונית בעד המניות מושקעת במפעל, והמפעל הפועל בשבת פועל גם בשמו, ובזה הוא עוזר ומסייע לחילול שבת.

הרב שלמה גאנצפריד כותב להחמיר בשאלות אלו, משום שהיהודים בעלי המניות הם שותפים לאיסורים, בספרו "קיצור שלחן ערוך" (סימן סה סעיף כח):

מעותיו של ישראל מופקדים ביד עובד כוכבים, והלוה אותם לישראל בריבית, אם היו באחריות העובד כוכבים שאם יאבד החוב יתחייב הוא לשלם במעותיו מותר, ואם אינו באחריות העובד כוכבים אסור. ולכן במקום שיש קבוצות מעות (קופות חסכון) וכדומה שיש לישראל חלקים (מניות) שמה וישראלים לוים משם בריבית, אף על פי שהממונים המה עובדי כוכבים, מכל מקום נראה לי דאיסור גמור הוא. ולכן אסור ליתן לשם מעות (כי שמא ילוה ישראל שאינו הגון) וכן אסור ללוות משם, כי שמא נתן לשם ישראל שאינו הגון.

הרב משולם ראטה דן גם בשאלה של שותפות יהודית בעסק המחלל שבת, וחלק מטענותיו קשורים גם לנידון שלנו. בתשובה זו הוא מתדיין עם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, המעלה מספר סיבות להקל, והרב ראטה דוחה את רובן (שו"ת קול מבשר חלק א סימן מח):
א. זה מסייע שאין בו ממש, שכן מדובר באחוז קטן מכלל שווי החברה:

מ"ש הגאון שליט"א צד היתר לענין השותפות וקבלת רווחים מהעסק כיון שהכסף שישקיעו הדתיים הוא סכום מועט מאוד כלפי הסכום שיושקע מההסתדרות, זהו בבחינת מסייע שאין בו ממש,
אבל באמת אין לחלק לענין מסייע ידי עוברי עבירה בין סיוע מועט או סיוע מרובה 

ב. יש סוג של ברירה, שהרווחים מחילול שבת הולכים לאלה שאין להם רצון לשמור שבת (לטעם זה מסכים הרב ראטה):

ומ"ש צד היתר מטעם ברירה, שהרווחים שבאים בעקיפין מעבודת שבת הולכים להם לעצמם היינו למחללים, יפה כתב הגאון שליט"א 

למסקנה אוסר הרב ראטה את השותפות הזאת, בדברים הבאים (שו"ת קול מבשר חלק א סימן מט):

ממילא בנ"ד דידוע לנו בבירור שיעשו מלאכה בשבת על הספינה אין שום היתר לזה, בפרט שהבעלים של הספינה הם ישראלים וגם הנוסעים והפועלים הם ישראלים, ויש בזה גם איסור נהנה ממלאכת שבת.

אך לענ"ד יש מקום לחלק בין השותפות עליו דיבר הרב ראטה לבין נידוננו, כפי שנראה בהמשך.

הרב טכורש, במאמר שצויין לעיל, מביא בשם כמה אחרונים חידוש המתייחס לבעיה הראשונה שהוא העלה, שאלת השותפות, שלמעשה רכישת מניות אינה שותפות אלא יישות משפטית חדשה:

והנה ראיתי דבר חדש, בשו"ת מהורי"א הלוי (ח"ב סי' קכד). המחבר דן שם בשאלה, בדבר העיר נדבורנא שנמכרה לחברה "באדענקרעדיט אנשטלאלט" והעוסקים והמפקחים הם נוכרים, אבל גוף העיר הוא של אותם האנשים בעלי המניות (אקציען) מן האנשטאלט הנ"ל, והרבה מניות הן תחת יד יהודים וכל ההכנסות מתחלקות בין בעלי המניות. ונסתפק כי נמצא שם בית שכר ונשתהה עד לאחר הפסח שכר מעד, האם יש בזה חשש חמץ שעבר עליו הפסח, מאחר שחלק ישראל מעורב בו.
מהרי"א הלוי ז"ל העלה להיתר, ובניתוח השאלה שם רוצה לומר, שכאן בנידון המניות אין לבעל המניות זכות ובעלות לעשות כל מה שירצה, דהדבר ידוע, שאין לבעל המניות שום זכות וכח למכור החמץ או לבערו, שכן ההחלטות הן על פי המנהיגים המפקחים על העסק, על פיהם יצאו ויבואו כל עניני עסקיהם, וכיון שלא יכולים לבער החמץ, ממילא לא עברו בב"י, ומאחר שלא עברו בעלי המניות על ב"י, לא קנסו אותם חז"ל, לאסור החמץ לאחר הפסח. ומוסיף, דאם נאמר דגוף החמץ אינו של בעל המניות, אם כן גם הרשויות והבתים והחצרות אשר החמץ מונח שם, גם כן אינם של בעלי המניות, וכנודע שאין להם רשות ליכנס ולהשתמש במקומות השייכים לחברה. א"כ אף שהחמץ הוא באחריותם, שבאם יאבד החמץ, ההפסד על בעלי המניות, מ"מ הו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם, ומכיון שלא היו באפשרותם בשום אופן לבער החמץ ואין לו לבעל המניות רשות ליכנס למקום שהחמץ שם, אין מקום כלל לקונסו וכו'.

 אך מהו אותה יישות משפטית עליו מדובר? אם המניות זה חלק מהבעלות על החברה, אך מצד שני רוכש המניות אינו נחשב הבעלים, אז איזה סוג בעלות זאת?

הרב שלמה דיכובסקי עונה לשאלה זאת בפסק דין שכתב (חלק מהדברים מובאים גם אצל הרב טכורש) (פסקי דין רבניים חלק י פס"ד בעמוד 273):

אמנם, עדיין חלה עלינו חובת הביאור, היכן מצאנו בדברי חז"ל בסיס לקביעת המושג אישיות משפטית, שאינה בשר ודם?

ונראה לומר שהמושג של אישיות משפטית מתבטא בדברי חז"ל בהפרש שיש בין שותפין לבין ציבור.

שורשם של מושגים אלו הוא בדברי הרמב"ן (ויקרא א', ב') שהביא את דברי רש"י שם, וכתב:
פירש הרב כן, לומר שאם יתנדבו רבים להביא עולה, עולת השותפין היא, מה בין שנים המשתתפין ובין עשרה ואלף שנשתתפו בו,,, ואפשר שנאמר שאם רצו ציבור להפריש בתחילה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין, שתהיה נדבת ציבור בעולת בהמה ואין בה סמיכה.

חולקים, איפוא, רש"י והרמב"ן אם ישנה אפשרות לשותפים ליצור יצירה חדשה הנקראת ציבור - ויש נ"מ הלכתית בין קרבן שותפין לקרבן ציבור - או שקרבן ציבור הוא רק מה שנקבע בתורה.

ההבדל המשפטי בין שותפין לבין ציבור הוא, ששותפות היא בעלות מליאה שישנה לכל אחד מן השותפים, ואילו ציבור הוא גוף משפטי שהשותפים נמנים עליו. ועיין בספרו של אבי מורי ז"ל נאות דשא ח"א בענין גדרי ציבור ושותפין בהלכה ובאגדה (עמ' מ' - נ"ו), שהאריך בראיות רבות לבאר את ההבדל בין שני המושגים הללו.

גם הרב מ"א עמיאל בספרו דרכי משה - דרך הקודש (ספר א', חלק א', שמעתתא ה' פרקים י' - י"א), עמד על החילוק בין ציבור לשותפין, והגדירו כך:

כבר הארכתי במקום אחר לבאר את ההבדל שבין גדר שותפות לגדר ציבורי, דלא רק הבדל כמותי יש בזה, דבשותפות שייך הדבר רק ליחידים ובציבור הוא לרבים, אך הבדל איכותי יש בכאן, והמושג דבר ציבורי הוא מכלל לפרט, כלומר דהדבר שייך לכלל בתור סוג ומהות בפני עצמו, ורק ממילא כיון דכל אחד הוא פרט בכלל, יש לו זכות בשייך לכלל.

הרב עמיאל השתמש בהגדרה זו בכדי להסביר ענינים שונים, עיין שם בדבריו.

עכ"פ, כאמור לעיל, המושג ציבור מהווה בנין - אב למושג המחודש של חברה בע"מ, או של אישיות משפטית.

דברים אלו אינם מוסכמים. במאמר שכתב הדיין הרב בנימין בארי (קישור) חלק על עקרון זה, שאפשר לחדש שחברה בע"מ זה יישות משפטית שחז"ל לא הכירו:

ואין לומר שמאחר שבעניני ממונות יש דברים התלויים בהסכמה כמו סיטומתא וכדומה, כמו כן גם מדין תורה יהיה אפשר ליצור גוף כזה כפי הגדרת בעלות שגופי תורה תלויים בה. שכן דבר שלא מצינו דבר כזה בתורה צ"ע אם אפשר ליצור אותו, ואינו דומה לסיטומתא דשם הוא רק ענין העברה מרשות לרשות דמסתבר בתלוי בהסכמה, כי גם קנין כסף או משיכה יסודו אף הוא בהסכמה, אלא שהתורה גילתה לנו שבפעולה כזאת אדם מעביר זכויותיו, ולכן מצאו דגם במקרים אחרים אם הוא מנהג מקובל יתכן שהוא קונה (ואף גם בזה ידועה המחלוקת הגדולה אם קנין דרבנן מהני לדאורייתא), אבל לקבוע בעלות וזיקה של דבר לממון וליצור דבר דמיוני של בעלות ולא בעלות ממש, מנל"ן לחדש דבר כזה, וצ"ע.

 הרב טכורש אמנם פתר את הבעיה של השותפות, אך בנוגע לבעיית המסייע לדבר עבירה, הוא אינו מוצא פתרון:

ואם כן בנידון דידן, הגם שיצאנו מחשש שותפות, מכיון ששונה היא חברת מניות שזה חברה משפטית מיוחדת, אשר אין הבעלות לבעל המניה, אבל בכל זאת מידי סיוע לעוברי עבירה ולפני עור לא תתן מכשול, לא יצאנו. ואין הבדל אם יש לו הרבה מניות או מעט, כי מטעם "מצוה עליו להפרישו" אין הבדל בין סיוע מעט להרבה כנ"ל, באופן כזה יש לייעץ ליהודים יראי אלקים השומרים שבת כדין, שלא ישתפו עצמם במניות במפעלים כאלה המחללים את השבת בכדי להינצל מחשש של סיוע לעוברי עבירה.

 הרב משה פיינשטיין דן גם הוא בסוגיית רכישת המניות, הן מצד השותפות (בו הוא מסכים לעקרון שחברה בע"מ אינה שותפות במובן הרגיל) והן מצד מסייע (שבו הוא כותב שאין זה מסייע, משום שאם פלוני לא ירכוש את המניות, אז אלמוני ירכוש אותם). הנה דבריו (שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן ז):

ובדבר ליקח שערס מקאמפאניעס שעושין מלאכה ומסחר בשבת הא חזינן שנתפשט להיתר והטעם פשוט שאין להחשיב את הקונים שערס שהוא רק משהו מהמסחר שאין להם שום דעה בהמסחר אף לענין חלקם לבעלים של"ד [=שלא דומה] לשותפות במקצת שיש לו דעה כבעלים, וגם אין הקונה שערס רוצה להיות בעלים בהמסחר ואינו רוצה לקנות כלום בהמסחר אלא הוא רק כקונה ריוח והפסד שיהיה בהמסחר לפי סך כך וכך שקנה, ויותר נראה שאין בהם גדר קנין בדינא שהוא לקנין דבר שלא בא לעולם, רק מצד קניני דיני המדינה. ומה שלפי תנאי המכירה יש לבעל השערס דעה לבחירת פרעזידענט /נשיא/ הוא רק פטומי מילי בעלמא כי למעשה משאירין לעצמן יותר מהרוב שלא שייך שיאמרו דעה וגם הקונים אין רוצים לומר דעה בזה כי אין כוונתם לקנות זה ולכן לע"ד אין לחוש למה שעושים הבעלים דהקאמפאניעס שאינו נוגע להם. ואף אם יש גם יהודים בהבעלים אין להחשיב מסייע לעוברי עברה שהמסחר יעשו גם כשלא יקנה שערס מהם כי לא חסר מי שיקנה שערס והקונה קונה רק לטובת עצמו ולכן אין בזה שום איסור וכמו שנוהגין הרבה בנ"א ואף יראי חטא לקנות. אבל ודאי לקנות מדה מרובה כ"כ עד שיתחשבו בדעתו יש לאסור אף בפעקטערע /בבית חרושת/ ומסחר של עכו"ם כיון שלא התנו כמו שצריכין להתנות כשעושה ישראל שותפות עם עכו"ם כדאיתא בש"ע או"ח סימן רמ"ה. 

את דבריו מסייג האגרות משה בכך שאם יש לו כמות מרובה של מניות, כך שיש לו השפעה על התנהלות החברה, אזי הדין ישתנה.

לאור דברים אלו, מסכם הרב שלמה אישון, ראש מכון כת"ר, את הדברים כך (קישור):

מעיקר הדין אין על אדם פרטי איסור להשקיע בקרן נאמנות, קופות גמל וכדו' המשקיעות בין השאר בחברות המחללות שבת. עם זאת ראוי לחזק כמה שיותר חברות השומרות שבת, ועל כל אדם לעשות מאמץ לכוון את ההשקעות לחברות אלו, ולהימנע מלהשקיע במקומות שאינם שומרים על ההלכה, בין בעניינים שבין אדם למקום ובין בעניינים שבין אדם לחבירו.
היתר זה אינו אמור כאשר מדובר בהשקעה בסכום גדול המעניקה למשקיע השפעה ממשית על פעילותה של החברה.
יודגש כי ההיתר האמור כאן אינו מתייחס להיבטים הציבוריים של הנושא. כפי שכבר כתבנו לעיל, יש לעשות הכל לשם צמצום התופעה של הפעלת עסקים בשבת. יש לקחת בחשבון כי שותפות של יהודים שומרי מצוות בעסקים שאינם שומרים שבת, ובמיוחד ההנאה מהרווחים שגורפים עסקים אלו בשבת, מעניקה לגיטימציה לחילול השבת, וזאת אף אם מהבחינה ההלכתית אין בכך משום חיזוק ידי עוברי עבירה או סיוע להם.
עם זאת דומה כי המפתח מצוי יותר בידיהם של הגופים הגדולים שהינם בעלי הכח הכלכלי החזק, וההשקעה שלהם בעסקים המחללים שבת עלולה להיות כרוכה באיסור "לפני עיוור" דאוריתא.
אין ספק שאם גופים אלו ינהגו בהתאם להלכה וימנעו מלהשקיע בעסקים מחללי שבת, הרי שקיומה של השבת במדינת ישראל יתחזק, אפשרויות ההשקעה בעסקים שאינם מחללים שבת יגדלו, והדבר יאפשר גם לאנשים פרטיים להשקיע ביתר קלות רק בגופים העומדים תחת פיקוח הלכתי.

מחשבה לפרשת ויחי

חומש בראשית מסתיים עם הפסוק:
"וימת יוסף בן מאה ועשר שנים, ויחנטו אותו, ביישום בארון במצרים"

פסוק זה מצביע על הסיום הטרגי של הספר. משפחת יעקב נמצאת במצרים כגרים וזרים, יוסף שדאג לכל מחסורם מת, המרחק מכאן למה שקורה להם בתחילת ספר שמות הוא לא גדול.

נראה שצריך להוסיף ולהסתכל על חומש בראשית כיחידה אחת ולראות בה מבנה שלם. החומש פותח בסיפור הבריאה ומיד לאחר מכן בחטא אדם הראשון וגירושו מגן עדן. נראה שכל ספר בראשית, ואולי אף התורה כולה, היא סיפורו של האדם/המשפחה/העם הנבחר לחזור ל"גן-עדן", שהוא כמובן ארץ ישראל.
האבות נעים מצפון לדרום, חזרה לצפון וחזרה לדרום, בין חרן למצרים, עם עצירות בארץ כנען, אך לא מצליחים לתקוע יתד משמעותי בארץ. כך מסתיים חומש בראשית, עם כשלון מוחץ לחזור לגן-עדן, ארץ ישראל.
התורה כולה מסתיימת מחד עם מיתתו הטרגית של משה שרואה את הארץ ולא זוכה להיכנס אליה, אך מאידך עם העם הצופה מערבה ומוכן ומזומן להיכנס לארץ, ובזה לסגור את אותו מעגל.

מדוע האבות לא זכו לחזור לגן-עדן? נראה שרש"י עונה על כך בתחילת ספר בראשית: "בראשית... בשביל ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית". העולם נברא בשביל עם ישראל והתורה. יהיה אפשר להיות בגן-עדן, פסגת העולם, רק כשיהיו את שני הדברים הללו: העם והתורה. עם התובנה הזאת נתחיל את צעדינו בחומש שמות, כשאנחנו מתקדמים עוד קצת לעבר סיום התורה ולעמידה על סיפה של גן-עדן, ארץ ישראל. 

היוצאים להציל בשבת - נספח: מודיעי נפגעים

ליתר הסדרה:
היוצאים להציל בשבת - חלק א'
היוצאים להציל בשבת - חלק ב'
היוצאים להציל בשבת - חלק ג'
היוצאים להציל בשבת - חלק ד'

יש בצה"ל מחלקה שתפקידה להודיע למשפחות אודות נפגעים ל"ע. כשנודע לצה"ל על פציעה או נפילה של חייל, תפקידה של מחלקת המודיעים להזעיק צוות שכולל אנשים מנוסים, אנשי רפואה ורפואת הנפש, שתפקידם להגיע כמה שיותר מהר לבני משפחתו של החייל שנפל ולהודיע להם בצורה מבוקרת את אשר ארע לבנם.
לאחר שבטור הקודם בנושא "היוצאים להציל בשבת" סיכמתי את הנהוג אצל בעלי תפקידים שונים הצריכים לפעול בשבת, הפעם נעסוק בפעולתם של מודיעי הנפגעים בשבת. הדברים נכתבים כאן כדיון תאורטי בלבד, ובשאלות הנוגעות למעשה יש לפנות למי שמתפקידו מכיר היטב את המציאות הצבאית - לרבנות הצבאית.

השאלה הראשונה שיש לברר היא, האם מודיעי הנפגעים הם בגדר היוצאים להציל? האם ניתן להגדיר את אותם מודיעי נפגעים כעוסקים בפיקוח נפש?

המטרה של מחלקת מודיעי הנפגעים בצה"ל הוא לודא שהידיעה בדבר נפילתו של בן משפחה יגיע לקרוביו באופן מבוקר ומוסמך. מודיעי הנפגעים יכולים להעניק טיפול רפואי ונפשי ראשוני אם הם רואים שהדבר נצרך. יתרה מכך, הורה ששולח את ילדו לשרת בצה"ל יודע שאם ח"ו יקרה משהו לחייל שלו אזי הוא יקבל הודעה מסודרת, והוא אינו צריך לחיות בחרדה שמא ארע משהו לקרובו והוא לא יודע מזה.
בנוסף, ישנה סטטיסטיקה המראה שהסיכוי שבמשפחה שכולה יתרחש מוות נוסף מסיבות של התאבדות, מצב נפשי ורפואי ירוד וכד', הן גבוהות מאשר בשאר האוכלוסיה. ישנה אמונה שע"י עטיפת המשפחה מרגע ההודעה במעטפת תומכת תקטין את הסטטיסטיקה הזאת. אני קורא לזה אמונה, משום שלא ידוע לי על נתונים המוכיחים את התועלת הזאת לכאן או לכאן. (דברים אלו שמעתי מפי אדם שעסק רבות בתחום).

יש להדגיש, שכיום בעידן שמועות הווטסאפ נראה שתפקידם של מודיעי הנפגעים הפך להיות נחוץ יותר ולחוץ יותר, על מנת לודא שההודעה המסודרת מגיעה למשפחה במהירות גבוהה מזו של השמועות. כמו כן, ההיגיון אומר שככל שמקבלי ההודעה נמצאים בגיל מתקדם יותר, ובמצב רפואי רעוע יותר, כך גדלה נחיצות עבודתם של מודיעי הנפגעים.

נשוב עתה לשאלה שלנו, האם פעולתם של מודיעי הנפגעים נחשבת פיקוח נפש?
בטורים הקודמים ראינו את דבריו של הרב שאול ישראלי אודות "פיקוח נפש ציבורי". הרב ישראלי כותב שכשדנים במערכות ציבוריות ישנם דברים המוגדרים ספק פיקוח נפש, הגם שאין לפנינו חולה ולא ניתן להצביע באצבע על מי שעלול להיפגע מאותו פיקוח נפש. אך כיוון שהמבט הוא על מספרים גדולים באוכלוסיה סביר להניח שיהיה מי שייפגע, ולכן הדבר יוגדר כפיקוח נפש.
גם אחרי דבריו של הרב שאול ישראלי נראה שנותרה השאלה: מה הגבול הנכון לדבריו?

בחוברת העוסקת בטיפול בחללים בשבת, מפרטת הרבנות הצבאית את האופן בו יש לפעול במקרה של הודעה למשפחות נפגעים בשבת. הנה העמודים הרלוונטיים (קישור):

הרבנות הצבאית מסיקה שמכיוון שלא לגמרי ברור שיש כאן פיקוח נפש, אזי יש לעשות שימוש בנהג גוי. בפועל, מחלקת מודיעי הנפגעים אינה כפופה לרבנות הצבאית והם לא פועלים על פי הוראותיה. יתרה מכך, המחלקה מפעילה אנשי מילואים השייכים למחלקה וגרים בקרבת מקום למשפחות הנפגעים. בחלק לא מבוטל מהמקומות קשה מאד לחייל המוקפץ בשבת להודיע למשפחות נפגעים למצוא נהג גוי שיסיע אותו למשימה.

כאמור, אינני יודע להכריע בשאלה האם יש כאן פיקוח נפש המתיר חילול שבת מהתורה (כדאי להזכיר כאן מאמר שהתפרסם לאחרונה של הרב אודי שוורץ מהרבנות הצבאית על עוד מקרים שמעמדם כפיקוח נפש מוטל בספק). עם זאת, ברור לי שדבריו של הרב משה פיינשטיין אודות "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" קיימים כאן. כלומר, באם נגדיר את המציאות הזאת כפיקוח נפש, אזי אם לא נתיר למודיע גם לשוב לביתו בגמר ההודעה אזי הוא פשוט יימנע מלהיות אחד ממודיעי הנפגעים.

[כדאי להעיר שבהערת שוליים 10 לעיל מובא פסק האגרות משה שלפי הנאמר בהערה התייחס לחום של 37.9 כספק פיקוח נפש. בפועל מה שכתוב באגרות משה הוא זה (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קכט):

וסתם בני אדם חוששין כשהוא קרוב למדת מאה ושנים שהוא חם ביותר ולכן על מדה זו מחללין ואין רשאין להחמיר. ואם אחד חושש גם בקרוב למאה ואחד ורוצה שיחללו עליו נמי מחללין דלא גרע ממכה שאינה של חלל שאם החולה אמר שצריך לחלול שמחללין. ובתינוק שאין שייך זה אם רואין שמצטער ביותר וכדומה לזה מה שניכר שהוא חולה אף שהחום הוא קטן רק יותר ממאה מחללין. סוף דבר אם רק לא ברור להו להחשיב שהוא מעט חום מחללין. 

הרב משה פיינשטיין דיבר על 101-102 מעלות פרנהייט. בהמרה למעלות צלסיוס מדובר בערך על 38.5 מעלות.]

רשמים מביקורים בישיבות תיכוניות

בשבועות האחרונים הזדמן לי לבקר במספר ישיבות תיכוניות. התפללתי שחרית עם תלמידי הישיבה, בדרך כלל תלמידי החטיבה, אך לא תמיד, והסתובבתי כמה דקות לאחר מכן. עשיתי זאת מכיוון שאני מחפש עתה ישיבה תיכונית לאחד מילדי. לפניכם כמה תובנות על חיפוש ישיבה תיכונית בכלל, ועל מה שראו עיני בפרט.

כיום, כשילד מגיע לכיתה ו' הוא מוזמן להגיע לימים פתוחים בישיבות התיכוניות השונות באזורו. בנוסף, הוריו מוזמנים לערב הורים לשמוע את ראש הישיבה וחלק מהצוות וכך להתרשם מהנעשה בישיבה.
בפועל, אינני יודע מה הילד אמור לקבל בימים הפתוחים הללו. המוסדות השונים מנסים להפוך את הביקורים לכמה שיותר מהנים, כדי שיהיה לתלמיד רושם טוב, אך בפועל הוא חוזר הביתה עם מעט מאד מידע על הישיבה התיכונית. אינני יודע כיצד ניתן לשנות זאת, כי בכל זאת מוסד שמלמד באזור העשר שעות ביום לעולם לא יישמע יותר מדי אטרקטיבי לילד בכיתה ו'.

בערבי ההורים, לעומת זאת, לכאורה ההורים מגיעים מוכנים עם שאלות קשות והם מנסים לחלוב כמה שיותר מידע מראשי הישיבות. עם זאת, גיליתי שלמעשה ראשי הישיבות יכולים לומר כמעט כל מה שהם רוצים, ואף אחד לא יסתור אותם ויגיד משהו בסגנון: "סליחה, אבל במציאות לא מתרחש מה שאתה מתאר". לדוגמא: באחד הערבים הללו ראש הישיבה דבר על התפילה בבוקר בבית המדרש בישיבה כ"תפילה ישיבתית מכובדת". במקרה נכחתי בתפילה באותו בית מדרש רק מספר ימים קודם, וקשה לי להגדיר את מה שחוויתי כתפילה ישיבתית.
ייזכר לטוב מוסד אחד שאני מכיר, שבערב ההורים נוכחים מספר תלמידי י"ב, והתשובות להורים על הנעשה בין כותלי הישיבה ניתנות על ידם (אני מניח שתלמידים אלו נבחרים בקפידה רבה, ובכל זאת יש משהו אותנטי בתשובות שלהם).

השורה התחתונה לכל מה שכתבתי עד כה הוא שמי שרוצה באמת לדעת מה קורה בתוך מוסד שהוא מתעניין בו, כדאי שיכתת את רגליו וילך לבקר ולהתרשם בעצמו מהתפילה, מההפסקות, מהתלמידים שהוא פוגש במסדרונות וכו'. היה גם נחמד אם משרד החינוך היה מפרסם יותר נתונים על בתי הספר, כמו אחוז הניגשים לבגרות חמש יחידות באנגלית ומתמטיקה בכל בית ספר בשלוש השנים האחרונות. לידיעת נפתלי בנט.

ועתה לכמה רשמים: במוסדות בהם ביקרתי התפילה היתה אשכנזית. בחלק מהמוסדות שרו את שירת הים יחד, כמנהג הספרדים בשבתות, ואולי אף שרו "שיר ספרדי" נוסף, אך התפילה בכללותה היתה אשכנזית. עפ"י סטטיסטיקה פשוטה, לפחות באחד מהמוסדות בהם ביקרתי היה אמור להיות תפילה ספרדית. אך לא. אנחנו בשנת תשע"ז, כולם מבינים שאין סיבה אמתית לכך שהתפילה בישיבות תיכוניות תהיה אשכנזית, ואעפ"כ אני לא ראיתי עדיין ניצנים לשינוי (ייתכן ובחלק מהמקומות בהם ביקרתי הנוסח תלוי בחזן, ובמקרה נפלתי על ימים עם חזן אשכנזי. אינני יודע). אך יותר מהענין העדתי, ביותר ממוסד אחד שאלתי את עצמי אם התפילה לא היתה נראית חיובית יותר אם היו משנים רק דבר אחד: שפסוקי דזמרא היו נאמרים בקול רם, מילה במילה, כנהוג בבתי כנסת ספרדים.
למדתי אני בישיבה תיכונית בו התפילה היתה אשכנזית. אבל, ראש הישיבה שהתפלל אתנו כל יום מימות השבוע, היה אומר את כל התפילה (למעט תפילת עמידה) בקול רם. כך הוא גם היה קובע את הקצב, אך הוא גם לימד אותנו איך להתפלל מילה במילה.

בכל אחד מהמוסדות נאמרת הלכה או דבר תורה לאחר התפילה. אני עוד זוכר את ההלכה היומית מימי בישיבה התיכונית, ולא לטובה. זה היה נראה לי אז כחלק מריטואל שראש הישיבה מרגיש שהוא צריך לצאת ידי חובת אמירת דבר הלכה, וההלכה נאמרה או נקראה גם כשהיא היתה לא מובנת לחלוטין. אינני יכול לומר ממה שראיתי בביקורי האחרונים שמשהו מאד השתנה בתחום הזה. באחד המוסדות נאמרה דווקא דבר תורה על פרשת השבוע, ולא דבר הלכה, שהיתה דווקא די מוצלחת לטעמי, אך במוסדות האחרים נאמרו דברי הלכה שלא נשמעו קוהרנטיים במיוחד, ובאחד המוסדות אף נאמרו דברים שהם בעיני מופרכים. בעיקר, לא נראה שיש המשכיות מהימים הקודמים בלימוד ההלכה היומית, דבר שלענ"ד הוא בסיסי וחשוב.

בחלק מהמוסדות בהם ביקרתי הר"מים משמשים כשוטרים במהלך התפילה (והם אמורים גם להתפלל במהלך השיטור), ובחלק מהמוסדות הר"מים מתפללים בתפילה. אני שאלתי את עצמי שוב ושוב, מה הגורם להבדל הזה? האם זה אוכלוסיית התלמידים? האם זה איזה שהוא החלטה חינוכית שקיבלו הר"מים? הרכב כיתות התלמידים בבית המדרש? אופן הישיבה? אין לי תשובה ברורה לשאלה הזאת.

ועוד נקודה אחרונה. אחד השינויים שהנהיג שי פירון, שר החינוך לשעבר, הוא שאפשר לגשת לבגרות רק בשלושה מקצועות מתוגברים, מלבד מתמטיקה ואנגלית. במילים פשוטות, תלמיד תיכון יכול לגשת לחמש יחידות בגרות באנגלית, מתמטיקה ועוד שלושה מקצועות בלבד. בישיבות תיכוניות היה נהוג לגשת לחמש יחידות בתנ"ך ובגמרא, ולפי ההנחיות החדשות אם זה המצב יהיה ניתן לגשת לחמש יחידות רק בעוד מקצוע אחד.
כיצד מתמודדים עם המצב הזה? בחלק מהישיבות התיכוניות קבלו החלטה לא לגשת לחמש יחידות בתנ"ך, ולאפשר לתלמידים שלהם לבחור שתי מגמות, בחלק אחר החליטו להמשיך לגשת לחמש יחידות גם בתנ"ך וגם בגמרא, ואז התלמידים מוגבלים לבחור מגמה אחת בלבד.
בערב ההורים באחד הישיבות מהקבוצה הראשונה, שהחליטו לותר על הבגרות חמש יחידות בתנ"ך, נאמר להורים שהישיבה פועלת מול משרד החינוך יחד עם ישיבות אחרות לבטל את מה שהנהיג שי פירון ולאפשר לגשת ליותר משלושה מקצועות מורחבים. אינני יודע כמה מהקוראים זוכרים מה היו ציוני הישיבות התיכוניות בבגרות חמש יחידות בתנ"ך - אך הם ממש לא היו מזהירים. אינני יכול לחשוב על אף סיבה לבקש ממשרד החינוך לאפשר לישיבות התיכוניות לחזור למצב הקודם. באותו מוסד נאמר להורים שהמוסד ממשיך ללמד את החומר לחמש יחידות, על אף שהתלמידים ניגשים בסוף רק לשלוש יחידות (עיינו לעיל בפיסקה המדברת על כך שאפשר לומר כל מה שרוצים להורים...).
מאידך, בערב הורים במוסד בו לא הסכימו לותר על הבגרות בתנ"ך, והתלמידים מוגבלים למגמה אחת, הדבר הוצג להורים כאילו שזה הדבר הנורמטיבי והמקובל בכל הישיבות התיכוניות. לא עלה על דעתם של ההורים ששמעו את הדברים שלמעשה זו החלטה העומדת בסתירה מוחלטת למחשבה שהובילה את השינוי שביצע שי פירון (נדמה לי ששמעתי זאת ממנו אישית, כשהוא הנהיג את השינוי הזה, אך יתכן ואיני זוכר נכון). לענ"ד מוסד שמחייב את תלמידיו להיבחן בחמש יחידות תנ"ך על חשבון מגמה נוספת, צריך לענות על השאלה: איזה מסלול ייפתח בפני הבוגר שלהם בזכות זה שיהיו לו בתעודת הבגרות גם בגרות בגמרא וגם בגרות בתנ"ך? 

היוצאים להציל בשבת - חלק ד'

חלקים קודמים: 
היוצאים להציל בשבת - חלק א'
היוצאים להציל בשבת - חלק ב'
היוצאים להציל בשבת - חלק ג'

בחלק זה, לאחר שראינו באריכות את הדיונים במרכזיים בסוגיא, אני מבקש לסכם את הדברים להלכה (להלכה למעשה יש להתייעץ עם פוסק ולא להסתמך על הדברים המתפרסמים באתר זה).

היוצאים להציל - אנשי צבא
ככל הידוע לי, מקובל ברבנות הצבאית, מאז תקופת הרב גורן, להורות שחיילים בסדיר או בקבע אינם חוזרים לביתם בשבת, אלא לכל היותר כשחוזרים מפעילות חוזרים לבסיס. וגם החזרה לבסיס אינה פשוטה, ואם יש מקום קרוב יותר בו אפשר לשהות וזה לא פוגע במבצעיות יש להעדיף את המקום הקרוב.
כך כותב הרבצ"ר הרב איל קרים בתשובה בספרו קשרי מלחמה (קישור). ואף על פי כן, יש מקרים יוצאי דופן בהם מתירים לחיילים (בדר"כ בקבע) שהוקפצו מביתם בשבת לחזור לביתם. ראו לדוגמא בתשובה זו. הרבצ"ר הרב קרים כתב בהקדמה לספרו את הדברים הבאים על סוגיית היוצאים להציל (הציטוט מכאן):

ברור שלא ניתן לכתוב בספר פסק המתיר את החזרה בשבת ללא סייגים, משום שהדבר יגרום לאנשים לדמות מילתא למילתא, וכולם יתחילו לנסוע בשבת גם כשאסור ... מאידך, לא ניתן לכתוב בספר פסק הלכה כוללני האוסר את החזרה בשבת, משום שישנם מקרים חריגים, שבהם יש להקל ולהתיר. לאחר שהתייעצתי עם שלושה רבנים מפוסקי דורנו, התנבאו שלושתם בסיגנון אחד, שיש לכתוב בגוף התשובה בספר "יעשה שאלת חכם".

היוצאים להציל - אנשי רפואה
לגבי אנשי רפואה שהוקפצו בשבת ראינו את מחלוקת הרב שלמה זלמן אוירבך (שהתיר חזרה ע"י גוי) והרב משה פיינשטיין (שהתיר חזרה ע"י יהודי). יש מי שרצה לומר שהתירו של הגר"מ פיינשטיין הוא רק בנוגע למי שהוקפץ בשבת, ולא למי שיוצא למשמרת שלו. בעיני, קשה לומר זאת. כל עוד היציאה היא בגדר "היוצא להציל", ונדמה לי שרופא/אחות היוצאים למשמרתם הם אכן בגדר "היוצאים להציל", הרי שחילוקו של האג"מ חל לגביהם: שאם זו הצלה שקצובה מראש בזמן הרי שיש להתיר לחזור גם באיסורי תורה משום "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא".
בפועל, בבתי החולים הדתיים בארץ, דואגים לנהגים גויים שיסיעו את אנשי הרפואה בסיום משמרתם. בבתי חולים לא דתיים, עד כמה שידוע לי, הדבר פחות נפוץ. שמעתי על רב אחד המרכזים הרפואיים הגדולים בארץ שמתיר לאחיות לחזור ברכב בשבת.

היוצאים להציל - אנשי משטרה
לנושא "היוצאים להציל בשבת" הגענו בעקבות מאמרו של הרב רמי ברכיהו, שהתמנה לאחרונה לכהונת רב המשטרה. במאמר המדובר, הולך הרב ברכיהו בעקבות הרב שאול ישראלי הרואה בפעילות המשטרה בשבת חלק מגדר "פיקוח נפש ציבורי". לכן, גם סיור של ניידת ברחובות השכונה היא מותרת בשבת, הגם שאיננו יודעים להצביע על "חולה לפנינו", או על הפיקוח-נפש הספציפי הקיים. בנוסף, מחלק הרב ברכיהו בין פעילות חיילים בצבא, שמקובל שהם נמצאים בבסיס, גם כשהם לא במשמרת וזה חלק מהכשירות המבצעית של הצבא, לבין פעילות השוטר שאין שום סיבה מבצעית שיהיה נוכח בתחנת המשטרה אם הוא אינו במשמרת. לכן, מסיק הרב ברכיהו:

גישה הלכתית זו של הרב רמי ברכיהו, שהצגנו באריכות בחלקים השונים של טורי "היוצאים להציל בשבת", ככל הידוע לי הינה גישה חדשה ברבנות המשטרתית. עד כה, גישת רבנות המשטרה היתה קרובה לגישה שהציג הרב הרצוג בתשובתו. כלומר, שכדי להתיר פעילות משטרתית בשבת יש לדעת מה חשש פיקוח-הנפש הקיים, ובמקרה שלא ידוע על פיקוח נפש ממשי הרי שפעילות זו אסורה בשבת. העובדה שבפועל המשטרה לא פעלה עפ"י גישה זו, לא הפריעה לרבנים שונים במשטרה לדבוק בה ולמעשה להורות לשוטרים דתיים שהפעילות שהם מבצעים בשבת הינה אסורה. כניסתו לתפקיד של הרב רמי ברכיהו הוא שינוי כיוון בפסיקה ההלכתית בנושא זה. עדיין, אין היתר הלכתי גורף לכל פעילות שהיא של המשטרה, אך הנחת התשתית לפעילות סדירה של המשטרה בשבת היא אבן יסוד בדרך למשטרה יהודית במדינה יהודית.