מחשבה לפרשת ויחי

חומש בראשית מסתיים עם הפסוק:
"וימת יוסף בן מאה ועשר שנים, ויחנטו אותו, ביישום בארון במצרים"

פסוק זה מצביע על הסיום הטרגי של הספר. משפחת יעקב נמצאת במצרים כגרים וזרים, יוסף שדאג לכל מחסורם מת, המרחק מכאן למה שקורה להם בתחילת ספר שמות הוא לא גדול.

נראה שצריך להוסיף ולהסתכל על חומש בראשית כיחידה אחת ולראות בה מבנה שלם. החומש פותח בסיפור הבריאה ומיד לאחר מכן בחטא אדם הראשון וגירושו מגן עדן. נראה שכל ספר בראשית, ואולי אף התורה כולה, היא סיפורו של האדם/המשפחה/העם הנבחר לחזור ל"גן-עדן", שהוא כמובן ארץ ישראל.
האבות נעים מצפון לדרום, חזרה לצפון וחזרה לדרום, בין חרן למצרים, עם עצירות בארץ כנען, אך לא מצליחים לתקוע יתד משמעותי בארץ. כך מסתיים חומש בראשית, עם כשלון מוחץ לחזור לגן-עדן, ארץ ישראל.
התורה כולה מסתיימת מחד עם מיתתו הטרגית של משה שרואה את הארץ ולא זוכה להיכנס אליה, אך מאידך עם העם הצופה מערבה ומוכן ומזומן להיכנס לארץ, ובזה לסגור את אותו מעגל.

מדוע האבות לא זכו לחזור לגן-עדן? נראה שרש"י עונה על כך בתחילת ספר בראשית: "בראשית... בשביל ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית". העולם נברא בשביל עם ישראל והתורה. יהיה אפשר להיות בגן-עדן, פסגת העולם, רק כשיהיו את שני הדברים הללו: העם והתורה. עם התובנה הזאת נתחיל את צעדינו בחומש שמות, כשאנחנו מתקדמים עוד קצת לעבר סיום התורה ולעמידה על סיפה של גן-עדן, ארץ ישראל.