מחשבה לפרשת שמות

(כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:
(כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:
(כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת: 

פרשיה זו קשה מאד להבנה. מעבר לביטויים הלא מובנים, לסדר ההתרחשות הלא ברור, ולקשר הנסיבתי המשונה בין החלקים, לא ברור כיצד ה' רוצה להמית את מי שכרגע הוא ביקש ממנו להיות שליחו לעם ישראל ולפרעה (ואכן יש מפרשים המסבירים "ויבקש המיתו" על בנו של משה).

נראה שלפרשיה זו אותו תפקיד ספרותי שיש לשתי פרשיות אחרות בתורה:
1. מאבק יעקב והמלאך.
2. פגישת בלעם ואתונו עם המלאך.

בשלושת הסיפורים הללו יש מאפיינים דומים:
- הגיבור פוגש במלאך.
- המלאך מבקש לפגוע ואף להרוג את הגיבור.
- הגיבור יוצא מהמפגש שלם.

אך מעבר למוטיבים הללו, גם המאפיין הספרותי הוא זהה: בשלושת הסיפורים מדובר בסיפור שנראה שולי ולא מוסיף מידע לסיפור הגדול שהוא חלק ממנו.

כך כותב הרב אלחנן סמט על סיפור בלעם והאתון (עיונים בפרשות השבוע, סדרה א כרך ב עמ' 242):

כבעוד כמה מקומות במקרא, מהווה גם פרשת האתון הודעה מוצפנת על העתיד להתרחש. הודעה מוצפנת כזו ניתנת באמצעות מציאות בלתי רגילה המתפקדת כמשל. אלא שאת כוונת המשל ניתן יהיה להבין רק בעת התגשמות הנמשל בפועל בעתיד.
שימוש בהודעה מוצפנת על מה שעתיד להתרחש נעשה כאשר קיים צורך להודיע את העתיד, אולם יש לעשות זאת באופן שההודעה לא תובן לנמענים שלה בעת קבלתה. סיבות שונות יכולות להיות לכך, והעיקרית שבהן היא שידיעת העתיד עלולה לשתק את האדם ולמנוע אותו מלפעול. אף על פי כן במקרים אלו נחוץ הדבר שבבוא העתיד הזה ידע האדם כי ההתרחשות היתה על פי תוכנית אלוהית ערוכה מראש. 

כמו פרשת בלעם והאתון, כך גם פרשת "ויהי בדרך במלון" מגלה את שעתיד לקרות.
הכנסתו של משה לסכנת מוות כבר בדרך, עוד לפני בהוא מגיע למקום המסוכן באמת, מצרים, באה להתריע בפני משה את אשר יידרש ממנו - מסירות נפש כפשוטה. פעולתה של ציפורה, לא רק מלמדת ומרמזת על העתיד לקרות שבני ישראל יידרשו להימול בטרם יציאתם לחירות (ועל כך שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים), אלא גם על כך שהצלחתו של משה במשימתו תלויה בשיתוף פעולה של העם.