ולשנותה לכל מה שירצו?! - חלק ב'

בחלק א' הסקנו כי:
העולה מכלל הדברים הללו הוא שכל עוד דעת בני הקהילה או דעת התורם הוא לכסות דברים נוספים שאינם רק המטרה הספציפית שלשמו הוא תורם, אין עם זה בעיה.

יתרה מזאת, יש אומדן דעת שבמקרים מסויימים ברור שהאנשים תורמים על דעת שישתמשו בכספם לדברים אחרים. כך הרי למדנו מהגמרא במגילה (דף כז ע"א):
גבו והותירו - מותר
והגמרא שם מסבירה שניתן להשתמש בכספים לכל שימוש ציבורי אפילו לפרשא דמתא - מין פקיד האחראי לסדר את חשבונות הארנונה של בני הקהילה.

כך גם פוסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן קנג סעיף ה):
אם גבו מעות לבנות בהכ"נ או בית המדרש, או לקנות תיבה או מטפחת או ס"ת, ורצו לשנותו מלצורך מה שגבו אותם, אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה; אבל אם עשו בהם הדבר שגבו אותם בשבילו, משנין המותר לכל מה שירצו

וכך גם מקובל לפסוק. לדוגמא בספר טל לברכה (בעז"ה בשבועות הקרובים נסקור ספר זה בהרחבה) שכתב הרב רמי רחמים ברכיהו, רב היישוב טלמון, ח"א עמ' 98 הוא דן בשאלה:
היישוב אסף כסף לצורך כתיבת ספר תורה. אחר רכישת הספר הסתבר שנשאר כסף. מה מותר לעשות בכסף זה?
למסקנה עונה רב:
כסף שנאסף לצורך כתיבת ספר תורה - חלה עליו קדושה, ואין היתר לשנות את ייעודו. אמנם אם קנו את ספר התורה ונותר מן הממון שנאסף, אפשר להשתמש במותר זה לטובת צרכי ציבור שכל התורם על דעת גבאים הוא תורם.

כל זה כאשר התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף אך אם לא התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף, מסכם המאירי כך (בית הבחירה למאירי מסכת מגילה דף כז עמוד א):
ומ"מ אם נמלכו וגבו מס לבנות בית הכנסת או לכתוב ס"ת ובנו בית הכנסת או כתבו ס"ת והותירו מדמי הגוביינא אם נמלכו שלא לבנותה עושין מן הדמים מה שירצו ואף לצרכי צבור שבדברי חול שהרי לא בא מותר זה עדיין לכלל קדושה ... והוא הדין בכלן אלא דרבותא קמ"ל במותריהון אע"פ שכבר החלו בקדושתן ומ"מ גדולי המחברים כתבו שכל בכדי מה שצריך לדבר שעליו גבו אין יכולין לשנותו וא"כ דוקא נאמר כן במותריהן ודבר זה יש בו מחלוקת גדולה בין המפרשים

הדעה הראשונה שמביא המאירי האומרת שניתן לעשות כל שימוש בכסף גם אם לא התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף היא כנראה דעת בעלי התוספות (עי' דבריהם מגילה דף כז עמוד א ד"ה אבל התנו). הדעה השנייה היא דעת הרמב"ם.

כפי שראינו לעיל, השולחן ערוך פוסק כרמב"ם שאין משנים אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה, כל עוד לא התקיימה הצורך שלשמו גבו את הכסף.
לאור דברים אלו פוסק הרב עובדיה יוסף בשאלה הבאה שאסור לקהילה לשנות מהייעוד של הכסף שאותו הם גבו (שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן כה):
ולשאלתכם אודות סכום כסף שנתרם במשך למעלה מעשר שנים מהקהל הקדוש בטהראן לשם בניית בית כנסת גדול ומפואר, ומקוה טהרה, בצפון העיר טהראן יע"א, במקום המאוכלס בעשרות אלפים מאחינו בית ישראל. ואמנם יש שם בית כנסת, אך צר המקום מלהכיל את כל המתפללים בימים הנוראים ובחגים, גם אין שם מקוה טהרה בכלל, וצריכות הנשים לנדוד למרחקים לטבילתן. והן עתה בראות ראשי הקהלה כי אין התרומות שהגיעו עד כה מספיקות לבניית בית הכנסת ראוי לשמו, ברצונם להוציאן למטרות אחרות ולהתעלם מבניית מקוה ובית כנסת, ויש המצדיקים אותם בטענה שהלכה רווחת "הזמנה לאו מילתא היא", וגביית המעות נחשבת רק הזמנה בעלמא, ואין בהן קדושה. ונפשו לשאול הגיעה האם הצדק אתם בזה?

אך עתה עלינו לברר מה הטעם שאסור לשנות מהייעוד של הכסף אם לא התקיים הצורך שלשמו גבו את הכסף? הרי אין דין של הקדש על כסף שלא הוקדש לבית המקדש? אז מניין הגיע איסור שימוש בכסף זה?
המשך יבוא...