מעשה ברב, אנוס וחלות בארון הקודש

ישנו סיפור ידוע אודות אנוס שהיה מביא חלות לבית הכנסת, בתורת לחם הפנים. הסיפור הודפס בספר משנת חכמים לרבי משה חגיז, לפני כשלוש מאות שנה - כאן תוכלו למצוא את הסיפור במקורו. ומעשה שהיה כך היה (קישור ממנו מועתק הסיפור, וראו שם נוסחא נוספת לסוף הסיפור):

‏אחד מן האנוסים בא מפורטוגל לגליל העליון ויתייהד וקבע דירתו לגור בעיר הקדושה צפת, תיבנה במהרה בימינו! וישמע בבית התפילה דרשת אב בית דין הקהילה בעניין לחם הפנים, שהיה קרב במקדש מדי שבת בשבתו. ונאנח אותו הרב בדרשתו ונצטער ואמר: "ועכשיו בעוונותינו הרבים אין לנו דבר מוכן, כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן."
‏וילך האנוס, אחרי שמעו הדברים, בתום לבו לביתו וציווה את אשתו, שבכל יום ערב שבת תכין לו שתי כיכרות לחם מקמח מנופה שלוש עשרה פעמים ומעיסה נילושה בטהרה ותהיינה אפויות בטוב ובכל מיני יופי בתנור הבית, לפי שהוא רוצה להקריבן בהיכל יי, אולי יתעשתהאלהים לו ויקבלן ויאכל את העולה ההיא. וכאשר ציווה כן עשתה לו אשתו. ובכל יום ששי בשבוע היה מוליך ומביא את שתי הלחם בהיכל יי, מתפלל ומתחנן לפניו יתברך, שיקבלן ברצון טוב ויאכל אותן ויערב לו ויבושם לו. כה היה מדבר ומתחנן, כבן המתחטא על אביו, ומניח הלחמניות בהיכל הקודש והולך לו.
‏ושמש בית הכנסת היה בא ולוקח את שתי הלחם, בלי חקירה ודרישה, מהיכן באו ומי הביאן, ואוכל אותן ושמח בהן כשמחה בקציר. ובשעת תפילת ערבית למוצאי שבת היה רץ אותו האנוס ירא יי אל היכל יי; וכינן שלא היה מוצא את הלחמניות שהניח, היה שמח שמחה גדולה ורבה בלבו. הלך לביתו ואמר לאשתו: "השבח וההודאה לאל יתברך שמו, כי לא בזה ענות עני וכבר קיבל הלחם ואכלו חם." [והוסיף לזרזה] שלמען השם לא תתרשלי בבא בעשייתן ותיזהרי בזה מאד: אין בידינו במה לכבד את האלהים, ואנו רואים שלחם זה ערב לו; לכן חובה עלינו, לעשות לו נחת רוח בהן! – וכן היה הולך ומתמיד הדבר זמן-מה.
‏ויהי היום, ויקר מקרהו, שרב הקהילה, שעל פי דרשתו היה האנוס מביא את הלחמניות לבית המקדש, היה בערב שבת בבית יי, ועומד על הבימה וחוזר על דרשתו שהיה עליו לדרוש ביום המחרת שבת קודש. והנה האנוס בא כמנהגו הטוב בשתי הלחם, קרב אל היכל הקודש והתחיל לסדר דבריו ותחינותיו לפני המקום באותה התלהבות ושמחה, שהיה לו בעת היה מביא הדורון לפניו. והוא לא הרגיש, שהרב עומד על הבימה ושומע לו. ויחרש לו הרב והביט וראה ושמע את כל מה שהאיש דיבר ועשה. וחרה לו עד מאד, ויקרא להמקריב וגער בו ואמר לו: "‏שוטה! וכי האלוה שלנו אוכל ושותה?! בדאי שמש בית הכנסת לוקח אותן ואוכלן, ואתה מאמין וסבור, שהאלוה הוא מקבלן! עוון גדול הוא ליחס שום גשמיות להאל יתברך, שאין לו דמות הגוף ואינו גוף."
כה השמיע דברי מוסר לאוזנו, עד שבא השמש כמנהגו לקחת הלחמניות. וכשראהו אותו רב קראו ואמר לו: "תן תודה לפני האיש, על מה באת עתה? ומי היה לוקח את שתי הלחם, שזה האיש היה מביא בכל יום ערב שבת להיכל הקודש הזה?"
ויודה השמש ולא בוש.
‏והאנוס כששמע את הדבר התחיל בוכה ומתאונן ואומר להרב, שימחול לו, כי טעה בדרשתו וחשב לעשות מצווה ולא עשה אלא עבירה כפי דבריו.
‏עוד לא כלו הדברים, והנה שלוח מיוחד בא מאת הרב הקדוש רבי יצחק לוריא להדורשויאמר לו בשם רבו: "לך לביתך וצו לביתך, כי מחר בעת שעליך לדרוש מות תמות !הכרוז כבר יצא על זה!"
וייבהל הדורש על השמועה הלא-טובה וימהר אל הרב הקדוש ויבקשהו שיגיד לו, מה פשעו ומה חטאתו? וישב לו הרב הקדוש ויאמר: "מיום שחרב בית המקדש, ייבנה במהרה בימינו, לאהיתה נחת רוח לפני המקום, כמו באותן השעות. שהאנוס מפורטוגל היה מביא את שתי הלחם בתמימות לבו להיכל יי וסבור היה שהשם יתברך קיבלן ממנו; ומפני כך שביטלת אותו מלהביאן הלאה, נגזרה עליך מיתה בלי שום פתח והצלה לפניך."
‏וילך הדורש לביתו ויצו לביתו. וביום שבת קודש, בשעה שהיה לו לדרוש, נפטר לבית עולמו. כדבר איש האלהים.

מה מוסר ההשכל של סיפור זה?
על פניו מוסר ההשכל דומה מאד לזה של הסיפור אודות הבעל שם טוב והילד עם החליל (עוד על סיפור זה האזינו כאן באנגלית - מומלץ), והוא שעבודת ה' הנעשית בתמימות, הגם שהיא סותרת הלכה פסוקה, נמצאת בדרגה גבוהה מאד.

הרב אביגדר נבנצל בספר "שיחות לספר במדבר", פרשת שלח, שיחה יא, כותב כי הוא אינו מאמין שהסיפור נסתיים כפי שמסופר, ואף על פי כן הוא מקבל לחלוטין את מוסר ההשכל אותו הגדרנו. הנה דבריו:

ומדוע איני מאמין לסיום זה? מפני שאם יהודי נכשל באיסור, חייבים להזהירו בנחת שלא יכשל עוד! שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך". בסיפור זה היה חשש לאיסורים חמורים של היהודי, ויתכן שגם השמש נכשל באכילת קדשים, ולכן היה צורך להעיר לו, ואיני מקבל שהיתה בכך טעות. עם זאת אין ספק, שה' שילם שכר טוב ליהודי שהקריב בלב שלם, למרות שלא עשה מצווה, כי עיקר רצון ה' הוא: כוונת הלב. 

שלוש הערות לדבריו:
א. רבי משה חגיז כנראה לא ראה בעיה עם סיום הסיפור, והראיה שהוא הדפיס את הסיפור ללא שום הסתייגות...
ב. קשה מאד לקבל את דברי הרב נבנצל כשאנו קוראים עד כמה הרב גער ואף בייש את היהודי האנוס. עד כדי כך שלא אתפלא אם נמצא גרסאות של הסיפור בו האר"י מבשר לרב שימות רק על אופן התוכחה.
ג. הנצי"ב בפירושו לחטא נדב ואביהו מסביר את חטאם כך והוא אף מקשר זאת למעשה 250 האיש בעדת קרח (העמק דבר ויקרא י ב ושם בהרחב דבר):

שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה' אבל לא בזה הדרך אשר לא צוה
שניהם נכנסו בדרך אחד של אהבת ה', ולא יכלו להתאפק על התשוקה להשיג דעת וכבוד אלהים וברוב תשוקה נכנסו להקטיר קטורת בהיכל.

האם דברי הרב נבנצל עולים בקנה אחד עם דברי הנצי"ב הללו?

הבעל שם טוב והילד עם החליל

לאחרונה השתמשתי בסיפור הידוע אודות הילד והחליל באיזה עניין (לא במסגרת הבלוג):
"איש כפרי אחד, שהיה מתפלל תמיד ימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט ז"ל, היה לו ילד אחד אטום לב מאוד ולא היה יכול לקבל אף צורת האותיות, ובפרט לומר שום דבר קדושה. ולא היה אביו לוקחו עמו בימים נוראים העיר, יען כי אינו יודע מאומה. וכאשר נעשה בר מצוה לקחו עמו על יום הכיפורים, שיהיה אתו עמו לשמרו שלא יאכל ביום הקדוש לחסרון ידיעתו והבנתו. והילד היה לו חליל, שהיה מחלל תמיד בעת ישבו בשדה לרעות את הצאן והעגלים. ולקח אתו עמו בכיס בגדו את החליל ואביו לא ידע מזה. הנער היה יושב כל המעת לעת הקדוש בבית המדרש ואינו יכול לומר מאומה. בעת תפלת מוסף אמר לאביו: "אבי, יש איתי עמי החליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול על החליל". נתבהל אביו מאוד וגער בו. ואמר לו: "השמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה" והוכרח להתאפק. בעת תפלת מנחה אמר לו עוד הפעם: "אבי הרשני ליתן קול ולחלל בחליל שלי. וקלל אותו קללה נמרצת והזהיר בו באזהרה רבה לבל ירהיב בנפשו חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול ללקחו מיד הנער, יען כי הוא מוקצה. אחר תפילת המנחה אמר לו עוד הפעם ובקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול'. וכאשר ראה אביו תשוקתו מאוד, וכי נכספה נפשו מאוד לחלל, אמר לבנו: באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" והראה לו. ולקח אביו בידו את הכיס והחזיק ידו על הכיס והחליל, לשמור לבל יקחנו לחלל עמו. וכן התפלל תפלת נעילה וידו מחזקת את כיס בגד הנער עם החליל באמצע התפלה שמט הנער בחוזק רב את החליל מתוך הכיס ומיד אביו ונתן קול עצום בהחליל. תמהו כל השומעים. והבעש"ט, אחרי הקול הזה, קיצר מהרגלו. ואמר אחר התפילה: "הנער הזה עם קול חלילתו העלה כל התפלות והקל מעלי". ואמר סיבת זה, כי הוא אינו יודע לומר מאומה וכאשר כל היום הקדוש ראה ושמע רבת תפלת ישראל וניצוץ קדשו בערה בו כמו אש ממש, והיודע יכול להלביש תבערת הקדושה והתשוקה בתיבות התפלה לפניו יתברך, אך הוא אינו יודע מאומה ולא מצא בעצמו לרוות צמאונו, רק לחלל בחליל לפניו יתברך, רק שאביו מנעו, ואש תשוקתו בערה בו בכל פעם יותר עד כלות נפשו ממש ובחוזק תשוקתו חלל באמתחת נקודת לבבו בלא שום פניה, רק נקי לשמו יתברך, רחמנא ליבא בעי והבל פיו הנקייה נתקבל מאוד לרצון לפניו יתברך ועי"ז העלה כל התפילות" (גדולים מעשי צדיקים, סיפור י"ט עמ' 23).

תמיד הבנתי שהסיבה שהילד מחלל בדווקא בזמן תפילת נעילה זה בגלל שהארוע התרחש בשיאו של היום, לאחר שהילד ינק מקדושת היום כולו. לאחר שקראתי את הסיפור שוב לאחרונה, התחיל לקנן ספק בליבי שמא הסיבה שזה התרחש בסוף היום זה אולי כדי לומר שהילד חילל בחליל רק לאחר שקיעה ביציאת היום הקדוש. היתכן?
אם זו אכן הסיבה, נצטרך לשאול האם היה הבעש"ט מתייחס אחרת אם הילד היה מחלל באמצע תפילת מוסף.

אם כבר נגענו בסיפור זה, חביבים עלי דבריו של ידידי ר' אוריאל פרנק שהעיר לי פעם כמה הסיפור הזה הוא אנטי-חינוכי - לא רק שהילד לא יודע להתפלל הוא גם לא מקשיב לאבא שלו ומפריע לכל המתפללים עם המשחקים שלו. סיפור למבוגרים בלבד.

אור החיים לפרשת מקץ וסיפור חסידי לחנוכה

"פרעה חולם" הנה לצד שהיא תחילת ההודעה היה צריך לומר "חלם פרעה" או "ויחלום פרעה"... עוד אפשר שיכוין לומר כי שנתיים ימים ופרעה חולם בתמידות חלום זה, אלא שלא היה יודע שחלם, ולסוף שנתיים חלם ולא שכח.

האור החיים שואל על לשון הפסוק "ופרעה חולם" - מדוע לא נכתב "ויחלום פרעה", כלשון הרגילה במקרא?
תשובתו של האור החיים היא מפתיעה. פירוש הביטוי "ופרעה חולם", לשיטת האור החיים, הוא שפרעה כל הזמן חולם. חלום זה כבר חוזר על עצמו שנתיים, אלא שרק עכשיו הוא שם ליבו לחלום זה.

*********************

באחד מימי החנוכה נכנס פתאום הצדיק ר' נחום משטפינשטי, בנו של הצדיק הרוזיני, לבית מדרשו, וראה שאילו אנשים יושבים ושוחקים במשחק ה"דאהם", כמנהג העולם בחנוכה. האנשים בראותם כי רבם נצב עליהם, נבהלו מאד. פתח הצדיק ואמר:
- הידעתם את כללי משחק זה?
שתקו האנשים.
אמר להם הצדיק: אני אגיד לכם את הכללים: נותנים אחד בשביל לקחת שניים, שני צעדים בבת אחת אסור ללכת, הולכים רק למעלה ולא למטה, כשמגיעים למעלה אפשר כבר ללכת לכל מקום שרוצים.
(מתוך סיפורי חסידים/הגרש"י זוין, מועדים, חנוכה ח')

סיפור זה הופך את המשחקים הפשוטים והידועים, הדמקה, לאיזה משחק עם מסר חינוכי וערכי עליון. מעניין לציין שהסיפור מתרחש בחנוכה. אמנם, מהסיפור זה נראה כי הסיפור מתרחש בחנוכה כי מנהג ה'עולם' לשחק במשחקים כגון זה בחנוכה. אך נראה שזה קורה בחנוכה, לא לחינם. הסיפור מתרחש בחנוכה גם כדי להאיר את ההארה של חנוכה. בחנוכה, חג האורים, הדברים הכי פשוטים שאנו נתקלים בהם מדי יום פתאום מוארים באור חדש ורואים בהם נקודות שלא ראינו בהם עד היום.

*********************

פרשת מקץ, שאנו קוראים מדי שנה בשבת חנוכה, מתחיל בדיוק באותו נושא עפ"י האור החיים. פרעה פתאום מגלה שחלום שהוא כבר חולם שנתיים ימים הוא לא סתם עוד חלום.

יצא לאור: "מעיינותך לצעירים" לחודש סיוון

הפעם מוקדש חוברת מעיינותיך לצעירים לנושא "השגחה פרטית" עפ"י שיטת הבעל שם טוב. בדבר המערכת כותב העורך:
אז אם בהשגחה פרטית התגלגל העלון לידכם, ובדיוק תהיתם איזה לימוד חדש מתאים לליל שבועות, קיבלתם רעיון מעולה וגם מבצע נדיר! חבל לפספס!

מעיינותיך לצעירים #7 ניתן להוריד כאן (כמה הערות מעט חצופות שלי בסוגריים):
לבטוח בה' - להאמין בהשגחה פרטית - מכתב מהרבי מלובביץ'
לפעמים הכל הולך הפוך - סיפור על השגחה פרטית מאת ר' איל לוגסי (אני מקווה שלא יגידו שאני כופר חלילה בהשגחה פרטית, אבל אני קצת מפקפק בפרטי הסיפור הזה)
איפה ה' ואיפה אנחנו - מנחם איתן (רעיון יפה - שהאדם בטבעו מבחין רק בדברים השונים מדרך הטבע, והוא איננו מבחין בדברים המתנהגים עפ"י הטבע.)
עלה ברוח - ראיון עם הרב יצחק ערד, ראש ישיבת דעת, רחובות (הרב מדגיש בסופו של הראיון עיקרון חשוב מאד: אמנם לפי הבעש"ט כל דבר הוא בהשגחה פרטית, אך אין להסיק מכך מסקנות שכך ראוי או לא ראוי לעשות/להתנהג).
תגידי כפרת עוונות - סיפור על השגחה פרטית מאת אהרוני ברנשטיין (אני מתלבט לגבי הערך החינוכי של הסיפור הזה)
חלקו האחרון של הגליון עוסק בפרסום לימוד הרמב"ם היומי (בעיני זה קצת אירוני, ואפילו ציני, שבגליון המוקדש להשגחה פרטית עפ"י שיטת הבעש"ט יש חלק המוקדש ללימוד הרמב"ם).

ל"ג בעומר, תר"צ

קרוב לחצות לילה ראינו על ידי החלונות בצפת למרחוק במירון את השלהבת אש, מההדלקה הגדולה שנעשה בחצר הקודש שעל אוהל ציון קדושת רבי שמעון בר יוחאי זי"ע, ששם הוא ברביא סגיא, והשמחה בליל התקדש הלזה הוא עד אין חקר בבית וחצר מערת רבי שמעון בר יוחאי במקהלות אלפי ישראל, כל הלילה עד הבוקר ועד בכלל, והדר הוא לכל חסידיו, רק על פי עצת החרדים שבירושלים וצפת לא נסע אדמו"ר (שליט"א) [זי"ע] למירון על הלילה, כי בעונותינו הרבים ישנו שם אז תערובות טוב ברע ביותר, ועיקר בלילה שמתקבצים לשם המון חלוצים וחלוצות של הציאניסטען שר"י, ויתיצב גם השטן בתוכן, בריקודין של נערים וגם בתולות, ועושין הוללות ושחוק בהיכל קודש הקדשים דהתנא הגדול והנורא זי"ע, אוי להם ואוי לנפשותם בזה ובבא.
...
ובכל ערי יהודה בארץ ישראל במוסדות הקודש בכלל, ובמירון על הציון הקדוש בפרט, רואין ומבינין קצת, והחי יתן אל לבו מהו אותו היום ל"ג בעומר בסגולת מעלת שבח יקר תפארתו להעריץ את שם התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי, ויודו לזכר קדשו ביום שמחתו ושמחת כל העולמות, מה שאין כל חוזה ואין איש שם על לב בחוץ לארץ.

(מתוך: מסעות ירושלים, יומן המסע של האדמו"ר ממונקטש בעל ה"מנחת אלעזר" לארץ הקודש בשנת תר"צ)

חג שמח!

בשנת תקע"ד (1814) מספרת אגדה משיחית אחת כשנודעה בעולם מפלתו של נפוליון ודבר הישלחו לאי אלבה, ראו יהודי פולין, המצפים למשיח, כי תוחלתם נכזבה. כל התקוות המזהירות על גוג ומגוג וביאת המשיח עלו בתוהו, היאוש התחיל לקנן בלבבות. כבר נלאו ישראל נשוא עול הגלות הקשה וכובד הגזירות, ואחרי המאורעות, שזיעזעו את כל מוסדי ארץ, נכספו למנוחה ולחירות. את הזמן ההוא, מספרת האגדה, מצא הרבי מלובלין מוכשר להחיש בו את הקץ. הימים ימי אביב היו, לפני חג הפסח. 'בניסן נגאלו ישראל ובניסן עתידין להגאל'. הוא לקח לעזרתו את "היהודי", את רבי אייזי'ל מקאלוב ואת רבי מרדכי מטשרנוביל, שיכוונו גם הם את הכוונות הדרושות ויעזרו לו בהבאת המשיח. בלילה הראשון של חג הפסח בשעת עריכת הסדר, כשישבו הרבי ותלמידיו ביחודים והמתקת הדינין, אמר פתאום הרבי: 'כל העניין נתקלקל. הרבנית שיינדיל עושה ל"יהודי" מעשים אשר לא יעשו. מפירה את שמחת ומעכבת אותו מעבודת קירוב הגאולה. רבי אייזיק'ל מקאלוב מגיד את ההגדה בשפה המאדיארית. בטשרנוביל אבד האפיקומן וטרודים לחפשו. אם ירצה השם נגמור את העניין בשמחת תורה, ואם יעלה הדבר בידינו יידחה תשעה באב לגמרי.
[מתוך: בין פשיסחא ללובלין, רבינוביץ]

חג כשר ושמח לכל הקוראים ולכל בית ישראל, שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון ונשיר שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשינו.

הבלוג יחזור לפעילות בעז"ה לאחר החג.

שביבים (פסח) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

היד שנשתרבבה
באותם ימים שניטש בישראל הויכוח הגדול סביב עניין תחיית העם היהודי, היה אבא זצ"ל [רבה האחרון של ורשה] עומד וטוען על-דבר המטרה העיקרית: להחדיר את התורה בחיי ארץ ישראל ולקדשה בקדושת עם ישראל.
מתנגדיו הרבנים היו מחייכים כנגדו ואומרים לו:
"ר' שלמה – דוד רחימא, מה הוא סח ועל מה הוא חולם? מטרה זו שעליה מדבר מר היא רחוקה מאד ואך תמימות יתירה היא לקוות שניתן להשיגה".
דברים אלו גרמו לו לאבא צער עמוק. עמד וסח להם מעשה ביד שנשתרבבה ונתמשכה.
כשאנו מתבוננים במעשה הגאולה הראשונה, דהיינו יציאת-מצרים, אנו רואים כי הניצן הראשון של מעשה הגאולה היה המעשה בבת פרעה, אשר ירדה אל היאור ומצאה שם את התיבה עם הילד הבוכה, הלא הוא משה רבנו. היה זה מעשה-ההצלה הראשון שגרר בעקבותיו את כל מעשי הגאולה. אף שמו של משה רבנו נקרא על שם מעשה זה: "כי מן המים משיתיהו", ומזה באה כל ההשתלשלות של יציאת מצרים.
והנה במעשה זה גופו אירע דבר מוזר ופלאי. כאשר עמדה בת פרעה על שפת היאור וראתה את התיבה למרחוק, פשטה את ידה לקראתה כדי לקחתה. כיון שראו נערותיה כשהיא פושטת את ידה צחקו לה ואמרו: היאך את רוצה להשיג את התיבה. הלא רחוקה היא וידך קצרה? השפילה בת פרעה עיניה מחמת כלימה שנכלמה על מה שעשתה. אך ברגע זה התרחש הנס המופלא, וידה הפשוטה הלכה ונשתרבבה ונתמשכה יותר ויותר, עד שהגיעה אל התיבה.
דבר זה – המשיך אבי הרב – בא ללמדנו, כי אם יש רצון להגיע אל המטרה, אין המרחק מפריע. ברם, ברצון בלבד לא סגי, "ווילן (רצון באידיש) אינו משמש כלום." ראשית כל צריך לפשוט את היד, למתחה ולאמצה ככל האפשר, כדי להגיע אל המטרה. היד גמישה היא להפליא. בכח הרצון היא מסוגלת להשתרבב ולהשתרבב עד אשר תגיע אל המטרה, ותהא זו רחוקה כמה שתהיה.
וסיים הרב ואמר:
כלום אותם ראשוני העולים לארץ ישראל בימי שלטון התורקים, ואף אלה שבאו אחריהם בימי המנדט, כלום ראו לפניהם את הדרך. וכי ידעו היאך יגיעו אל המטרה. החשבון המעשי השקול בודאי שלא הוסיף להם עידוד לעלייתם, אלא מאי – הרצון העז והאמיתי עמד להם והיד נשתרבבה ונתמשכה...
(מתוך "בגלגולי השנה" לד"ר ש.ז. כהנא ז"ל )

לאות על הבתים
הרה"ג ר' ראובן מאדעס ז"ל, הזכיר בפני בעל "אבן ישראל" מסדיגורא זי"ע, את התוי"ט במסכת דמאי (פ"ז מ"ג בד"ה ומעשר שני באחרונה) שכתב שם: ושמעתי שמן הכתוב "וישם את השפחות וילידיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" (בראשית ל"ג ב') יש תשובה להשואל על הפסוק (חגי ב' ט') "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". כידוע, הפסוק הזה מדבר מהבית השני ונאמר עליו "אחרון" ונמצא שח"ו לא יקום עוד בית שלישי? אבל מהכתוב הנ"ל מוכח שאין שום ראיה. שהרי הכתוב לא נמנע מלקרוא "אחרונים" לאמצעיים (היינו לאה וילדיה) אע"פ שיש עוד אחרים אחריהם, והיינו, שכלפי הקודמים אליהם קרויים אחרונים, וכמו כן כאן הבית שיבנה לעתיד במהרה בימינו יהי' אחרון לזה השני. וכתב עוד שם התוי"ט שזכיתי אני להביא עד שני ועל פי שניהם יקום דבר. בפרשת שמות (שמות ד' ח') כתיב "והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון (שם ט') והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' ולקחת ממימי היאר וגו' והי' לדם ביבשת", הרי לך מזה שאחרי שאמר שאם לא יאמינו לקול האות האחרון, שוב אמר אות שלישי, עכ"ל התויו"ט.

ואחרי שהציע הרה"ג הנ"ל את דברי התויו"ט לפני מרן זי"ע ענה לו מרן תיכף ומיד (רמז לסיוע דברי התויו"ט) הרי כתוב "והי' הדם לכם לאות על הבתים" (שמות י"ב י"ג) פי' שהדם שהוא בעצם האות השלישי, עכ"ז קראה התורה לאות השני בשם אחרון זה לכם לאות על הבתים, פי' על בניין בית המקדש השלישי, שהגם שכתוב על הבית השני אחרון היינו אחרון להקודם לו.

אילו נתן לנו את השבת ולא נתן לנו את התורה דיינו
וקשה דמה די בזה בלי קבלת התורה?
וי"ל דידוע דתכלית קיום התורה והמצוה הוא למען האמין בה' ולדבקה בו. והנה ע"י קבלת השבת בקדושה וטהרה יוכל לבא לאמונה שלמה, ולכן אף אם לא היה נותן לנו את התורה היינו יכולים להשיג האמונה ע"י השבת. ואך הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו נתן לנו את התורה למען יחקקו תורת ה' ומצותיו בכל איברנו ולהיות ראויים להשראת השכינה, ע"ד אהל שכן באדם (תהלים ע"ח, ס).
ועוי"ל: איתא בגמ' (קדושין ל' ע"ב) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין, פי' דע"י אור התורה מתבטל היצר הרע. ונמצא דניתנה תורה למען ביטול הסטרא אחרא ממציאותה, ולכן היה די בנתינת השבת אף בלי קריבה להר סיני לקבל התורה.

(מרן ר' יש"י מבוהוש זי"ע – פאר ישראל)

אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו
לכאורה תמוה מאמר זה מאד מאד, וכי היה לנו די אילו רק קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה? וי"ל בדרך זו: כי הנה העיקר היא ההכנה, ואם האדם מכין את עצמו ומקבל עליו עול מלכותו ית' ורוצה בקיום המצות, אפי' אם ישנן כמה מצות שאין בידו לקיימן נחשב הדבר לפני הקב"ה כאילו קיימן. וזהו "אילו קרבנו לפני הר סיני" היינו: אילו הייתה בידם רק אותה ההכנה שהכינו את עצמם בקרבתם לפני הר סיני ברצון גמור לקבל את התורה "דיינו", הי' די להם בזה, כי בעיני הקב"ה הי' נחשב כאילו קבלוה וקיימוה.
(מרן אדמוה"ז מסדיגורא זי"ע – מכתבי בנו ר' שלמה'ניו זי"ע)

מסודות ההכתרה
בהקדמה לספה"ק 'מגיד דבר ליעקב' מובא, שהמגיד ממעזריטש זי"ע העיד על מרן ה'בעל שם טוב' הק' זי"ע, שע"י שמות של מלאכים מסויימים ידע הבעש"ט מה יהיה בכל חודש ניסן [ראש השנה למלכים] בכל שנה ושנה ואיזה ממונים יתמנו על העולם, וכך ידע איך להתנהג עם אותן שרים הממונים.

כמיהה לצאת מן הגלות
ב'ארץ צבי' מביא הגה"צ צבי פרומר מקוז'יגלוב זצוק"ל קושיית ה'פרי מגדים' (כפתיחה להלכות ק"ש) מאי שנא מצות זכירת מצרים שיש בפסח מבשאר ימות השנה כולה שיש חובה על האדם לזכור את יום יציאת מצרים כל ימי חייו? ומיישב הפמ"ג שבפסח צריך להרבות בסיפור יציאת מצרים ואילו בימות השנה צריך רק להזכיר יצי"מ.
ומבאר הגה"צ מקוז'גליוב דבפסח צריך להרבות בסיפור יציאת מצרים, כי ע"י הסיפור מתעוררת בלילה הזה אצל כל נפש יהודי הכמיהה ליציאה מן הגלות וממ"ט שערי טומאה (היינו כל אחד לפום שיעוריה דליביה, דכמה שהוא שקוע בחומר ומשקיע בעבודה ליטהר, כך יוכל ליגאל ולצאת לאור עולם בחג זה), ולכן יש עניין להרבות בסיפור יצי"מ, כדי שיזכה לצאת יותר מן האפילה שהוא שרוי בה, משא"כ בכל השנה כולה, שאין סגולה זו סגי בהזכרה בעלמא.

קורבן פסח
מובא בהגש"פ 'אמרי קודש' (קלפהולץ) ב"חסל סדור פסח", שבשנת תרצ"ד רצה הגה"צ רבי שמעון סופר זצ"ל אב"ד ערלוי, להקריב קרבן פסח בירושלים, וכאשר ביקש מבן אחיו הרה"ג רבי אברהם דוד שרייבר ז"ל שישתדל אצל השלטון שיוכלו להקריב קרבן פסח, שלח הלה את בנו שיסע להרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע וישאל את פה קדשו אם מותר להקריב בזמן הזה קרבן פסח. כששטח את שאלתו לפני הרה"ק מבעלזא, ביקש ממנו שיעיין בשו"ת 'יד דוד' להגאון רבי דוד (פרידמן) קרלינר ז"ל הנמצא בביהמ"ד ויאמר לו מה דעתו בנידון. לאחר שעיין בספר חזר ואמר למהר"א שה'יד דוד' אוסר להקריב קרבן פסח בזה"ז, נענה הרה"ק מבעלזא, שאם כן אין להקריב. ואעפ"כ לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר עלה הרה"ק מבעלזא לארץ ישראל בשנת תש"ד, הגיע לירושלים ביום ט"ז שבט, ולאחר כמה ימים ביקש מאנשי ביתו שיראו למצוא עבורו דירה בתל-אביב, והוסיף "ואם אפשר, הייתי רוצה להיות בתל-אביב כבר בשבת הבאה", אך מחמת סיבות שונות נשתהה הדבר ונדחה מיום אל יום. או אז הביע את רצונו שעכ"פ בפסח רוצה להיות בתל-אביב.
והסביר אחיו הגה"צ רבי מרדכי רוקח מביילגורייא זצוק"ל את טעמו שלא רצה בשום אופן להישאר בירושלים על חג הפסח, כיון שאפשר לפרש דעת ה'חתם סופר' שנוטה לומר שמותר להקריב קרבן פסח בזה"ז, לכן לא רצה להיות בירושלים בפסח כדי לא להיכנס בחשש חיוב הקרבת קרבן פסח.

קדש ורחץ
הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זי"ע היה נותן רמז בסימנים אלו (מובא ב'דברי מאיר'), שהרוצה להתקדש ולהתרחץ מעוונתיו, אזי אחת העצות לזה היא שירבה בצדקה, כמובא בדניאל ( ד', כד) "וחטאך בצדקה פרוק", ולזה ירמזו "כרפס יחץ" לתת כרים וכסתות לעניים ולפרוס להם מפִּתּוֹ, שיחלק להם את פרוסת לחמו ויטול את כרו להביאו לעני, ועוד זאת "מגיד רחצה" שתיכף ומיד כשיכנס עני לביתו יאמר לו שירחוץ ויטול ידיו לסעודה, ואם אתה עושה כן סופך שתגיע לקדושה ותפרוק חטאיך בזכות הצדקה.

אז רוב נסים הפלאת
בעיר שאץ התגוררה הרבנית מרים חיה ע"ה, בתו של הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זי"ע, אשת חבר של הרה"ק רבי יואל משאץ זי"ע (מצאצאי הרה"ק רבי יחיאל מיכל המגיד מזלאטשוב זי"ע) אשר נפטר בדמי ימיו, ואחרי הסתלקותו התפרסמה זוגתו כפועלת ישועות ועושה פלא. אף היא היתה נקראת "די רעבעצין מיט די שטעקען" (-הרבנית עם המקל, כי עם המקל של אביה הק' פעלה ישועות בקרב הארץ) ומזה פירנסה את ביתה, כי רבים הביאו לה פתקאות ופדיונות שתתפלל בעדם כנהוג אצל האדמו"רים (ואכן הקימה בית נאמן בישראל, בנין וחתנין רבנן גדולים וקדושים, הרה"ק רבי שלום מאסקאוויטש זצוק"ל שנתעטר כאדמו"ר משאץ והתגורר בלונדון היה מיוצ"ח).

פעם אחת הגיע ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ זי"ע לשבות שב"ק בשאץ כדי לבקר את אחיו, ומאוד השתוקק לפגוש את הרבנית משאץ, מחמת היותה בתו של הרה"ק מפרעמישלאן, אך כדי שלא לגרום חלישות הדעת לאחיו החליט ללכת בשתיקה בלא גבאים ומשמשים, כדי שאף אחד לא ידע אודות ביקורו. ואכן בשעת הכושר כאשר לא היה מסובב ומלווה עם משמשיו, פגש ברבי אברהם'לה שפירא שהיה אז כילד בן עשר, ושאל אותו אם הוא יודע היכן מתגוררת הרבנית משאץ, משנענה לו בחיוב ושאין הדרך ארוכה כ"כ, התלווה אליו עד שהגיעו לביתה ודפקו על הדלת. משפתחה הרבנית וראתה את האורח החשוב קיבלה אותו בכבוד גדול והכניסתו לביתה ואף כיבדה אותו לשבת.
ויהי מיד כשנתיישב ה'אהבת ישראל' פתח ושאל את הרבנית, לאחר שהתנצל בפניה שלא תהיה לה שום קפידה על שהוא שואל אותה שאלות_ שאלה: "מהיכן יש לכם הכח לפעול ישועות ולעשות נסים לישראל, הלא גם לנו היתה דודה, בתו של הרה"ק ה'תורת חיים' שהיתה אשה חשובה וצדקנית (לא ידוע לי לאיזה מן הבנות נתכוון) ואעפ"כ לא זכתה להיות פועלת ישועות (כאומר שלכך צריך כח התורה שאין לנשים – ועי' ברכות יז.), ומנין זכיתם אתם שתוכלו לעשות אותות ומופתים?", השיבה לו הרבנית תשובה סתומה ובלתי מובנת ואמרה "מלייבלע גנב". התפלא ה'אהבת ישראל' על תשובתה, אך היא בשלה "כן, כן, וויזניצע'ר רבי, מלייבלע גנב", והתחילה לספר:
מנהג היה לו לאבי הק' זי"ע, שבכל שנה במוצאי יום הקדוש היה נעמד ליד חלון ביתו, וכל בני העיר עברו לתת ידם לידו הק' כדי לזכות לקבל ברכה שנה טובה. בפערמישלאן היה גר יהודי ושמו לייבלע שפרנסתו ועסקו היה לגנוב ולגזול מאנשים רח"ל (בימים ההם היה מצבם הכלכלי של ישראל בכי רע, ובלית ברירה היו אנשים שלא עמדו בנסיון והצורכו לגנוב כדי לפרנס את בני ביתם, ומאידך גיסא התפרנסו רבים כשומרי עסקי העשירים מחמת רבוי הגנבים). שנה אחת התחשק לו לקבל ברכת שנה טובה מאבי הרבי, אך ידע שבודאי לא יאות בכך והוא לא יסכים לברכו, כי בזה כאילו נותן לו הסכמה לגזול את בני העיר. לפיכך חיכה לשעת הכושר, וכשלפתע הבחין שהרבי תפוס בשרעפיו, הלך מיד ונגע בידו הק' ורצה להסתלק מיד. אך אבי הק' שעיניו היו פקוחות הרגיש מיד מי נגע בו, ותיכף התחיל להטיף לו דברי מוסר וכיבושין "לא די שאת אחיך הנך גונב במשך כל ימות השנה, כי רצית לגנוב גם אותי?", בשמוע לייבלע כך התאושש וענה על אתר "וכי יעלה על דעת הרבי שרצוני הוא שיברכני להצליח לגזול את מי שלא פסקו עליו כך, חס ושלום. ברצותי להתברך שאם נפסק בשמים על אחד שיפסיד את כספו בגניבה, 'אזכה' אני להיות הגנב ולא אחרים..." וזכה אותו הגנב שאבי הק' נהנה מתשובתו, ונתן לו את ידו וברכו בשנה טובה. "כששמעתי כך, נגשתי אח"כ אל אבי ובקשתי ממנו גם אני כדברים האלה, שאם נפסק על איש יהודי להיחלץ מצרותיו ולהיוושע בדרך נס ופלא ממכאוביו אהיה אני השליחה להצילו, והסכים לדברי ובירך אותי בכך, ומכח אותה ברכה הנני זוכה לפעול ישועות עבור ישראל", סיימה הרבנית משץ את דבריה לה'אהבת ישראל', וביארה לו שזו היתה כוונתה באומרה שזכתה לברך את ישראל על ידי "לייבלע גנב"...

[הגדה של פסח מפי סופרים וספרים]

ר' אריה לוין, הקומיקס ועזרת הנשים

בעיתון בשבע של השבת האחרונה (ניתן להוריד כאן) הופיע עמוד אחד מתוך ספר הקומיקס החדש על ר' אריה לוין מאת עדי דוד. הסיפור בקומיקס מסופר ע"י אדם המעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, דבר שלא הבנתי למה הוא נצרך, אבל ניחא. הסיפור המובא בעיתון הוא כדלהלן:

עוד בזמן הבריטים היה ר' אריה מתפלל בכותל.

יום אחד, כשהתפלל, שמע קול בכי מעזרת הנשים.

הוא חכה שהאשה המתייפחת תצא מעזרת הנשים.

הוא שאל אותה למה היא בוכה והיא סיפרה לו שבנה מאושפז בבית החולים למצורעים.

מאז המפגש עם האם הבוכה הקפיד ר' אריה לבקר בקביעות בבית החולים למצורעים.

זה הסיפור. הסיפור הוא נחמד מאד. אלא מאי? שהוא משכתב את ההיסטוריה. בתקופה האמורה, עד כמה שידוע לי, לא היתה עזרת נשים בכותל, כפי שניתן לראות בתמונה הבאה (שהוא מזמן מעט יותר מוקדם, אך לא השתנה הרבה עד הזמן המדובר):

אם זה היה נצרך לסיפור, אז עוד ניחא. אבל מה היה רע אם היה מסופר:
יום אחד, כשהתפלל, שמע אשה אחת בוכה. הוא חכה שהאשה תסיים להתפלל ואז שאל אותה...

ולמען הסר ספק, בספרו של שמחה רז בו מופיע הסיפור הזה אין מילה על עזרת נשים.

"על התום והטוהר שהיו נחלת אבותינו"

לפני מספר שבתות נזדמנתי לבית כנסת אחד של יוצאי צפון אפריקה, וכהרגלי עברתי במבט על פני הספרים שבארון הספרים. ראיתי שם ספר שלא הכרתי: "ברכת אליהו" על התורה מאת הראשון-לציון הג"ר שלמה משה עמאר. הספר יצא לאור בשנת תשס"ז. עד כה יצא לי לראות רק את הכרך של בראשית, כך שאינני יודע אם יצא לאור יותר מהכרך הראשון. בכל מקרה, בתחילת הספר כותב הרב עמאר הקדמה של כ40 עמודים על יהדות מרוקו ועל אביו, שעל שמו נקרא הספר. יש בהקדמה מספר סיפורים מעניינים (בין היתר הוא מספר כיצד הוריו נגלו לו ולאחיו בחלום לאחר פטירתם ושהג"ר עובדיה יוסף סיפר לו כיצד אשתו, הרבנית מרגלית ע"ה, נגלתה לו מספר פעמים בחלום), אך סיפור אחד עולה על כולם. בפרק הנושא את השם "על התום והטוהר שהיו נחלת אבותינו" מופיע הסיפור הבא (עמ' 24-25) [אופן הניקוד כמופיע במקור]:

עוד זאת סיפר [רבי יצחק אלמליח, שיוזכר בהמשך] באותו מעמד, שבזמן שהיו עסוקים בכינון מוסדות "אוצר התורה" [במרוקו] יחד עם הגאון רבי רפאל עבו ע"ה. באחד הימים הגיעה משלחת חשובה של רבנים ואישי ציבור שונים שבאו מאמריקה לבקר בקהילה [במרוקו] ולחזק את החינוך, ושמעו שיש סניפים לאוצר התורה גם בכפרים ההרריים, וכששמעו על מצב הכפרים ביקשו להכירם מקרוב ולבקר במקום, והתארגנו ויצאו עם אנשי המקום, ור"י אלמאליח ז"ל הביאם לאחד הכפרים הנידחים והיו משתאים לראות את הבתים והדרכים, מה שלא ראו מימיהם, ולא הפסיקו לראות ולהביט, ולשאול אם באמת גרים שם בני אדם, והכניסום לבתים המה ראו ותמהו עד למאד, וכששמעו שיש להם גם חכם שהוא השוחט והש"ץ והסופר והקורא וכו' וכו', גדלה תמיהתם עד מאד, שגם במקום זנוח זה עם מספר משפחות כה מצומצם, יש להם חכם ולא חסרו דבר מכל ענייני הקדושה והמצוה. וביקשו להראות עמו, והלכו למקום מושבו בסוף הכפר, ושם הראו להם את מקומו, במערה שבתחתית ההר, שהיתה נעולה בחבילה של עצים וקרשים זע"ז ועשויים כמין דלת, והם רואים ולא מאמינים שאכן אדם חי יושב במקום כזה, ואחר שפתחו להם, נכנסו ומצאו כעין חדר מסויד בסיד לבן, ויש "שלחן" שעליו שתי נרות דולקות, ואיש זקן יושב בקצהו ולפניו מונח קלף וקסת של דיו, והוא כותב ספר תורה, וכשראו את זה זלגו עיניהם דמעות של התרגשות ושל גיל ורעדה, והיו עומדים ורועדים מול המחזה הנורא הזה, והחכם שאל לר"י אלמאליח ז"ל מי אלה לך, והשיבו שזו משלחת מאמריקה, שאל החכם היכן היא אמריקא, אמרו לו רחוק מאד מאד, ושב ושאל האם זה כמו מכאן לעיר מראכש, ואמרו שזה הרבה יותר, ומפני שאין לו מושגים במרחקים שמעבר לאוקיינוס, אמרו לו כמו עשר פעמים מכאן למראכש, והיה מתמיה ונאנח, ואמר אוי ואבוי היכן נזרקו אחינו בני ישראל היקרים, ומי יודע מה סובלים הם במרחקים כאלה, ומה מצבם הגשמי והרוחני.
ואח"כ אמר לו, תאמר להם שאין להם מה לדאוג ה' יעזור, ומיד אני ניגש לבתי הכפר ועושה להם מגבית כדי לסייע בידם כמו שצריך, האמנם המצב עכשיו דחוק, אבל אין אחד שישאר אדיש ולא יעזור להם, ושבו ובכו שוב, ואמרו תורה יש כאן, וגם חסד יש כאן, עתה אנו מבינים מה החזיק אותם כאן ומה מקיים אותם.

תודה רבה לאשתי, שהשיגה עבורי/כם עותק של הספר כדי שאוכל להעלות לכאן את הסיפור.

סיפור על הפרדה בין ספרדים לאשכנזים בתפילה

לפנות ערב ביום ג' הנ"ל, הלכנו לבית המדרש 'שערי תפלה' של הגביר הנ"ל באלכסנדריא, וכבר אנשי הספרדים (פרענקין) דשם עמדו באמצע תפלת לחש דשמונה עשרה של מנחה, השליח ציבור העומד על הבימה (העומדת בתווך הבית המדרש) התחיל השמונה עשרה דחזרה בקול נגינת התפלה כדרכם, ובמבטא הספרדית אשר עדיין רחוקה היה ממנו וכמו זר נחשב אצלינו, ושיעור לימודם שבין מנחה למעריב ביטלו אז לכבודו של רבינו, ופינו מקום לתפלתינו בנוסח ובמנין שלנו (רק הבעל תפלה אצל השלחן כנ"ל, כמנהג המקום). אחר כך תדיר קודם, התפללו הספרדיים ערבית וספירת העומר. ואחריהם התפללנו שוב בציבור שלנו לנגדם, והמה ראו כן תמהו, בפרט בשמעם קול עוז של מרן בספירת העומר ותפלת הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש וכו'. הכרנו באנשי המקום סימני רגש ונשקו ידי מרן בפרידת שלום וברכת דרך הצלחה בכל אותות הכבוד.

מתוך הספר "מסעות ירושלים" על מסעו של האדמו"ר ממונקאטש רבי חיים אלעזר שפירא בעל ה"מנחת אלעזר" לבקר בירושלים אצל ה"סבא קדישא" רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי בשנת ה'תר"צ (1930). על ספר זה שמעתי לראשונה ממו"ר הרב יהושע בן-מאיר, ולפני מספר שבועות ב"מכתבים בלוג" נכתב שהוא זמין בהוצאה חדשה יחסית ברשת (כאן). הקטע המובא לעיל מעמ' מו.

יצא לאור: "מעיינותיך לצעירים" לחודש אדר

יצא לאור חוברת "מעיינותיך לצעירים" לקראת פורים וחוברת "מעיינותיך" מתוכנן לראות אור רק בעוד מספר שבועות. חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די. חוברת "מעיינותיך לצעירים" מיועד בעיקר לנערים בגיל תיכון (אך גם מבוגרים יותר יכולים ליהנות ממנו מאד) ו"מעיינותיך" מיועד יותר למי שיש מעט רקע במושגים חסידותיים אך נדמה שגם מי שחסר רקע יכול למצוא בו עניין.

הפעם מוקדש חוברת "מעיינותיך לצעירים" מוקדש לנושא "הניגון החסידי" ומי שיזכה להניח עליו יד (בגליון המודפס, לא מהרשת) יקבל גם דיסק ניגוני חב"ד המצורף לחוברת. החוברת שיצא לאור בתחילת חודש אדר מוקדש לע"נ הקדושים שנרצחו בישיבת "מרכז הרב" הי"ד, במלאת שנה לרצח.

מעיינותיך לצעירים #6 ניתן להוריד כאן:

אם לא תקשיב איך תשמע? - מנחם איתן (על חשיבות ההאזנה לניגון המביא לידי התבוננות)

למה בלי מילים? - ר' איל לוגסי (על מעלת הניגון ללא המילים הגבוה משיר בעל מילים)

הסבר מהרבי על "ניגון שאמיל"

מוזיקה מתוך הנשמה - ראיון עם הזמר אהרן רזאל (אני מצאתי את הראיון מעניין)

קול מעורר הכוונה - קטע שיחה מהרבי הריי"ץ עם פירוש מאת אהרוני ברנשטיין

הניגון החסידי - על גלות וגאולה של ניגונים

ארבעה סיפורי חסידים על הנגינה

דברי סיום על הנרצחים בישיבת "מרכז הרב" עם שיר מאת יונדב הירשפלד הי"ד

לאורך הגליון מופיעים אמירות חסידיות על מהות הניגון. חוץ מאדמו"רי חב"ד מצוטטים גם הרבי ממודז'יץ (שיש עליו גם סיפור) ור' נחמן מברסלב (שבמקומות אחרים בחב"ד נחשב קצת כסדין אדום). גם שמו של ר' שלמה קרליבך לא נעדר, ומופיע בראיון עם אהרון רזאל.

ואם דיברנו כל כך הרבה על ניגונים, אז תהנו מ"ניגון נשמה" של ר' שלמה קרליבך המושר ע"י שלמה כ"ץ:

בקשת הפרנסה בראש השנה ויום הכיפורים - המשך

רשימה זו היא המשך לכאן.

אם שנה שעברה חשבתי שפשוט ביותר שעבודת ראש השנה היא המלכתו של הקב"ה בעולם, וכל הצרכים הגשמיים שאנו מבקשים עליהם ומתפללים עבורם הינם טפלים למטרה העיקרית, השנה שמעתי (מיוסי צ.) דרך אחרת להסתכל על הדברים.

כפי שהעיר רועי (שגם ישב אתי באותו חדר כשיוסי צ. דיבר) ברשימה הקודמת, תפילתו של הכהן הגדול בבית קודש הקדשים ביום הכיפורים מכילה בתוכה את המשפטים הבאים:
שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר.
משפטים מרכזיים אלו בתפילתו עוסקים בדבר הלכאורה טפל שהזכרנו לעיל - הפרנסה.

ההבנה צריכה להיות אחרת. אכן התפילה על הפרנסה בימים הנוראים ובכל השנה כולה היא מאושיות התפילה. אך הפרנסה שאנו מתפללים עליה איננה מטרה לכשעצמה, אלא אמצעי להגיע למטרה. המטרה היא באמת המלכתו של הקב"ה בעולם, אך האדם הרגיל איננו מסוגל להכיל בתוכו מטרה נעלה כזו כל עוד עול הפרנסה חונק אותו. יתרה מזאת, לאדם שנאנק תחת עול הפרנסה קשה בכלל לתפוס שיש אדון מעל האדון המזדמן שנותן לו את המשכורת היומית. לא לחינם ציוותה התורה "עבדי הם" - ולא עבדים לעבדים. כאשר אדם נמצא במצב שהוא כעבד לאדם אחר, הוא אינו מסוגל לקלוט שיש אדון אמיתי בעולם.

זה מסביר מדוע התפילה על הפרנסה באמת תופס מקום נכבד בתפילות שלנו. אך עם זאת, עלינו לזכור שהבקשה לפרנסה זה רק אמצעי ולא מטרה. המטרה נשארה המלכת הקדוש ברוך הוא בעולם "ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".

בקשת הפרנסה בראש השנה ויום הכיפורים

יש סיפור ידוע על האדמו"ר החידושי הרי"מ, שבא אליו חסיד אחד והתלונן על בעיות בפרנסה. החידושי הרי"מ אמר לו שכשהוא אומר הלל הוא יקפיד להתכוון ב"אנא ה'". לאחר זמן מה החסיד חזר ואמר לרבי שהוא אמנם מקפיד לכוון ב"אנא ה'" אך מצבו הכלכלי לא השתפר כלל. הרבי שאל אותו באיזה "אנא ה'" הוא מכוון. החסיד ענה שהוא מכוון ב"אנא ה' הושיעה נא". הרבי אמר לו שהמקום הנכון לכוון בו הוא ב"אנא ה' כי אני עבדך".

בסיפור זה גלום יסוד גדול בעניין ראש השנה והימים הנוראים החזור על עצמו במספר סיפורים ומקורות חסידיים. האדם מגיע לראש השנה, יום המלכתו של הקב"ה בעולם, והדבר העיקרי שהוא שם את ליבו עליו זה ה"אנא ה' הושיעה נא" - הבקשה על הפרנסה. במקום זאת עליו להתרכז ב"אנא ה' כי אני עבדך" - העיקר זה שה' הוא המלך ושאנו עבדיו. הבקשות על הפרנסה זה הטפל, ועל האדם להבחין בין העיקר לטפל.

הנה עוד דוגמא לסיפור חסידי עם אותו נקודה (סיפורי חסידים, רש"י זוין סיפור #19):
ביום ראשון של ראש השנה נכנס פעם הרב הקדוש ר' שמילקא מניקלשבורג לבית הכנסת, קודם תקיעת שופר, כשהוא מתמרמר בבכייה, ואמר:
- "כל עמה נאנחים", כל הקהל בוכה ומתחנן ונאנח, אבל, אוי ואבוי, על מה הם בוכים? "מבקשים לחם"...
ולמחרתו ביםו שני של ראש השנה, נכנס שוב קודם תקיעת שופר בבכייה גדולה, ואמר:
- "מדוע לא בא בן יש"? למה מתמהמה משיח בן דוד לבוא? מפני כי "גם תמול גם היום אל הלחם", גם אתמיל, ביום ראשון של ראש השנה, וגם היום, הם מתפללים רק אל הלחם, ולא על גלות השכינה.

כך דרשתי בשנה שעברה בכניסת ראש השנה, השנה נראה כי יש מקום לעדן קצת את החלוקה שערכתי לעיקר ולטפל. בעז"ה נרחיב בזה קצת מחר.