יום שלישי, 20 במרץ 2012

תורה מחוברת ותורה מנותקת

המוסף "שבת" מבית מקור ראשון הקדיש גליון מיוחד לעולם הישיבות. חלק מהמאמרים עסקו במתרחש בעולם החרדי, כדוגמת מאמר בנושא הישיבות הספרדיות-ליטאיות או מאמר על הנסיך לבית מיר. אך רוב המאמרים עסקו דווקא בעולם הישיבות הציוני.
אני מבקש להפנות את תשומת הלב לארבעה מאמרים:
א. רועי הורן כותב על שלושה ראשי ישיבות צעירים (יחסית) - על החזון שלהם, על החינוך שהם מעניקים, על החיבור והפירוד בין עולם הקודש לבין עולם החול וכד'.
ב. הרב אלחנן ניר כותב על בחורי השיעורים שלאחר הצבא בישיבות ההסדר שמרגישים נתק מסוים מהלימוד.
ג. הרב אביב זגלמן כותב אודות המסגרת אותו הוא מארגן ומנהל - בית המדרש הקהילתי לבוגרי ישיבות.
ד. הרב עזריאל אריאל כותב על הצורך להוציא מהשיעורים הגבוהים בישיבות ובכוללים את מי שאינו מתאים ללימוד ולעבודה רבנית לעיסוק בעבודה המכבדת את בעליה.

המכנה המשותף בין כל המאמרים הללו הוא: איך להפוך את התורה למשהו מחבר בין האדם ועולמו ולא למשהו מנתק או למשהו שצריך עבורו להתנתק מהעולם.

בערב שבת האחרון ישבתי עם אדם שלמד כמה שנים מתחתי בישיבה התיכונית ודיברנו על הרב נתנזון. הרב נתנזון היה המחנך שלי בכיתה י"א ושלו בכיתות ט',י' וי"א. קבלתי הרבה מאד מרבותי במסגרות העל-תיכוניות, אך מחנך כמו הרב נתנזון עוד לא פגשתי. בן-שיחי, שצבר פי שלוש שעות הרב נתנזון ממני, הסכים אתי בזה. הרב נתנזון, שמן הסתם עודנו בחיים על אף שאכתוב עליו בלשון עבר, היה אדם בעל מידות תרומיות. כר"מ ומורה בישיבה תיכונית אינני זוכר אפילו פעם אחת שהוא הרים את הקול על מישהו. הוא ממש לא היה קפדן אך כולנו ידענו שיש דברים שלא עושים לידו (אחת הדוגמאות ששנינו זכרנו באופן מובהק היה שהוא לא הרשה לקרוא אחד לשני "מפגר").
ולמה אני מספר לכם עתה על הרב נתנזון? אז אחת המידות שבו היה שהוא היה מקפיד מאד על הזמנים. פחות מדקה אחרי הצלצול להיכנס לכתה הוא כבר היה בכיתה עם הגמרא פתוחה ומוכן להתחיל ללמד. בצלצול לצאת הוא היה עוצר גם אם הוא היה באמצע משפט. חברי הזכיר לי שבמסגרת ההקפדה שלו על זמנים, הוא לא היה מוכן להקדיש בכלל זמן על חשבון השיעור לדבר על אקטואליה. "אנחנו היינו בתיכון בתקופת רצח רבין, הרבה מאתנו היינו מדריכים, כל כך רצינו להתווכח ולדון", כך סיפר לי חברי, "והיינו אומרים לו: מה הרב אומר על כך וכך? והוא תמיד היה אומר רק: אני אומר שאנחנו נמצאים בתוספות".

כמה שנים אחרי שהייתי בוגר הרב נתנזון וכבר הייתי בישיבת הסדר, פניתי לר"מ שלי בתלונה שאני לא מבין איפה הסוגיא (למדנו אז גיטין, למי שהתעניין) שאנחנו לומדים מתחבר לחיים שלנו. הוא ענה לי בפשטות, שאם אחפש היכן כל סוגיא מתחבר לחיים שלך זה יוביל למפח נפש גדול, כי יש הרבה סוגיות שלא מתחברות לחיים שלך, וגם אם תמצא את נקודת החיבור בסוגיא הספציפית הוא יהיה מוכן להציע לי עוד חופן של סוגיות שלא אוכל למצוא את נקודת החיבור. כשהדברים נאמרו לי ועוד זמן מה אחרי, הרגשתי מפח נפש.

הסיפורים הללו שבמידה רבה עצבו את מי שאני היום, מכניסים אותי לעמדת מגננה בכל פעם שאני נתקל בתביעה שהתורה הנלמדת צריכה להיות מחוברת לעולם. אני גם מבין את הסכנה שיש במצב של תורה המנותקת לחלוטין מן העולם.
ההרגשה שלי בשלב הזה בחיי הוא שמי שרוצה להיות בן-תורה צריך להכיר הן את התורה המנותקת מן העולם והן את זו המחוברת לעולם.

עוד הערה אחת על הגליון של מקור-ראשון: אני מציע למערכת להקדיש גליון נוסף לנושא והפעם מנקודת מבטם את התלמידים והאברכים: אברך מבוגר שלא מוצא עבודה בתחום התורני שיכתוב על ההישגים ועל הכשלונות שלו בעולם הישיבות, בוגרי הישיבות המקדישים ושאינם מקדישים מזמנם ללימוד - איך הם זוכרים את זמנם בישיבה? האם היו חוזרים לשם? וכך הלאה. 

2 comments:

אנונימי אמר/ה...

תיקון קל לגופו של דבר. מידות תרומיות ולא טרומיות.

מרדכי אמר/ה...

נהניתי רק מהמאמר של הרב עזריאל אריאל.

מאמרו של הרב אלחנן ניר לוקה, לדעתי, בשתי בעיות:
א. התביעה, כביכול, לתורה'מחוברת' יותר, כאשר הוא מודה שאת הלימוד הרציני מתחילים רק בשיעור א'. היסודות הלמדניים לא נחפרו דיים - וכבר אתה קובל על אי-בניית הקומה השלישית?
לאור העובדה הזו הייתי מצפה לקריאה לשנות את הישיבות התיכוניות, כדי לאפשר את זה.
ב. הוא שם את כל הישיבות בסל אחד, כאילו כולם לומדים 'בדיוק כמו בוולוז'ין'.
ודי אם נזכיר את שיטת 'תורת ארץ ישראל' של הרב וייצמן, שמנסה לעשות בדיוק את מה שהוא טועה שלא נעשה. אינני יודע למדוד את הצלחתה, אבל עצם קיומה של השיטה סותר את דבריו.