אחת ממצוות התורה בעניין מצוות הצדקה היא המצווה "שלא למנוע מלהחיות העני ומליתן לו מה שהוא צריך". כך מגדיר זאת ספר החינוך (מצוה תעח):
שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל, וכל שכן מן הקרובים. בדעתנו חולשת ענינם ויש בנו יכולת לסעדם, ועל זה נאמר [דברים ט"ו, ז'], לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כלומר אל תשליט עליך מדת הכילות והנבלה, אבל הכן לבבך על כל פנים במדת הנדיבות והחמלה.
אך מה כולל המצווה הזאת? האם משמעות הדבר הוא שאסור לסרב לתת צדקה לעני המבקש ממך?
בגמרא מובא הדיון הבא (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ט עמוד א):
תנן התם: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע; לן - נותנין לו פרנסת לינה. מאי פרנסת לינה? אמר רב פפא: פוריא ובי סדיא. שבת - נותנין לו מזון שלש סעודות. תנא: אם היה מחזיר על הפתחים - אין נזקקין לו. ההוא עניא דהוה מחזיר על הפתחים דאתא לקמיה דרב פפא, לא מזדקיק ליה. א"ל רב סמא בריה דרב ייבא לרב פפא: אי מר לא מזדקיק ליה, אינש אחרינא לא מזדקיק ליה, לימות ליה? והא תניא: אם היה עני המחזיר על הפתחים - אין נזקקין לו! א"ל: אין נזקקין לו למתנה מרובה, אבל נזקקין לו למתנה מועטת.
הגמרא מדברת אודות קופת צדקה ציבורית וכמה צריך הגבאי הממונה על הקופה לתת לכל עני (ופועל יוצא מזה, כמה הוא צריך לגבות מאלו המממנים את הקופה). הגמרא ממשיכה ואומרת שאם העני לא מסתפק במה שהוא מקבל מהקופה, אלא מבקש לחזר על הפתחים, אזי לא צריך לתת לו מהקופה – "אין נזקקין לו".
הגמרא ממשיכה ומביאה מעשה ברב פפא, שהיה כנראה גבאי הצדקה, שפעל עפ"י ההוראה הנ"ל. רב סמא העיר לרב פפא שאם הוא, גבאי הצדקה, לא יתן כלום לעני, אזי גם אחרים לא יתנו, ולכן יש לתת לעני מתנה מועטת ויש לפרש את דברי הברייתא "אין נזקקין לו" כך ש"אין נזקקין לו למתנה מרובה, אבל נזקקין לו למתנה מועטת".
בעקבות גמרא זו, הרמב"ם מביא שיש לתת לעני המחזר על הפתחים מתנה מועטת (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה א, ב, ז):
מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך.
וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון.
מפרנסין ומכסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת, ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם.
[על דברי הרמב"ם אלו יש לשאול: הרי הרמב"ם כבר כתב שמי שהעלים עיניו מעני ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה, אז מדוע הוא ראה צורך לכתוב שאסור להחזיר את העני ששאל משום "אל ישוב דך נכלם"? מדוע יש צורך ב"אל ישוב דך נכלם" אם יש לאו?]
גם השולחן ערוך כותב שאין להעלים עיניו (שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רמז סעיף א):
מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד, וכמה פעמים נצטוינו בה במצות עשה. ויש לא תעשה במעלים עיניו ממנו, שנאמר: לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל, וכאילו עובד עבודת כוכבים. ומאד יש ליזהר בה, כי אפשר שיבא לידי שפיכות דמים, שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד, כעובדא דנחום איש גם זו.
את הדין שנותנין מתנה מועטת לעני המחזר על הפתחים מביא השלחן ערוך רק בהקשר של הקופה הציבורית (שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ סעיף ד):
עני המחזר על הפתחים, אין נותנין לו מהקופה מתנה מרובה, אלא מתנה מועטת.
אך הש"ך מעיר על דברים אלו (ש"ך יורה דעה סימן רנ ס"ק ד)
מהקופה כו'. וה"ה מכל יחיד ויחיד שמחזר אצלו א"צ לתת לו מתנה מרובה וכ"פ הב"ח לדעת הרמב"ם וטור:
לאור דברים אלו פוסק הג"ר חיים קנייבסקי שיש לתת מתנה מועטת לכל עני המבקש, ואם העני פנה לאדם כשאין עליו כסף, אך יש כסף בביתו, עליו ללוות כסף כדי לתת לעני (דרך אמונה הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה ב):
(ח) עובר בל"ת. אבל אין לוקין ע"ז שהוא לאו שאין בו מעשה וכ"ז דוקא אם יש לו מעות אבל אם אין לו אין חייב ללוות ואם יש לו מעות בביתו ויכול ללוות כאן חייב ללוות:
ובדרך דומה פסק הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה, מצוות צדקה, שיש לתת לכל עני המחזר על הפתחים מתנה מועטת:
שאלה: כמה צדקה ראוי לתת לעני הדופק על דלת הבית ומבקש צדקה?
תשובה: בתלמוד (בבא בתרא ט, א) מבואר כי אין ראוי לתת לעני המחזר מתנה גדולה, ומאידך אין לפוטרו בלא כלום, אלא צריך לתת לו מתנה מועטת. כלומר כשיעור שניתן לקנות בו דבר מה לאכול. בימינו אפשר להעריך זאת בחצי שקל. ויש אומרים שדי בשיעור פרוטה, שהוא כשתי אגורות, וכיוון שאין מטבע כזו, ייתן חמש או עשר אגורות.
ולא יותר מכך, שהואיל והתרגל לחזר על הפתחים, מי יודע כמה יאסוף, ואולי כבר אינו נזקק כל כך ואף על פי כן הוא ממשיך לאסוף צדקה ומכשיל אנשים בנתינת צדקה לעני שאינו הגון. והנותן צדקה לעניים שאינם הגונים אין בידו שכר מצווה (ב"ק טז, ב).
ואף אם זה שמחזר על הפתחים נזקק באמת לצדקה, לא ברור שצריך להקדימו, שהרי לפי כללי ההלכה יש להקדים את העניים הקרובים והשכנים, ומי יודע אם זה שמחזר על הפתחים נזקק לצדקה יותר מהם.
ואף אם יש בידו מכתב המלצה מרבנים חשובים, עדיין אין זה אומר שהוא נזקק יותר מקופת הצדקה המקומית, או מוסדות התורה והחסד הקרובים למקומו וליבו של התורם.
לפיכך ראוי לכל אדם שיחלק את מעשר הכספים מרווחיו ומשכורתו על פי שיקול דעתו, ובזה יצא ידי חובת מצוות צדקה, ולאותם עניים שמחזרים על הפתחים ייתן מתנה מועטת.
אם נכמת את דבריו של הרב מלמד במספרים, הרי שאם אדם מרוויח כעשרת אלפים שקל בחודש, עליו לתת אלף שקל מעשר כספים לעמותות וגופי צדקה הקרובים אליו (פיזית או מנטלית), ועוד לתת כחצי שקל לכל עני המחזר על הפתחים (אם נאמר שמגיעים 30 עניים בחודש, שזה מספר גבוה מאד, הרי מדובר על עוד 15 ₪ בחודש לעניים).
זו לענ"ד דרך הפסיקה המקובלת בנושא זה.
אך יש לשאול על כך מספר שאלות:
- לדברי הרמב"ם שראינו לעיל הסיבה לתת לעני מתנה מועטת זה "אל ישוב דך נכלם". כיום אם יבוא עני לביתנו והוא מקבץ נדבות עבור טיפול רפואי מאד יקר וכד', האם אין בכך בזיון שניתן לו חצי שקל? נקח לדוגמא שהוא צריך לאסוף מליון שקל עבור הטיפול הרפואי. האם סביר שאנחנו למעשה אומרים לו: תעבור בשני מליון בתים כדי להגיע לסכום שאתה זקוק לו?
- כפי שהערנו לעיל, מדוע הרמב"ם זקוק ל"אל ישוב דך נכלם" אם יש לאו "לא תאמץ את לבבך"?
- איך אפשר להסביר את התנהגותו של רב פפא שלא רצה לתת לעני כלום, ומדוע רב סמא לא העיר לו שיש לאו "לא תאמץ את לבבך"?
הגמרא בכתובות גם כן מתייחסת לנושא של מתן צדקה לעניים המבקשים (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סח עמוד א):
היינו דאמר רבי אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא.
וכתב רש"י שם:
היינו חוטאים - שאנו מעלימין עין מן העניים אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו.
העיר הרב מאיר מזוז (אור תורה אב תשנג):
מי שמשיב פניהם [של עניים המחזרים על הפתחים] ריקם יש לו על מה לסמוך וכמ"ש בגמ' עלינו להחזיק טובה לרמאים וכו'. אך הנכון לתת למי שאינו מכירו מתנה מועטת על חשבון מעשר כספים, ובפרט אם בא עם המלצה בידו לא נכון להשיבו ריקם.
ובתגובה להערה על דבריו הוא כתב:
[אך יש להעיר שהפני יהושע לא הבין כך את דברי הגמרא. הנה דבריו (פני יהושע מסכת כתובות דף סח עמוד א):
אלא על כרחך דלענין ליתן די מחסורו איירי ר"א דהיינו חוטאין דכדבעי למיעבד לא עבדי. ובכה"ג קאמר שפיר דאי לאו דנפישי רמאים ודאי שהיינו חוטאין דהיה מהדין ליתן לכל הפושט יד די מחסורו ממש עבד לרוץ לפניו וסוס לרכוב עליו כדלעיל בשמעתין.]
נראה לי להציע דרך אחרת בהלכה זו.
נעיין בדברי הטור (טור יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ):
כמה נותנין לעני די מחסורו אשר יחסר לו כיצד אם הוא רעב וצריך לאכול יאכילהו אם הוא ערום וצריך לכסות יכסהו אין לו כלי בית קונה לו כלי בית ואפי' היה דרכו לרכוב סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך תניא בספרי די מחסורו אשר יחסר לו למה נאמרו כולם ללמדך שהראוי ליתן לו פת נותנין לו פת עיסה נותנין לו עיסה מעה מעה הראוי ליתן לו פת חמה חמה צונן צונן להאכילו לתוך פיו מאכילו אין לו אשה ובא לישא משיאין לו אשה ושוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכלי תשמישיו ואח"כ משיאין לו. אשה שבאה לינשא משיאין ונותנין לה לפחות נ' זוז של כסף מדינה ואם יוכלו על יותר יתנו לה לפי כבודה ובעני המחזר על הפתחים כתב הרמב"ם אין נותנין לו מתנה מרובה אלא מתנה מועטת ואסור להחזיר העני השואל ריקם אפי' אין נותן לו אלא גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם ולשון א"א הרא"ש ז"ל אין נותנין לו מן הקופה מתנה מרובה אלא מתנה מועטת משמע דאגבאי צדקה קאי ומסתברא כדברי הרמב"ם שעל כל אדם קאי דכיון שהוא מחזר אין האחד צריך ליתן די מחסורו
עני העובר ממקום למקום אין פוחתין לו מככר שיש בו שני אוקיאות ואם לן נותנין לו מצע לישן עליה וכסת ליתן תחת מראשותיו ושמן וקטנית ואם שבת נותנין לו מזון ג' סעודות ושמן וקטנית ודג וירק ואם מכירין אותו נותנין לו כפי כבודו ואם ידו משגת ליתן לכל שואל אשריו ואם לאו יקדים למי שראוי להקדים כאשר יתבאר בע"ה:
כשקוראים את דברי הטור, נראה שיש חלוקה בין שני סוגי עניים: עני בן העיר ועני העובר ממקום למקום. עבור עני בן העיר צריך לספק די מחסורו. עבור עני העובר ממקום למקום לא מספקים לו די מחסורו, אלא רק את הצרכים המיידים שהוא צריך: מקום לינה ואוכל.
לאחר הבנת החלוקה הזו, ניתן לעבור לשאלה: מי מספק את הצרכים הללו לעניים?
ברור שאת הצרכים הללו מספק הקופה הציבורית של הקהילה. לאורך כל דבריו של הטור ההפניה היא לכמות הצדקה שהקופה הציבורית צריכה לתת לעני בן העיר (או במקרה השני לעני המתארח). אך יש יוצא מן הכלל, והוא העני בן העיר שלא מעוניין להתפרנס מהקופה הציבורית ומבקש לחזר על הפתחים. כאן, יש מחלוקת ראשונים האם הקופה נותנת לו מתנה מועטת או שכל אדם צריך לתת לו מתנה מועטת. אך כאן צריך להבין קצת יותר.
כפי שכתבנו, לעני בן העיר יש חיוב לספק לו "די מחסורו אשר יחסר לו". בדרך כלל הקהילה עושה זאת דרך הקופה הציבורית. אם עני בחר לא להתפרנס מהקופה הציבורית ולחזר על הפתחים, יש לעיין מה החיוב של בני העיר לתת לו?
הדבר פשוט שבני העיר מחזיקים את הקופה הציבורית. כך שבני העיר, התורמים לקופה הציבורית, בודאי אינם עוברים על "לא תאמץ את לבבך". מכיוון שקיים קופה ציבורית, בני העיר יכולים להפנות כל עני שהם פוגשים לגבאי הקופה הציבורית, והם אינם צריכים לתת לו כלום. אלא, שאם לא יתנו לו, הרי שהם עשויים להכלים אותו, ועל זה כותב הרמב"ם שיש לתת לו מתנה מועטת משום "אל ישוב דך נכלם". וגם אין צריך לומר שלא כל אחד ואחד מבני העיר מחוייבים לספק לעני המחזר על הפתחים את כל מחסורו, שכן רבים הם בני העיר שיכולים לתת לו.
אבל כל זה הוא לעני בן העיר, שיש לספק לו "די מחסורו אשר יחסר לו", אך לעני העובר ממקום למקום הרי שאין פריבילגיה לותר על הקופה הציבורית ולחזר על הפתחים ולצפות שבני העיר יפרנסו אותו.
מלבד שנראה לי שזה כתוב בפשטות בדברי הטור, ושכך צריך להבין את מימרות חז"ל ואת דברי הרמב"ם והשו"ע, הנה גם דברי ערוך השלחן (ערוך השולחן יורה דעה סימן רנ סעיף ז-ח):
כל אלו הדברים והשיעורים שייכים לעניים שאינם מחזרין בעצמם על הפתחים ליקח פרוטות או פרוסות לחם אלא יושבים בביתם ומסוה הבושה על פניהם אבל העניים המחזרין על הפתחים אין בהם שיעורים וכל יחיד ויחיד נותן דבר קטן והלא ברבים היו עמהם ולפניהם פתוחים כל השערים ומעיקר הדין א"צ לתת להם מקופה של צדקה כלום כיון שמחזרין על כל יחיד בפ"ע אלא שמ"מ אמרו חז"ל [ב"ב ט' א] דדבר מועט נותנין לו גם מהקופה דאם יראו שהגבאי אינו נותן לו כלום מהקופה יאמרו עליו שאינו הגון ולא יתנו לו כלל וימות ברעב ולכן נותנין לו גם מהקופה דבר קטן:
וזהו הכל בעניי העיר אבל עניים העוברים דרך העיר והם מערים אחרות ובהם לא שייך שיתנו להם די מחסורם כמובן יש בהם שיעורים אחרים וכך שנו חכמים במשנה דפאה [פ"ח מ"ז] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר הנלקח בפונדיון
אם כי בהמשך דבריו כותב הערוך השלחן:
וזהו בעני פשוט אבל כשמכירין אותו שהוא מכובד נותנין לפי כבודו ופשוט הוא דזה העני העובר ממקום למקום נצרך גם לנדבה לפרנסת ביתו או להשיא בתו וכיוצא בזה דנותנין לו גם נדבות קטנות וכן המנהג.
סוף דבר, כל המקורות שראינו לעיל על כך שצריך לתת מתנה מועטת לעני המחזר על הפתחים, הרי זה רק בעני בן העיר. לעני שאינו בן העיר, כל עוד יש קופת צדקה ציבורית, אין חיוב לתת מדין "לא תאמץ את לבבך" ואף לא מדין "אל ישוב דך נכלם", אלא רק כלפנים משורת הדין.
בטרם נדון למציאות חיינו, ראוי להביא דברים נוספים שכותב ערוך השלחן (ערוך השולחן יורה דעה סימן רנ סעיף יא):
ויראה לי בביאור הדברים דהנה כפי מה שנתבאר מדין התורה ליתן לעני די מחסורו אשר יחסר לו כפי הדינים שנתבארו וכל זה היה טוב בזמן שישראל היו על מכונם שרובן ככולם היו בע"ב מתפרנסין בכבוד מאדמתם וקצת מסחור ועניים היו מועטין היתה הצדקה מספקת לדי מחסור העניים אבל בעוה"ר זה הרבה מאות בשנים שנדחינו מדחי אל דחי ואין לנו לא קרקעות ולא דבר קיימי ופרנסתינו מאויר ואנו נזונין במן כבדור המדבר ורוב ישראל יחיו במצור ובמצוק ונתרבו העניים והעשירים נתמעטו ואין בגדר כלל להספיק לכל העניים די מחסורם ונתבטלו קופות הצדקה בכל עיר ועיר להספיק להנצרכים אלא העני הצריך מסבב על הפתחים ומי שהוא בוש לחזור יושב בביתו ברעב ויש מרחמין שמאספין עבורו כידוע בזמנינו זה שעם כל ריבוי הצדקות אינו מספיק אף לאחד מעשרה וע"פ רוב העניים הפשוטים שבעים בלחם והמפונקים גועים ברעב בעוה"ר ואם כי זה מקרוב התאמצו באיזה ערים לעשות קופה כללית ושלא יחזרו על הפתחים ומשגיחים ביותר על בע"ב שירדו מנכסיהם אמנם למשמע אוזן דאבה נפשינו כי אין מעמד מפני ריבוי הנצרכים ד' ירחם:
מכאן יש לדון למציאות חיינו שב"ה העניים אינם נמצאים בעברי פי פחת שתיאר ערוך השלחן, ועם חזרתנו לארצנו יש מדיניות רווחה וגם גופי צדקה לרוב. ואמנם, קשה לומר שבמציאות חיינו יש עדיין חלוקה ברורה בין עניי עירנו לבין עניי עיר אחרת, אך בודאי שכל מי שתורם בעין יפה למוסדות הצדקה והרווחה בארצנו אינו עובר על "לא תאמץ את לבבך", וכל עוד העני עצמו מסתפק מאותם מוסדות צדקה ורווחה, הרי שקשה לומר שיש חיוב לתת אפילו מתנה מועטת לעני המחזר על הפתחים.
אחרית דבר
מעבר לדיון ההלכתי, נ"ל שצריך לומר משהו גם על המוטיבציה שלי בכתיבת הדברים הנ"ל. עיני אינה צרה בעניים, ועבור רוב ככל הציבור אם יתנו עוד 10-20 ₪ בחודש לעניים לא ירגישו בזה בכלל. עם זאת, ישנם רבים הסבורים שאם הם יתנו שקל או שניים בכל יום בקופת הצדקה בבית הכנסת ועוד מתנה יפה מדי פעם לעני מזדמן, הרי שבזה קיימו מצוות צדקה בהידור. לעניות דעתי ראוי לומר לציבור שעדיף לא לתת לעניים המחזרים על הפתחים ולתת ביד רחבה למוסדות צדקה המתמחים במתן עזרה אמתית לנצרכים.
