עוד על העבודה כמצווה

הנושא של החשיבות שהתורה וההלכה רואים בעבודתו של האדם מעסיקה אותי לא מעט. ראו כאן וכאן לרשימות נוספות בנושא.
לאחרונה האיר לי תלמיד חכם אחד את המקורות הבאים, שלענ"ד מוסיפים עוד התבוננות בנושא של חשיבות העבודה בהלכה.

הרמב"ם כותב (רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה א):

האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר, במה דברים אמורים בשהיו לו בנים שכבר קיים מצות פריה ורביה אבל אם לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים מפני שהיא מצות עשה של תורה שנ' פרו ורבו. 

על האדם שלא קיים מצוות פרו ורבו לדאוג ולקיים יחסי אישות בכל עונה. אך מהו "כל עונה"?
זה תלוי במקצועו של האדם (רמב"ם הלכות אישות פרק יד הלכה א):

עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו, כיצד בני אדם הבריאים הרכים והענוגים שאין להם מלאכה שמכשלת כחן אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן עונתן בכל לילה. הפועלין כגון החייטין והאורגין והבונים וכיוצא בהן, אם היתה מלאכתן בעיר עונתן פעמים בשבת, ואם היתה מלאכתן בעיר אחרת עונתן פעם אחת בשבת, החמרים פעם אחת בשבת, והגמלים אחת לשלשים יום, והמלחין אחת לששה חדשים, תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת מפני שתלמוד תורה מתיש כחן ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת. 

כלומר, אדם שעובד כמלח מחויב בכל עונה לבעול, כל עוד לא קיים מצות פריה ורביה, אך כל עונה שלו היא אחת לחצי שנה. לעומת זאת, גם אדם שעובד כחייט מחויב לבעול בכל עונה, אך העונה שלו היא פעמיים בשבוע.
לא מצינו בשום מקום שחז"ל ימליצו או ידרשו מהאדם לא להיות מלח או גמל, כדי שלא לבטל את מצוות פרו ורבו.

הנה עוד דוגמא למקום בו חז"ל נתנו משמעות הלכתית לעבודה שאדם בחר לעבוד בה, על פני קיום מצוות אחרות.