הספר סוקר נושאים רבים הקשורים לאתיקה ולחימה. הסקירה היא סביב ארועים הסטוריים משמעותיים החל ממלחמת העולם הראשונה ועד למלחמת לבנון השניה. הספר נכתב לפני שמחת תורה תשפ"ד, אך יצא לאור רק לפני מספר חדשים. מעניין יהיה לדעת אם המחבר כבר עובד על ספר המשך שיעסוק רק בארועי השנתיים האחרונות, והאם הוא ערך שינויים בספר הנוכחי לאור ארועי המלחמה דהשתא.
הספר סוקר דעות שונות בכל סוגיא, חלקם עלו בשעת המעשה ההיסטורי וחלקם גם עשרות שנים לאחר הארוע ההיסטורי, בהסתכלות רטרוספקטיבית, לא בהכרח דעות תורניות. בחלק מהסוגיות חילוקי הדעות המובאים הם של חוקרים, בני ברית ושאינם בני ברית, ובחלקן אף בדעות של דמויות פוליטיות, כמו בן-גוריון ובגין, ובחלקן דעות רבניות.
דוגמאות לכמה מהנושאים הנידונים בספר: פעולות תגמול של המחתרות, מרד גטו ורשה, הפצצת דרזדן, האחריות הישראלית לטבח סברא ושתילה, הקדמת מכת מנע במלחמת ששת הימים, פתיחת מבצע קדש, קבלת ההחלטות בנוגע למלחמת שלום הגליל, ועוד.
בכל פרשה היסטורית המחבר פורס את הדעות השונות שעסקו בסוגיות האתיות של המהלכים הצבאיים וההחלטות שהתקבלו, הוא דן בהם ואף מכריע, לפעמים בהצדקת מה שנעשה בסוף של דבר ולפעמים בביקורת על ההחלטה שהתקבלה בפועל.
הספר הוא בהחלט מעניין ומומלץ.
לחיבת העניין אכתוב גם מעט ביקורת על תכני הספר.
אני מבקש להרחיב מעט על שני נושאים:
1. האם יש מקרים בהם נכון לוותר על נצחון לטובת שיקולים אתיים?
2. מה המקור לצורך להתנהג בצורה אתית?
אנסח את הנושא הראשון באופן מעט שונה: מה הגבול שבו "זורקים לפח" את השיקול האתי? לדוגמא: נניח ויש הסכמה שמבחינה אתית היה על ישראל לנקוט בפעולות אקטיביות למניעת טבח סברא ושתילה, בו טבחו ערבים נוצרים בערבים מוסלמים. נניח גם שהפעולות האקטיביות הללו היו עולות לישראל במחיר יקר (חיי חיילים, הפסד נכס אסטרטגי, וכד'), באיזה נקודה אנחנו אומרים "עם כל הכבוד לאתיקה, התפקיד של צה"ל הוא לנצח את אויבינו ולהגן על אזרחינו" ושעדיף להפסיד בתחרות הצבא המוסרי בעולם?
ומיד יובן הקשר גם לנושא השני שציינתי לעיל.
מה מחייב אותנו להימנע מפגיעה באזרחים? לכאורה המחייב הוא הדיבר "לא תרצח" (על זה יש דיון בתחילת הספר). אך האם זה מספק? כלומר, אם נקבל את ההנחה שמלחמה מוצדקת גוברת על האיסור של "לא תרצח", ומאפשרת פגיעה בחיילי האויב, מה הציווי או העקרון המונע ממני פגיעה באזרחיו? במקרה של מניעת טבח של זרים בידי זרים, מה מחייב אותי להתערב?
אפשר להשיב, ונדמה לי שלשם נוטה המחבר, שזה חלק מהמוסר הטבעי מעין "דרך ארץ קדמה לתורה", ולכן לא ניתן להצביע על פסוק או סעיף כמחייב. זו תשובה מקובלת בעיני. הנקודה שאני מבקש להדגיש הוא, שהשאלה צריכה להישאל.
רק על ידי מתן מענה לשאלת המקור המחייב נוכל להתמודד עם שאלת הגבול שהעליתי לעיל. אם אנחנו יודעים מהו הגורם המחייב, נוכל לדון על חשיבותו כשהוא בא בסתירה לעקרונות אחרים.
במהלך הספר המחבר מציג את המודל הרב-ערכי (פרק 8). כלומר, יש מספר ערכים שונים שאנחנו צריכים לפעול לאורם. ההתנהגות האתית הוא לקיחה בחשבון של כמה שיותר מהערכים הללו, ומציאת האלטרנטיבה הטובה ביותר כדי למלא כמה שיותר מהערכים הללו. אם אני מבין נכון את המסקנה של המחבר, הרי שאם נחזור לדוגמא שלנו מטבח סברא ושתילה, הרי ששמירה על חיי חיילינו, או על אותו נכס אסטרטגי, גם הם ערכים חשובים בתוך מכלול הערכים. לכן, אם המפקד לוקח אותם בחשבון ולאורם מחליט לא להתערב בטבח, הרי שגם זו תיחשב להחלטה אתית.
בפרק 24 המחבר דן ביחס בין פגיעה באזרחי האויב לבין חשש פגיעה בחיילינו. הוא דוחה דעות של אתיקנים הסבורים שחיי אזרחי האויב קודם לחיי חיילינו. ועם זאת, הוא מסייג:
"אין פירושה של מוסכמת יסוד זו שנאפשר לצה"ל להגן על חיילינו באמצעות הפצצת דמורליזציה והרג חסר הבחנה של האויב... אסטרטגיה זו תהיה בגידה בניסיוננו לאזן בין ערכי ההגנה והנאמנות הקהילתית לבין שמירה על כבודם הסגולי של כל בני האדם".
כלומר, לדבריו, יש למצוא את שביל הזהב, בין הערכים השונים בתוך המודל הרב-ערכי. זאת, מבלי שהוא מוכן להצביע על ערך אחד מתוך המכלול כראשון במעלה.
וכאן, אני חושב שאני חולק במקצת על המחבר.
לדעתי, המודל הרב-ערכי הוא בסיס טוב, אך אינו מספק. לענ"ד יש שתי דרכים למצוא את אותו שביל זהב:
1. לקבוע שיש ערך שהוא ראשון במעלה, או אפילו מספר ערכים כאלה: ערך הנצחון (כי אין טעם להיות מוסרי אבל מת) וערך השמירה על חיי חייליך ואזרחיך (ואז המקרה היחיד בו מפקד יחליט לסכן את חיי חייליו, זה רק אם הסיכון הנוכחי ימנע סיכון גדול יותר בהמשך). אני מתלבט בזה, אך יתכן וזו הדרך בה הרב צבי יהודה קוק ניסה ללכת בה (שיטתו נסקרת בספר, בפרק 19 ועוד, והמחבר דוחה את שיטתו).
2. ללכת בדרכו של הרב ישראלי (שיטתו נסקרת בפרק 7, אך המחבר אינו מאמץ את שיטתו) ולומר: מה שמקובל בין האומות, זה מה שאנחנו מחוייבים אליו, ומה שאינו מקובל בין האומות, איננו מחוייבים אליו.
לענ"ד שתי הדרכים שתיארתי כעת אינן סותרות, אלא משלימות. כלומר, דבר ראשון אנחנו מסתכלים על איך אנחנו מגדירים נצחון, ואז שואלים את עצמנו מה מקובל בין האומות כדי להשיג נצחון כזה, ובמידה ויש כמה אפשרויות נבחר את הדרך האתית ביותר, על פי המודל הרב-ערכי שמציע המחבר.
בסיום דברי אחזור לראשונות.
מדובר בספר מחכים ומעניין, שפותח הרבה נקודות למחשבה. יש לי עוד הרבה מה לכתוב על התכנים, בעז"ה אעשה זאת מתי שהוא בעתיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה