אחריות הרב הצבאי לשמירת המצוות של חייליו

כבר הזכרתי שאני עסוק כעת בספרו החדש של הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת ורב היישוב עתניאל, שו"ת בדי הארון - תשובות בנושאי השעה. הכרך שבו אני אוחז מוקדש כולו לנושא פיקוח נפש ועוסק בשאלות של הגורמים הקשורים לפיקוח נפש: צבא, כוחות הצלה, בריאות הנפש וכד'.

אחת השאלות המעניינות בספר עוסק ב"תפקידו של הרב הצבאי במערך הלוחם" (סימן ו' בספר - ניתן לקריאה כאן). הסימן פותח בשאלה:

האם הרב הצבאי מהווה חלק ממפקדת היחידה, וממילא הימצאותו בזירה הכרחית מעצם היותו חלק ממערך הלחימה, או שמא הרב הצבאי נושא בתפקיד מנהלתי בלבד ואינו אמור לעסוק בדברים שיש בהם פיקוח נפש? 

על השאלה הזו, ממהר המחבר לענות:

לענ"ד ההכרעה צריכה להיות ברורה - הרב הצבאי הינו חלק ממערכת הפיקוד. 

לאחר מכן, ומתוך ההנחה הזו, עובר המחבר לעסוק בשאלת "נשיאת טלפון נייד בשבת ע"י רב צבאי". הדיון בשאלה זו נסובה כמעט כולה בשאלה האם אומרים לו לאדם לעבור על איסור קל בשביל למנוע ממישהו אחר לעבור על איסור חמור. המחבר מביא את דעות השונות של הראשונים מתי יש לעבור על איסור קל כדי להציל את האחר מאיסור חמור: דעה א' כאשר מוטלת אחריות על האדם. דעה ב' כאשר עוד לא נעשתה העבירה החמורה. דעה ג' כאשר החטא החמור נעשה בשוגג. דעה ד' שלא אומרים לאדם לחטוא כדי להציל את חבירו, אך הוא רשאי לעשות זאת.

מכיוון שלדעת המחבר השימוש בטלפון הנייד בשבת הינו רק איסור דרבנן (ואולי אף אסור רק מדין עובדין דחול), אזי מכיוון שהרב הצבאי אחראי לחיילים ביחידה שלו, שבודאי אינם מעוניינים לעבור על האיסור החמור, ובודאי בכוחו של הרב למנוע את האיסור, לכן חובה על הרב הצבאי להצטייד בטלפון נייד אף בשבת כדי שהוא יוכל להיות בסוד העניינים בזמן אמת.
לא רק זה, אלא שאף מותר לחיילים להתקשר לרב ולהתייעץ בו בשבת.

עד כאן בקצירת האומר סיכום על הדיון בשאלה ע"י הרב רא"ם הכהן בספר. אני חושב שאין צורך להאריך ולהסביר את החידוש שבדברים.

אני מבקש להעיר שתי הערות על הדברים:
א. אני חושב שלא ניתן להכחיש שהרב אינו יכול להתנהל ככל איש מפקדה אחר ביחידה לוחמת. אתן דוגמא אחת: אם יש מוצב שיש שם בעיה של קשר, אני מניח שגם אם לא מדובר במוצב שיש בו פיקוח נפש מיידי, בכל זאת הפסיקה המקובלת בהלכות צבא יתירו לאיש הקשר להגיע בשבת לתקן את הקשר במוצב. אבל, מה היה קורה אם היתה מתגלה באותו מוצב פסול בספר התורה בשבת? האם היינו מתירים לרב הצבאי להגיע למוצב ולהביא ספר תורה כשר? ברור שלא! הצבא צריך להתנהל בשבת כמעט כביום חול, כי ברגע שעל כל פעולה קטנה ישאלו אם זה נחוץ דווקא בשבת, עלולים להגיע לפיקוח נפש (כך מקובל לומר בשם הגרש"ז אוירבך. סימן ז' בספר העוסק בשאלה "חילול שבת לשמירה על הוראות בטיחות" נוגע בעניין זה גם כן). אך ברור, כפי שהמחשתי בדוגמא דלעיל, שהרב הצבאי אינו יכול להתנהל בשבת כביום חול.
ב. הרב רא"ם מאריך לדון בשאלה האם אומרים לו לאדם לעבור על איסור קל כדי למנוע מאדם אחר לעבור על איסור חמור. הוא אמנם מתייחס בקצרה לשאלה האם השימוש בטלפון הנייד הוא איסור קל או חמור (אגב, הוא דן בנושא של דיבור בטלפון, אך לא מתייחס לכתיבת הודעות טקסט בשבת, דבר שאולי עלול להיות חמור מדיבור, מדין כותב), אך לגמרי נעדר מהתשובה הדיון האם יש כאן איסור חמור מצד החיילים. החיילים, הטועים בדין, סבורים שהם פועלים בהיתר של פיקוח נפש. ברי לי שהם לא חייבים חטאת על מעשיהם (אשמח לדעת אם יש חולקים עלי). אז מדוע זה נחשב לאיסור חמור? אמנם, הרב רא"ם מזכיר פעם או פעמיים בתשובה שיש לפעמים בביצוע פעולות מסוימות בשבת משום חילול השם. אך אם הבעיה זו אכן חשש חילול השם, אז צריך לסייג את התשובה וההיתר לחיילים להתקשר לרב הצבאי דווקא למקרים בהם יש חשש חילול השם.
כנלענ"ד.

'לא תחנם' בימינו

בימים האחרונים קבלתי לידי את הספר שו"ת בדי הארון - תשובות בנושאי השעה של הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת ורב היישוב עתניאל. בספר יש שני חלקים. לע"ע יש בידי רק את החלק העוסק בנושא "פיקוח נפש". פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא את ההסכמות. כשהגעתי להסכמה של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' משהו תפס את עיני ומיד הלכתי לחפש את מה שהוא התייחס אליו. 

בסימן ג' של הספר דן המחבר ב"גדרי היתר פיקוח נפש בציבור", כאשר טענתו העיקרית היא שדיני פיקוח נפש עבור הציבור שונים מאלו של היחיד. 

לביסוס טענתו מביא המחבר את דין "לא תחנם" וכך הוא כותב:

אחת הדוגמאות שבהן מצינו הבדל בין גדרי ההלכה ויישומה על ידי המלכות, ובין גדריה ויישומה על ידי היחיד הוא באיסור "לא תחנם". 

לאחר מכן הוא מביא את דברי הרמב"ם המחלק בין הזמן שיד ישראל תקיפה ובין הזמן שאין יד ישראל תקיפה, ואז הוא כותב (מופיע גם בצילום שלפניכם):

בימינו אי אפשר ליישם את גדרי "לא תחנם" הציבורי בגלל שלוש סיבות:
א. בגלל שאין יובל.
ב. כאשר רוב האומה הישראלית אינה שומרת תרי"ג מצוות אין זכות מוסרית לתבוע מן הגוים לקיים שבע מצוות בני נח.
ג. אין לנו מלכות המסוגלת מבחינה רוחנית לתביעה הזאת, וכמו כן, המציאות העולמית לא מעמידה את עם ישראל כמי שידו תקיפה ביחס לדין זה. 

[וראו המשך דבריו בצילום]

על כל אחד מהסעיפים הללו מעיר הג"ר אביגדור נבנצאל:
על סעיף א: זה מונע גר תושב, אבל אינו מבטל לא תחנם.
על סעיף ב: צריך לתבוע מאלו ומאלו.
על סעיף ג: צריך לשקול מה בידנו.

והנה לנו מחלוקת מעניינת. הרב רא"ם מקבל את המצב המציאותי, ומבין שאין זה אפשרי (ונכון?) למלא אחר האות הכתובה בהלכה בנושא הזה. הוא אמנם כותב שהוא שואף למציאות אחרת, אך כלל אינו רץ להגיע לשם. הרב נבנצאל אינו מוכן לקבל את המצב המציאותי ותובע כבר כעת לעשות כל שבידינו כדי למלא אחר ההלכה היבשה גם בנושא זה.

ומה כתב על כך הרב רבינוביץ'? הנה דבריו (מתוך הערות שהובאו בהסכמתו לספר):

ביחס לדיון על איסור 'לא תחנם' - הדברים אינם רלונטים בעולם של היום.

עוד על 'לא תחנם' ראו כאן וכאן 

שירות משמעותי לבנות - תגובה לדברי הרב שמואל אליהו

בפעם האחרונה הצגתי בפניכם את סיכום שני המושבים הראשונים ביום העיון שקיימו רבני ורבניות בית הלל בנושא "שירות משמעותי לבנות". הפעם, אני מבקש להתמקד בדבריו של הרב שמואל אליהו. אני מעריך מאד את הרב אליהו שנאות להגיע למקום שהוא ידע שהוא יהיה בו בדעת מיעוט, ושרוב הקהל לא ישתו בצמא את דבריו. יתרה מזאת, מן הסתם יהיו כאלה שיתקפו אותו על זה שהוא בכלל נתן לגיטימציה לבית-הלל ע"י השתתפות בכנס שלהם. כך שאין לי ספק שמדובר בצעד אמיץ מצדו, והוא בהחלט זכה להערכתי על צעדו זה.

לפני שאגיע לדבריו של הרב שמואל אליהו, שעליהם אני מבקש להגיב, אני חש צורך להציג את דעתי האישית בנושא של גיוס בנות דתיות לצבא. אקדים ואומר שגם אני גדלתי על המוסכמה ש"כל הרבנים אוסרים על בנות להתגייס לצבא", ולזה אחזור בהמשך.

אני הייתי בצבא, הן בסדיר והן במילואים. אני מכיר היטב את הפגיעה הרוחנית שעוברים חיילים דתיים בצבא, אני גם מכיר את האבטלה הסמויה בצבא, וגם את השפה הצה"לית. כנגד כל אלה אפשר למצוא פתרונות ברמת הפרט - הכנה נאותה לקראת השירות, קשר במהלך השירות עם מקור רוחני, תפקיד שהוא מכובד ותורם וכד'. אני גם מאמין שככל שיהיו מקומות בהם יש יותר בנות בכלל, ויותר בנות דתיות בפרט, אז השפה והאוירה תשתנה בהתאם, כפי שהדבר קרה במקומות אליהם הגיעו בני"שים (בני ישיבות הסדר, למי שלא מכיר את הביטוי). כך, שגם אם הפתרון ברמת הפרט יוביל לגיוס במספרים גדולים יותר, אינני רואה כאן אסון, כל עוד נערכים לכך מראש והבנות מבינות לאן הן נכנסות, ומה הסכנות במקום.
אך הדבר שמטריד אותי יותר זה האיחור בזמן הנישואין. גם ככה ככל שההשפעה המערבית גוברת על החברה הדתית, גיל הנישואין מתאחר, אך אני חושב שכניסה למסלול של הכנה לצבא (של שנה?) ואחר כך שירות משמעותי של שנתיים ואחר כך עוד זמן של שינוי אוירה או התחזקות רוחנית אחרי הצבא ורק אחר כך חיפוש אחר מסגרת ללימוד מקצוע, כל זה רק יגרום לאיחור של גיל הנישואין והקמת המשפחה. לזוגות צעירים במגזר הדתי מספיק קשה עם זה שהבנים מסיימים את שירותם הצבאי רק באזור גיל 23 וצריכים אז להתחיל בלימודי מקצוע לחיים, אם גם הבנות יצאו ללימודים רק בגיל כזה, העול על כתפי הזוג הצעיר יהיה קשה מאד.
בעיני, זו הבעיה הגדולה של גיוס לצבא. לכן, בשונה מהקול שבלט בכנס בית-הלל על כך שבכל מקרה אין סיבה בעולם שבת תשרת פחות משנתיים שירות לאומי, אני אינני מסכים. אמנם, יש כאן בעיה מוסרית, שבנות הציבור הלא-דתי מתגייסות לשנתיים ובנותינו משרתות שירות לאומי של פחות זמן, אך אני סבור שצריך לשקלל את הערכים. וכשם שאני מצדיק את קיום מוסד ישיבות ההסדר בכך שמכיוון שהציבור שלנו מחזיק בלימוד תורה כערך חשוב, שזה מצדיק שירות קצר יותר כדי שיהיה אפשר להקדיש זמן ללימוד תורה, כך אני מצדיק שירות קצר יותר לבנות בשם הערך של רכישת מקצוע בטרם ייפול עול גידול הילדים על כתפי האשה.
כשאני מוסיף לענין זה את התרומה הגדולה לעם ישראל שיש ברוב ככל תפקידי השירות הלאומי, לעומת האבטלה הסמויה הרווחת בהרבה תפקידים בצה"ל, ואת האוירה הקיימת בהרבה מקומות בצבא, אין לי הרבה בעיה להציב את השירות הלאומי המשמעותי בראש סולם העדיפויות עבור רוב בנות הציונות הדתית. ולאור כל האמור לעיל, אינני תומך בגיוס בנות לצבא. עם זאת, אני נרתע מאמירות בנושא שהן לדעתי חוטאות לאמת.
ועכשיו נגיע לדבריו של הרב שמואל אליהו.

אני ממליץ לצפות בכל דבריו של הרב שמואל אליהו בנושא, מתוך כנס בית הלל:


דרכה של הלכה שאני מכיר, היא שמציגים את הבעיות ההלכתיות לנוכח המציאות בשטח ואחר כך דנים לראות האם יש דרך לפתור את הבעיות ההלכתיות. כך לדוגמא, בשאלת לימודי רפואה לכהן. בלימודי רפואה ישנם הרבה בעיות שסטודנט כהן יכול להיתקל בהם. כאשר כהן שואל רב אם הוא יכול ללמוד רפואה, על הרב לפרוס בפניו את מכלול הבעיות ההלכתיות שהוא עלול להיתקל בהם (כמובן, מתוך הכרת המציאות) ואחר כך לראות האם יש דרך עבור הכהן לשמור על קדושתו לנוכח הבעיות הללו. יהיו רבנים שיגיעו למסקנה כי יש פתרונות מספקים, ויהיו אחרים שיגידו שהפתרונות האפשריים הם כל כך קשים ונדירים שהסיכוי שהכהן יוכל לשמור על קדושתו ולמצוא את הפתרונות לכל הבעיות הוא כה קטן, שאל לכהן להכניס את עצמו למצב הזה. אך אינני מכיר מצב שבו בית הספר לרפואה מצהיר שהוא מעוניין שכהנים ילמדו אצלו, שביה"ס מוכן לעשות כל אשר יבקשו ממנו על מנת שהכהן ילמד אצלו, ועדיין שיהיו רבנים שיגידו "אין מצב. הרי דבר מקובל הוא שלכהן אסור ללמוד רפואה.".
כך אני מצפה שהדיון יתרחש גם בסוגיית גיוס בנות לצבא. אפשר לבוא ולומר: 'אלו הבעיות. אני לא מכיר דרך לעקוף את הבעיות הללו. ולכן כל בת שתשאל אותי אני אומר לה לא להתגייס.' אך זה יהיה מוזר אם תבוא בת שתאמר שהיא מצאה פתרון לבעיות הללו (ונאמר שזה באמת פתרון אמיתי), ובכל זאת יאמרו לה: 'מצטערים, כל הרבנים אוסרים גיוס בנות לצבא'.

וכן מכיוון אחר. יש בקהילתי נשים המשרתות בצבא הקבע. נשים אלו הן נשים כשרות וחסודות, וחס ושלום להוציא עליהן כל לעז. עבודתן בצבא במדים, איננו שונה מכל עבודה אחרת. כך לתפיסתי, בכל אופן. אני אינני יודע כיצד ניתן לומר שהאשה הזאת המשרתת בצבא מאז גיל שמונה עשרה, בשנתיים הראשונות לשירותה עשתה איסור (איסור הגיוס לצבא) אך אחרי זה בשמונה עשרה השנים הבאות אז מה שהיא עושה זה בסדר. [ואינני מבין את מי שיאמר שכל עוד היא בצבא, מזה עשרים שנה, היא עושה איסור].
כך שאינני חושב שניתן לומר שהצבא זה חפצא של איסור עבור נשים, ואף לא איסור על הגברא לכלל הנשים (אפשר לומר גברא לנשים?). יש בשירות הצבאי בעיות רבות. אך אם תבוא מישהי ותראה שהשירות הצבאי הספציפי שלה הוא הרבה יותר משמעותי ועם הרבה פחות בעיות מאשר בשירות הלאומי - כיצד ניתן לומר שהדבר אסור?
לזכותו של הרב שמואל אליהו יש לומר שגם הוא נמנע מלומר זאת בצורה ברורה כשנשאל ישירות על כך (לקראת סוף דבריו בכנס).

הרב אליהו אמר בכנס שישראל היא המדינה היחידה בעולם בו יש שירות חובה לבנות. עד כמה שידוע לי ישראל היא המדינה היחידה בעולם שנלחמת יום יום על קיומה במשך 65 שנה. כך שאינני יודע מה תורם נתון זה לדיון. אני מסכים לחלוטין, כפי שכתבתי בדברי הפתיחה שלי, שאם אפשר לא לגייס בנות כלל לצבא, הדבר עדיף. אך אינני יודע לומר שזה המצב היום. אני כן יודע לומר שישנן תפקידים בצבא שחיילות תורמות בהם המון לבטחון המדינה.

לפני מספר שבועות הוציאה חזרה מועצת הרבנות הראשית על פסיקת הרבנים הראשיים הראשונים במדינת ישראל בנוגע לאיסור לגייס בנות לצבא. אינני חושב שמועצת הרבנות הראשית במתכונתה הנוכחית יכולה לטעון לעמדת הנהגה בעם ישראל, אך במקרה בספציפי הזה הם אף לא דאגו שתהיה אפילו מראית עין של דיון רציני בסוגיא. אני אפילו לא בטוח שחבר המועצת, הרב הצבאי הראשי, השתתף באותה ישיבה. כפי שכתבתי לעיל, ישנן בעיות בצבא. תפקיד הרבנים להצביע על אותן בעיות. אך אם הרבנים לא עושים את המינימום לברר ולשמוע את המציאות בשטח, כיצד ניתן להתייחס לדבריהם ברצינות?
דבריי אמורים אף כנגד הרב שמואל אליהו עצמו. הרב אליהו טען שיש לו מקורות טובים על מנת להכיר את המציאות הצה"לית. עד כדי כך שכאשר הוא הוזמן שוב ושוב, על ידי מספר דוברים, ובהם היוהל"ן, לבוא לסיור ולראות בעיניו את המציאות בשטח, הוא אפילו לא ראה צורך להגיב להזמנה.

הדברים שכתבתי כאן כנגד דעתו של הרב שמואל אליהו, לענ"ד אין בהם חידוש גדול. אינני חושב שיש כאן תובנות שבוגרת י"ב לא יכולה להגיע אליהן בעצמה. לכן, בעיני, תפקיד הרבנים הוא להציג את הדברים כהויתם: מה הבעיות בגיוס בצבא - הן הבעיות ההלכתיות שבשירות עצמו, והן הבעיות החברתיות, ולהצביע על פתרונות אפשריים לבעיות הקיימות.
אני מניח שרוב הבנות תגענה בכוחות עצמן לאותן מסקנות שאני הגעתי אליהם ויבחרו ללכת לשירות לאומי. עבור הקבוצה שבכל זאת תרצה להתגייס, יש לחזק את ידן, ולעזור להן להתגבר על מכלול הבעיות שהן ייתקלו בהן. 

שירות משמעותי לבנות

היום בשעות הצהריים והערב התקיים יום עיון של בית-הלל בנושא "שירות משמעותי לבנות". לצערי, לא יכולתי להשתתף עד לסופו, אך בשני המושבים הראשונים הייתי נוכח (הגם שהייתי צריך לצאת לפני סיומו של המושב השני, כך שכנראה פספסתי חלק מהשאלות שנשאלו ע"י הקהל). הנה סיכום שרשמתי לעצמי. 

מושב א' – הרצאות קצרות, 10 דק' כל הרצאה

הרב מאיר נהוראי – דברי פתיחה:

זה הנושא הנפיץ ביותר במגזר. כמעט אין יום שאין בו מאמר בנושא באתרים המגזריים.

בפרשת תרומה הפועל האמור על התרומה היא מגזרת לקיחה, בפרשת כי-תשא הפועל הוא מגזרת נתינה. התרומה של כי-תשא היא חובה, אף אחד לא יכול לותר על ההשתתפות שלו, כשאדם נותן מה שהוא חייב הוא מרגיש שזה שלו ולכן "ונתנו", אך כשאדם נותן מה שאינו חייב, בפרשת תרומה, האדם לא מרגיש שהוא נפרד ממשהו שהוא שלו, ולכן "לוקחים" את התרומה.

צריך לומר בלי גמגום שיש חובה לשרת את המדינה – גם בנים וגם בנות. האתגר העומד בפנינו הוא איך לקדם את השירות של הבנות כדי שזה יהיה מנדבת –לב, "ויקחו".

תא"ל רחלי טבת ויזל, יוהל"ן:

נתונים: בצה"ל יש לפחות 4000 נשים דתיות (בוגרות תיכונים דתיים ואולפנות), בחובה ובקבע.

כשהתגייסתי לצה"ל היינו בנות מעטות בוגרות אולפנה. כשמאפיינים היום את הבנות המתגייסות, בנות מגיעות ממרכז החינוך הדת"ל במספרים לא קטנים.

כיום יש לצה"ל חשיפה לכל בני הנוער בארץ, בכדי להסביר על האופציות שעומדות לפניהם בטרם גיוס, למעט בנות דתיות באולפנות. צה"ל מעוניין לתת לבת הדתיה את המסגרת שהיא מעוניינת בה כדי לשמור על אורחות חייה הדתיים. כל בת דתייה מסומנת במערכת הדתית כ"בת-חיל", והמפקד שלה יודע שהוא צריך לשים לב לצרכיה הדתיים (זמן לתפילות, לבוש, זכות לפגוש רב/קצינת-דת וכד').

יש בשנה וחצי האחרונות מהפך ברבנות הצבאית, כך שהרב הצבאי יודע שהוא אחראי גם על החיילות הדתיות.

כל המידע הזה נמנע מבנות בוגרות החינוך הדתי, כי הצבא לא יכול להיכנס לבתי הספר לתת להם את המידע הזה.

הייתי רוצה שכל המידע יהיה נגיש לבנות לפני שהן מקבלות את ההחלטה. וכן הייתי רוצה שבית-הלל ייתן גב למי שבחרה להתגייס.

הרב אביחי רונצקי:

כשחזרתי לצבא לפני שבע שנים, היה מציאות של ואקום בכל הקשור לבנות בצבא. הרבנות כלל לא עסקה בכל הקשור לצרכים הדתיים של הבנות. מינינו קצינה שאחראית על הנושא ת.פ. הרבצ"ר ולאחר מכן גם מש"קיות הכפופות לה. כיום הרבנים הצבאיים כיום מחויבים לתת שירות גם לחיילת הדתיה.

המציאות היא שיותר ויותר בנות מתגייסות לצבא. צריך להוסיף עוד מסגרות קדם-צבאיות שיכינו את הבנות. גם בצבא צריך להוסיף עוד ועוד קשרים עבור הבנות להעשרת עולמן הרוחני של הבנות (וגם של הבנים) במהלך השירות. כמו כן צריך להוסיף ביחידות השונות קצינות דתיות שתטפלנה בחיילות הדתיות. 

הרב אוהד טהר לב:

יש כיום ארבע מדרשות שיש להם הסדר עם הצבא – הבנות הללו מתגייסות כקבוצה והמדרשה מלווה את הבנות בזמן שירותן בצבא. המדרשות הותיקות קימות למעלה מעשור.

מכינת צהלי – המכינה שומרת על קשר עם הבנות, אך הבנות לא מתגייסות כקבוצה, ואין הסדר עם הצבא לשמירת הקשר בין המכינה לבנות בזמן שירותן.

כ250 בנות לומדות במסלולים המיוחדות הללו, מתוך כ1800 בנות דתיות המתגייסות לצבא. כל המוסדות הללו קורסות תחת המספרים ההולכים וגדלים. יש מאות בנות המעוניינות ללמוד במוסדות הכנה לצבא ואין מקום עבורן.

תובנות:

-        המרכז הדתי מתפורר – הבנים הולכים ימינה לישיבות הקו, הבנות הולכות שמאלה.

-        הבנות מחפשות אתגרים רוחניים. 

-        הבנות מדברות בשפה דתית אחרת ממה שהורגלנו.

-        הבנות משפיעות ומשנות את הצבא במקומות שאליהן הן מגיעות.

-        אנחנו משדרים שדר הפוך לנשים – הן יכולות/צריכות להתפתח בכל תחום, חוץ מהשירות הצבאי (שיש לו אתוס כל כך מפותח בחברה הישראלית).

ידעיה לוין, מנכ"ל בת-עמי:

בחינוך הדתי יש 6000-7000 בוגרות בשנה. גם מי שדוגל בגיוס בנות לצבא צריך לשאול את עצמו: לכמה בנות ניתן למצוא מסגרות מתאימות בצבא? כמה מהן יקבלו הכנה ראויה בטרם גיוסן.

האולפנות לכאורה מחנכים לשירות לאומי, אך לרוב האולפנות אין תוכנית חינוכית מסודרת בענין.

יש הרבה בורות ביחס לשירות הלאומי. בניגוד לנאמר בתקשורת, יש מנגנונים מסודרים להתמודד עם מקרי הטרדה מינית.

לא מסכים עם הרב טהר-לב ביחס לשינויי העומק בחברה הדת"ל. לדעתי, הנושא המרכזי הוא הרצון להיות חלק מהחברה הישראלית, ולא להיות מובדלים.

לקראת שנה הבאה עושים שינויים גדולים בשירות הלאומי: התחרות בין העמותות לא צריך לבלבל או לבוא על חשבון הבנות, תהליך הכוון יותר מסודר.

אני מאמין בחינוך לבחירה, יחד עם החשיבות לשמירה על אורח החיים הדתי.

בת עמי מחנכת לשנתיים שירות. כמעט כל המסגרות קוראות לשנתיים שירות (מאבי וורצמן ומטה). בבת-עמי כ35% נשארות לשנה שניה (בעמותות אחרות פחות). יש יעד להעלות את זה.

יפעת סלע, מנכ"ל אלומה:

מחכה לדיון הזה 12 שנה. עצם הדיון מבחינתי הוא מהפכה.

הבנות צריכות לקחת בחשבון שהצבא זה לא מערכת כבקשתך. אנחנו נותנות מידע כדי שהבנות יבינו מה המסגרות הקיימות ואיזה מסגרות לא קיימות.

אנחנו מלוות את הבנות, לא כמדרשה, אלא בניסיון לקשר את מי שפנתה אלינו לגורם שאמור לסייע בפתרון הבעיה.

בשנה האחרונה התקיימו ב59% מבתי הספר התיכוניים לבנות איזה שהיא פעילות של אלומה שמספקת מידע על הצבא.

כ70% מהבנות שמתגייסות נמצאות במסגרות שהן יחסית מוגנות.

מכיוון שיש גידול של בנות שמתגייסות, אנחנו כל הזמן מחפשות עוד ועוד תפקידים (גם לבנות החזקות, וגם לבנות עם נתונים חלשים יותר) שיהיו במסגרות מוגנות יחסית.

בסוף המושב דברה בוגרת שירות לאומי ולאחר מכן קצינה בצה"ל (בוגרת ברוריה).

בדבריה בוגרת הש"ל הסבירה על השירות שלה. בתוך דבריה היא עמדה על כך שבנות מגיעות לשירות לאומי בלי שהן מבינות שמעתה הן צריכות לדאוג לחיים הרוחניים של עצמן (תפילות, לימוד תורה וכד'). הרבה בנות פוגשות בבעיות הלכתיות במסגרת השירות, והן לא יודעות למי לפנות.

הרבנית רחל קרן:

דברים שנאמרו ע"י תלמידותי (במדרשת עין הנציב):

-        האמירות המכלילות ("אסור לבנות", "כל הבנות") מאד מפריעות לבנות – "לא רואים בנו כבת אדם".

-        מוסדות החינוך הדת"ל לבנות מאד מגוונות – ישנן כאלה שמתנכלות לבנות שהחליטו לגייס, ישנן בנות שהתגייסו ללא הכנה משום שלא הכירו אפשרות של מדרשה/מכינה וכד'. ישנן כאלה שמורות בבתי הספר שירתו בצבא ומעודדות אותן לכל בחירה שהבת תקבל.

-        בנות מרגישות ש"ההצהרה" היא שקר. ישנן בנות שכלל לא מתאים להן להתגייס, אבל בגלל שהן לא מוכנות להצהיר הן מתגייסות.

-        אחד הדברים שמטריד מאד את הבנות זה השפה בצבא.

-        בנות לא מרגישות שמעריכים אותם: מדוע הבנים המתגייסים כל כך מוערכים ע"י החברה הדתית (גם אם הם לא עושים משהו חשוב בצבא), ואילו בת שעושה שירות הרבה יותר משמעותי (לפעמים) לא מוערכות.

-        ישנן בנות שנאמר להן או שהן מקבלות שדר שבזה שהן בחרו להתגייס הן כבר הוציאו את עצמן מהציבור הדתי.

מושב ב' – היבטים הלכתיים

הרב עמית קולא:

התייחס ראשית לדברי המשנה ואח"כ הרמב"ם ש"כלה יוצאת מחופתה" – קרי, האשה משתתפת במאמץ המלחמתי.

לאחר מכן, דן בשאלת האיסור לאשה לשאת נשק מדין "לא יהיה כלי גבר על אשה". מספר טיעונים נטענו כנגד האיסור הזה. הב"ח מסביר שהאיסור "לא יהיה כלי גבר" תלוי במטרת הלובש. בנוסף, באחרונים נכתב כי לנשים מותר לשאת כלי נשק לצורך הגנה. חלק מחכמי דורינו דנים באיסור זה לא כאיסור פרטי, אלא כהכוונה שההלכה מבקשת ליעד לאשה.

חכמי דורנו שעסקו בסוגיית גיוס נשים לצבא כנראה הגיעו למסקנה שאי אפשר להצביע על איסור הלכתי ברור בדבר. על כן נאמרו על ידם טענות שונות, שנראה שהן כולם יוצאים מנקודת ההנחה ש"הדבר פשוט לא ייתכן".

סיכום:

-        נשים משתתפות במלחמת מצוה

-        נושא נשים בנשיאות נשק

-        בירור אידיאולוגי: האם נשים מתאימות לצבא?

-        תשומת לב לרקע השונה של המתגייסות

-        שמירת הצניעות וטוהר המחנה

-        זהירות בכבוד הרבנות

-        תפקיד המחנכות והמחנכים – איך גורמים לבנות לקבל החלטות לא בוסריות בקשר לעתידן.

-        ליבון מרכיבי ההנעה – מה המוטיבציה של המתגייסות?

הרב שמואל אליהו:

באתי לכאן כי אני חושב שכולנו צריכים לשבת באותו בית מדרש. איך מרגיש האדם הפשוט כשקבוצת רבנים א' מפרסמת פסק הלכה כזה והקבוצה השניה מפרסמת הפוך – מה הוא אמור לעשות עם זה?

הבנות צריכות ללכת לפי פסק הלכה ולא להרגיש שהן הולכות נגד ההלכה.

כמעט כל הפוסקים, כפי שהציג הרב עמית, סברו שלא ייתכן שנשים יעסקו במלחמה. ולאמיתו של דבר גם המקורות שמהם רואים שבנות משתתפות במלחמה, הנשים אינן משתתפות כלוחמות אלא כתומכות בלבד.

אבל, כפי שאמר הרב נריה זצ"ל, גם אם היה כתוב "כי תצא למלחמה אתה ובתך" היינו פוסקים הפוך. המציאות בצבא אינו פשוט. כל מי שהיה בצבא יודע זאת. וזה עמדתם של כל שדרת הפוסקים. מי יעז לצאת כנגד כל שדרת הפוסקים?

זאת ועוד, עד כמה שקראתי, בכל צבאות העולם אין שירות חובה לנשים, חוץ מישראל. גם בישראל, בשעת מלחמה הנשים הלוחמות ככלל לא עברו את קו הגבול ולא השתתפו ב"עזרת ישראל מיד צר". כך שבסופו של דבר ההכשרה של הבנות כלוחמות לא מגיע למיצויו.

האם הבנות הדתיות מצליחות לשמור על עולמן הרוחני בצבא? ממחקר שאנחנו ערכנו בעזרת גב' מינה צמח הן לא שומרות על עולמן הרוחני, בניגוד למחקר (הלא מוסמך, לדבריו) שפרסמה עמותת אלומה.

לסיכום, לפי דעתי, דעת ההלכה היא חד משמעית.

היוהל"ן: אני מזמינה את הרב לראות את השירות המשמעותי שהבנות עושות. לדעתי, לדבר על כלל הבנות בהכללה הוא פוגע. צריך לבוא לראות. לא הכל מצוין, אבל מציעה לראות את העובדות.

הרב שמואל: אני לומד מהצבא בעיקר מהילדים ומהתלמידים שלי. כשחייל מספר לי שהוא שומר לבד בלילה על הגבול יחד עם חיילת, הרי שלדעתי זה לא רק פגיעה בצניעות אלא גם פגיעה בביטחון. הטבע האנושי לא השתנה מאז שהייתי בצבא. אני מעריך את המאמצים שהצבא עושה, אך זה לא אומר שהתוצאה מוצלחת.

הרב צבי קורן: הרב שייך לקבוצת רבנים שמובילים את הקו הקורא לבנות לא להתגייס. אני מבקש שכשאומרים את זה לבנות, לא להגיד "כל הרבנים אומרים כך" – הבנות יודעות שזה לא נכון. בנוסף, אמרו לבנות שמה שהן יעשו זה נגד ההלכה, וזה נותן להן את התחושה שהן הולכות נגד התורה. אפשר להגיד שאסור, ולשכנע שאסור, אבל לא להגיד לבנות שהן הולכות נגד התורה.

הרב שמואל: אני משתדל להגיד "רוב מוחלט" או "רוב ככל". 

מעמדן של הלכות צניעות

לפני מספר שבועות יצא לאור גליון כ"ט של כתב-העת אקדמות. בגליון זה ישנו דיון מעניין על הבסיסי והמקורות להלכות צניעות:

- המאמר הראשון של פרופ' נדב שנרב - "היש בסיס הלכתי להלכות צניעות?"
- תגובת הרב שמואל אריאל - "בין האשה לבין בוראה"
- תגובת הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי - "גדולה מסך חלקיה"
- תגובה לתגובות מפרופ' נדב שנרב

התפלאתי שאף אחד מהכותבים לא התייחסו לנקודות שאני רואה כלוז העניין. אציע בפניכם בקצרה את מספר נקודות, ותוכלו לבחון לאורם את הדברים שנכתבו במהלך הדיון באקדמות.

לענ"ד אחד המקורות שחובה להזכיר בדיון זה הוא הגמרא בברכות (דף כד עמוד א):

אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה - והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע. 

אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר +ישעיהו מ"ז+ גלי שוק עברי נהרות, וכתיב +ישעיהו מ"ז+ תגל ערותך וגם תראה חרפתך. 

אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר +שיר השירים ב'+ כי קולך ערב ומראך נאוה. 

אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר +שיר השירים ד'+ שערך כעדר העזים. 

נדמה לי שמקור זה סותר את טענתו העיקרית של נדב שנרב כי "ברובם של המקורות ההלכתיים העוסקים בעירום או בגילוי ערווה וכדומה העניין העיקרי הוא הביזיון ולא ההרהור".

בכלל, אחרי שחז"ל אמרו (תלמוד בבלי מסכת מכות דף כד עמוד א) כי "בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב: +מיכה ו'+ הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך.", אינני מבין כלל כיצד ניתן לטעון שאין מושג של צניעות בתורה/בהלכה. אפשר לטעון שהמושג נופח מעבר למימדיו הטבעיים (דבר שכל שלושת הכותבים הסכימו לו, לענ"ד), אך צריך למצער להסביר מה כן נכלל בגדר של "והצנע לכת עם אלהיך".

כשהתחלתי לקרוא את דבריו של נדב שנרב קיויתי שהוא יטען טענה אחרת. כשהוא דן על נושא כיסוי הראש לאשה נשואה, הוא טוען שכלל אין זה משום צניעות, אלא אך ורק סימן לכך שאשה נשואה. עונה לו באריכות רבה הרב שמואל אריאל ומנסה להוכיח כי שער אשה הוא ערוה לכל דבר ומחויב כיסוי מהתורה.
לענ"ד האמת נמצאת באמצע. אם נסתכל אצל בני דודנו נראה שנשים בוגרות מכסות את ראשן וילדות קטנות אינן מכסות את ראשן. ברי לי שכך היה גם אצל אבותינו לפני מאות ואלפי שנים. אשה שיצאה עם ראשה פרוע היה בדבר חוסר צניעות מצד עצמה, כי כל הנשים האחרות לא יצאו כך, והיה בכך משום פגיעה בבעל שכן אשתו יוצאת באופן פרוץ (ושוב אני ממליץ להתבונן במה שקורה אצל שאר עמי המזרח התיכון ולהבין שכנראה כך היה גם בעמנו, ודי לחכימא).

ההקשר התרבותי והמקובל בסביבה הוא חלק מהותי מהלכות צניעות. להבנתי, צניעות זה ההפך ממשיכת תשומת לב. אם נכון הדבר, אזי לאופן בו הסביבה מתנהגת ומתלבשת יש השפעה מכרעת על מה יחשב לצנוע ומה לא יחשב לצנוע.
המציאות שהשתנתה באופן דרסטי במאה השנים האחרונות מעלה שאלות כבדות מאד בכל הקשור למה שאצל חז"ל, הראשונים והאחרונים היה נקרא צניעות:
- האם במציאות בה נשים כבר לא מכסות את ראשן (ואגב, לגבי כיסוי ראש לגברים חל אותו השינוי בדיוק, ולכאורה נושא חיוב הכיפה לגבר היא שאלה קרובה מאד), האם עדיין ניתן לומר שיש חיוב לאשה נשואה לכסות את ראשה?
- האם ניתן להגדיר את המציאות הנפוצה כ"מציאות בלתי צנועה", כלומר לקבוע באופן גורף ש95% מהנשים המסתובבות ברחוב אינן לבושות בצניעות, קרי הן מושכות תשומת לב, ולכן צריך להמציא את הגלגל ולקבוע מה ניתן להגדיר כמושך תשומת לב ומה ניתן להגדיר כצנוע (כשלכל בר דעת ברור שאין כאן גבולות ברורים)?
- האם במציאות בו שומעים את קולן של נשים בדיבור ואף בשירה בכל שעות היממה ברדיו, בטלויזיה ובאינטרנט, בעבודה, באוניברסיטה, ובבית הכנסת, שזו ודאי מציאות שונה מזו שהיתה כששמואל אמר כי "קול באשה ערוה", עדיין קול האשה נחשב לערווה? עד כמה שאני זוכר (המאמר עצמו אינו לידי כעת), סביב שאלה זו דן הרב משה ליכטנשטיין במאמרו בנושא בתחומין לב.

שאלות אלו ודומיהן הן לענ"ד השאלות שצריכות להעסיק את הדור שלנו סביב נושא הצניעות. לצערי, לא מצאתי התייחסות נאותה לשאלות אלו בכל חמישים העמודים שהוקדשו לנושא באקדמות, ועוד חזון למועד.