המעיר

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

כל ישראלי מכיר את תרבות ה"אני רק שאלה" הרווחת ברחובותינו. מי שמשתתף בשיעורי תורה כנראה גם מכיר את תרבות ה"אני רק הערה", אליה אני מבקש להתייחס הפעם. זאת, לרגל הערה שנאמרה השבוע בשיעור תורה. הערה, שהיא אולי, המפורסמת בעולם.

כמאה וחמישים אלף אנשים כבר צפו בנאום הבכורה של ח"כ ד"ר רות קלדרון. אני לא אתפלא אם זה הנאום הכי נצפה בתולדות הכנסת.

למי שלא ראה, הנה תיאור קצר של מה שארע בערך שבע דקות לתוך הנאום:

ח"כ קלדרון הסבירה שבארמית המילה רחם הושאל לכיוון של אהבה – רחומי, בניגוד ללטינית שהשאיל את המילה רחם לכיוון של היסטריה. לדבריה "הבחירה לקחת מהמילה רחם את המילה אהבה היא בחירה פמניסטית של חז"ל". בשלב זה היא מצליחה להמשיך עוד כחצי משפט לתוך דבריה, ואז זה קורה.

ח"כ ממשיכה בדבריה ומסבירה שרב רחומי היה שכיח-לומד אצל רבא.

ח"כ וקנין: רחם זה גם רמ"ח.

ח"כ קלדרון: סליחה

ח"כ וקנין: רחם זה גם רמ"ח.

ח"כ קלדרון: תודה רבה. יישר כח.

ח"כ יחימוביץ': תהיתי עד מתי יצליח להתאפק.

ח"כ וקנין: אני חושב שהיא אומרת רעיון יפה.

ח"כ קלדרון: אני שמחה בשותפות בדברי תורה.

ומה שארע כאן במהלך הנאום בכנסת, קורה לעיתים קרובות בבית הכנסת ובשיעורים הקרובים לביתכם.

זה הולך בערך כך. מעביר השיעור, הרב או המרצה, מדבר בלהט על איזה שהוא נושא ואז מישהו מהקהל זורק הערה, לפעמים מדובר בהערה ממש עניינית ולפעמים בהערה שלא לגמרי ברורה ההקשר שלה. בדרך כלל, ההערה לא תגיע אחר הרמת יד או בקשת רשות דיבור, אלא כהתפרצות, ובשל כך זה גם בדרך כלל יהיה באמצע משפט של נותן השיעור.

כך היה גם ביחס להערתו של ח"כ וקנין במהלך דבריה של ח"כ קלדרון. אך בעיני, מה שמרתק בהערתו של ח"כ וקנין, שהתפתח לאחריו כמין מיני דיון באשר לסיבה שח"כ וקנין ראה צורך להעיר את הערתו. ויכוח שיאיר עבורנו את המוטיבציות השונות העומדות בבסיס פעולת המעיר.

אליבא דח"כ יחימוביץ, ח"כ וקנין העיר את הערתו בעצם כדי לומר "שימו לב גם אני כאן, וגם אני יודע לא פחות ממנה". במילים אחרות, ח"כ יחימוביץ ניתחה את התנהגותו של ח"כ וקנין שהוא לא מרגיש בנוח עם זה שאשה חילוניה אומרת דברי תורה (שהוא אולי אף מצא בהם עניין) והוא היה צריך להוכיח שגם הוא שווה משהו ושגם הוא יכול.

זו אפשרות אחת להסביר את המוטיבציה של המעיר. יש בזה קצת בכדי להביע עמדה לא כל כך חיובית כלפי מעביר השיעור, ובעיקר להדגיש בפני הקהל שהמעיר הוא לא פחות חכם וחשוב ממגיד השיעור.

ח"כ קלדרון עצמה התייחסה בשני אופנים (כך לפחות אני מרשה לעצמי לפרש את דבריה, גם אם זה לא הפירוש המדויק) להערה של ח"כ וקנין.

ההתייחסות הראשונה היתה לומר לו "תודה רבה. יישר כח". אפשר לפרש את דבריה, ברוח הדברים שאמרה במפורש ח"כ יחימוביץ', כאומרת "בסדר, שמענו אותך, עכשיו תן לי להמשיך". אפשר גם לפרש את דבריה כאמיתיים, והיא מבינה שבעקבות דבריה היא הצליחה להזכיר לשומע משהו שהוא למד פעם בנושא.

זה בהחלט יכול להיות מה שקרה כאן. ח"כ וקנין נזכר, בעקבות דבריה של ח"כ קלדרון, בדברים הבאים שלמד מתוך הבן-איש-חי (פרשת וארא שנה א', אני מודה לרב א"א שהפנה אותי למקור זה):
"רמ"ח הם אותיות רחם כי רחם הוא תרגום של אהבה לרמוז רמ"ח מצות נשלמין אצל כל אחד ואחד ע"י רחם שהוא אהבה שיש בין זה לזה"

ההתייחסות השניה של ח"כ קלדרון היתה כשאמרה "אני שמחה בשותפות בדברי תורה". שוב, אינני במקום בו אני יכול לשפוט עד כמה היא התכוונה לדברים שאמרה, אך אני מרשה לעצמי לפרש אותם. יש לעיתים שההערות הם באמת שותפות בדברי תורה. מגיד השיעור לא רק הצליח לעורר איזה זכרון בקרב השומע, אלא גם להחיות אותו ולעורר אותו להגיע לתובנה חדשה בנושא שעליו מדברים. כך לדוגמא, בשיעור שעוסק במחלוקת, פתאום השומע מבין אחרת לגמרי את המדרש בתחילת בראשית רבה על כך שביום השני לא נאמר "כי טוב" כי בו נעשתה המחלוקת בין השמים לארץ, ומתוך התלהבותו מההבנה החדשה שלו הוא מרגיש צורך לשתף את השומעים ואת מגיד השיעור בתובנה.

לסיכום, הערותיו של המעיר יכולות להתפרש לכיוונים שונים: החל מזלזול ואגואיזם, וכלה בחידוש דברי אלוקים חיים. כדאי לזכור, שגם אם המעיר עצמו בטוח שדבריו אינם באים מתוך זלזול ואגואיזם, לא בהכרח שכך זה יתפרש אצל השומע או אצל מגיד השיעור.