יום ראשון, 15 בפברואר 2009

הרהורים על הלכה וערכים - מבוא

פוסט ראשון בסדרה, מאת: הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה ואברך במכון ארץ חמדה.

הדיון סביב שאלת סוגיית מורדת (כאן וכאן וראו גם התגובות שם) שהתקיים בבלוג זה עורר אותי למחשבות על היחס בין הערכים שלנו ובין ההלכה. ברצוני לשתף את ציבור הקוראים בהרהורים אלו.
היות שהדיון התעורר סביב סוגיית מורדת וטענת 'מאיס עלי', אבקש לפתוח בדילמה העולה מסוגיא זו, ומהלכות כתובות באופן כללי, כדוגמא לדיון הכללי שאותו ברצוני לערוך.
אין כמעט שום ספק, שהלכות כתובות מבטאות יחס מסויים לאשה. הלכות רבות מדגישות את היותה של האשה חלשה וזקוקה להגנה - זו הסיבה שהבעל מתחייב במזונותיה, למרות שהם יקרים יותר מאשר מעשה ידיה, זו הסיבה שחכמים הטילו על הבעל חובת פדיון האשה וכן הלאה.
מאידך, חכמים מיעטו את זכויותיה של האשה ברכוש - הבעל יורש את האשה והאשה אינה יורשת את הבעל, הבעל שולט למעשה בכל נכסי המשפחה.
כמו כן, כבר בדיני דאורייתא ברור, שלבעל ישנן 'זכויות' בענייני הנישואין, שאין לאשה - הבעל רשאי לשאת שתי נשים, הבעל רשאי לגרש כרצונו, והאשה (גם לשיטות המקלות ביותר) אינה יכולה להתגרש כרצונה, האיש מקדש ואין האשה מקדשת וכן הלאה.
לדעתי, אין שום ספק, שהעמדה הערכית הפשוטה להבנת חז"ל היא עמדה שוביניסטית, כפי שהיה מקובל באותם הימים.
אדם שוביניסטי החי היום, אין לו בעיה עם קיום ההלכה. הוא אינו מבין על מה הרעש. אולם, אדם שוויוני או פמיניסטי (ולצורך הדיון אין זה משנה אם מדובר באיש או באשה) אינו חי על פי מערכת הערכים המגולמת בחז"ל.
ואמנם, נכון הדבר שבדרך כלל מערכת החיובים שבין הבעל לאשה אינה משנה. שכן, בדרך כלל בני הזוג חיים בשלום, ואינם זקוקים למערכת כללים להסדרת היחסים ביניהם. אולם, כאשר מגיעים רגעי משבר, אז מתגלה הפער בין מערכת הערכים המשתקפת מההלכה, ובין מערכת הערכים של שני בני הזוג.
הדיון סביב טענת 'מאיס עלי' היה רק דוגמא לסתירה בין מערכת הערכים המודרנית, שאינה מסוגלת להכיל מצב שבו אדם כבול לנישואין שאין הוא חפץ בהם, ובין מערכת הערכים ההלכתית, שבאופן פשוט, זוהי עמדתה (כאמור לעיל, גם דעתו של הרמב"ם אינה מאפשרת 'חופש פעולה מלא' לאשה).
אל לנו לחשוב, שסתירה כזו קיימת רק בעניינים שבין האיש לאשתו. יש בהלכה דוגמאות רבות אין ספור לסתירה בין מערכת הערכים ההלכתית, ובין מערכת הערכים המקובלת כיום.
נתחיל מדוגמא קרובה - מערכת היחסים בין ההורים לילדיהם.
הלכה פסוקה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן פב סעיף ח): "אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה, ונותנת אותם לאביהם, או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם, אחד זכרים ואחד נקבות."
דהיינו, לאם אין חובות כלפי ילדיה. גם השארת הילדים אצל האם עד הגמילה, היא רק כאשר הילדים כבר התרגלו לינוק ממנה, ומפני הסכנה שלא יוכלו לינוק מאחרת. אבל מראש, אישה רשאית לומר שאין היא רוצה להניק את בנה, ובעלה חייב למצוא מינקת.
האם ההלכה בעצם אומרת שאין היא דורשת שום מחוייבות של האם כלפי ילדיה?
גם חובותיו של האב כלפי ילדיו מוגבלות. בשולחן ערוך (שם סימן עג סעיף ו) נפסק: "בניו ובנותיו עד בני שש, חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור, ואינו נותן להם כפי עשרו, אלא כפי צרכן בלבד".
הוי אומר, שאף שאת אשתו אדם חייב לזון, להלביש ולתת מדור לפי עושרו, הרי שאת הילדים הוא אינו חייב אלא כפי צרכן. גם אם הוא עשיר ביותר, אין הוא חייב לתת להם את אותו היחס שהוא צריך להעניק לאשתו.
חובות אלו מסתיימות, אגב, בגיל שש. אחרי גיל שש חייב האב לזון את בנו רק בתורת צדקה, ולא חיוב גמור מן הדין. אם יש לילד ממון שירש מקרובים אחרים, האב אינו חייב לזונו כלל.
כמובן שלא הזכרנו את זכותו של האב לקדש את בתו או למכור אותה לאמה כשהיא קטנה (מישהו מהקוראים היה מדמיין את עצמו מוכר את בתו בת השש לאמה?).

נתתי דוגמאות מדיני משפחה, אבל ניתן להתייחס למצוות נוספות - מחיית עמלק, הכרתת שבעת עממים, עבד עברי ועבד כנעני וכן הלאה.

הבעיה מתעוררת במיוחד כאשר אנו דנים בנושאים ההלכתיים. שכן, גם אם אדם חולק על איזו שהיא אמירה בעניינים מחשבתיים 'טהורים' של חז"ל, ניחא. אולם, כאשר אדם נדרש לחיות לפי מערכת ערכים אחת (זו של ההלכה) כאשר הוא בעצם חי ממערכת ערכים אחרת, הסתירה מציקה הרבה יותר.
מישהו שאני מכיר אמר פעם, שהוא שונה מאביו ומבתו - אביו ובתו האמינו שצריך להתכוון בתפילה למה שהם אומרים, ולכן אחד מהם השמיט מהתפילה את עבודת הקרבנות, והשני מאמין שצריך לרצות את הקרבנות. ואילו אותו אדם סבור שאין צורך להתכוון בתפילה למה שאומרים...

בפוסטים הבאים אני מבקש לבחון גישות שונות לפתרון הדילמה בין הערכים וההלכה, וכמובן להציג פתרון משלי.

תגובה 1:

נטלי אמר/ה...

ואוו זה ממש מה שמציק לי כבר המון זמן, הגישה השוביניסטית של ההלכה ועוד הרבה דברים מוזרים כמו אב שמוכר את ביתו לאמה, פרשת סוטה, (למה משקים את האשה ומשפילים אותה ולא את הבועל הנואף) עבדים ועוד. מחכה בקוצר רוח לפיתרון שיאפשר לי להמשיך להאמין, או שאני אקיים מצוות כמו קוף בלי להאמין במה שאני עושה, מה שכנראה לא יחזיק מעמד.

דרך אגב, קראתי היום מאמר של הרב יוסף דב סולוביצ'יק ז"ל שמסביר את הגישה של סבו הרב חיים להלכה, ועיקר דבריו שההלכה אינה מושפעת ממחשבה פסיכולוגית או סוציולוגית בכלל, אלא היא יותר כמו מתמטיקה, כלומר יש לה דרך מחשבה והכרעה אובייקטיבית לגמרי. ואני תמהה, איך יתכן שהלכה שנותנת הוראה לחיים, תורת חיים, תהיה נידונה ונפסקת על פי חשיבה אנליטית פנימית בלבד בלי שום התחשבות בגורמים חברתיים ונפשיים של האדם? הזו תורת חיים?? מתמטיקה?