דבר תורה לפרשת בא

המשנה ב"איזהו מקומן" אומרת שדם הפסח טעון מתנה אחת. הגמרא שם מסבירה שדין הפסח נלמד מהבכור עליו אומרת התורה: "אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר".

הגמרא בפסחים מסבירה: היכן היה הזאת דם הפסח בפסח מצרים? על שתי המזונות ועל המשקוף.

"תנא רב יוסף ג' מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות" (פסחים צו א)

כשמתבוננים במשמעות הדבר, נראה שהמסקנה היא שבפסח מצרים הבית מילא תפקיד של מזבח. לאור תובנה זו, והיכרות עם דינו של המזבח שקולט את כל מה שמעלים עליו ("אם עלה לא ירד"), נראה שאפשר להבין בדרך דומה את דברי הכתוב: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". ביתכם, המשמש כמזבח, יקלוט אתכם, ויציל אתכם מהמשחית.

אך יש להוסיף ולבאר את המשמעות.

נראה שמטרת פסח מצרים היה לתת לעם ישראל אפשרות להגדיר את עצמו בצורה חיובית. עד אז עם ישראל הוגדר על ידי המצרים כעם שפל, שראוי רק לעבדות, ולא ראוי להיות לבטא משהו חיובי מפאת עצמו. הציווי על פסח מצרים מורה לכל אחד מעם ישראל ליטול את היוזמה ולהצהיר שהם חלק מעם, שאינו רק עם של עבדים, אלא עם בעל הגדרה עצמית.

מילוי הציווי על הפסח ועשייתו נותן לעם ישראל אתוס משותף שמכאן הוא כבר יכול להיות מוכן לצאת לחירות.

מדרש לפרשת בא

במדרש רבה על פרשת בא מובא המדרש המופלא הבא:

אמר רבי שמעון גדולה חיבתן של ישראל שנגלה הקדוש ברוך הוא במקום עבודת כוכבים ובמקום טנופת ובמקום טומאה בשביל לגאלן, משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות אומר מה אעשה, לטמא את עצמי אי אפשר, ולהניח תרומתי א"א, מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וחוזר ומטהר ולא אאבד את תרומתי, כך אבותינו היו תרומתו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (ירמיה ב) "קדש ישראל לה' וגו'" היו בין הקברות שנאמר (שמות יב) "כי אין בית אשר אין שם מת" ואומר (במדבר לג) "ומצרים מקברים" אמר הקדוש ברוך הוא היאך אני גואלן להניחן א"א מוטב לירד ולהצילן שנאמר (שמות ג) "וארד להצילו מיד מצרים" כשהוציא קרא לאהרן וטהר אותו שנאמר (ויקרא טז) "וכפר את מקדש הקדש", (שם /ויקרא ט"ז/) "וכפר על הקדש".

לכאורה המשל מובן: הקב"ה הוא הכהן, ישראל הם התרומה, מצרים הוא בית הקברות. הקב"ה בוחר "לטמא את עצמו" על מנת להציל את תרומתו שנפלה לבית הקברות. כל לומד הלכה בבואו לקרוא את המדרש הזה אמור לזעוק: איך יכול להיות שכך מכריע הקב"ה? זה נגד ההלכה! על פי ההלכה הכהן אמור לותר, או למצוא דרך חלופית להביא את התרומה, אך לא לטמא את עצמו. 

בספרה של סימי פיטרס "לפשוטו של מדרש" היא מקדישה פרק למדרש הזה. במסקנתה היא כותבת כי "המשל מנער אותנו משלוותנו השכלית והרגשית". לטעמה המסר המועבר על ידי המשל והנמשל הוא כמה הקב"ה היה מוכן להשפיל את עצמו על מנת לגאול את ישראל. אך לטעמי, חסר בדבריה פן אחד שעליו אני מבקש להצביע כאן. 

נתחיל את מהלכנו בהבאת התייחסויות שונות למדרש הזה. 

הרב עזרא אלטשולר כותב במאמר בנושא:

"ולענ"ד מיירי שם המדרש בבית הקברות של עכו"ם דומיא להנמשל שהוא מצרים, ורבי שמעון לשיטתיה דקברי עכו"ם אינם מטמאין באהל"

זה כמובן תירוץ טכני לקושיא. הוא אמנם מסביר את ההכרעה של הכהן, אך בעשותו זאת הוא מקהה את העוקץ של המדרש, שכן ההתלבטות של הכהן כבר אינה משמעותית. 

הרבי מגור בעל האמרי האמת אינו מתייחס ישירות לשאלה ששאלנו על המשל, אך הוא מביא את המדרש בתוך דבריו על יציאת מצרים (שבת חוה"מ פסח, תרצ"א):

"איתא בשפת אמת (תרס"ב) שבכל מקום טהרה קודמת לקדושה כדאיתא (ירושלמי שקלים סופ"ג) טהרה מביאה לידי קדושה דכתיב (ויקרא טז יט) וטהרו וקדשו אבל בפסח הסדר אחר מקודם קדושה ואחר כך יכולים להטהר בימי הספירה, בפסח כתיב (ישעיה ל כט) כליל התקדש חג וזו הקדושה ובמתן תורה פסקה זוהמתן, בגמרא איתא כך (שבת קמו א), וזו הטהרה, כתיב (שמות יב לח) וגם ערב רב עלה אתם, גם התערובת עלתה, בכל נפש היתה תערובת ואחר כך היו צריכים לבררה, וזהו שאיתא במדרש (שמו"ר טו ו) על יציאת מצרים משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות וכו' מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וכו', בני ישראל ביציאתם ממצרים קבלו עומ"ש, אמרו להם כי לי בני ישראל עבדים כדאיתא (קידושין כב ב) דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי וכו', היה להם גילוי שכינה ואיתא עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, איתא בספרים שמה שנאמר (שמות כ ב) אנכי ה' אלקיך לפני לא יהיה לך זה היה חסד מהקב"ה, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים זה הוא מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת, כתיב (שם יב יח) בערב תאכלו מצות ואחר כך נכנסים ששה ימים של רשות, אף על פי שאין חייבים לאכול בהם מצה מכל מקום החמץ אסור, זהו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, צריכים להמשיך ולהיות נשמר בבחינת סור מרע, כתיב (שם פסוק לט) וגם צדה לא עשו להם, אף על פי שלא היו מוכנים באה להם אתערותא דלעילא"

האמרי אמת מסביר שביציאת מצרים נשתנה הסדר הטבעי. בדרך כלל אנחנו מצפים קודם לטהרה ("סור מרע") ואחר כך לקדושה ("עשה טוב"). אך ביציאת מצרים היה קודם קדושה ואחר כך טהרה - קודם הקב"ה הציל את התרומה מבית הקברות, ואחר כך, בין פסח למתן תורה היתה הטהרה. 

בספריו של הרב צבי (הרשל) שכטר על הרב סולובייצ'יק הוא מביא שתי התייחסויות של הרב למדרש הזה. בשני המקומות הרב מתייחס גם הוא בעיקר לעיקרון ה"ירידה" של הקב"ה, ופחות למשל. 

בספר "מפניני הרב" משמעות הירידה מוסברת בכך שהקב"ה נאלץ לחרוג מחוקי הטבע ולרדת לעולם ולהשפיע ולשנותם. 

בספר "דברי הרב" הרב סולובייצ'יק מדגיש את דברי המדרש: "אמר הקדוש ברוך הוא היאך אני גואלן להניחן א"א מוטב לירד ולהצילן", ומסביר כי יש הבדל בין "גאולה" ל"הצלה". בגאולה הקב"ה מרומם את העולם כולו לתיקונו. העולם כולו מתעלה לגבהי שחקים בשעת גאולה. אך הצלה היא הפוכה, הקב"ה יורד מכסא הכבוד עד לתהומות כדי להציל את העם שנפל בין הקברות. 

להבנתי, דברי הרב סולובייצ'יק ב"דברי הרב" קרובים מאד לדברי האמרי אמת המובאים לעיל. יש סדר בעולם: טהרה לפני קדושה - זהו סדר של גאולה. ביציאת מצרים הפכו את הסדר: קדושה לפני טהרה - סדר של הצלה. 

נדמה לי שהמשל בא להדגיש בדיוק את הנקודה הזאת. אכן, ההלכה קובעת שבהתלבטות כזאת כמו של הכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות, אזי הכהן נאלץ לוותר על תרומתו. ההלכה מייצגת את דרך המלך, את העולם המסודר. המדרש בא לומר שביציאת מצרים הכל התנהל הפוך. הקב"ה כביכול פעל "בניגוד להלכה": שבר את חוקי הטבע, והקדים את הקדושה לטהרה. 

ונסיים בהתייחסות קצרה גם למשפט האחרון במדרש על כך שאהרון הוא הוא המטהר את הקב"ה. לאחר שהקב"ה ירד מכסא כבודו לגאול את ישראל נוצר קשר בל ינותק עם בני ישראל. זהו קשר גומלין. הקב"ה ירד אלינו להצילנו, ואהרון הכהן, בא כוחם של בני ישראל, מטהר עצמו ומתקדש וכמלאך אלוהים הוא מתעלה ומכפר על הקב"ה: "וכפר על הקודש". 

מחשבה לפרשת בא

הגמרא בברכות (ט ע"ב) מביאה:

"דבר נא באזני העם וגו'" אמרי דבי רבי ינאי אין "נא" אלא לשון בקשה. אמר ליה הקב"ה למשה: בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק [רש"י: אברהם] "ועבדום וענו אותם" קיים בהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה ואומר להם בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום:

הגמרא מביאה את התשובה של העם לבקשת ה' לשאול ממצרים כלי כסף ובלי זהב ושמלות. העם עונה: ולואי שנצא בעצמנו! לא צריך שלל או ביזה, מספיק שנצא לחירות.

המשל מחזק את תשובת העם. האסיר מוותר על הבטחות עתידיות לעושר, תמורת האפשרות לחירות בהווה. 

לכאורה, המדרש מנסה להגיב לדברי העם ובכך להסביר שה' מבקש שבכל זאת יאותו לקחת מהמצרים כלים ובגדים כדי "שלא יאמר אותו צדיק" שה' לא קיים את הבטחתו. 

אך לכאורה טענת העם (ולואי שנצא בעצמנו) היא צודקת (ולכן הקב"ה צריך לבקש: בבקשה מכם), והמשל רק מחזק את טענת העם. 

ומדוע ה' צריך להיתלות בדברי "אותו צדיק", ולא אומר פשוט: אני הבטחתי "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"?

אם נרצה להכניס את דברי ה' לתוך המשל, מה היתה הטענה הנגדית לדברי האסיר? נראה שהיו עונים לו: אפשר לשחרר אותך היום ואז כל אדם ברחוב יזהה אותך כאסיר משוחרר שיצא בעור שיניו מהכלא. אך עדיף שתמתין יום וכשתצא, אף אחד לא יסתכל עליך ויאמר "כך נראה אסיר משוחרר", אלא כך נראה אדם מכובד הולך ברחוב. 

לירידת ישראל למצרים ולאותה הבטחה "ועבדום וענו אותם" היתה תכלית. התכלית לא היתה שישראל יהיו עם של עבדים משוחררים, אלא שאחרי תקופה של גלות הם יוכלו להתעלות לגבהים שלולי אותה תקופה לא היו מצליחים להגיע אליהם. עם ישראל עוד לא מבין את זה וטוען "ולואי ונצא אנחנו", אך הקב"ה עונה להם: היתה תכלית לירידה למצרים! נועדתם הגדולות! אתם לא סתם עם של עבדים משוחררים! אתם צאצאי אותו צדיק שכרתי איתו ברית בין הבתרים! עד עתה ראיתם רק את ההתחלה, אך בשביל ההמשך צריך לצאת ברכוש גדול.

פרשת עשר המכות - המבנה הספרותי של עשר המכות

 מתוך כתב עת "פשטות המתחדשים" גליון י"ד, טבת תשפ"א

כתבתי את זה קצת בחיפזון, ויש מקום רב לשיפור (כמו הוספת הערה שהנקודה הראשונה זה דברי רש"י, לדוג'), אך אני שמח שזה פורסם בכל זאת. 

פרשת עשר המכות

לפרקים העוסקים בעשר המכות יש להבנתי מסגרת ספרותית מאד ברורה.
הפסוקים הפותחים את עשר המכות הם (שמות פרק ז):

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ:
(ב) אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
(ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ד) וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי  יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים:
(ה) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם:
(ו) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתָם כֵּן עָשׂוּ:
(ז) וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה: 

הפסוקים הסוגרים את עשר המכות הם הפסוקים המופיעים לאחר ההתרעה על מכת בכורות, ולפני ביצוע המכה עצמה. שני פסוקים שנראים לחלוטין לא קשורים לפסוקים סביבם (שמות פרק יא):

(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(י) וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא  שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: 

אפשר לראות בקלות את ההקבלה בין קבוצת הפסוקים בתחילת פרק ז, לפסוקים בסוף פרק יא:

בפרק ז: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה"
בפרק יא: "לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"  

בפרק ז: "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתָם כֵּן עָשׂוּ"
בפרק יא: "וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה"

כך שהפסוקים הללו, בפתיחת עשר המכות ובסגירתם יוצרים מסגרת למה שאפשר כעת לכנות: "פרשת עשר המכות".

פרשת עשר המכות מתאפיינת בתכונה בולטת, במיוחד בהשוואה לפרשות שלפניה ולאחריה: היעדרם של בני ישראל כשחקנים אקטיביים.
הפרשה שלפני פרשת עשר המכות מסתיימת עם בני ישראל שלא שומעים אל משה "מקצר רוח ומעבודה קשה", ומשה שחושש ללכת לפרעה מפני ש"הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים".
הפרשה שלאחר עשר המכות פותחת ב"דבר אל כל עדת בני ישראל ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית".
במהלך פרשת עשר המכות, איננו שומעים כלל מבני ישראל. בחלק מהמכות התורה מדווחת שהמכה הבחינה בין בני ישראל למצרים, אך באחרות איננו יודעים כלל מה ארע בקרב בני ישראל, מה היתה תגובתם למכות, וכו'.

בניתוח ההבדל המאפיין הזה ניתן לומר שה' הציע לעם ישראל ליטול חלק בגאולתם ממצרים, אך הם לא היו מסוגלים לעשות זאת, או לא היו מעוניינים לעשות זאת "מקוצר רוח ומעבודה קשה". לכן, ה' פועל לבדו, ללא שעם ישראל לוקחים חלק. רק לאחר פרשת המכות, כשממש עומדים לפני היציאה ממצרים, ה' פונה שוב לעם ישראל ואומר להם: הכל כבר מוכן, אם אתם מעוניינים לצאת, תוכיחו זאת!

נספח:
לאור הניתוח שלעיל נבין גם את מקומו של פרשת היוחסין של משה שהתורה מביאה בעליית שני של פרשת וארא, מקום שנראה מאד לא שייך. עד כדי כך שהתורה חוזרת בפסוקים שאחרי פרשת היחוסין על מה שארע לפני כן כדי להזכיר לקורא היכן עמדנו:
הפסוקים שלפני פרשת היוחסין:

(י) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יא) בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
(יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:
(יג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 

הפסוקים שלאחר פרשת היוחסין החוזרים על פסוקים י-יב:

(כט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ:
(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה: 

פסוק יג המגיע לפני פרשת היוחסין, מומר לאחריו להיות פסוקי הפתיחה לפרשת המכות שהבאנו לעיל (פרק ז א-ז).

כלומר, המעבר בין פרשת עשר המכות לפרשה שלפניו מתרחש ממש כאן, לאחר טענת משה "הן בני ישראל לא שמעו אלי". לפני המעשה לפרשה החדשה, התורה רואה צורך "לסגור את הפינה" של היוחסין של משה. לאחר פירוט היוחסין אפשר להתחיל בפרשה החדשה, פרשת המכות.

יסוד הקדושה

הבאתי בעבר את דברי הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק על כך שקדושה חלה רק מכוח התורה.
כך כתבתי בזמנו משמו של הרב צבי שכטר (קישור):
כתוב בנפש החיים של ר' חיים מוולוזין שכל קדושה יכולה לחול רק מהתורה, וככל שיש יותר "תורה" במשהו הוא יהיה יותר קדוש. לדוגמא תפילין קדושים בגלל שיש בהם פרשיות, תפילין של ראש קדושים יותר מתפילין של יד מפני שיש בו שי"ן יתירה (על הבית). תפילין קדושים ממזוזה, מכיוון שיש בהם שתי פרשיות שאין במזוזה וכך הלאה. בית המקדש קדוש מפני שהיה בו ארון עם לוחות הברית. גם בית המקדש השני קיבל את קדושתו מפני שבהר הבית היו קבורים הלוחות.
מהיכן שואב ארץ ישראל את קדושתו? אז הגמ' אומרת שקדושה ראשונה נעשתה ע"י כיבוש וקדושה שנייה ע"י חזקה, והדעה המקובלת היא שקדושה ראשונה בטלה כשנחרב בית ראשון ואילו קדושה שניה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. מכיוון שכל קדושה צריכה לנבוע מהתורה, הקדושה הראשונה חלה באמצעות הכיבוש, אין הכוונה שהצבא החיל עליה קדושה, אלא כיוון שהכיבוש נעשה יחד עם הארון אז הקדושה חלה. בקדושה שניה הכיבוש חל מתוקף תורה שבעל פה. ולכן קדושה ראשונה בטלה, כי הקדושה היא של תורה שבכתב ותורה שבכתב זה חפץ שניתן ח"ו להעלים אותו. ואילו תורה שבעל פה זה לא חפץ, ולכן גם לא ניתן להחריב אותו.

אמש הפנה אותי אחד הקוראים לדברים הבאים של ה"משך חכמה" לפרשת בא (שמות יב כא) שניתן לראות אותם כחולקים על הגישה שהובאה לעיל. אני מעדיף לראות אותם כמשלימים:
והנה יש להאריך, שכל מקומות המקודשים אין יסודם מן הדת רק מהאומה והשרשים (=הכוונה הוא שרשי האומה, הייחוס שלנו) כמו הר המוריה שמשם נברא אדם ושם הקריב אברהם את יצחק, וכן נבחר עפ"י נביא, ובדת לא כתוב רק מקום אשר יבחר ה'. והר סיני מקום הדת כיון שנסתלקה שכינה ממנו ועלו צאן ובקר, שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס להדת איזו ציור, רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו שרשי האומה והתאחדות האומה לשרשה שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה וזה דרוש עמוק, אכמ"ל.

במילים אחרות, כותב ה"משך חכמה", הג"ר מאיר שמחה הכהן מדוינסק, שהתורה מלמדת אותנו לחוש קדושה רק כלפי דברים שיש להם ערך היסטורי כלפינו, ושאי אפשר להצניח קדושה יש מאין.

עדכון מיום ו' בשבט:
דברים אלו של ה"משך חכמה" מזכירים דברים אחרים של ה"משך חכמה" משמות לב ד"ה "ויהי כאשר קרב אל המחנה" (דברים אלו היו שגורים בפיהם של נחמה וישעיהו ליבוביץ' שראו בו מקור לכך שאין דבר כזה "איש קדוש", "מקומות קדושים" וכה"ג):
וע"ז צווח משה ככרוכיא, האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה'? עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל? חלילה. גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שנוי חלילה... ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם, חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול... ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה, רק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת ולו נאוה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם הי"ת בלבד.

מחשבה לפרשת בא

הקב"ה מצווה את משה ואהרן:
דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:

בקיום הציווי מצאנו דבר מעניין. כך התורה אומרת:
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:

הקב"ה ציוה לדבר אל כל עדת ישראל, אך משה קורא לזקני ישראל.

אך בהמשך אנחנו רואים שמשה בעצם מדבר אל העם ולא רק אל הזקנים:
וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ: וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ:

יתרה מזאת, זה לא הפעם הראשונה שמצאנו תופעה כזאת. כשהקב"ה אומר למשה בסנה:
לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:

משה עונה חזרה:
וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק:

על מי משה מדבר "והן לא יאמינו לי"? על הזקנים או על העם?

כך קורה גם כשמשה מקיים את ציווי "לך ואספת את זקני ישראל":
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם:
וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

משה אוסף את הזקנים אך בפועל מדבר אל העם.

עד כאן העובדות. מכאן פרשנות/דרשנות.
חשבתי לקחת את הדברים לכיוון סגולתם של עם ישראל, שעובדים קשה ונמצאים תחת עול השיעבוד, ואף על פי כן סקרנותם והתעניינותם לא מתו ואולי אף גברו על אלו של הזקנים שאותם היה צריך לקרוא ולאסוף. הרצון של עם ישראל להתעלות מעל החיים החומריים ולהתחדש בחייו הרוחניים היתה קיימת ופעילה וכשראו שיש אסיפת זקנים, מיד העם היה מגיע כדי לשמוע "מה התחדש בבית המדרש".

אור החיים לפרשת בא

על הפסוק "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים" שואל האור החיים:
צריך לדעת לאיזה עניין הוצרך לטעם זה, ולא הספיק בטעם הראשון שה' חפץ להשים אותות אלה שפירשתי בסמוך.

כלומר, למה נדרש טעם זה? למה אי אפשר להסתפק בטעם הראשון שאמר ה' "למען שתי אותותי אלה בקרבו"?

על זה עונה האור החיים:
אכן כוונת הכתוב היא כי בא ה' להודיע כי אין תכלית הכוונה בהבאת האותות בקרבו לעשות נקמה בפרעה, אלא לחזק האותות שהם עיקר האמונה בלב ישראל, כדי שיהיה רשום בל ישכח לנצח, כי כשיהיה בקרבו של פרעה יהיה בזכרון בני ישראל לעולם ועד... והנה באמצעות הפלא שיפליא ה' להודיעם כי הוא שולט ברוח ובמים ובעפר ובבעלי החיים ובאש ובאויר וכד', אין זה מספיק שיזכר הדבר בתמידות לעולם לחקק האמונה, אלא באמצעות היות הפלאה שנים - כי יפליא ה' להרע את פרעה ועבדיו להשקותם כוסות לענה מה שלא היה כן לכל גוי.

באופן כללי ניתן להסביר את כוונתו כך: יש שני דברים שקרו במצרים, הקב"ה עשה נסים גלויים, והקב"ה הביא צרות גדולות על המצרים. בראשנו שני הדברים אולי מחוברים, אך בפועל הם אין זה מחוייב המציאות שהם יהיו מחוברים.
האור החיים מחדש שטבעו של האדם שאין הוא מתרגש כל כך שדברים ישארו טבועים בליבו כשקיים רק אחד מהגורמים הללו, ורק בהצטרף השני אז הדברים עושים רושם עז אצל האדם.

כשלמדתי את דברי האור החיים, חשבתי על האסונות שקרו בהאיטי לאחרונה. הגם ששמעתי את מימדי האסון ואת ההרס והמוות הגדולים שפקדו את המקום, הדברים נחקקו אצלי רק כשראיתי תמונה של אדם בודד עומד ברחוב שנראה כולו כחורבן ומרים ידיו לשמיים בזעקה. צרתו של האדם הבודד הזה חיזקה אצלי את התודעה על האסון כולו, לא רק על אסונו הפרטי. כך באופן דומה במצרים, זה שהקב"ה התעלל במצרים היה בזה כדי לחזק את ההכרה בנסים הגדולים שארעו.

מדרש לפרשת בא

מלכתחילה חשבתי לכתוב על המדרש הזה:
דבר אחר "החדש הזה לכם" הדא הוא דכתיב: (זכריה ד, יד) "אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ" אמר רבי לוי: מלמד שהיה הקדוש ברוך הוא חוזר ומבקש באיזה דבר לגאול את ישראל ולא היה מוצא, עד שמצא זכותו של משה ושל אהרן והיא עמדה להם הדא הוא דכתיב: "אלה שני בני היצהר" למה הדבר דומה? למלך שבקש לישא אשה ובאו ואמרו לו ענייה היא אין לה בעולם אלא שני נזמים בלבד. כך אמר הקדוש ברוך הוא: דיין לישראל שיגאלו בזכות משה ואהרן לכך נאמר "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן":
אך משזכרתי כי פרשת בא השבוע, החלטתי להביא בפניכם את דבריו היקרים של הרב אליהו כי-טוב מספרו "ספר הפרשיות" (עמ' קפו-קפח). אינני מכיר בכל עשרת הכרכים של הספר עוד מקום שבו הוא כותב באופן שהוא כותב כאן (אולי למעט על סיפור לוט והוצאתו מסדום - ויש איזה שהוא קשר בין נושאי שתי הפרשיות). כעיקרון ספר הפרשיות הוא ליקוט, אך לא תמיד ברור מניין הדברים מלוקטים ומה הוא תוספת של המחבר. הקטע שלפנינו מסומן ע"י הרב כי-טוב עם המילים: "מדרש הגדול, חתם-סופר", אינני יודע מה מהדברים הבאים באמת מופיע שם ומה הוא חידושו העצמי של המחבר. תהנו:

"ויאמר לו פרעה: לך מעלי. השמר לך, אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני - תמות".
שמע משה גערה זו מפי פרעה ושמח עליה שמחה גדולה. ולא אחר משה להשיב עליה תשובה כדת: "ויאמר משה: כן דברת" - יפה דברת ובזמנו דברת. אמת - "לא אוסף עוד ראות פניך"!
מה שמועה שמע משה ושמח? וכיצד אמר משה "לא אוסף עוד ראות פניך"? ושמא יצטווה עוד מפי הגבורה לראות פני פרעה עוד?
...
ואולם, גם רמז נעלה נרמז משה מדברי פרעה ומשה שמח עליו שמחה יתרה, ואפילו אם פרעה עצמו לא התכוון לכך.
אתה מוצא בכל מקום בתורה שכתוב "השמר לך" ואזהרה אחריה, כך היא נכתבת: "השמר לך... פן", אף כאן היה לו לאותו רשע לומר: "השמר לך פן תוסף", לא אמר אלא "אל תוסף"!
באותה שעה הסיח משה דעתו מן הפה הדובר אליו ואזנו קלטה רק אזהרה כאילו מפי עליון יצאה, שכך מנהיג הבורא את עולמו ומדובב את כל היקום עד שאבן מקיר תזעק ומשמיע לכל הארץ והדרים עליה את קול ה' ודברו.
הנה ראה זה עתה פלא, גדול שבפלאים: אף פיו של אותו רשע עולם נעשה כשופר לקול בוראו ויוצרו וזועק אל משה צדיק עולם: "אל תוסף"!
"אל תוסף" - ציווי.
"אל תוסף" - הבטחה.
מי חרש ולא ישמע את קול ה' המדבר עתה מתוך גרונו של יצור עלוב זה?!
מי פתי ולא ישמח לקול הגערה הזו כשהיא יוצאת מן הפה של הלז - "אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות"!
הרי זה סוף חשבון-עולם, חשבון-עד שעלה לכל יצורי תבל בשבעים ושבעה ימים של דם וצער אין סוף ואין קץ, ועתה בא סוף וקץ לאותו חשבון איום - ולא ישמח? לפני שני אלפים חמש מאות ארבעים ושמונה שנים, אז החשבון התחיל:
היוצר אמר ליצור כפיו: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות"!
אותה שעה עמד לו אביו ורוחו של זה העומד עתה מול אור פני משה, נחש ערום, מרשיע ומשטין ומפתה את האדם ומראהו כי טוב העץ למאכל - "ותקח (האשה) מפריו ותתן גם לאשה עמה ויאכל" - אותה שעה נזדעזע העולם. כל הבריאה חישבה להימוט, נפל כתר הבריאה ביד הנחש!
היה כל היקום עולם ומלואו זועק ומתחנן לאדם: אכלת - אל תוסף!
והאדם משיב: אכלתי - ואוכל עוד! הנחש הפילני, דבק בי, מלפפני ואינו מרפה, מכריחני, איני יכול לו!
מאז, הפך עולמו של הבורא מגן עדן לגהנם שהנחש עושה בו כבתוך שלו. זעיר פה זעיר שם קמים כנגדו תולדות אדם ונאבקים בו, וסוף שהנחש גובר על כל שאר תולדות אדם והוא מרעים בקולו תמיד: שלי אתם, ואני מצוה: אכלתם - הוסיפו עוד! עד -
עד שבא מבול לעולם ושטף הכל והותיר פליטה קטנה - והנה זה שוב אותו נחש הופיע ובא ושוב הו שולט בעולם כאילו שלו היה.
[כאן הרב כי-טוב ממשיך לתאר את תולדת האבות ועם ישראל עד הירידה למצרים]
והנה כמה קשה היא גאולה זו. עדיין אותו נחש תופס בהם ואינו מרפה. אם תחתוך בשרו לחתכים, ארסו אינו מפסיק לפעפע אפילו שעה אחת. והגיעו דברים עד כדי כך שמשה התחיל להתירא מפניו כי לא יוכל לו לזה, ואילולא אמר לו הקב"ה: "בא אל פרעה" - בוא עמי ואני אלחם בו, כבר היה משה בורח ממנו אחר מכת הברד. שכך ראהו כי חזק הוא ואינו מרפה מבלעו אשר בלע.
והנה ראה נא ראה, שמע נא שמע - הרי פיו של אותו רשע גוער וצועק: אל תוסף! הוא המתירא, הוא המזהיר, הוא המבקש את הפרידה - ובלשון קונו הוא צועק: "כי ביום ראותך פני תמות"! - ולא ישמח משה לשמע גערה זו?!
ישמחו השמים ותגל הארץ, אמרו בגויים, ה' מלך אף תכון תבל בל תמוט...
אף משה השיב כדת: אכלתי - ולא אוכל עוד!
"לא אוסף עוד ראות פניך"!