יום רביעי, 30 במאי 2012

בתי משפט או ערכאות?

לפני כמה שבועות מצאתי במקרה בhebrewbooks ספר של הרב ראובן מרגליות שלא הכרתי, הספר "טל תחיה". הספר נכתב ע"י הרב מרגליות כשהוא היה עדיין בלבוב, פולין, לפני שהוא עלה לארץ ולפני קום המדינה. הספר, או ליתר דיוק ספרון, עוסק בנושאים שהוא חשב יהיו במוקד התחדשות היישוב היהודי בארץ. לדעתי שני מאמרים בספר ראויים במיוחד לתשומת לב, המאמר הראשון בספר העוסק ב"בתי המשפט בארץ ישראל" ומאמר נוסף העוסק במאמר הגויים בימינו ובלשונו "משפטי גר תושב".

הנה פסקת הסיום מהמאמר הראשון (עמ' 15 בספר):
מחקירה היסתורית זו למדים אנחנו כי התורה הרשתה לנשיא העם העומד לעשות משטרים בארץ להנהיג בתי משפט עממים הדנים ועונשים מטעם השלטון, אבל ראינו גם המגרעות המסובבות מחסרון ספר משפטים מאושר שיהיה להם לקו ולכן היום כאשר עלינו לערוך אלו המוסדות הנחוצים להחיים המדינים על הבית דין הראשי לערוך מלבד משפטי עונשים גם ספר משפטים כללי מחודש, הלכה ברורה בסדר הגיוני, ומובן כי אלו המשפטים לא יהיו חוקי רומי העריצים כי אם דיני ישראל שקלטו לתוכם את רוח הצדק והמוסר של ישראל סבא ותורתו והן הם המשפטים התורנים יהיו בארץ העברים למשפטים מדינים. 
במילים אחרות, הרב מרגליות איננו מצפה כי מערכת בתי המשפט במדינה החדשה תדון עפ"י חושן משפט, או עפ"י המופיע ברמב"ם אלא שיהיה ספר חוקים חדשים במכילים בתוכם "את רוח הצדק והמוסר של ישראל סבא ותורתו" ועל פי זה ידונו בתי המשפט.

מי יותר קרוב להגשים את החזון הזה: חוקי הכנסת ובתי המשפט הדנים על פיהם, או בתי הדין הרבניים?

אגב, בהערה לפסקה הזו כותב הרב מרגליות כך:
ולפני המשפט המדיני הזה ישתוו כל התושבים כי כאשר האדם הפרטי יוכל לקבל על עצמו עדות הנכרי ואז עדותו עדות כן בכח הנשיא להנהיג חוק כללי שכל תושב שאינו מוחזק לשקרן כשר להעיד והיודע אלו המשפטים כשר לדון והחוק המדיני הזה נתאשר ברשיון שנתנה התורה להנשיא לתקן כל אשר יראה שיהיה לתועלת המדינה, אולם כל פעולת בית דין מדיני זה היא אך בדברים שבין אדם לחבירו אבל לא בחוקים תורניים כהלכות אשות שאין לזר חלק בהם וכולם מקבלה והלכה למשה מסיני. 

יום שלישי, 29 במאי 2012

תורת המלך - הסוף

בעקבות ההחלטה על סגירת התיק בפרשת "תורת המלך":

אני חרד מאד לאופיה הדמוקרטי של המדינה שלנו. בעיני, ההחלטה לסגור את תיק "תורת המלך" רק מחזקת את סימן השאלה כלפי התנהלות המשטרה בכל הפרשה הזאת. המשטרה ראתה לנכון להתייחס למחברי הספר כאחרוני הפושעים, לחטוף רב קשיש בישראל ולהחרים מחשבים וספרים. הדברים היו מוזרים גם בשעתם, כשהמשטרה העדיפה להתמקד בענישה במקום בחקירה. אך כיום במבחן התוצאה, האיפה ואיפה שבהתנהלות המשטרה זועקת לשמים. העובדה שאף גורם במשטרה אינו רואה היום אפילו צורך למסור דין וחשבון לציבור היא עוד יותר מדאיגה.
אין לחיות באשליות כאילו התנכלות המשטרה היא רק כלפי גורמים "הזויים" מיצהר. החשיבה של גורמים במשטרה כאילו הם מעל לחוק, ויכולים לעשות ככל העולה על רוחם, היא זו המובילה אותנו לפרשיות כמו השוטרים הנוקמים ולקידום עלובי חיים כמו ניסו שחם.

יום שני, 28 במאי 2012

מחשבות על ליל שבועות

לרב חגי לונדין היתה קושיא, שמן הסתם מטרידה גם רבים אחרים: מה ההגיון להשאר ער כל ליל שבועות, אם בפועל לומדים פחות תורה בדיוק בגלל זה?
תשובתו של הרב חגי לונדין, במאמר קצר שפרסם לפני מספר ימים, הוא שחוסר השנה הוא לא על מנת ללמוד תורה, אלא כדי להפנים שלצורך לימוד תורה צריך להשקיע.
מה שעשה הרב לונדין זה להפוך את הרצוי למצוי, אידיאליזציה של המציאות. ההגיון אומר כך: אם כל כך הרבה אנשים לומדים בפועל פחות תורה ותפילתם פחות איכותית בגלל שהם נשארים ערים, כנראה שיש משהו שהוא יותר חשוב מלימוד תורה ותפילה במועד הזה. מה יכול להיות יותר חשוב מלימוד תורה ותפילה? תירוץ: הכנה נפשית לקבלת התורה.

אצלי בקהילה החליטו כבר בשנה הראשונה שאין כח להשאר ערים כל הלילה. לוותר על תיקון ליל שבועות לא רצו, אז עשו פשרה: תיקון עד 2:30 בבוקר, כחמש שעות שינה ותפילה בשעה רגילה. כשהצטרפתי לקהילה כרב החלטתי ליישר קו עם החברים, ואחרי שנים שלא הייתי ישן בליל שבועות מצאתי את עצמי במיטה ברבע לשלוש בבוקר. מאז הפעם הראשונה שעשיתי כך, אני מרגיש שגליתי את אמריקה. גם אני מצליח ללמוד בלילה, גם זה לא גוזל לי זמן מהלימוד ביום, ולא פחות חשוב, אני מצליח להתפלל כמו בן-אדם ולכוון בשעה שאני אומר "מלך רחמן רחם עלינו טוב ומטיב הדרש לנו". כעת, גם אם הקהילה תרצה לעבור לתיקון ליל שבועות לכל הלילה, יש סיכוי שאנסה לשכנע אותם לא לעשות זאת.
גם אני הפכתי את הרצוי למצוי ועשיתי אידיאליזציה של המציאות. אני לא מצליח ללמוד כל הלילה, ובודאי אם אני נשאר ער אני לא מצליח ללמוד כמו שצריך ביום שאחרי, ובטח שאינני מצליח להתרכז כמו שצריך בתפילה. ללמוד חצי לילה ולישון חצי לילה זה הפתרון האידיאלי.

הם יש סיבה להעדיף את האידיאליזציה שלי על פני זה של הרב לונדין? האם יש סיבה לומר הפוך?

ואולי חלק מקבלת התורה זה לדעת להציב אידיאל שהוא רחוק ממך ולחפש את הדרך איך להתקדם לעבר האידיאל.

יום חמישי, 24 במאי 2012

ועוד על לימוד בעמידה ובישיבה

חלקים קודמים: כאן וכאן.

שימו לב למקור הבא (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה א [ג] לריח):
ובית מדרשו של ר"א היה עשוי כמין ריס ואבן אחת היתה שם והיתה מיוחדת לו לישיבה, פעם אחת נכנס ר' יהושע התחיל ונושק אותה האבן ואמר האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית.
בבית מדרשו של רבי אליעזר בן הורקנוס היתה אבן אחת. האם היתה זו אבן אחת בין הרבה כסאות? לא נראה כך. אך אם היתה רק אבן אחת, היכן ישבו התלמידים? 
האם לא נראה מדברי רבי יהושע שהתלמידים היו עומדים מסביב לרבם שישב על האבן ש"היתה מיוחדת לו לישיבה", כפי שהעם עמדו מסביב להר סיני?

רבי אליעזר הגדול הוא איש המסורה - "בור סוד שאינו מאגד טיפה". הוא רואה את תפקידו בהעברת המסורה מהדור הקודם לדור הבא. לצורך זה הוא יושב ודורש ומצפה מתלמידיו לעמוד מסביבו ולקבל את דבריו ככאלה שנתנו בהר סיני. 

מכאן גם נסיק את ההבדל היסודי בין לימוד בעמידה לבין לימוד בישיבה: לימוד בעמידה זה לימוד של קבלה. לעומת זאת, לימוד בישיבה זה לימוד של דיאולוג, לימוד שגם לתלמיד יש מה להוסיף על תורת רבו, לימוד של ערבוב בין הדורות. 

דברים המתחדשים בכל יום

מזה זמן רב לא פרסמתי רשימה של קישורים, משום שעברתי לעשות זאת דרך הפייסבוק, ומי שלא מחובר לפייסבוק יכול לראות אותם בצד הבלוג כציוצים. השבוע היו מספר קישורים שמאד נהנתי מהם ולכן אני מרכז אותם כאן יחד עם כמה דברים חדשים יותר. [זה אגב הזדמנות עבורכם להעלות אי אלו הערות ותגובות על מנגנון הפייסבוק והציוצים, אני אשמח לשמוע.]

- מחפשים חומר קריאה לשבועות? - יש מעיינותיך חדש לכבוד חג השבועות.
- ברשותכם, בפעם הראשונה בבלוג הזה אני אמליץ על תוכנית טלויזיה - קטמנדו. קראתי את הביקורות וזה הצליח לעורר את סקרנותי שלקחתי את הזמן גם לצפות בתוכנית הפתיחה של העונה. נראה בינתיים מקסים וסמל ומופת לאיך שצריכה להראות טלויזיה.
- ערב מיוחד במינו נערך ברעננה - הרב ד"ר בני לאו מראיין של הרב ד"ר והרבנית ד"ר ליכטנשטיין בנושאי חינוך ומשפחה. הייתי אולי מעדיף שאלות קצת אחרות, ובכל זאת נהנתי מכל הערב.
- סימפוזיון בנושא מסורבות גט עם הרב חיים נבון, הרב אברהם שרמן, פרופ' רחל אליאור ועו"ד בתיה כהנא-דרור - האזנתי לשלושה חלקים מתוך ששה (אתן לכם לנחש איזה), לא התחדש לי הרבה ובכל זאת היה נחמד - החלק הראשון כאן. בעניין קרוב - ראיון פרישה מבית הדין עם הרב שרמן.
- למי שלא צפה עדיין בכינוס האחדות של רבני הציונות הדתית - ראו כאן.
- צילום האסיפה הגדולה נגד האינטרנט שהתקיימה השבוע ביום ירושלים בארה"ב עלה לרשת (כמה אירוני). קצת הומור יהודי (באנגלית) על האסיפה - ראו כאן.
- והודעה לציבור הקוראות: נשמ"ת מציע קורסי רענון בהלכות טהרת המשפחה - למעוניינות אפשר להרשם באתר הזה וינסו לגבש לכן קורס בקרבת מקום. 

יום שלישי, 22 במאי 2012

תיקון ליל שבועות ספרדי

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני כמה ימים שאלתי את אחד מחברי, רב קהילה במרכז הארץ שזכתה לאחד הרבנים המוכשרים ביותר שאני מכיר, מה מתוכנן אצלו בבית הכנסת בליל שבועות. הוא סיפר לי שכיוון שבית הכנסת שלו נמצא בתוך מתחם ובו כמה בתי כנסיות הוא החליט יחד עם רבני הקהילות האחרות לערוך שיעורים במשותף לחברי כל בתי הכנסת. ואז הוא הוסיף: "בתי הכנסת האשכנזים, כמובן. בית הכנסת הספרדי שבמתחם עושים את התיקון שלהם".

אז אני מבית הכנסת הספרדי שבו "עושים את התיקון שלהם". אינני מבית הכנסת הספרדי מאותו מתחם של חברי, אך לצורך העניין אני מבית הכנסת הספרדי שיש בכל שכונה ושכונה שבו "עושים את התיקון שלהם".

הכוונה ב"עושים את התיקון שלהם" הוא שבמקום לשבת ולשמוע שיעורים הם יושבים כל הלילה וקוראים טקסט המכונה "תיקון ליל שבועות". מדובר על תחילה וסוף של כל אחת מפרשות השבוע ומספרי הנ"ך, חלקים מהמדרש ומהזוהר, מגילת רות, ועוד. למען ההגינות נציין שזה איננו מנהג ספרדי בלבד, גם בקרב אשכנזים רבים נהג המנהג לקרוא את ה"תיקון", כך נמצא שהרב אליהו כי-טוב בספר התודעה שלו איננו מתאר שום מנהג אחר בליל שבועות מלבד ש"חכמי הסוד תקנו סדר לימוד לכל ליל שבועות, שבו משולבים תורה שבכתב עם תורה שבע"פ ודברים מן הזוהר וגם סדר תרי"ג מצוות בקצרה". עם זאת, כיום נדיר מאד למצוא בית כנסת אשכנזי בו יושבים רבים וקוראים את התיקון.

יש הרבה צדדים חיוביים באמירת התיקון. בתיקון נמצאים קטעים מרכזיים מהתורה, הוא חובר ע"י חכמי ישראל שבדורות הקודמים והתקדש באמירתו על ידי קהילות ישראל השונות במהלך הדורות. זאת, בניגוד למנהג הרווח היום בבתי כנסת שונים של העברת שיעורים שפעמים עוסקים בנושאים אזוטריים שלא נוגעים לחיי היום יום של ציבור השומעים. מאידך, קריאת התיקון היא קריאה די מונוטונית, החוזרת על עצמה מידי שנה. בתיקון אין חשיבה מחודשת מדי שנה איזה נושאים ירתקו את הציבור בשעות הלילה המאוחרות, ואיזה מתודה יגרום לציבור להישאר ערים. זאת ועוד, חלק מהדור הצעיר בקהילה הספרדית מסתכל בקנאה על שכניו האשכנזים העוסקים בנושאים אקטואליים מעניינים, בעוד אצלו בבית הכנסת יושבים וקוראים טקסטים "משעממים".

כך יוצא מצב שהתיקון בבית הכנסת הספרדי היא משימה ואתגר לא פשוטים בכלל. כיצד שומרים על המסורת ומרצים את כל אלו האוהבים את התיקון המסורתי מחד, ומאידך לא מאבדים את אלו שרואים באמירת התיקון ריטואל משעמם שלא כדאי עבורו להישאר ערים?

אחרי כמה שנים של ניסיונות לחלק את הזמן שווה בשווה בין אמירת תיקון לבין שיעורים פרונטליים, ניסיונות שלפעמים הסתיימו בחוסר שביעות רצון של שני הצדדים, אני חושב שהגעתי לנוסחה שעשויה להיות מוצלחת. עקרונית בבית הכנסת קוראים את התיקון ורוב הזמן מוקדש לזה, אך מדי כמה זמן עושים עצירה בקריאת התיקון לטובת שיעורים ודברי תורה קצרים. באופן זה יש גם הפסקה של הרצף שעלול לעזור לציבור לשמור על ערנות, ומי שמעוניין גם לשמוע חידושי תורה אקטואליים יכול לבוא על סיפוקו. זה אמנם לא מרצה את כל הצדדים לחלוטין, ואני גם בטוח שעוד נעשה בעתיד אי אלו התאמות כדי להגיע ממש לשביל הזהב, אך נכון לעתה זה נראה צעד בכיוון הנכון.

עוד נקודה לסיום. בדומה לחברי שהבין שאין טעם לקיים שני ערבים של שיעורים במקביל כשמסתבר שלפחות חלק מהדוברים יהיו זהים. עוד דבר שלעת עתה אנו משתדלים בבית הכנסת זה שאומרי השיעורים הקצרים ודברי התורה יהיו מתוך חברי הקהילה, ולא דוברים חרוצים המסתובבים כל הלילה מבית כנסת לבית כנסת למסור שיעורים. אני מעריך מאד רבנים אלה שמשקיעים כל כך הרבה בללמד תורה בלילה הזה, וגם אני יוצא לבית כנסת אחר כדי למסור שם שיעור, ואני עוד יותר מעריך את אלה מתוך הרבנים שאף משקיעים ומכינים שיעורים שונים לכל בית כנסת בו הם מבקרים. ובכל זאת זה נראה לי קצת משונה להטריח רב שזה עתה סיים להעביר שיעור בבית כנסת אחד לבוא לבית כנסת אחר הנמצא במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד להעביר שיעור, ולעיתים אף את אותו השיעור.

יום ראשון, 20 במאי 2012

עוד על לימוד בעמידה ובישיבה

ראו גם: לימוד בעמידה ובישיבה

שימו לב למקור הבא מסיפור תחילת דרכו של רבי אליעזר הגדול בעולם התורה (פרקי דרבי אליעזר פרק ב):
היה רבי אליעזר יושב ודורש ואביו עמד על רגליו, כיון שראה שאביו עומד על רגל נבהל, אמר לו אבא שב לך שאיני יכול לומר דברי תורה ואת עומד על רגליך
כשקוראים את המקור הזה בעינים שלנו הדבר נראה ככיבוד אב פשוט - האב נמצא בעמידה והבן דואג לו שיהיה לו מקום לשבת.
אם מוסיפים את המקורות שראינו אודות לימוד תורה בעמידה שהבאנו בפוסט הקודם אולי צריך לתת את הדעת יותר לביטוי שאומר רבי אליעזר לאביו: "איני יכול לומר דברי תורה ואת עומד על רגליך". והלא ראינו שלא הרבה זמן לפני תקופת רבי אליעזר למדו תורה דווקא כשעומדים על הרגלים? ולדעה שהבאנו בשמו של ר' צדוק הכהן מלובלין היה זה עוד בתקופת רבי אליעזר שלמדו בעודם עומדים? 
אלא שכשהאב עומד על רגליו המשמעות היא שהוא תלמיד של הרב שיושב, כפי שכתב הרמב"ם: "ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים". על זה אומר לו בנו: "אבא! איני יכול לומר דברי תורה ואת עומד על רגליך" - אני לא הרב ואתה לא תלמיד שלי, אתה אבא שלי ואני הבן שלך - "שב לך". 

על הלכה ושוויוניות

השבת נתמזל מזלי ובליל שבת ישבתי בקרבתו של אדם שקרא עלונים והבחנתי מעל לכתפו שהרב אהרן ליכטנשטיין כתב בנושא שינויים בהלכה בעלון של צהר. בפועל זה היה אפילו יותר מעניין מזה.
הזה לפניכם (למי שלא ראה):


טענתו של הרב בני לאו הוא שמכיוון שטעם האיסור של הגבלת בעלי מומין מעבודת המקדש הוא משום "הקריבהו נא לפחתך", והמציאות השתנתה שכיום כן קרבים כך לפחה, לכן יש גם לשנות את דרישת התורה.
יש שלוש דרכים לתקוף טענה זו:
א. המציאות לא השתנתה כל כך הרבה.
ב. איננו יודעים שהטעם הוא משום "הקריבהו נא לפחתך".
ג. גם בהנתן שהטעם הוא משום "הקריבהו" - לא ניתן לשנות מצווה מהתורה.

הרב ליכטנשטיין דבק בשתי הדרכים האחרונות.
שתי הנקודות לא לחלוטין ברורות לי. אני מניח שהרב ליכטנשטיין היה יכול גם הוא להאריך בהם הרבה יותר ממה שהאריך בפועל.
קשה להתעלם מכך שלאורך הדורות ההגבלות על בעלי מומין הובנו מתוך הטעם של "הקריבהו נא לפחתך". לבוא בדור שלנו שבו היחס לבעלי מומין השתנה (שימו לב, אפילו השם "בעלי מומים" השתנה ל"בעלי מוגבלויות") ולומר שאולי יש טעמים נוספים שאינן ידועים לנו זה דבר שקצת קשה לקבל.
בנוסף, מה היה קורה אלו התורה היתה אומרת בפירוש שהטעם הוא משום "הקריבהו"? האם אז כן היינו מסוגלים לבוא ולומר שהמציאות השתנתה ובעקבותיה גם הדין?

ישנו דבר נוסף שאינני מבין. אין חולק שהדברים שכתב כאן הרב ליכטנשטיין הם יוצאים דופן, הן בכך שהוא בכלל הטריח את עצמו להגיב למשהו שפורסם בעלון שבת, והן בחריפות הכתיבה שלו. ועל מה? על הלכתא למשיחא? על כך שלעתיד, כשיבנה בית המקדש, אולי יעבד כהן גדם או פסח? לא כל כך ברור לי החומרא שבדבר.

וביחס לדברי הרב בני לאו, האם אי אפשר לומר את כל דבריו גם ביחס לעבודת נשים בבית המקדש? 

יום חמישי, 17 במאי 2012

מחשבה קצרה על כנס אחדות רבני הציונות הדתית

צפיתי בחלקים מכנס האחדות של רבני הציונות הדתית (ראו כאן וכאן). אני חייב לומר שהן מה שראיתי מהוידאו והן התמונות היו בהחלט משב רוח מרענן. רוב הדוברים שאני שמעתי דברו על האחדות כערך בפני עצמו ועל כך שמותר לחלוק על חובה לכבד.

ימים יגידו אם בכנס הזה יש משום התחלה של דרך חדשה, ואם הדיבורים בכנס גם יחלחלו מטה לכל הרבנים ומחוצה לעולם הרבנות. נכון לעכשיו אינני יודע מה הצעד הבא - האם מתכננים לקיים כנס כזה כל כמה זמן בו ידברו על אחדות? האם יהיו דברים מעשיים שיצאו מתוך הדיבורים הללו?
מאחורי הפרגוד שמעתי שיש התארגנות, כחלק מאותו ארגון של הכנס שהתקיים היום, שרבנים מישיבות "יריבות" יתארחו וימסרו שיעורים זה בישיבתו של זה. אין זה אומר שמחר הרב יובל שרלו יוזמן לתת שיעור כללי בהר המור או שהרב שמואל אליהו יוזמן לישיבת פתח תקוה, אבל ראשי ישיבת הר-עציון יוזמנו לישיבות הקו או בנות-מרכז-הרב וכן להיפך (כך לפחות שמעתי). יש גם לציין שלאחרונה התחילה שיתוף פעולה בין מכוני מחקר תורניים במסגרת כתב העת "אמונת עתיך", לזה נקדיש בעז"ה מספר מילים בעתיד.
הבה נקווה שאכן יש כאן צעד לעבר אחדות בתוך המחנה שלנו, לפחות עד הפרשה המסעירה הבאה.

אידיאולוגיה על חשבון ערכים

לפני מספר שבועות פרסם חברי הרב חיים נבון מאמר במוסף "שבת" של העיתון מקור ראשון תחת הכותרת "בגנות האידיאולוגיה" (ראו גם המכתב הראשון כאן). במאמר נטען שהחברה הדתית לאומית מקדשת אידאולוגיה מסוימת על חשבון ערכים. במילים אחרות, הטענה היא שבחברה הדתית-לאומית יותר חשוב שתהיה ימני ובעד ארץ ישראל מאשר במה אתה מאמין והאם אתה אדם ערכי ומוסרי.

אני מודה שיש לי תחושות מעורבות ביחס למאמר הזה. מחד, אני נרתע מאד כשאני שומע אנשים מדברים בלהט אידאולוגי אם אני לא מקבל מהם תחושה שהם מחוברים למציאות החיים. מאידך, אני מכיר גם מכיר תיאורים של קהילות דתיות במרכז הארץ שמזמן נטשו את האידאולוגיה ויש תחושה שגם תיאור של "מצוות אנשים מלומדה" זו הגזמה פראית ביחס ללהט שלהם בכל הקשור לחיי רוח.

אני חושב שהשאלה הגדולה שצריכה להישאל זה האם אין בחברה הדתית ציבורים וקהילות שהצליחו לחבר את הדברים - להיות בעלי קו אידאולוגי, להיות מחוברים למציאות החיים וגם להיות אנשים ערכיים? האם תמיד בהכרח אידאולוגיה באה על חשבון ערכים?
באם אפשר להצביע על קהילות בהם השילוב הרצוי קיים - מדוע לא לשאוף להיות כמותם?

בנוסף, אני גם חושש מאמיתות הדברים שהרב חיים כתב בסוף מאמרו:
לסיום, הערת התנצלות אחת. ייתכן שהמאמר הזה עצמו הוא תוצר של חשיבה אידיאולוגית מדי. אמנם אידיאולוגיה אנטי-אידיאולוגית, אך עדיין אידיאולוגיה.
כלומר, אני חושש שהויתור על אידאולוגיה בקרב ציבורים מסוימים, למעשה איננו ויתור או התנגדות לאידיאולוגיה כלל, אלא החלפת אידיאולוגיה ערכית באידיאולוגיה של "אוהב כסף לא ישבע כסף" (על מנת שלא תצא תקלה מתחת ידי, אני מבקש להבהיר שבודאי שאינני מתכוין כאן כלל לרב חיים נבון עצמו). גם אימוץ האידאולוגיה הזאת לא בהכרח פוגמת בערכיות של האדם (אם כי בהחלט יש מקרים שכן). 

אני אשמח אם נוכל, מהמקום שלנו, להשפיע על החברה בה אנו חיים לשמור על ערכיות גבוהה ועם זאת לאמץ אידיאולוגיה שמצד אחד תמריץ ותספק חזון לציבור ומצד שני תהיה מחוברת למציאות העכשווית. 

יום שלישי, 15 במאי 2012

שינויים בספר התורה

בשבת האחרונה פנה אלי חבר כשהוא קצת נרעש. הוא שמע שיעור שבו הסתבר לו שיש הבדלים בין ספרי התורה האשכנזים והספרדים במילת "פצוע דכה / דכא". הוא שאל אותי אם זה רק הוא שגילה זאת עכשיו ולמעשה כלל הציבור ער לשינויים הללו, או שזה ידע כללי ונפוץ. עניתי לו שלצערי הציבור הרחב (גם הדתי) לא יודע הרבה. ולא רק זה, אלא שעוד יותר לא יודעים שבעבר היו הרבה יותר הבדלים בין ספרי התורה. וממש לא ניתן לדמיין שספר התורה המצוי בידינו לא שונה אפילו באות אחת (ועוד צריך לשאול איך נראו האותיות ואכמ"ל) מזה שקבל משה.

אנחנו עמדנו בעבר על שינויי בספר התורה שהיו לפני רש"י. שימו לב לדברים הבאים של התוספות במגילה (דף כב ע"א ד"ה "אין מתחילין"):

וקשה על מנהג שלנו שאנו קורין בפרשת ויחל בתעניות והראשון מתחיל שם והוא לסוף שני פסוקים מפרשה שלמעלה וכן המפטיר ביום טוב בחול המועד דפסח שמתחיל מוהקרבתם שהוא לסוף שני פסוקים מראש הפרשה 
כלומר, התוספות שואל איך אנחנו מתחילים בפחות משלושה פסוקים מתחילת הפרשיה כשאנו קוראים פרשת "ויחל" בתעניות ציבור, ופרשת "והקרבתם" בחול המועד פסח.
אלא, שבספרי התורה שלנו "ויחל" מגיע אחרי ארבעה פסוקים מתחילת הפרשיה (שמות פרק לב):

(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:
(י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:


ופרשת "והקרבתם" מגיע אחרי שלושה פסוקים מתחילת הפרשיה (במדבר פרק כח):
(טז) וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַיקֹוָק:
(יז) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל:
(יח) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(יט) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם:

על שינוי זה כבר נשאל המהרי"ל (מחשובי ראשוני אשכנז, לקראת סוף תקופת הראשונים, שו"ת מהרי"ל קמט):

גם זה דנתי לפני רבינו הקדוש הנ"ל מה שאומר התוספות במגילה וחיבור האלפסי הביאו, מה שאנו קורין פרשת והקרבתם ואינה שלשה פסוקי' אחר הפרשה. וראיתי בכל ספרי' המדוייקי' ותיקון ס"ת והוא ג"פ =ג' פסוקים= (עימיה) בפר' דפסח ודסוכות אין קורין והקרבתם וכן פרשת ויחל שפי' שהוא רק ב"פ אחר הפרשה, אם כן רוצה לומר שהפסוק ויאמר כו' הוא פרשה, ובספרים המדוייקים וכן לפי הרמב"ם אינה פרשה. אך מזה נוכל ליישב הראשון דכשם שהיו חולקין בפרשיות כך חולקין בפסוקים. 


עונה על זה המהרי"ל:

וההיא דהוקרבתם, לא שמעתי עליו תירוץ מקובל, דדוחק הוא לומר דבימי הר"י היו הפסוקים בע"א מלדידן, וכל רבותינו המחברים דבתראי אינון מייתי ליה. והתו' פי' בפרק יש נוחלין דזימנין לא היו בקיאין האמוראים בפסוקים, וכן משמע פרק הפרה ואם נאמר ג"כ על רבותי' המחברי' צ"ע.
שוב נתתי אל לבי דלמא מנהג צרפת להתחיל פס' והקרבתם בפר' מוספין. ושוב מצאתי כן בתשובת ר"ת אההיא דמפטיר עולה, וז"ל ובי"ט קרו כולהו בעניינא דיומא והמפטיר הששי קורא והקרבתם, עכ"ל. אבל ויחל אינו קשה דכמה פיסקי פרשיות יש בס"ת של צרפתים דלא כרמב"ם 

כלומר, המהרי"ל מוכן לחיות עם זה שהיתה חלוקה שונה של פרשיות בין ספרי התורה שהיו לפני רבותינו בעלי התוספות לבין אלו שהיו לפני הרמב"ם. אך לומר שהיתה חלוקה שונים לפסוקים - המהרי"ל מעדיף לתת תירוץ דחוק בדבריהם (מהו בדיוק התירוץ - לא כל כך ברור).


יום ראשון, 13 במאי 2012

נהלי הרבנות הראשית לעריכת חופות

לפני כמה ימים כתבתי אודות חיפושי אחרי הנהלים של הרבנות הראשית לרבנים המחתנים. התברר לי במהלך שיטוטי שמי שמעוניין לקבל אישור לחתן אמור לחתום על הצהרה שהוא יפעל על פי הנהלים שקבעה הרבנות הראשית. אינני זוכר אם חתמתי על תצהיר כזה, ובכל אופן אחרי שראיתי שלא קיימים נהלים כאלה אין לי בעיה לחתום. 

בכל אופן, כאמור, לאחר חיפושי הופניתי למסמך הזה
כפי שתוכלו לראות, המסמך מכיל הוראות כלליות בלבד. רובם נמצאים בתחום הcommon sense, לדוגמא: לומר דבר תורה וברכה קצרה לזוג ולא להטיף לקהל, לבוא בלבוש נאה, וכד'. עם זאת, אין בקובץ אף מילה על כסף - האם הרב אמור ליטול כסף? לא אמור ליטול כסף? אף מילה. 
נהלים מיוחדים מעבר לנאמר בשלחן ערוך גם כן לא מופיעים בקובץ. זאת, למעט סעיף אחד: 
ענידת בטבעת בעת החופה תהיה מידי החתן לכלה בלבד!
זה הנוהל היחיד שאפשר לומר שהרבנות הראשית בחרה להתייחס (שלא ברמז) לשאלות אקטואליות שעולות בחופות בארץ. 

קצת תמוה, אם אתם שואלים אותי.

נצי"ב על היתר המכירה

השמיטה עוד רחוקה מאתנו, ואף על פי כן אני מבקש לשתף אתכם במשהו נחמד שמצאתי בשבת בעניין היתר המכירה בשמיטה. הנצי"ב מוולוז'ין היה אחד המתנגדים להיתר המכירה. את התנגדותו הוא מפרט בקונטרס "דבר השמיטה" שנדפס בשו"ת שלו "משיב דבר" ח"ב סי' נו.

עתה, שימו לב כיצד הוא מפרש את הפסוקים מפרשתנו (בפירושו "העמק דבר" על התורה):
והארץ לא תמכר לצמיתות - ויותר נראה שבא הכתוב להזהיר שלא למכור לעובד כוכבים כדרך שאנו עושים בשביל מלאכת שבת. כך היה עולה על הדעת למכור השדה בשביעית וביובל לעובד כוכבים והוא אינו מוזהר על זה הזהירה תורה שלא למכור ולמסור לעובד כוכבים. 

יום חמישי, 10 במאי 2012

התפילין ששרדו

הנה לכם סיפור שפורסם השבוע בפורום הרבנים המתוקשב (מחקתי את שמו של הרב, כי אינני בטוח שהוא היה רוצה ששמו יפורסם):

לפני כחודש פרסם הרב ש' סיפור על סבו שהציל תפילין שנידונו לשריפה במחנות בשואה בהחליפו אותם בתפילין מעץ. סיפור זה התחבר לסיפור של סבא שלי, שכפי הנראה הוא היה בעליהם של התפילין!
סבי זצ"ל הגאון הרב מנחם מרקוביץ שכהן כרב המושב צפריה מעת עלותו ארצה בשנת תשט"ז ועד לפטירתו בשנת תשנ"ט, והיה תלמידם המובהק של גדולי רבני הונגריה בדור שלפני השואה, ת"ח מובהק שכל רז לא אניס ליה, בקי בש"ס וד' חלקי שו"ע בצורה מפליאה, מחדש עצום ומורה הוראה מובהק.
סבי זצ"ל הגיע לאושוויץ בי"ב סיוון תש"ד ואיבד את אשתו וששת ילדיו. לאחר שהיה של כחודשיים הועבר לרשת מחנות גרוס רוזן, שם עבר תקופה נוראה של סבל ועינויים במשך כעשרה חודשים עד לשחרור. אחריו זכה להקים משפחה מחדש, היה רב העיר מאקווא בהונגריה וכאמור לעיל עלה ארצה בשנת תשט"ז לאחר שוויתר על רבנות בקהילה מסודרת
בארה"ב.
סבי לא הסכים לספר כמעט דבר על שעבר עליו במחנות, אך פעם אחת "פלט" לי שבהיותו במחנה ניגש אליו אחד מאנשי הסגל הגרמניים והציע לו לקנות ממנו זוג תפילין במחיר של שבוע (!) אוכל. (מלכתחילה תמהתי על סיפור שכזה אולם לאחר שנים רבות קראתי בספר שיצא על רשת המחנות של גרוס רוזן שהיו הרבה מקרים שכאלו של מכירת חפצים ע"י הגרמנים לאסירים ממניעים שונים). סבא אמר לי שהוא היה בטוח שהוא לא ישרוד את המלחמה אבל בכל זאת רצה להגיע לעולם העליון כשהוא זוכה להניח תפילין לכל הפחות עוד פעם אחת. הוא קנה את התפילין והיה מניח אותם וחפץ לזכות עוד יהודים רבים בהנחת תפילין אלא שלא היה מספיק זמן, ולכן, כך סיפר, חילק את האנשים לשתי קבוצות, אחת הניחה
את של יד והשניה את של ראש, כך שלכל הפחות היו יכולים להניח לפחות משהו. עד כאן היה סיפורו.
לאחר שנים ראיתי סיפור זה בספרה של הגב' רבקה פרבשטיין "בסתר רעם", ללא ציון שמו, היא מצאה זאת אצל איזה חוקרת ששמעה זאת מניצול אחר. עברו שנים נוספות והגיע לידי הספר על גרוס רוזן "גשר צר אל החיים", ובו להפתעתי מצאתי את הסיפור עם תוספת, הגרמנים גילו את התפילין ורצו לשורפם, אך היהודים הצליחו להחליפם בתפילין מזוייפות עשויות עץ, והם נשרפו. עד כאן האמור בספר, והסיפור שהכרתי.
והנה כאמור הרב ש' מספר סיפור דומה על סבו שהחליף תפילין שהיו אמורות להשרף בתפילין של עץ. 

נוצר קשר בינינו, ולאחר שמיעת סיפורי התקשר הרב ש' אל סבו שאישר לו את הפרטים, אכן הסיפור התרחש במחנה ברשת מחנות גרוס רוזן, והתפילין הגיעו לשם עם רב הונגרי.
אין ספק בליבי שכל הפרטים מתחברים לסיפור אחד, הכל מתחבר לאירוע, ההסתברות לסיפור נדיר שכזה שמדובר בסיפורים נפרדים היא בלתי אפשרית.
ובכן סבא של הרב ש' עדיין חי. נסענו אליו, הרב ש' ואנכי לביקור מרגש ביותר.
הסבא, שיבדל"א עוד הוסיף כי הגרמנים רצו לדעת של מי התפילין ולהרוג את בעליהם, והוא אמר שהם שלו, כי לא רצו שיהרגו את הסבא שלי.
בסופו של דבר לא עשו לו כלום כי הגרמנים לא רצו שיוודע שיהודי הצליח להיכנס למשרד המפקד ולהחליף אותם.
ובכן, מה קרה לתפילין:
סבא זצ"ל הצליח לשרוד את השואה עם התפילין והם שמשו אותו עד שהגיע לארץ. כאן הוא קנה זוג תפילין חדשות משום שלא ידע מה מקורם של התפילין שהיו ברשותו. יום אחד הגיע אליו יהודי מהמושב שהתפילין שלו נפסלו וביקש אם יש לו זוג נוסף עד שיקנה חדש. סבא נתן לו מייד את התפילין מהשואה, ומעולם לא ביקש אותם בחזרה.
פעם אבא שיח' שאל אותו מדוע הוא לא מבקש אותם בחזרה וסבא זצ"ל התחמק מלהשיב. 

זהו עברו שנים רבות, וזמן רב אני מנסה לאתר את בנו של אותו אדם ולברר מה עלה בגורלם.
אותו בן עבר ימים ויבשות וכיום הוא איש עסקים גדול בניו יורק. לאחר עבודת נמלים של חיפוש ובילוש הצלחתי להגיע אליו, ולפני כשעה וחצי השיב לי במייל כי אביו נפטר לפני כ47 שנים ואין לו מושג מה עלה בגורלם של התפילין הקדושות.
זהו, תם ונשלם סיפור מופלא של מסירות נפש מדהימה של יהודים בשואה לקיום מצוות הנחת תפילין, סיפור שבזכות פורום זה זכה לחבר את נכדיהם של ה"שחקנים הראשיים" שלו, זכו והגיעו לארץ הקודש ולמדינת ישראל, להקים משפחה ולראות דור ישרים של בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות בהשקט ובבטחה.

יום רביעי, 9 במאי 2012

לימוד בעמידה ובישיבה

מבחינתי אין משמח יותר מאשר לראות משהו שחשבת עליו בספר של אחד המחברים הנערצים עליך. כנראה שגם אעשה שימוש בדברים אלו באחד השיעורים בליל שבועות (אז אם אתם מתכננים להגיע לשיעור באנגלית, תדלגו לפוסט הבא). 

הגמרא במגילה (דף כא עמוד א) מביאה את הדברים הבאים בהקשר של עמידה בזמן קריאת מגילה וקריאה בתורה:

אמר רבי אבהו: דאמר קרא (דברים ה') ואתה פה עמד עמדי, ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקדוש ברוך הוא בעמידה. ואמר רבי אבהו: מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע - שנאמר ואתה פה עמד עמדי. תנו רבנן: מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב. והיינו דתנן: משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה. 


למעשה יש כאן בגמרא שני חלקים, שכשקוראים את הגמרא בצורה רציפה קל לחשוב שמדובר בהמשך אחד:
- דברי רבי אבהו הלומד מהפסוק "ואתה פה עמד עמדי".
- דברי הברייתא על שינוי צורת הלימוד לפני ואחרי מיתתו של רבן גמליאל.

החלוקה הזאת כנראה עמדה בבסיס דבריו של הרמב"ם בעניין הזה (הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה ב):

כיצד מלמדים, הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה כדי שיהו כלם רואים הרב ושומעים דבריו, ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות, ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים. 
דברי הרמב"ם כמובן קשים ביותר. מהגמרא עולה שהרב צריך לעמוד כמו התלמיד שהרי כתוב "ואתה פה עמוד עמדי", מהיכן הסיק הרמב"ם שהרב ישב והתלמידים עמדו?

מפרשי הרמב"ם השונים דנים בשאלה זו. אני בנתיים מעדיף להשאיר אותה בצד, ולהתמקד בעניין אחר.

הברייתא בגמרא מדברת אודות השינויים שהתרחשו לפני ואחרי מיתת רבן גמליאל. מיהו אותו רבן גמליאל?
הב"ח במקום מגיה ומוסיף את המילה "הזקן" - רבן גמליאל הזקן. רבן גמליאל הזקן נהג נשיאותו ונפטר עוד בזמן הבית, בניגוד לנכדו רבן גמליאל דיבנה שחי בזמן החרבן והיה הנשיא ביבנה. הב"ח כנראה מסתמך על גירסתו במשנה בסוטה המצוטטת בגמרא שלנו: משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד תורה.

לא ידוע לנו הרבה על רבן גמליאל הזקן, וקשה מאד לשער מה גרם ל"ביטול כבוד התורה" דוקא במיתתו.

אך אם היה מדובר ברבן גמליאל דיבנה פתאום הכל מתחבר. במהלך תקופתו של רבן גמליאל כנשיא, הגמרא בברכות מספרת כי ניסו להדיחו ו"בו ביום" הוסיפו שלוש מאות ספסלים לבית המדרש. יש כאן שתי נקודות שצריך לשים לב אליהם: א. פתחו את דלתות בית המדרש בפני כל מי שרצה להכנס, ולא עשו מיון בכניסה. ב. הכניסו ספסלים.
פתיחת בית המדרש בפני כל בהחלט יכולה להשפיע על "כבוד התורה", ויש באקט זה לפגוע משהו בכבוד זה. בנוסף, לרוב מבינים כי הכנסת הספסלים היתה אך ורק לטובת המצטרפים החדשים לבית המדרש, אך לאור הגמרא שלנו ייתכן והספסלים נועדו הן למצטרפים החדשים והן לותיקים.

לא העזתי להוציא מחשבה זו מגדר מחשבה. אך עתה מצאתי את הדברים אצל רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "אוצר המלך" על הרמב"ם. נביא חלק קטן מהדברים:

ולפי ענ"ד היה נראה דר"ג הזקן דבמשנה טעות סופר הוא. ובמגילה ר"פ הקורא עומד ליתא כלל לתיבת הזקן רק רבן גמליאל סתם. והיינו ר"ג דיבנה שהיה בזמן החורבן ובימיו בטלה כבוד התורה וטהרה, וזה היה באמת בזמן החורבן ואז ניטל טעם הפירות. ונראה לי ראיה לזה מהא דפרק תפלת השחר [דף כ"ו ע"ב] [ומאי דקאמר שם אתוספי ג' מאות ספסלי משמע דהיה בישיבה, הוא דאמר רבא במגילה קשות מיושב, ואז למדו קשות שנודע דעדיות בו ביום נשנית] בעובדא שתפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה ר"ג לר' יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך והיה רבן גמליאל יושב וכו' ורבי יהושע עומד וכו'. ומה ענין דעמד רבי יהושע אם גם כל התלמידים היו יושבין. ותיבות ויעידו בך כתבו התוס' בבכורות [דף ל"ו ע"א] דלא גרסינן לה דמה עדות שייך כאן, ועל כרחך דעדיין אז הרב יושב והתלמידים עומדים, וע"כ ציוה לרבי יהושע לעמוד כאחד מהתלמידים, ורבן גמליאל בלבד היה יושב להיותו רב. וע"כ רננו כל העם וכו':

אך בסופו של דבר מסייג ר' צדוק את דבריו:

אבל מה אעשה ורבינו ז"ל כתב להדיא ומקודם חורבן וכו'.

כלומר, בסופו של דבר הרמב"ם גם כן הבין כמו הב"ח שמדובר על התקופה לפני החורבן "ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים".



נסיים עם שאלה למחשבה לקוראים:
מה המשמעות ללמד את התורה כשהרב באותו גובה עם התלמידים? האם לא הגיוני לייצר "פער מעמדות" בין הרב לתלמיד? האם אין מקום שהרב דווקא יהיה יותר גבוה מהתלמידים?

יום שלישי, 8 במאי 2012

היררכיה רבנית

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן
 
לקראת "עונת החתונות" הנפתחת השבוע, אני מבקש לשתף אתכם בסיפור חתונה אישי, ובמחשבות שהתעוררו לי בעקבות המקרה.

לפני מספר חדשים הגיע אלי זוג שבקש להתחתן. הם נרשמו באחת הרבנויות בארץ, והגיעו לפגישה אתי כמה שבועות לפני החתונה. במהלך הפגישה העלה הזוג כמה וכמה בקשות שנראו לי משונות. במהלך הפגישה הזוג היה מעלה בקשה, אני הייתי מעיר שזו בקשה חריגה ונצטרך לראות איך להתאים את הבקשה שתתאים גם לי וגם להם, לאחר מכן הזוג היה עונה לי שהם שוחחו על כך עם הרב רשם הנישואין (שבאופן אירוני משהו קראו לו "הרב נוח") ולטענתו כלל לא קיימת בעיה.

אתן דוגמא אחת להמחשה: הזוג מסר לי שהרב נוח אמר להם כי אפשר לערוך חופה ביום שישי גם שעות ספורות לפני כניסת שבת. אני מנגד הצגתי את העמדה שלי שיש להקדים את החופה ובסופו של דבר הגענו לעמק השווה.

כך נוצר אצלי הרושם הכללי לפיו הרבנות מתעסק קצת בפולישטיק ומנסה לעגל פינות, כשבסופו של דבר הזוג מצפה ממני, הרב המחתן, למלא אחר הדברים שהם שמעו כשנרשמו לנישואין.


במהלך ההתדיינות עם הזוג, שאלתי את עצמי מספר פעמים: וכי אין תקנות של הרבנות הראשית בנושאים האלו, האם הרבנות לא קבעה כללים בהם מופיע עד איזה שעה ביום שישי אפשר לערוך חופה? האם ייתכן וכל רבנות יכולה להחליט בעצמה מה יהיה, וכל רב-מחתן יכול לקבוע בעצמו כיצד לנהוג?
התחלתי לחפש באתר הרבנות הראשית אחר הנחיות לרב מסדר החופה או הנחיות לרושמי הנישואין כיצד להדריך את הרבנים המחתנים. הדברים, אותם מצאתי בכוחות עצמי, היו דלים מאד.


בשלב הבא פניתי ללשכת הרב הראשי לישראל ושאלתי האם קיימים הנחיות לרב מסדר החופה. נעניתי על ידי אחת המזכירות שעלי לפנות טלפונית ("אין לו מייל") לרב המרכז בהתנדבות על "הועדה למתן אישורים לעריכת חופה וקידושין". פניתי לרב הנדון ובקשתי לדעת האם קיימים הנחיות לרב מסדר החופה. נעניתי: "בודאי, יש באתר". הסברתי לו שכבר חפשתי שם ולא מצאתי מאומה, ושבמקרה בזמן שאני מדבר אתו הייתי מול מחשב ואם הוא יאמר לי היכן באתר זה מופיע אודה לו. בשלב זה, מסיבה שאינה ברורה לי, שותפי לשיחה התחיל לצעוק עלי שאני מבזבז את זמנו. לאחר שהצלחתי להרגיע אותו ולהסביר לו שאני סך הכל מנסה למלא את תפקידי בצורה מיטבית, הוא ביקש שאחזור אליו מאוחר יותר והוא יבדוק היכן נמצאות ההנחיות. עשיתי כדבריו והופניתי למסמך הזה.

מסמך ההנחיות המדובר מכיל הנחיות כלליות מאד. אכן מצאתי שבכל הנוגע לשאלות שאני התחבטתי בהם, לא קיימות הנחיות של הרבנות הראשית (או לפחות לא מפורסמות הנחיות כאלו).

אחרי כל הסיפור, נקרה במוחי השאלה: המצב הנוכחי הוא טוב או רע? האם היה עדיף שהרבנות הראשית תקבע הנחיות ברורות בנוגע לפרטי עריכת החופה? או אולי עדיף המצב הקיים לפיו כל רבנות מקומית חופשית להחליט כראות עיניה?

מחד, תמיד חלמנו על גוף דמוי סנהדרין, היודע להכריע בנושאים בהם מתעורר ספק. בנוסף, האחדות והאחידות היא חשובה. מצב בו זוג אחד פוגש בזוג שני והראשון מספר כיצד ברבנות בו הוא נרשם נתנו להם כל מיני אפשרויות שהיו חסומות בפני הזוג השני, שנרשם בפני רבנות אחרת, זהו מצב לא בריא למערכת ממלכתית.

מאידך, קל לדבר על שאיפה לגוף שיכריע בספקות כל עוד אתה מסכים להכרעות שלהם, אך אם אותו הגוף יכריע באופן שאינך מסכים לו אז קשה להיות מרוצה מזה. המצב כיום בארץ הוא שגם ככה ציבור גדול, גם בתוך הציבור הדתי, חש כפוי להיות נצרך לשירותי הרבנות הממוסדת. תוספת של כללים מחייבים וחוסר אפשרות לגמישות מסוימת רק יכביד את העול ואת תחושת הכפייה.

אני מניח שהאמת נמצאת באמצע. במקום השתיקה של הרבנות הראשית הקיימת כיום (שתיקה, המותירה בדיעבד את שיקול הדעת בידי הרבנים המקומיים) הייתי רוצה לשמוע אמירה ברורה של הרבנות לפיה נושאים מסוימים נתונים לכתחילה לשיקול דעת של כל רב במקומו, מפני שכל אחד מהם ראוי למעמדו. בימים שאנו מעלים על נס את הצורך לנהוג כבוד זה בזה, כמה יפה בעיני יש באמירה הסומכת ומטילה אחריות על אחרים.

יום שישי, 4 במאי 2012

על בתי דין, דו-פרצופיות וחסינות

האתר "כיכר השבת" מפרסם השבוע מכתב מבית הדין לדיני ממונות (של הרב לוין) בירושלים, בדבר תביעה כנגד ח"כ משה גפני מיהדות התורה. על פי התביעה ח"כ משה גפני הטעה את הרב אלישיב לפני ההצבעה על חוק פינוי-פיצוי לפני ההתנתקות.



המעניין בעיני הוא שיש כאן תכתובת של שני בתי דין בדבר העמדתו לדין של ח"כ מכהן, על משהו שהוא עשה במסגרת היותו חבר כנסת. שניהם מסכימים שלחוק המקנה חסינות לחברי כנסת אין בכלל מקום במערכת בתי דין. בית הדין של הרב קרליץ מסכים לכך שלא צריך לדון את חבר הכנסת, וטוען ש"באופן כללי סבור בית הדין בבני ברק כי גדולי ישראל שליט"א הם העומדים על גבם של שלוחים דידהו והם אלו שאמורים לשפוט את מעשיהם לטוב או למוטב". זו אגב טענה מגוחכת להפליא, שהרי אותם גדולי ישראל נוגעים בדבר בצורה ישירה - איך הם אמורים לשפוט את מי שהם מינו? בכל מקרה, על אף שבית הדין של הרב קרליץ מסכים שאין לדון את ח"כ גפני, גם הם בוחרים לא להשתמש בטענת החסינות.
במקרה זה, כמו במקרים נוספים שנראה בעתיד, בתי הדין רוקדים על שתי חתונות במקביל. מצד אחד הם דנים מכוח חוק של המדינה, הם אף קובעים את "מנהג המדינה" לרוב עפ"י מה שנקבע בחוקי המדינה, ואעפ"כ הם מעמידים פנים כאילו הם לא כפופים לחוקי המדינה.
בגלל דו הפרצופיות הזו, מכתבים מעין אלו מעמידים את בתי הדין באור מגוחך, לא מקרבים את עם ישראל לדין התורה ובאופן כללי ממש לא מוסיפים כבוד לתורה.

יום שלישי, 1 במאי 2012

איסור מלאכה בראשי חדשים

לצערי, יש לי השבוע מעט מאד זמן לעסוק בבלוג, ובכל זאת משהו קטן שמצאתי היום שעבורי היה בו חידוש גדול.

מתוך הטורי-אבן (לבעל ה"שאגת אריה") על מסכת מגילה פרק שלישי:
ולי נראה דראש חדש אסור בעשיית מלאכה מדינא אפילו לזכרים בזמן שבית המקדש היה קיים, מפני המוספין שקריבים בו שהן לכל ישראל. והאי טעמא [=וזה גם הטעם] שהחמירו בערב פסח אחר חצות בעשיית מלאכה יותר משאר ערב שבת ויום טוב... משום דזמן פסח מחצות ואילך. ואף יחיד בשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור בעשיית מלאכה.
בהמשך מרחיב הטורי-אבן להסביר שהיה מקום גם לאסור מלאכה בכל יום מימות השנה מכיוון שקריבין קרבנות תמיד של הציבור. אך עמך ישראל צריכים לפרנסה והתורה אמרה "ואספת דגנך", לכן לא ייתכן לאסור מלאכה בכל יום. אך בימים שיש קרבנות מיוחדים כגון קרבן מוסף או קרבן יחיד, בעלי הקרבן (הציבור או היחיד) אסורים במלאכה.
כיום שאין קרבנות גם בטל איסור המלאכה בראש חודש. עם זאת, מכיוון שערב פסח זה רק פעם בשנה, נשאר המנהג שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות. ומביטול המלאכה של ראש חדש נשאר הוספת העולה הרביעי, שיש בזה רק ביטול מלאכה קטנה של הארכת הקריאה בכמה דקות בודדות.
אגב, איסור המלאכה המדובר בראש חדש ובערב פסח הוא כאיסור המלאכה שיש בחול המועד ולא איסור המלאכה של יום טוב או שבת.