כבר די הרבה זמן שלא הבאנו כאן מדבריו המחכימים של ידי"נ הרב "מענה לשון", ר' אוריאל פרנק נר"ו. אני שמח שנפל בחלקי הזכות לחזור ולפרסם את דבריו המחכימים ואני מקווה שהוא יחזור וישלח לנו דברים הראויים לפרסום גם בעתיד. הדברים שלהלן הינם חלק ממאמר שעתיד לראות אור בקרוב.
המחבר ישמח לקבל את הערותיכם על דבריו.
המִלה "אֵפוֹא" מופיעה בכתיב זה אחת עשרה פעמים בתנ"ך (ארבע בתורה, ועוד שבע בנו"כ), ובכתיב מקוצר, "אֵפוֹ" (ללא א' סופית) ארבע[1] פעמים נוספות (איוב יז/טו; יט/ו; כג; כד/כה). בכל הפעמים נכתבת ההברה הראשונה "אֵ" ללא אֵם הקריאה יו"ד ("צירי חסר").
לעומת זאת, מִלת השאלה "אֵיפֹה?" מופיעה במקרא עשר פעמים: פעם אחת בתורה ("אֵיפֹה הֵם רֹעִים"; בראשית לז/טז) ועוד תשע פעמים בנו"כ. בכל עשר הופעותיה מופיעה המִלה בכתיב זהה, ובשונה מהמִלה "אֵפוֹ[א]", ההברה הראשונה "אֵי" נכתבת עִם אֵם הקריאה יו"ד ("צירי מלא"), וכן אֵם הקריאה בסוף המִלָה היא ה' (לעומת "-וֹא" או "וֹ").
על אף ההבדל בכתיבן של שתי המִלים "אֵפוֹא" ו"אֵיפֹה", הן שוות צליל ("הומו-פון" בלעז) ונהגות באופן זהה לגמרי [2].
מהו היחס הסֵמנטי ביניהם? האם מבחינת המשמעות ישנו קשר בין המִלים "אֵפוֹא" ו"אֵיפֹה"? המפרשים שדנו בסוגיה זו, ניסו לגבש הגדרות למלים אלו על סמך כל היקרויותיהן בלשון המקרא. דא עקא, קשה להגדיר משמעות אחת קבועה של "אֵיפֹה" ו(במיוחד) של "אֵפוֹא", מפני שהן נמצאות במסגרות תחביריות משתנות. זוהי כנראה הסיבה לכך שמלים אלו בפסוקים שונים תורגמו לארמית בדרכים שונות (בתרגום אונקלוס לתורה[3] ובתרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים[4]), ולפיכך כתב רש"י על דברי יצחק אבינו שלעיל:
"איפוא - לשון לעצמו הוא, משמש עם כמה דברים"[5].
לעומת זאת, מִלת השאלה "אֵיפֹה?" מופיעה במקרא עשר פעמים: פעם אחת בתורה ("אֵיפֹה הֵם רֹעִים"; בראשית לז/טז) ועוד תשע פעמים בנו"כ. בכל עשר הופעותיה מופיעה המִלה בכתיב זהה, ובשונה מהמִלה "אֵפוֹ[א]", ההברה הראשונה "אֵי" נכתבת עִם אֵם הקריאה יו"ד ("צירי מלא"), וכן אֵם הקריאה בסוף המִלָה היא ה' (לעומת "-וֹא" או "וֹ").
על אף ההבדל בכתיבן של שתי המִלים "אֵפוֹא" ו"אֵיפֹה", הן שוות צליל ("הומו-פון" בלעז) ונהגות באופן זהה לגמרי [2].
מהו היחס הסֵמנטי ביניהם? האם מבחינת המשמעות ישנו קשר בין המִלים "אֵפוֹא" ו"אֵיפֹה"? המפרשים שדנו בסוגיה זו, ניסו לגבש הגדרות למלים אלו על סמך כל היקרויותיהן בלשון המקרא. דא עקא, קשה להגדיר משמעות אחת קבועה של "אֵיפֹה" ו(במיוחד) של "אֵפוֹא", מפני שהן נמצאות במסגרות תחביריות משתנות. זוהי כנראה הסיבה לכך שמלים אלו בפסוקים שונים תורגמו לארמית בדרכים שונות (בתרגום אונקלוס לתורה[3] ובתרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים[4]), ולפיכך כתב רש"י על דברי יצחק אבינו שלעיל:
"איפוא - לשון לעצמו הוא, משמש עם כמה דברים"[5].
השיטה המאחדת
לדעת מפרשי המקרא שלהלן, אין בידול סמנטי בין המִלים, וישנה משמעות זהה ל"אֵפוֹא" ול"אֵיפֹה".
כשם שרש"י מפרש את מִלת השאלה "אֵיפֹה?" כהרכבה של "אַיֵּה+פֹּה"[6], כך הוא מפרש גם את המִלה "אֵפוֹא"[7]. בדרך זו מפרש גם ר' אברהם אבן עזרא בכמה מקומות בפירושיו למקרא[8]. אמנם, במקום אחד (בראשית כז/לז) הוא מזכיר את הדעה (בשם "יש אומרים"[9]) שאכן קיים הבדל סמנטי בין "אֵפוֹא" (שפירושו כמו "עתה") ל"אֵיפֹה".
גם רד"ק סבור שאין הבדל סמנטי בין שלושת הצורות "אֵיפֹה", "אֵפוֹא" ו"אֵפוֹ". לדעתו, מִלה זו (משולֶשת הכתיבים) איננה הֶלְחֶם של שתי המלים "אַיֵּה+פֹּה", כדברי רש"י וראב"ע. רד"ק מעדיף לראות במִלה זו "מלה אחת", וכך נוח יותר לפרש אותה "על עניינים משתנים": לא רק כמִלת שאלה ביחס למקום[10], אלא גם כמלת שאלה על תכונה ומראֶה[27], וגם כתואר הפועל במשמעות "עַתָּה"[11].
לאור שיטת מפרשים אלו, מובנים החילופים המרובים בין "אֵיפֹה" ל"אֵפוֹא" בדברי חז"ל ובדברי רבותינו הראשונים[12], שהרי אין למלים אלו משמעויות נבדלות זו מזו[13].
לדעת מפרשי המקרא שלהלן, אין בידול סמנטי בין המִלים, וישנה משמעות זהה ל"אֵפוֹא" ול"אֵיפֹה".
כשם שרש"י מפרש את מִלת השאלה "אֵיפֹה?" כהרכבה של "אַיֵּה+פֹּה"[6], כך הוא מפרש גם את המִלה "אֵפוֹא"[7]. בדרך זו מפרש גם ר' אברהם אבן עזרא בכמה מקומות בפירושיו למקרא[8]. אמנם, במקום אחד (בראשית כז/לז) הוא מזכיר את הדעה (בשם "יש אומרים"[9]) שאכן קיים הבדל סמנטי בין "אֵפוֹא" (שפירושו כמו "עתה") ל"אֵיפֹה".
גם רד"ק סבור שאין הבדל סמנטי בין שלושת הצורות "אֵיפֹה", "אֵפוֹא" ו"אֵפוֹ". לדעתו, מִלה זו (משולֶשת הכתיבים) איננה הֶלְחֶם של שתי המלים "אַיֵּה+פֹּה", כדברי רש"י וראב"ע. רד"ק מעדיף לראות במִלה זו "מלה אחת", וכך נוח יותר לפרש אותה "על עניינים משתנים": לא רק כמִלת שאלה ביחס למקום[10], אלא גם כמלת שאלה על תכונה ומראֶה[27], וגם כתואר הפועל במשמעות "עַתָּה"[11].
לאור שיטת מפרשים אלו, מובנים החילופים המרובים בין "אֵיפֹה" ל"אֵפוֹא" בדברי חז"ל ובדברי רבותינו הראשונים[12], שהרי אין למלים אלו משמעויות נבדלות זו מזו[13].
השיטה המבדילה
ברם, יש אומרים כי "אֵפוֹא" ו"אֵיפֹה" נבדלות זו מזו במשמעותן. כך מובא בספר שכל טוב[14]:
"ויאמר מי איפוא - כלומר, מי עכשיו הוא הצד ציד ויבא לי.
כל 'איפוא' הנכתב בסופו באל"ף - משמש כמו עכשיו, כגון: 'אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ' (בראשית מג/יא), 'עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל' (משלי ו/ג), 'וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִי' (איוב יז/טו), 'מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי' (שם יט/כג), 'וְאִם לֹא אֵפוֹ מִי יַכְזִיבֵנִי' (שם כד/כה), וכל דומיהן.
וכל 'איפ(ו)ה' שנכתב סופו בה"א - משמש כמו אנה, כגון: 'אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר?' (שופטים ח/יח), 'וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ?' (איוב ד/ז), 'אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם? וְאָנָה עָשִׂית?' (רות ב/יט), וכל דוגמיהן. וגם נשמע כאילו נחצה לשתי תיבות אי פה, או כמו אנה[15]: 'אֵי הֶבֶל אָחִיךָ' (בראשית ד/ט), 'אֵי אֱלֹהֵימוֹ' (דברים לב/לז), 'אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ' (שמואל א' כו טז), 'אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ' (מלכים א' יג/יב), וכל דומיהן. 'פה' כמו כאן, ודומה: 'מִי לְךָ פֹה' (בראשית יט/יב), וכל דומיהן".
אף ר' עובדיה ספורנו[16] מבחין בין המִלים 'אֵפוֹא' ו'אֵיפֹה', אך מפרש את "אפוא" באופן מעט שונה:
"...כי אמנם מִלַּת 'אֵפוֹא' כשתבוא עם אל"ף בסוף התיבה - משמשת במקום 'אִם כֵּן'. אבל מִלַּת 'אֵיפֹה' עם ה"א בסוף - משמשת במקום 'אַיֵּה', כמו 'אֵיפֹה הֵם רֹעִים?' (בראשית לז/טז)".
ברם, יש אומרים כי "אֵפוֹא" ו"אֵיפֹה" נבדלות זו מזו במשמעותן. כך מובא בספר שכל טוב[14]:
"ויאמר מי איפוא - כלומר, מי עכשיו הוא הצד ציד ויבא לי.
כל 'איפוא' הנכתב בסופו באל"ף - משמש כמו עכשיו, כגון: 'אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ' (בראשית מג/יא), 'עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל' (משלי ו/ג), 'וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִי' (איוב יז/טו), 'מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי' (שם יט/כג), 'וְאִם לֹא אֵפוֹ מִי יַכְזִיבֵנִי' (שם כד/כה), וכל דומיהן.
וכל 'איפ(ו)ה' שנכתב סופו בה"א - משמש כמו אנה, כגון: 'אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר?' (שופטים ח/יח), 'וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ?' (איוב ד/ז), 'אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם? וְאָנָה עָשִׂית?' (רות ב/יט), וכל דוגמיהן. וגם נשמע כאילו נחצה לשתי תיבות אי פה, או כמו אנה[15]: 'אֵי הֶבֶל אָחִיךָ' (בראשית ד/ט), 'אֵי אֱלֹהֵימוֹ' (דברים לב/לז), 'אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ' (שמואל א' כו טז), 'אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ' (מלכים א' יג/יב), וכל דומיהן. 'פה' כמו כאן, ודומה: 'מִי לְךָ פֹה' (בראשית יט/יב), וכל דומיהן".
אף ר' עובדיה ספורנו[16] מבחין בין המִלים 'אֵפוֹא' ו'אֵיפֹה', אך מפרש את "אפוא" באופן מעט שונה:
"...כי אמנם מִלַּת 'אֵפוֹא' כשתבוא עם אל"ף בסוף התיבה - משמשת במקום 'אִם כֵּן'. אבל מִלַּת 'אֵיפֹה' עם ה"א בסוף - משמשת במקום 'אַיֵּה', כמו 'אֵיפֹה הֵם רֹעִים?' (בראשית לז/טז)".
הערות:
[1] הפסוק היחיד בספר איוב שבו מופיעה הצורה הרגילה במקרא: "אִם לֹא אֵפוֹא מִי הוּא" (ט/כד) הובא בתלמוד בבלי (בבא בתרא טז/א) בשינוי כתיב: "איפו" (עם י' וללא א' סופית). כמו כן, בדף הקודם שם (טו/א) הובא הכתוב באיוב (יט/כג) "מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי" בנוסח "אפוא". והשוה להערה 21.
[2] כלשון רד"ק (ספר השרשים, איף): "החלפת המלה בכתיבה, אבל בקריאה היא אחת".
לפי מסורת כל עדות ישראל, כשם שאין הבדל בין הגיית חולם מלא להגיית חולם חסר, כך אין שום הבדל בין הגיית צירי מלא להגיית צירי חסר (להוציא מדעת קצת, חדשים מקרוב באו, המוסיפים - לפעמים - יו"ד עיצורִית בצירי מלא, ואכמ"ל).
אף ההטעמה בשתיהן צריכה להיות זהה - בהברה האחרונה ("מלרע"). אמנם, דומני כי כיום מקובל להבדיל בין "אֵפוֹא" מלרע, לבין מלת השאלה "אֵיפֹה" מלעיל.
[3] בבראשית כז/לג: "דֵיכִי" (מִלָה זו מתרגמת בבראשית כד/סה ושם לז/יט את מלת הרמז "הַלָּזֶה", כלומר "ההוא", עי"ש ברשב"ם); שם כז/לז: "כְּעַן" (=כָּעֵת, עתה, עכשיו); שם מג/יא: "הוּא"; שמות לג/טז: "הכא" (=כאן). מפרשי ת"א דנו בכך, ראה למשל: ר' מרדכי לוונשטין, "נפש הגר", בראשית כז/לז; מג/יא. יתכן שאונקלוס ויונתן ראו צורך לייצג בתרגומיהם את כל מִלות הפסוק, אף שלא היה בניב הארמי שלהם מִלָה מקבילה ל"אפוא". לו היתה "איזי" מצויה בלשונם שמא היו מתרגמים בעזרתה את "אפוא" באופן עקבי.
[4] השוה תרגומיו ל"אֵפוֹא" בשופטים ט/לח ובמלכים ב' י/י ותרגומיו ל"אֵיפֹה" בשמואל (א' יט/כב; ב' ט/ד).
[5] כלומר, משמעות המִלָה משתנה: לפעמים (כמו כאן) משמשת "אֵפוֹא" כמלת שאלה ביחס למקום (כמו "אנה?", תרכובת של "איה פה?"); לפעמים משמעהּ: עתה; ולפעמים משמעהּ: מי הוא. ובפסוק זה חסרה ו' החיבור: מִי [ו]אֵפוֹא הוּא, כלומר: מִי [הוּא] [ו]אֵפוֹא הוּא. כן פרש את דברי רש"י ר' אברהם בקראט (ממגורשי ספרד, בביאורו לפירוש רש"י "ספר הזכרון"). ועי"ש בהמשך דברי רש"י (שלפי חלק מהנוסחאות אינם המשך פירוש זה, אלא "דבר אחר"!), ובדברי מפרשיו (וכן ב"נפש הגר" הנ"ל).
בסגנון דומה כותב רש"י על דברי יעקב אבינו "אִם כֵּן אֵפוֹא, זֹאת עֲשׂוּ" (שם מג/יא): "איפוא - לשון יתר הוא, לתקון מִלה בלשון עברית". והשוה ללשון רשב"ם נכדו שלעיל.
[6] ראה: רש"י איוב לח/ד. בדרך דומה הורכבה מִלת השאלה "הֵיכן" בלשון חכמים. וע"ע: "לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא" (מלכים ב' ו/יג); "אֵיכָה תִרְעֶה" (שיר השירים א/ז); תרגום יונתן בן עוזיאל לשופטים ח/יח.
[7] כך פרש רש"י בבראשית כז/לג (יתכן שזהו פירוש שֵנִי, כאמור לעיל); שם שם לז; שם מג/יא, ובהושע יג/י.
[8] ראה פירושו לבראשית ד/ח ("ומלת 'איפֹה' מורכבת ממִלוֹת שתים"); שם כז/לג (" 'מי אפוא' - מי זה ואנה הוא, שתי מלות") ולהושע יג/י.
[9] אינני יודע למי כוונתו. במהדורת "הכתר" (בר אילן) השוו דעה זו לאונקלוס שתרגם כאן "כען" (ראה לעיל הערה 19).
[10] "כמו אָנָה" (ספר השרשים, ערך איף) וכן כתב בפירושו לבראשית כז/לג ("מִי אֵיפוֹא - פירוש: מִי הוּא ואֵפוֹא הוּא") ולישעיה יט/יב ("אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ - כפל עניין במִלות שונות") ושם מט/כא ("אֵיפֹה הֵם - מאיפה, כלומר: מאיזה מקום באו; או פירושו: איפה היו") ובהושע יג/י ("אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא").
[11] שופטים ח/יח (אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים - מה תארם ותכונתם").
[12] רד"ק מפרש כך שני פסוקים: בראשית כז/לז ("וּלְכָה אֵפוֹא - ולךָ עתה") וישעיה כב/א ("מַה לָּךְ אֵפוֹא").
[13] בתלמוד הבבלי (שבת נו/א) הובא הכתוב בשמואל (ב' ט/ד) ובו מִלת השאלה "אֵיפֹה" (כן הוא בספרים דידן) בנוסח "איפוא". כיו"ב, הובא בספרא (בהר פרשה ג, ד) הפסוק "וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ?" (איוב ד/ז) בנוסח "ואיפוא". אמנם, יתכן שחילופי כתיב אלו מקורם בטעות המעתיקים, ולא בנוסח אחר של המקרא שאולי היה לקדמונים.
כמו כן במסכת בבא בתרא (טו/א) חִבּרוּ בין "אֵיפֹה" ל"אֵפוֹא":
"משה כתב... ואיוב. מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא, דא"ר לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה, כתיב הכא (איוב יט): מי יתן אפוא ויכתבון מלי, וכתיב התם (שמות לג): ובמה יודע אפוא. ואימא: בימי יצחק, דכתיב (בראשית כז): מי אפוא הוא הצד ציד! ואימא: בימי יעקב, דכתיב (שם מג): אם כן אפוא זאת עשו! ואימא: בימי יוסף, דכתיב (שם לז): איפה הם רועים!"
כאן אין טעות, אלא שה"הוכחה" הלשונית של התלמוד חלשה יותר, אם מניחים שאין קשר בין "איפה [הם רועים]" ל"[מי יתן] אפוא". בנוסף, צ"ע מדוע ר' לוי בר לחמא ציין דווקא פסוק זה באיוב, ולא את שלושת הקודמים לו (איוב ט/כד; יז/טו; יט/ו).
רש"י מחליף לפעמים "איפה" ב"אפוא": רש"י מסביר את המִלָה הארמית "לייא" כך: "כנגד איפוא(!)... להיכן" (סוטה מד/א ד"ה כלפי לייא; וכן בכתובות טו/א ד"ה וקשיא לן). ובפירושו לסנהדרין (מט/א ד"ה בור) הוא מצטט את הכתוב בשמואל (א' כו טז) "רְאֵה אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם" - בשינוי גדול: "ראו נא איפוא(!) חנית המלך ואיה צפחת המים". חילופי כתיב כיוצא באלו ניתן למצוא במקורות נוספים, ראשונים ואחרונים (כגון: שו"ת הראב"ד סימן קצד; שו"ת יכין ובועז ח"ב סימן נ).
[14] ולחנם יצא על כך קצפו של ד"ר יצחק אבינרי (יד הלשון, תל אביב, תשכ"ה, עמ' 30):
"רבים טועים וכותבים 'אֵיפֹה' בשעה שכוונתם ל'אֵפוֹא'... על המשתבשים לִכתוב 'אֵיפֹה' במקום 'אֵפוֹא' אני קורא מקרא שכתוב (דברים כה/יד) 'לא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה' - אלא 'אֵיפֹה' ו'אֵפוֹא'... טשטוש התחומים בין 'אֵיפֹה' ל'אֵפוֹא' ישן נושן הוא, ואף חז"ל לא נזהרו בזה".
[15] מהדורת בובר (הכלולה ב"פרויקט השו"ת - בר אילן"), בראשית כז/לג. ספר זה, שהוא כעין מדרש על התורה, חובר באיטליה ע"י ר' מנחם בן שלמה בשנת ד' תתצ"ט (1139).
[16] אולי צ"ל: "או כמו איֵה".
[17] בפירושו לבראשית כז/לג. גם הספורנו חי באיטליה, בסביבות ה'ר"ל - ה'ש"י (1470 - 1550), ויתכן שבידול סמנטי זה היה מקובל בישיבות איטליה, לפחות מימות בעל שכל טוב.
[1] הפסוק היחיד בספר איוב שבו מופיעה הצורה הרגילה במקרא: "אִם לֹא אֵפוֹא מִי הוּא" (ט/כד) הובא בתלמוד בבלי (בבא בתרא טז/א) בשינוי כתיב: "איפו" (עם י' וללא א' סופית). כמו כן, בדף הקודם שם (טו/א) הובא הכתוב באיוב (יט/כג) "מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי" בנוסח "אפוא". והשוה להערה 21.
[2] כלשון רד"ק (ספר השרשים, איף): "החלפת המלה בכתיבה, אבל בקריאה היא אחת".
לפי מסורת כל עדות ישראל, כשם שאין הבדל בין הגיית חולם מלא להגיית חולם חסר, כך אין שום הבדל בין הגיית צירי מלא להגיית צירי חסר (להוציא מדעת קצת, חדשים מקרוב באו, המוסיפים - לפעמים - יו"ד עיצורִית בצירי מלא, ואכמ"ל).
אף ההטעמה בשתיהן צריכה להיות זהה - בהברה האחרונה ("מלרע"). אמנם, דומני כי כיום מקובל להבדיל בין "אֵפוֹא" מלרע, לבין מלת השאלה "אֵיפֹה" מלעיל.
[3] בבראשית כז/לג: "דֵיכִי" (מִלָה זו מתרגמת בבראשית כד/סה ושם לז/יט את מלת הרמז "הַלָּזֶה", כלומר "ההוא", עי"ש ברשב"ם); שם כז/לז: "כְּעַן" (=כָּעֵת, עתה, עכשיו); שם מג/יא: "הוּא"; שמות לג/טז: "הכא" (=כאן). מפרשי ת"א דנו בכך, ראה למשל: ר' מרדכי לוונשטין, "נפש הגר", בראשית כז/לז; מג/יא. יתכן שאונקלוס ויונתן ראו צורך לייצג בתרגומיהם את כל מִלות הפסוק, אף שלא היה בניב הארמי שלהם מִלָה מקבילה ל"אפוא". לו היתה "איזי" מצויה בלשונם שמא היו מתרגמים בעזרתה את "אפוא" באופן עקבי.
[4] השוה תרגומיו ל"אֵפוֹא" בשופטים ט/לח ובמלכים ב' י/י ותרגומיו ל"אֵיפֹה" בשמואל (א' יט/כב; ב' ט/ד).
[5] כלומר, משמעות המִלָה משתנה: לפעמים (כמו כאן) משמשת "אֵפוֹא" כמלת שאלה ביחס למקום (כמו "אנה?", תרכובת של "איה פה?"); לפעמים משמעהּ: עתה; ולפעמים משמעהּ: מי הוא. ובפסוק זה חסרה ו' החיבור: מִי [ו]אֵפוֹא הוּא, כלומר: מִי [הוּא] [ו]אֵפוֹא הוּא. כן פרש את דברי רש"י ר' אברהם בקראט (ממגורשי ספרד, בביאורו לפירוש רש"י "ספר הזכרון"). ועי"ש בהמשך דברי רש"י (שלפי חלק מהנוסחאות אינם המשך פירוש זה, אלא "דבר אחר"!), ובדברי מפרשיו (וכן ב"נפש הגר" הנ"ל).
בסגנון דומה כותב רש"י על דברי יעקב אבינו "אִם כֵּן אֵפוֹא, זֹאת עֲשׂוּ" (שם מג/יא): "איפוא - לשון יתר הוא, לתקון מִלה בלשון עברית". והשוה ללשון רשב"ם נכדו שלעיל.
[6] ראה: רש"י איוב לח/ד. בדרך דומה הורכבה מִלת השאלה "הֵיכן" בלשון חכמים. וע"ע: "לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא" (מלכים ב' ו/יג); "אֵיכָה תִרְעֶה" (שיר השירים א/ז); תרגום יונתן בן עוזיאל לשופטים ח/יח.
[7] כך פרש רש"י בבראשית כז/לג (יתכן שזהו פירוש שֵנִי, כאמור לעיל); שם שם לז; שם מג/יא, ובהושע יג/י.
[8] ראה פירושו לבראשית ד/ח ("ומלת 'איפֹה' מורכבת ממִלוֹת שתים"); שם כז/לג (" 'מי אפוא' - מי זה ואנה הוא, שתי מלות") ולהושע יג/י.
[9] אינני יודע למי כוונתו. במהדורת "הכתר" (בר אילן) השוו דעה זו לאונקלוס שתרגם כאן "כען" (ראה לעיל הערה 19).
[10] "כמו אָנָה" (ספר השרשים, ערך איף) וכן כתב בפירושו לבראשית כז/לג ("מִי אֵיפוֹא - פירוש: מִי הוּא ואֵפוֹא הוּא") ולישעיה יט/יב ("אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ - כפל עניין במִלות שונות") ושם מט/כא ("אֵיפֹה הֵם - מאיפה, כלומר: מאיזה מקום באו; או פירושו: איפה היו") ובהושע יג/י ("אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא").
[11] שופטים ח/יח (אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים - מה תארם ותכונתם").
[12] רד"ק מפרש כך שני פסוקים: בראשית כז/לז ("וּלְכָה אֵפוֹא - ולךָ עתה") וישעיה כב/א ("מַה לָּךְ אֵפוֹא").
[13] בתלמוד הבבלי (שבת נו/א) הובא הכתוב בשמואל (ב' ט/ד) ובו מִלת השאלה "אֵיפֹה" (כן הוא בספרים דידן) בנוסח "איפוא". כיו"ב, הובא בספרא (בהר פרשה ג, ד) הפסוק "וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ?" (איוב ד/ז) בנוסח "ואיפוא". אמנם, יתכן שחילופי כתיב אלו מקורם בטעות המעתיקים, ולא בנוסח אחר של המקרא שאולי היה לקדמונים.
כמו כן במסכת בבא בתרא (טו/א) חִבּרוּ בין "אֵיפֹה" ל"אֵפוֹא":
"משה כתב... ואיוב. מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא, דא"ר לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה, כתיב הכא (איוב יט): מי יתן אפוא ויכתבון מלי, וכתיב התם (שמות לג): ובמה יודע אפוא. ואימא: בימי יצחק, דכתיב (בראשית כז): מי אפוא הוא הצד ציד! ואימא: בימי יעקב, דכתיב (שם מג): אם כן אפוא זאת עשו! ואימא: בימי יוסף, דכתיב (שם לז): איפה הם רועים!"
כאן אין טעות, אלא שה"הוכחה" הלשונית של התלמוד חלשה יותר, אם מניחים שאין קשר בין "איפה [הם רועים]" ל"[מי יתן] אפוא". בנוסף, צ"ע מדוע ר' לוי בר לחמא ציין דווקא פסוק זה באיוב, ולא את שלושת הקודמים לו (איוב ט/כד; יז/טו; יט/ו).
רש"י מחליף לפעמים "איפה" ב"אפוא": רש"י מסביר את המִלָה הארמית "לייא" כך: "כנגד איפוא(!)... להיכן" (סוטה מד/א ד"ה כלפי לייא; וכן בכתובות טו/א ד"ה וקשיא לן). ובפירושו לסנהדרין (מט/א ד"ה בור) הוא מצטט את הכתוב בשמואל (א' כו טז) "רְאֵה אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם" - בשינוי גדול: "ראו נא איפוא(!) חנית המלך ואיה צפחת המים". חילופי כתיב כיוצא באלו ניתן למצוא במקורות נוספים, ראשונים ואחרונים (כגון: שו"ת הראב"ד סימן קצד; שו"ת יכין ובועז ח"ב סימן נ).
[14] ולחנם יצא על כך קצפו של ד"ר יצחק אבינרי (יד הלשון, תל אביב, תשכ"ה, עמ' 30):
"רבים טועים וכותבים 'אֵיפֹה' בשעה שכוונתם ל'אֵפוֹא'... על המשתבשים לִכתוב 'אֵיפֹה' במקום 'אֵפוֹא' אני קורא מקרא שכתוב (דברים כה/יד) 'לא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה' - אלא 'אֵיפֹה' ו'אֵפוֹא'... טשטוש התחומים בין 'אֵיפֹה' ל'אֵפוֹא' ישן נושן הוא, ואף חז"ל לא נזהרו בזה".
[15] מהדורת בובר (הכלולה ב"פרויקט השו"ת - בר אילן"), בראשית כז/לג. ספר זה, שהוא כעין מדרש על התורה, חובר באיטליה ע"י ר' מנחם בן שלמה בשנת ד' תתצ"ט (1139).
[16] אולי צ"ל: "או כמו איֵה".
[17] בפירושו לבראשית כז/לג. גם הספורנו חי באיטליה, בסביבות ה'ר"ל - ה'ש"י (1470 - 1550), ויתכן שבידול סמנטי זה היה מקובל בישיבות איטליה, לפחות מימות בעל שכל טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה