"ויזד יעקב נזיד" אמר לו: מה טיבו של נזיד זה? אמר לו: שמת אותו זקן. אמר: באותו הזקן פגעה מדת הדין?! אמר לו: הין! אמר: אם כן, לא מתן שכר ולא תחיית המתים! ורוח הקדש צווחת: (שם כב) "אל תבכו למת ואל תנידו לו" זה אברהם "בכו תבכה להולך" זה עשו:
המדרש מתאר שיחה בין עשו ליעקב על רקע הכנת הנזיד ע"י יעקב. אגב שאלתו של עשו על "טיבו" של הנזיד, יעקב מודיע לו שאברהם אבינו מת. עשו רואה בידיעה זו חיזוק לתובנה שכנראה אין שכר ועונש בעולם ואין תחיית המתים. המדרש מסיים ודורש את הפסוק מספר ירמיהו: "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת, וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ; בְּכוּ בָכוֹ, לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד, וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ." על אברהם ועשו, שעל אברהם המת לא ראוי לבכות, ואילו על עשו החי ראוי לבכות.
היכן ראו חז"ל את דו השיח הזה בתוך הפסוק "ויזד יעקב נזיד"? גם אם על פי חישוב השנים יוצא שאברהם אבינו מת בזמן זה, מי הכריחם להכניס את מיתתו לסחר-מכר שמנהלים יעקב ועשו על הנזיד?
הדברים שחז"ל מציגים כאן בדו-שיח בין יעקב ועשו, נועדו רק להעצים את דו השיח המתרחש במקרא ואת נקודת ההבדל המרכזית בין יעקב ולבין עשו המתגלית בו:
כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף.
ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ, אֱדוֹם.
לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב.
לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת הַבְּכֹרָה.
עשו, כל כולו ממוקד על כאן ועכשיו. יעקב, לעומתו, ממוקד כולו על הבכורה - לכאורה מושג וירטואלי שאין לו הרבה משמעות לחיים המעשיים. חז"ל, במדרש זה, ביקשו להדגיש את התכונה הזו של עשו. זה לא היה ארוע חד פעמי, ולא דבר מקרי. עשו, כשיטה, לא האמין בדברים נצחיים, כל דבר שאיננו ניתן להמחשה מיידית לא נחשב בעיניו לכלום. חז"ל קראו את דמותו של עשו, והשליכו את נטייתו זו על מיתתו של אברהם. גם כלפי המוות מתייחס עשו באותה צורה - אם הוא איננו כאן ולא ניתן לחוש אותו כרגע, הוא איננו קיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה