המדרש בתחילת פרשת בהר עוסק בעניין איסור אונאת דברים. נעיר כמה הערות קצרות על דברי המדרש בעניין זה.
"וכי תמכרו ממכר לעמיתך" הה"ד: (משלי יח) "מות וחיים ביד לשון"... א"ר ינאי: היה ככר טבול אכלו עד שלא עישרו מות ביד לשון עישרו ואכלו חיים ביד לשון. אמר ר' חייא בר אבא: היתה לפניו כלכלה של תאנים אכלה עד שלא עישרה מות ביד לשון עישרה ואכלה חיים ביד לשון... : (ויקרא רבה לג)
בחלקו הראשון של המדרש המדרש מדמה את הלשון או הדיבור לאוכל (כלכלה של תאנים או ככר לחם). הלשון הרע נמשל לאוכל שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות עדיין ולכן הוא טבל ואסור באכילה והלשון הטוב (הדיבור המועיל) משול לאוכל שכן הרימו ממנו תרומות ומעשרות ולכן הוא מותר באכילה.
השפת אמת בתחילת פרשתנו מסביר חלק זה במדרש שבכל דבר יש חלק אלוקי. אחד התפקידים שלנו כעובדי ה' בעולם הזה הוא לגלות את החלקים הרוחניים וע"י גילוי זה להנות מפרות העוה"ז. כאשר מפרישים תרומות ומעשרות מאוכל אנו מראים שהאוכל איננו רק דבר גשמי אלא יש בו חלק שהוא מהקב"ה. באותו אופן באדם ניתנה נשמת חיים אלוקית שהוא ה"רוח ממללא" שבו - כח הדיבור. אדם המשתמש באותו כח הדיבור לדבר לשון הרע בעצם כופר בכך שכח זה הוא כח אלוקי ובזה הוא דומה למי שאוכל אוכל לא מעושר - שלא גילו והראו את החלק האלוקי שבאוכל. לעומת זאת, אדם המשתמש בכח הדיבור שלו באופן נכון, מכיר בכך שכח זה היא נשמת אלוקים שנופח לאפיו ובזה הוא דומה לאוכל שכן הרימו ממנו את התרומות ומעשרות וגילו שהוא לא רק חומר אלא יש בו גם חלק רוחני.
מעניין שכשמתבוננים במדרש זה מגלים שיש קשר ישיר לחטא אדם הראשון. חטא אדם הראשון טומן בחובו שני חטאים: חטא הלשון - שהאשה חטאה בלשונה בדברה עם הנחש והנחש שהשתמש בלשונו להסית לדבר עבירה, וחטא האכילה מהפרי האסור - שני החטאים שהמדרש שלנו מקשר ביניהם, חטא הלשון וחטא אכילת הפרי האסור. בנוסף, המדרש נותן שתי דוגמאות לאוכל האסור, שלא הורם ממנו תרו"מ - ככר ותאנים, דבר המזכיר מאד את המחלוקת בגמרא אם עץ הדעת היה חיטה או תאנה. כאמור, כוח הדיבור מגיע ישירות מהחלק הרוחני שבגוף האדם והתאוה לאכול נובע מהחלק הגשמי שבגוף האדם. לא יכול להיות יצור חי רק עם אחד החלקים - החלק הרוחני או החלק הגשמי - ללא החלק השני, אלא שני החלקים צריכים לעבוד יחד בהרמוניה ולהחיות אחד את השני. באותו אופן לא ייפלא ששני הכוחות הללו, התאוה לאכול וכח הדיבור, גם כן יהיו שותפים בנפילות של האדם אך גם בהצלחות שלו.
באופן זה נראה שיש להסביר גם את דברי חז"ל על הפסוק "אל תאכלו על הדם" - שלא לאכול בטרם ביקשתם על דמכם (לא לאכול לפני התפילה). על האדם לתת קדימות בסדר יומו לכח דיבורו שהוא מגיע מהחלק הרוחני שבו על פני הרצון למלא את תאבונו, שרצון זה מגיע מהחלק הגשמי שבאדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה