מדרש לפרשת עקב

הפעם רק הערה קצרה על המדרש הבא:
ד"א ושמר ה' אלהיך לך מהו ושמר אמר רבי שמואל בר נחמן כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה מכח הברכות שברכם בלעם הרשע אבל ברכות שברכו אותן האבות משומרין הן לעתיד לבא שנאמר ושמר ה' אלהיך וגו'.

המדרש מסביר כי ישראל זוכים להנות מהעולם הזה לא בזכותם של האבות או שההבטחות שניתנו לאבות, אלא מכח הברכות שברכם בלעם הרשע.

מניין למדו זאת חז"ל?
הפסוק אומר "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך". הפשט הרגיל של הפסוק הוא שהקב"ה יקפיד לתת לנו את הברית ואת החסד שהוא נשבע לאבות, והמילה "ושמר" הוא ממשמעות "שמור ושמעת" - הקפד לשמוע. אך חז"ל כאן במדרש הבינו שהמילה "ושמר" הוא כמו "שומר חנם/שכר". כלומר, שהקב"ה ישמור את הברית ואת החסד שהוא נשבע לאבות להזדמנות אחרת - לעתיד לבוא.

מדוע חז"ל הסבירו כך ולא כפי פשט הפסוק. נראה שייתכנו שני הסברים לכך:
א. היקש לפסוק שבסוף פרשת ואתחנן: "שומר הברית והחסד לאהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור" - שכאן יותר במשמע שמדובר לטווח ארוך (על אף שגם כאן אין זה מחוייב).
ב. ייתור מסויים במבנה הכלל-ופרט שבפסוק שלנו ובפסוק שלאחריו: "ושמר... את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך (עד כאן כלל, ומכאן פרט) ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וכו'".

כך כנראה למדו חז"ל ולכן ראו צורך להסביר ש"ושמר" כוונתו שהקב"ה ישמור לאורך זמן.

אך גם אם כן נשאלת השאלה: מדוע נצרכים חז"ל לברכתו של בלעם, האם לא ניתן לתלות את זכייתם של ישראל בעולם הזה בכך שהם זכאים מהמצוות שהם עושים?
אין לי תשובה ברורה לשאלה זו, ואשמח לשמוע את דעתכם. ייתכן ויש כאן התמודדות של חז"ל עם שאלת "רשע וטוב לו", או שמדובר כאן על שכר ציבורי לעומת שכר פרטי.

מדרש לפרשת עקב

"דיון פגרה מיוחד", אחזור בעז"ה לקראת ר"ח אלול.

ד"א "פסל לך": שאלו את רבי יוחנן בן זכאי מפני מה לוחות הראשונות מעשה שמים והשניים מעשה אדם? אמר להן: למה"ד למלך שנשא אשה והביא הנייר והלבלר משלו עיטרה משלו והכניסה לביתו. ראה אותה המלך שוחקת לעבד אחד משלו כעס עליה והוציאה. בא שושבינה אצלו ואמר לו: מרי! אי את יודע מהיכן נטלת אותה? לא בין העבדים גדלה? וכיון שגדלה בין העבדים - לבה גס בהן. אמר לו המלך: ומה אתה מבקש שאתרצה לה? הבא הנייר והלבלר משלך והרי כתב ידי. כך אמר משה להקב"ה בשעה שבאו לידי אותו מעשה, א"ל: אי אתה יודע מאיזה מקום הוצאת אותם? ממצרים, ממקום עבודת כוכבים. א"ל הקב"ה: ומה אתה מבקש שאתרצה להן? הבא את הלוחות משלך והרי כתב ידי וכתבתי על הלוחות.

המדרש מבאר מדוע בלוחות השניים היה נדרש משה להכין את הלוחות, בניגוד ללוחות הראשונים שאותם הכין הקב"ה בכבודו ובעצמו. המדרש מסביר שהדבר נמשל למלך שנשא אשה שהתחילה לבגוד בו עם אחד מהעבדים והמלך גרשה. כשידידה של האשה בה לרצות את המלך, המלך אמר לו שהפעם עליו (הידיד/שושבין) להביא את הנייר והלבלר לצורך הנישואין המחודשים. כך כאשר משה ריצה את הקב"ה להחזיר את עם ישראל ולתת להם שוב לוחות אמר לו הקב"ה שעליו להביא את הלוחות בעצמו.

המדרש צריך ביאור: מדוע על השושבין להביא את הלוחות? אם מפני שעליו להראות רצינות מסויימת במאמץ להשיב את האשה למלך, היה מן הראוי שהאשה היא זו שתביא את הלוחות ולא השושבין שהוא סך הכל מנסה לפשר בין הצדדים. ואם מפני שהמלך כבר טרח פעם אחת ועתה אין לו רצון לשוב ולטרוח בזה ולכן הוא מטיל את מלאכת הכנת הכלים בידי השושבין, האם ניתן לומר על מלכו של עולם שאין לו רצון לטרוח במשהו? האם יש עצלנות ח"ו לפניו? זאת ועוד, שאם ניקח את אחד מהטעמים הללו, מדוע המדרש מרחיב בטענתו של השושבין: "לא בין עבדים גדלה?!", מה טענה זו מוסיפה לדיון?

נראה שצריך לתת טעם אחר למדרש זה. טענתו של השושבין היא שהאשה גדלה בין העבדים ולכן אין לצפות ממנה להתנהגות שניתן לצפות מבנות מלכים. טענתו זו נראית כטענת אמת. כלומר, אכן כך הדבר. הסיבה שעם ישראל חטאו בעגל היה בדיוק כיוון שהם אך יצאו ממצרים והם לא היו עדיין מוכנים לקבל לתוכם לוחות מעשה ידי אלוקים. הם היו זקוקים למשהו שיגשר בינם לבין אותה תורה אלוקית שיורדת אליהם. הקב"ה מקבל את הטענה הזו ואומר למשה-השושבין שהוא יהיה זה שיגשר בין העם לבין אלוקיו, ע"י זה שהוא יכין לוחות מעשה ידי אדם וכך העם יוכל יותר בקלות לקבל לתוכו את תורת האלוקים.

ידוע שהשלבים שעוברים עם ישראל במדבר דומים לשלבי הבגרות של האדם, ושלב מתן תורה מקביל לשלב תחילת תהליך הנערות של האדם (לאחר שלב הילדות המקבילה לחדשיים הראשונים במדבר). גם הנער הישראלי זקוק לעזרה ולגישור בבואו לקבל על עצמו עול מצוות ואחראיות כבדה לאפשרות להוציא ציבור ישראלים ידי חובת מצוות דאורייתא ודרבנן. השושבין של הנער, המסייע לו לגשר בין הפערים של מי שאך עתה היה ילד לבין מי שהיום הוא חלק מהמניין, הם מוריו ורבותיו במעגלים השונים בהם הוא חי: הוריו, הורי הוריו, המשפחה היותר רחבה, מדריכיו בתנועת הנוער, מוריו בבית הספר, הרבנים בקהילתו וכו'. באופן זה יוכל הנער להצטרף לכלל ישראל ולקבל לתוכו את תורת האלוקים.

מוקדש לאחייני, אביעד ספיר בהגיעו למצוות, נכד בכור לאבי ולאמי - שיזכו לרוות רוב נחת מצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם.