רבנן לא צריכי נטירותא

הגמרא בבבא בתרא מביאה (דף ז עמוד ב):

רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן (רש"י: הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם), אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא (=חכמים לא צריכים שמירה), דכתיב: (תהלים קל"ט) "אספרם מחול ירבון", אספרם למאן? אילימא לצדיקים דנפישי מחלא, השתא כולהו ישראל כתיב בהו: (בראשית כ"ב) "כחול אשר על שפת הים", צדיקים עצמם מחול ירבון? אלא הכי קאמר: אספרם למעשיהם של צדיקים - מחול ירבון, וק"ו: ומה חול שמועט - מגין על הים, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים - לא כל שכן שמגינים עליהם.

על פי דברי הגמרא הללו פסק הרמב"ם כך: 

כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין ת"ח צריכין שמירה שהתורה שומרתן, אבל לתקון הדרכים והרחובות אפי' מן החכמים, ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהן שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ.

על סמך דברים אלו נשאל הרדב"ז (ה"א רל"ט (1479) - ה"א של"ג (1573) ) האם יש לפטור תלמידי חכמים מלהשתתף בהוצאות שמירת העיר (שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תשנב):

שאלת ממני אודיעך דעתי על מחלוקת אשר נפל בירושלם בין הבעלי בתים ובין החכמים על ענין פריעת שומרי השכונה.
בנ"ד הבעלי בתים אומרים אין אנחנו צריכין שומרים כי עניים אנחנו והחכמים צועקים לאמר תעמידו שומרים והם בעצמם מודים דבעו נטירותא היש מן הדין או כן הסברא שיכופו את הבעלי בתים להעמיד שומרים ולא יסייעו עמהם ולכוף אותם על כיוצא בזה לא אמרה אדם מעולם ואי אמרה לא צייתינן ליה כי לקת /לקתה/ מדת הדין אבל יכולין לכוף אותם שיעמידו שומרים אם דבר צריך הוא ויסייעו כולם כדתנן כופין בני העיר זה את זה וכו' ואף על פי שידעתי שיש חכמים שהם חלוקים על זה לעצמם הם דורשין ואין שומעים להם ומ"מ אל תטעה בדברי שלא אמרתי אלא בזמן שהבעלי בתים טוענין אין אנו צריכין שמירה אם לא יסייעו כולם והחכמים אומרים עכ"פ תעמידו שומרים בכה"ג אני אומר כופין אלו את אלו ואף על פי שיש טעם אחר כי מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא איני נכנס בחקירה זו עתה כי דברי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור
וכ"ש במה שאני רואה בירושלם שנתרבה עין הגנבים בשביל החכמים שאין לבושם כלבוש הבעלי בתים ונראין מכובדים יותר מהם וכ"ש שיש בדבר ספק נפשות כאשר הוא מפורסם ואין ראוי שיהיה בדבר התרשלות והנראה לעניות דעתי כתבתי

טענתו המרכזית של הרדב"ז לחייב את תלמידי החכמים לשאת בנטל הוצאות השמירה הוא שתלמידי החכמים הם אלו שטוענים שצריך שמירה, ולכן אין הם יכולים לבוא ולטעון ש"רבנן לא צריכי נטירותא". אך בתוך דבריו מעלה הרדב"ז עוד טענה: "מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא". כלומר, ייתכן וכל דברי הגמרא הללו הם לא מדברים על המציאות שלנו, אלא על איזה מציאות תאורטית שאינה קיימת כיום. הוא אמנם מעלה טענה זו, אך מהר מאד נסוג ממנה מחשש "כי דברי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור".

את מה שהרדב"ז הזכיר כמעט ברמז, נכתב כמעט במפורש בחוברת "לשאלת גיוס בני הישיבות" המיוחס לרב שלמה יוסף זוין:

רבש"ע, כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת נפשות ממש ולומר שאין רבנן צריכים שמירה? וחברון של תרפ"ט תוכיח, כלום לא נפלו לפני בני עולה צעירים קדושים וטהורים, כזהר הרקיע מזהירים, מבחירי הישיבה וחכמיה? ...מה זה ענין לזמן של סכנת נפשות ולחובה של מלחמת מצווה?...

טענתו של הרב זוין אינה מובנת. וכי בזמן הגמרא לא היו אסונות ורציחות של בני תורה וחכמי ישראל? ואעפ"כ חז"ל כתבו ש"רבנן לא צריכי נטירותא", והרמב"ם פסק כי "התורה שומרתן". האם בתקופת רב יהודה נשיאה לא הכירו צרות שבאו על חכמי ישראל?
קשה מאד לומר שבתקופת חז"ל (ובתקופת הרמב"ם) ראו בעין איך ש"התורה שומרתן", ורק כיום שלא רואים זאת אז למעשה דברי הגמרא בטלים ומבוטלים. ואם בכל זאת נודה שחז"ל כן הכירו באסונות שפקדו במהלך הדורות גם את חכמי ישראל ואעפ"כ הם קבעו כי "רבנן לא צריכי נטירותא", אז כנראה שצריך לפרש את דברי הגמרא כטענה סוציולוגית, ולא טענה מציאותית. כלומר, חז"ל רצו להעמיד קומה של תלמידי חכמים ורצו שהעם יכבדו אותם ולכן לימדו את העם ש"תלמידי חכמים לא צריכי נטירותא" והם פטורים מתשלום מסים.
כך שמי שירצה להביא מסוגיא זו ראיה שיש לפטור תלמידי חכמים מנשיאה בנטל השירות הצבאי, נראה שאי אפשר להשיב לו כפי שכתב הרב זוין "כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת נפשות ממש ולומר שאין רבנן צריכים שמירה".  אך ניתן להשיב כפי שכתב הרדב"ז, שאם החכמים מודים שהם צריכים שמירה, אז הם לא יכולים לבקש פטור בטענה ש"התורה שומרתן".

מלבד זה יש להביא את דבריו של הרב אהרן ליכטנשטיין במאמרו "זאת תורת ההסדר":

מבחינה הלכתית צרופה התשלום עבור החומה המוזכר בסוגיא אינו קשור עם מצוה כל שהיא. הוא כרוך בחובה להשתתף בהוצאות צבוריות מהן אדם מפיק תועלת . נקודה זו מתחוורת כשמלה מתוך הקשר הדברים, שכן ההיטל מופיע במשנה הפותחת: "כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר" (רש"י - "להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר"), ושני התשלומים מוזכרים ברמב"ם בהלכות שכנים; והיא משתקפת בעובדה שהתשלומים מתחלקים לפי מידת התועלת, כמבואר בסוגיא ובראשונים על אתר. ממילא, ברור שמי שאינו נהנה במישרין כלל פטור לגמרי. דיירים ללא רכב אינם משתתפים דרך כלל בהוצאות אחזקת מגרש החניה, ומי שאין לו טלוויזיה אינו תורם לרכישת אנטנה מרכזית. אך המצב שונה לחלוטין כשמדובר על חובה שכל כולה מעורה דווקא באחריות כלפי אחרים כאחרים. האם יהא מי שמעלה על דעתו כי חיוב היחיד להשתתף במלחמת מצווה הגנתית - ל"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", כלשון הרמב"ם (פ"ה מהלכות מלכים הלכה א') - נעוצה אך ורק בעובדה שאף הוא, כרגע או פוטנציאלית, בסכנה? אך מנקודת מבט תורנית, אין לאפשרות זו שחר - מה עוד, כשאנו משכילים להבין כי חובת השירות הצבאי מושרשת בחיוב הכללי של גמילות חסדים ולא רק במצות מלחמה.