יום ראשון, 7 ביולי 2013

דין התורה שלי: תקופת ההמתנה

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"

רוב התקופה בה היינו מעורבים בהליך דין התורה עבר במעין תקופת המתנה. התקופה הזו התחילה עם סיום הדיון היחיד שהתקיים בתיק בסוף חודש ניסן, והסתיימה עם הודעת בית הדין שהדיינים מתחילים לכתוב את פסק הדין, בחודש כסלו - שמונה חדשים לאחר מכן. 
תחילתה של התקופה בכך ששני הצדדים היו צריכים להשיב לחיוב או לשלילה על הצעת הפשרה של בית הדין. כמו כן הצדדים היו צריכים להמציא לבית הדין מסמכים שונים שדבר קיומם הוזכר במהלך הדיון, ובית הדין ביקש להמציא לו את המסמכים עצמם. 
התקופה הראשונה ארכה כחודשיים. בחצי השנה שהגיעה אחרי כן היינו מקבלים מדי כמה שבועות מכתב מהתובעת או בא-כוחה ונתבקשנו מבית הדין לשלוח את תגובתנו. בדרך כלל התובעת הגיבה על התגובה שלנו ואז אנחנו הגבנו על התגובה שלה וכך זה נמשך כחצי שנה. 
מצידה של התובעת היה רווח בתקופה הזו. לטענתנו, היא מלכתחילה הגישה את התביעה על מנת לנקום בנתבעת ולייצר מין הרתעה. ולכן עצם זה שבית הדין נתן לה את האפשרות לגרור את הנתבעת שוב ושוב להגן על שמה הטוב, היה מבחינתה הישג. 
ייאמר, שלאחר סיום ההליך שלנו, כשיצרתי קשר עם גורמים בבית הדין והתלוננתי על התקופה הארוכה הזו, הסכימו אתי אותם גורמים והבטיחו לערוך בדק בית רציני כדי לוודא שבעתיד דבר זה לא יחזור על עצמו. 

למען טובת הקוראים אבהיר שיש לבית הדין מספיק כלים להתחמק ולמנוע את קיום הפינג-פונג הארוך והמתיש (ושבמקרה שלנו גם היה מיותר לחלוטין, לדעתי) בין הצדדים, דרך מכתבים אין-סופיים. משום מה במקרה שלנו משהו השתבש והכלים הללו נשארו בארגז הכלים. 
מה בדיוק השתבש? כנראה שלעולם לא אדע בודאות. אך יש לי שתי השערות (שאינני בטוח עד כמה הן נכונות או מוכרחות, אך אני חושב שכדאי לציין אותם, ולו בכדי שמי מהמגיבים יוכל להעמיד אותי על טעותי):
א. היה ויכוח בין הדיינים בתיק שלנו מה תפקידו של בית הדין. האם על בית הדין להכריע על פי הראיות שהובאו לפניו, או שעליו לנסות ולברר מה ארע באותם רגעים באותו חדר בו טענה הנתבעת שהותקפה פיזית. או אולי נציע ניסוח אחר במקצת:  היכן לוז התביעה - בנזק שנגרם לתובעת, לטענתה, או בטענתה שהתובעת שיקרה בתלונתה? 
להבנתי, לאור הדעות החלוקות בנושא הזה, לא הצליחו הדיינים להכריע האם לזמן את העדים שהיו נוכחים בחדר בשעת מעשה לתת עדות או אין זה נצרך. הזמן הממושך שלקח לדיינים להכריע תרם, לדעתי, להימשכות ההליך. 
ב. כבר הזכרתי שלפחות שניים מהדיינים שישבו בהרכב שלנו הם מהשורה הראשונה של היושבים על מדין (השלישי הוא צעיר יותר, ומטבע הדברים אני פחות מכיר את הישגיו). יש לי תחושה שהדיינים הללו אינם מקבלים משכורת בכדי לדון בתיק וכדי לכתוב פסק דין. הם אינם עובדים של בית הדין. כיוון שכך, אין אף מנהל שיושב להם על הגב ואומר להם: "רבותי הדיינים, כמה זמן לוקח לסגור את התיק הזה?". 
אם השערתי הזו נכונה, זו בעיה גדולה שצריכה לעמוד מול עיניו של כל מי שחפץ בטובת בית הדין. להעמיד מערכת, איכותית ככל שתהיה, המסתמכת על עבודה בהתנדבות, או חצי בהתנדבות, היא לדעתי כמעט בגדר הבלתי-אפשרי. מאידך, אין לבית הדין הכנסה קבועה משום מקור, וכולו חי על בסיס תרומות ותקציבים זעומים מהמדינה, אז איך בדיוק אמורים להתנהל בצורה כזו?
אין לי תשובה לשאלות הללו, ואפילו אינני יודע אם השערתי נכונה. אך אומר שוב, מי שמבקש את טובת בית הדין חייב להתייחס לשאלות הללו במסגרת תוכניות האב שהוא בונה. 


4 תגובות:

בניה אמר/ה...

ב-א' אתה מתכוון להבדל שבין שיטה אדברסרית לבין שיטה אינקוויזטורית?
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%94%D7%90%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%A8%D7%99%D7%AA

שירביט אמר/ה...

יכול להיות שהדיינים פשוט לא ידעו מי ה"צדיק" ומי ה"רשע" ונתנו לצדדים להתברבר ביניהם עד שצד אחד יפליל את עצמו.

ידידיה אמר/ה...

האמת שאני לא כל כך מבין את ההתנהלות שלכם/של הנתבעת במהלך התקופה הזו.

קודם כל, בזמנו הזכרת שהתביעה בעצם אמורה להדחות על הסף משום שהתובעת עדיין עובדת שם. מדוע זה לא קרה? לא נראה לי מסובך מדי להביא אישור ממחלקת כוח אדם על היותה מועסקת שם.

דבר שני, הייתם יכולים להמנע מהגררות אחרי התובעת. לאחר שנים-שלשה מכתבים, יכלתם לפנות לבית הדין, לומר להם שאי אפשר להטריד אתכם בלך ושוב ושבית הדין יטפלו בענין.

אני אולי לא מבין בכלל, אז אני מתנצל מראש, אבל ההתרשמות שלי מהטורים שלך הוא שציפיתם שבית הדין ירדוף את הצדק עבורכם, אבל למיטב הבנתי בית הדין לא ראה את תפקידו ככזה, ומסופקני אם כך צריך להיות.

כאמור, ‏אולי לא הבנתי נכון, אבל במקומכם לא הייתי כלל נכנס לדין ודברים עם הנתבעת אלא חוזר שוב ושוב על הנקודה הבסיסית שאין שום עילה לתביעה ולכן אין שום סיבה לתוצאה אחרת מלבד זיכוי מוחלט

RavTzair אמר/ה...

שירביט,
התלבטתי אם להתייחס לדברים שכתבת ברשימה. אתה לא הראשון שמעלה את ההשערה הזאת בפני. לי היא נראית לא נכונה. השאלה, לדבריך, היא האם היתה תקיפה או לא. לא ברור לי מה אחד מהצדדים יכל לומר בהתדיינות הזאת כדי להכריע את השאלה הזאת.

ידידיה,
אינני יכול לדעת איך הדיינים הבינו את התגובות שלנו.
נסינו בתגובה שלנו לחזור על שתי הנקודות הבאות: א. הנתבעת פעלה כדין כשהגישה את תלונתה להנהלת המוסד. ב. אנחנו לא מבינים כלל על מה התביעה, שכן התובעת לא מכחישה שהיא עדיין עובדת באותו מקום עבודה.
מעבר לשתי הנקודות הללו שחזרו על עצמן כמעט בכל תגובה שלנו, נסינו להתייחס אך ורק לדברים של התובעת שהיו בעינינו שקר מוחלט, ושפחדנו ששתיקתנו תתפרש כהודאה.
מעבר לזה, השתדלנו לא להתפלמס. גם מתוך ידיעה שכל אמירה שלנו תוביל לעוד מכתב מהתובעת שנתבקש להגיב עליו.