יום ראשון, 4 במרץ 2018

דבר תורה לפרשת כי-תשא

בסופה של הפרשה אנו קוראים על סיפור "המסוה" (שמות פרק לד):
(כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא  יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:
(ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:
(לא) וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם:
(לב) וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי:
(לג) וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה:
(לד) וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה:
(לה) וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל  פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ: 

כשקוראים את הפסוקים לא ברור מדוע משה נצרך לשים את המסוה על פניו. 

התורה מדגישה בתחילה שהעם ירא ממנו, אך לאחר מכן העם מצליחים להתגבר על פחדם ולגשת אליו, ללא שהוא שם מסוה. רק לאחר מכן הוא שם על פניו את המסוה. 
מה הסיבה לכך?

רש"י מסביר (רש"י שמות פרק לד פסוק לג):
ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם היה נותן המסוה כנגדן 

מנין רש"י למד שזו הסיבה - שהעם לא יזונו מאותם קרני הוד, אלא רק בשעה שהוא מוסר להם את דברי ה'? 

כמה פסוקים קודם לכן, רש"י מסביר מה מקורם של קרני ההוד (רש"י שמות פרק לד פסוק כט):
ומהיכן זכה משה לקרני ההוד, רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקדוש ברוך הוא ידו על פניו, שנאמר (שמות לג כב) ושכותי כפי: 

רש"י מקשר בדבריו אלה את סיפור המסוה עם סיפור נוסף המופיע בפרשה (שמות פרק לג):
(יז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:
(יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:
(יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:
(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:
(כא) וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:
(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:
(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: 

נשים לב שגם בפרשיה זו, וגם בפרשית המסוה המילה "פנים" על נטיותיה השונות חוזרת פעמים רבות. 

במרכז הפרשה, משה מבקש לראות את פני ה', אך ה' מסתיר את פניו, "כי לא יראני האדם וחי", ומשה זוכה לראות רק את אחוריו. 
בסופה של הפרשה, פניו של משה קורנות מאותו מעמד נורא, וכשהוא מבחין בתגובה של העם ומבין את אשר מתרחש הוא מחליט לכסות את פניו שלו. משה הולך בדרכי ה' ולמעשה מציג בפני העם את אותה הסצנה שהוא היה שותף לה, וכשם שה' הסתיר את פניו ממשה, כך משה עתה מסתיר את פניו מהעם. 

מה המשמעות של הדמיון וההידמות הזו, לדעתכם? אשמח לשמוע. 

2 comments:

יוסי רוזנר אמר/ה...

לענ"ד הדמיון הזה מבטא את היותו של משה "איש האלהים"- שליח שדרכו מתבטא גילוי אלוקי בעולם.

RavTzair אמר/ה...

מסכים