מעמד בתי המשפט בימינו

התורה מצווה (שמות כא א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". חז"ל הסבירו כך את הפסוק (תלמוד בבלי מסכת גיטין דף פח עמוד ב):

ותניא, היה ר"ט אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות [רש"י: אסיפות] של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם - ולא לפני הדיוטות!

הגמרא שם ממשיכה לדון בסוף הדברים "לפניהם – ולא לפני הדיוטות" ומסבירה שכיום שאין לנו דיינים סמוכים וכל הדיינים הם בבחינת הדיוטות, עדיין מותר לדון מפני שהדיינים ממלאים את שליחותם של הדיינים הסמוכים. לעומת זאת, תחילת הברייתא מזהירה שלא להיזקק לדיינים גויים, גם אם דיניהם כדיני ישראל.

חז"ל מבארים את הדברים במדרש לפרשת שופטים (מדרש תנאים לדברים פרק טז פסוק יח):

ד"א "תתן לך" מלמד שלא ניתנו הדינין אלא לישראל וללמדך שכל ההולך לדין אצל אומות העולם כאלו עובד ע"ז שכך הוא אומר שפטים וש' תתן לך וכת' אחריו לא תטה משפט צדק צדק תר' לא תטע לך אש'. ולא עוד אלא שכל המניח דיני ישראל והולך לפני אומות העולם כפר בהקב"ה תחלה שנ' (לב לא) "כי לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים". למה? שאין חקותיהם טובים:
מלה"ד לחולה שנכנס הרופא לבקרו אמר לבני ביתו האכילוהו והשקוהו כל מה שרוצה אל תמנעו ממנו כלום. נכנס אל אחר אמר להן אל יאכל פלוני ואל ישתה דבר פלוני. אמרו לו: מפני מה לזה אמרת לאכול כל מה שהוא רוצה ולזה אתה אומר אל יאכל דבר פלוני ואל ישתה דבר פלוני? אמר להן הראשון אינו של חיים לפי כך אמרתי על תמנעו ממנו כלום בין אכל בין לא אכל ימות אבל זה של חיים לפי כך לא יאכל דבר פלוני ולא ישתה דבר פלוני. וכן חקות הגוים אינן של חיים שנ' (עי' יר' י ג) "כי חקות הגוים הבל" ואומ' (יחז' כ כה) "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים" אבל ישראל נתן להם חקים ומשפטים ומצות טובים לכך נאמר בהם (ויק' יח ה) "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם":

וכך פוסק הרמב"ם בסוף הלכות סנהדרין (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ז):

כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני עכו"ם לפניהם ולא לפני הדיוטות, היתה יד העכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו.

מהמקורות שראינו עד כה יכול להשתמע שהבעיה ב"לפניהם ולא לפני גויים" הוא בזה שאדם מפנה את עורפו לשופטים בני עמו, ומעדיף על פניהם שופטים בני עם אחר, ולכן הדבר אסור גם אם אותם שופטים דנים כדיני ישראל. אלא, שמהדגש ברמב"ם שהעושה כן "הרים יד בתורת משה רבינו", אנחנו מבינים שיש כאן גם בעיה בהזדקקות למערכת משפט ולערכים שונים מזה של תורת משה.

כדי להבין את חומרת העניין, נ"ל שיש להסביר באופן הבא. הבאנו לעיל שתי מקורות מהתורה מהם נלמד שהדין צריך להיות דין תורה: 1. "ואלה המשפטים... לפניהם". 2. "שופטים ושוטרים תתן לך". תפקידם של השוטרים שאנו, כקהל/כציבור, מצווים למנות הוא "שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם, ויצוו בראוי לעשות וימנעו הדברים המגונים" (ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תצא). כלומר, שני הציוויים אמורים להשלים זה את זה: יש משפטים שהם "שלנו" ועל מנת שהם יתקיימו יש למנות שופטים "משלנו" שיוודאו את קיומם. במילים אחרות, חלק אינטגרלי ממבנה הקהילה היהודית הוא קיומו של מוסד שאחראי להטמעת חוקי האלוהים ותורותיו. לכן, מי שהולך אחר דייני או דיני הגויים, למעשה פורץ את גדרי הקהילה היהודית. ולכן הוא בכלל "הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו". מתוך ההבנה הזאת כבר נוכל להסיק גם את הבעייתיות העקרונית יש באימוץ מערכות חוקים זרות לתוך אותו מבנה קהילתי שדווקא אמור לשמר את הייחודיות היהודית.

נראה שמי שביסס במיוחד את הבעיה שיש בהתדיינות בפני דיינים יהודים הדנים לפי מערכת חוקית זרה הוא הרשב"א, שבאחת מתשובותיו כותב בין היתר (שו"ת הרשב"א חלק ו סימן רנד):

כל דבר שבממון תנאו קיים ובאמת אמרו שמתנין בכענין זה וכדאמרי' בירושלמי הני דכתבין אין מיתת בלא בנים תהדיר מוהרא לבי נשא תנאי ממון וקיים. ומוסיף אני על זה שבכ"מ שנהגו להתנות ולעשות כזה תנאי אפי' הנושאים שם סתם גובין מהם אם מתה בלא בנים שכל הנושא סתם ע"ד הנוהג שם בישראל נושא וזהו שקראוה בפ' המקבל דרישת הדיוט. ומ"מ לנהוג כן מפני שהוא משפט גויים באמת נ"ל שאסור לפי שהוא מחקה את הגויים וזהו שהזהירה תורה לפניהם ולא לפני גויים ואף על פי ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון. שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו את חקות הגויים ודיניהם ולא עוד אלא אפי' לעמוד לפניהם לדין אפי' בדבר שדיניהם כדין ישראל. ע"כ אנו פה תמהים מקום המשפט בעירכם מקום תורה ויתרון דעת איך נתנו יד לכלל דברים אלו שאסרתן תורה שלמה שלנו.

הרשב"א מזהיר מפני מצב בו נוהגים כפי משפט הגויים, מפני שהוא משפט גויים. לדבריו זהו חלק מהאיסור של "לפניהם - ולא לפני גויים". מאידך, הרשב"א מסכים שיכולים בקהילה, או גוף מסוימים להחליט ביניהם כיצד להתחלק בממון, גם אם זה שונה מהאופן הכתוב בחושן משפט. לכן, עולה השאלה: היכן עובר הגבול? כיצד נדע אם אנו נוהגים בצורה מסוימת כדין, או אם הנוהג המקובל נהיה רק מפני שכך עושים הגויים והוא למעשה פסול?

לאור ההסבר שנתנו לעיל, אין כאן כל סתירה. כשמסתכלים במבט קהילתי, ברור שהקהילה יכולה להחליט כיצד יתנהלו חבריה, וברור שישפטו את חבריה לאור ההחלטות הללו. אך אם הקהילה מנסה לאבד מייחודה היהודי, ולהיות ככל הגויים, כפי מטבע הלשון שנקבע שנים רבות לאחר הרשב"א: "לשבור את חומות הגטו", ברור שיש כאן פגיעה חמורה בזהות.

אלא שברבות הימים מעמדה של הקהילה היהודית והאוטונומיה שלה נחלשו. הקהילה כבר לא יכלה לקיים "שופטים ושוטרים תתן לך", ומול מציאות כזאת עלתה השאלה: האם אפשרי לקיים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", כשאין "שופטים ושוטרים"?

כשקמה מדינת ישראל היתה תקוה, שהביעו אותה הרב י.א. הרצוג ותלמידיו, שהמדינה תקיים את מצוות "שופטים ושוטרים תתן לך", ותמנה שופטים שידונו על פי חוקי התורה וכך נחזור לקיים את מצוות התורה ככוונתה.

כך לדוגמא התבטא הרב אליעזר ולדנברג בתקופת קום המדינה (קישור): 

תקווה זו לא נשאה פרי, כידוע.

וכעת נשארה השאלה, לאור דברנו אלה, כיצד נכון להסתכל על מה שיש היום בפועל במדינת ישראל? האם יבוא הזמן בו נוכל להסתכל על ספר החוקים של המדינה, ועל מערכת בתי המשפט הממלכתיים, ולומר לעצמנו בלב שלם שבסך הכל מדובר על חוקי הקהילה היהודית הגדולה שנוצרה כאן, בארץ ישראל?

יחס בתי הדין לחוקי המדינה

בגליון #2 של כתב העת של המדרשה לבנות באונ' בר-אילן, "דרישה",התפרסם מאמר של ד"ר שפרה מישלוב בנושא "אישה עובדת בתקופות היריון ולידה - פסקי דין הלכתיים". המאמר סוקר פסקי דין של בתי דין רבניים העוסקים במעסיקים שפיטרו עובדות בזמן חופשת הלידה, או במהלך היריון. 

כידוע, החוק הישראלי קובע כי לא ניתן לפטר עובדת בהריון, וכן לא ניתן לפטר עובדת במהלך חופשת לידה ולפרק זמן מסוים לאחר הלידה, והמחוקק חייב את המעסיק העובר על החוק להעניק לעובדת המפוטרת פיצויים מוגדלים. המאמר בודק כיצד בתי הדין התייחסו לחוקים אלו בפסקי דינם. 

למעשה, השאלה הנידונה כאן היא תקופותם של חוקי המדינה מבחינה הלכתית, או בלשון אחרת: עד כמה החוק מחייב כדין מנהג המדינה. 

לכאורה, היינו מצפים לשתי גישות קוטביות בשאלה זו: גישה אחת שתאמץ את חוק המדינה כמחייב וגישה שנייה שתדחה את החוק ותעדיף על פניה את הלשון היבשה של ההלכה בחושן משפט. 

אך יש מבתי הדין, שכדי להכריע האם להתייחס לחוקי המדינה כמנהג מדינה בוחר בשיטה אמצעית, ובוחן האם החוק תואם את ערכי התורה. כך לדוגמא בפסק דין של בית-דין ארץ-חמדה גזית בצפת קובעים כי יש להתייחס לחוק האוסר על פיטורי נשים בהריון כתואם את ערכי התורה, ולכן הוא גם מחייב (את פסק הדין במלואו ניתן לקרוא כאן). נביא כאן ציטוט מפסק הדין המובא במאמר הנ"ל: 

פגיעה בנשים הרות תמעט את הילודה, מציאות שאינה יכולה להתקבל על דעת התורה. לכן נראה שאם היה כוח וסמכות לפוסקי ההלכה, הם עצמם היו מתקנים תקנה ברוח דומה. נראה שגם על חוק זה היה אומר החתם סופר את דבריו, שנאמרו במקורם ביחס לחוק מסחרי: 'התיקון שתקנו שרי הקומידאט, שאיננו נגד דין תורה אלא כתורה עשו. ואילו באו לפנינו, היינו גם כן מתקנים כן, דלא יתרבו הסרסורים יותר ממה שהיה ראוי'. 

הבעיה בגישה הזו היא שהדיינים מכניסים את רגליהם לנעליהם של המחוקקים. קשה לראות את ההגיון בצעד כזה. במקרה הנוכחי, אכן האיסור לפטר אשה בהריון הוא לתקנת הנשים ההרות. אך מנגד, רבים טוענים שבמקרו התקנות הללו דווקא פוגעות בנשים ומקשות עליהן למצוא עבודה בגילאי הפוריות. האם הדיינים מכריעים שהתורה או ערכי התורה דוגלים דווקא בצד הראשון? האם יש לדיינים בכלל כלים להכריע בשאלה הזאת? 

מעבר לזה, אני מבקש להצביע על נקודה נוספת בדברי הדיינים. הנה חלק מדברי הדיינים:

הדיינים מתחילים את דבריהם בהצהרה שישנה בעיה לאמץ ככלל את חוקי המדינה משום ש"גם דינא דמלכותא וגם תקנות הקהל אינן מעניקות באופן אוטומטי תוקף לכל חוקי הכנסת", אך המשך דבריהם נוגעים, להבנתי, אך ורק לדינא דמלכותא דינא ולא לתקנות הקהל.  

בנוסף לכל האמור לעיל, ההתיחסויות השונות של בתי הדין לחוקי המדינה יוצרות בעיות נוספות. במאמר בתחומין לז, כותב הרב פרופ' רון קליינמן על סוגיא זו במאמר שכותרתו "באיזו מידה צריך לפסוק לפי החוק האזרחי?". לקראת סוף דבריו הוא כותב את הדברים הבאים:

קשה אפוא לחזות מראש האם דיין פלוני יאמץ חוק אלמוני. מצב זה יוצר חוסר ודאות, ולפיכך גורם להרחקת טוענים רבניים, עורכי דין ואנשים מן השורה משערי בתי הדין. גם כאשר ידועה עמדת הדיינים יש בעיה באי האחידות ביניהם. לא אחת יודע בעל דין מה חושבים דיינים לגבי תוקפם של חוקים מסוימים או של החקיקה האזרחית בכללה, ומנסה לבחור הרכב שעמדתו נוחה עבורו. 

[...]

שתי טענות מרכזיות, קשות בעינינו, מועלות כנגד האמור, האחת נוגעת לכוונת הצדדים בעת ההתקשרות והשניה לכוונתם כעת, בבואם לבית הדין. לפי הטענה הראשונה, בני אדם אינם מתקשרים על דעת החוק, ודאי כאשר אינם יודעים את פרטיו או כאשר לא העלו על דעתם שייזקקו לאותו חוק.[...]

לפי הטענה השניה, כאשר באים צדדים לבית הדין מרצונם וחותמים על שטר הבוררות, אות הוא שחפצים בפסיקה לפי "דין תורה נטו" ולאו דווקא לפי החוק. משמעות הטענה האחרנה היא, כי גם אם יש למתדיין זכות ממונית לפי החוק, בהסכמתו להתדיין בבית הדין הוא מוחל על זכות זו ומסמיך את הדיינים להתעלם מהחוק, בהתאם לשיקול דעתם. 

חוברת חותם למשפט

בשבוע האחרון נחשפתי לחוברת מאמרים "חותם למשפט" הדן בנושאים שונים הקשורים לדין תורה בימינו:

על פי הנאמר בדברי העורך מטרת החוברת היא:

לברר את הסוגיות העולות במפגש בין עולם התורה למערכת המשפט הישראלית ולהעלות על סדר היום את הדיון על מקומו של המשפט העברי ומעמדו של בית הדין הרבני במדינת ישראל. 

להלן כמה הערות קצרות לחלק מהמאמרים בחוברת.

מאמר שהפתיע אותי במיוחד זה מאמר הדן בנושא "היכולת לאכוף את חוקי התורה בהדרגה". מאמר זה נמצא במחצית השניה של החוברת בקבוצת מאמרים הדנים ב"משפט ההלכה בזמן הזה".
לדעת המחבר ישנם שלושה שיקולים להימנע מאכיפת חוקי התורה:
א. הפרה המונית של החוק, שלמעשה הופכת את האכיפה לחסרת תועלת.
ב. חוסר יכולת של השלטון לאכוף את החוק, בגלל חולשתו.
ג. כאשר אכיפת החוק תגרום לעוול במקרה מסוים (כדוגמת מעשה האשה החכמה מתקוע ודוד).

מסתבר שלדעת המחבר אין שום משמעות למשטר הדמוקרטי ועקרון חופש הדת. אך אם כך, האם "היכולת לאכוף את חוקי התורה בהדרגה" זו הבעיה שצריכה להעסיק אותנו? האם כבר יש הסכמה על שיטת המשטר הרצויה בעיני פורום חותם? האם פורום חותם תומך במשטר עריץ רק כשלדעות שהוא מסכים להם יהיה רוב בעם, או שהם תומכים במשטר כזה גם כשדעותיהם נמצאים במיעוט?

מאמר נוסף בקובץ הוא של הרב רצון ערוסי הדן בנושא "האשה כבעלת דין במשפט התורה". המאמר דן בשני נושאים בהם נשים כביכול מופלות לטובה בבית הדין. זאת, בשל הדאגה לצניעותה.
שני הנושאים הם:
א. זכות קדימה לדין תורה בו אחד המתדיינים היא אשה.
ב. שחרור האשה מחובת הופעה בבית הדין.

הרב ערוסי מראה מספרות הגאונים והראשונים שהמנהג היה שנשים שביום יום אינן נושאות ונותנות עם גברים פטורות מלהגיע לבית הדין ובית הדין שולח אליהן שליחים ופקידים כדי לשמוע את הצד שלהן וכדי לחייב אותם שבועה במידת הצורך.

גם לאור קריאת מאמר זה, לא ברור האם וכיצד המחבר מעוניין לפעול למימוש רעיונות אלה ב"משפט ההלכה בזמן הזה". האם לגבי כל אשה הנתבעת בבית הדין בית הדין יברר תחילה אם מדובר באשה ש"כל כבודה בת מלך פנימה" או שמדובר באשה שמשאה ומתנה עם בני המין השני ועל פי זה יקבעו את אופי הדיון? האם בתי הדין של הרב ערוסי פועלים כך היום?

מאמר נוסף שאני מוצא לנכון להעיר עליו זה מאמר הדן בנושא "הסתמכות על אומדן דעת במשפט העברי". מדובר על מאמר למדני המביא את השיטות השונות בהסתמכות על אומדנא. מוזר בעיני שהמחבר כלל לא מזכיר את עבודתו המקיפה של מו"ר הרב יהושע בן-מאיר בנושא זה.

בסוף החוברת מתפרסם דף העמדה של פורום חותם בנושא בחירת דיינים כהלכה. בדף העמדה יש סעיף מעניין:

ניתן לתת משקל מסוים למוצא עדתו של הדיין (ספרדי/אשכנזי) שכן על פי רוב הדבר משליך גם על צורת הפסיקה של הדיין, ועל הבקיאות שלו במקורות הפסיקה התואמות את עדתו. 

חשבתי שזה מאד מעניין שחברי המכונים המשתתפים בפורום חותם למעשה כותבים כאן כי הם אינם בקיאים מספיק במקורות התואמות את עדתם. קשה לי להאמין שזה נכון, קושי נוסף שהיה לי עם המשפט הזה הוא שישנן עוד חלוקות שניתן להציע המשליכות אף הן על צורת הפסיקה של הדיין. לדוגמא: היותו של הדיין אקדמאי. אולי אפילו נלך עוד צעד ונציע שימונו גם דיינים שאינם בוגרי כולל לדיינות, אלא בוגרי הפקולטות למשפטים עם התמחות מיוחדת במשפט עברי. ללא ספק זה רקע שישליך על צורת הפסיקה.
והס מלהזכיר את האפשרות שיהיו נציגות מהמחצית הנקבית של האוכלוסיה. הגם שיש להניח שגם מין הדיין משליך על צורת הפסיקה שלו/ה...

"האם חובה עלי לשלם קנס?"

בגליון אמונת עתיך האחרון (107) כתב אחד מחברי-רבותי מאמר קצר. כידוע, כתב העת אמונת עתיך יוצא לאור ע"י מספר מכונים תורניים, והם מפרסמים בגליונות כתב העת את תוצרי עבודתם.
חברי ומורי פרסם את מאמרו כחלק מאמרי מכון משפטי-ארץ, שניתן להבין משמו שהוא בא לחזק את מעמד המשפט העברי.
נושא המאמר: תשלום קנס.
הנה לכם הצגת השאלה עליה דן המאמר בן שלוש העמודים:

בקיצור, השאלה היא: אני חושב שניתן לי קנס שלא בצדק - האם עלי לשלמו?
המחבר דן בעניין דינא במלכותא, מעמד טובי העיר, מעמד הנוסע בתוך הרכבת כמקבל שירות ועוד כהנה וכהנה, ומגיע בסופו של דבר למסקנה הלא מפתיעה:

אקדים ואומר שחברי מחבר המאמר הוא יחיד ומיוחד, תלמיד חכם ברמה לא מאד מצויה, חריף ובקי. אני גם מרשה לעצמי לנחש שזה לא הוא בחר לפרסם את המאמר הזה, ואולי מישהו ממנהלי חיפש במה למלא עוד כמה עמודים בכתב העת והוא לקח את התשובה הזו, שאולי נכתבה רק כדי לתת לשואל להרגיש חשוב.
ואחרי כל זה, צריך לשאול: האם לשם כך צריך מכונים תורניים שיעסקו במשפט עברי? כדי לומר לאדם שעליו לשלם קנס שהוא מקבל?!
ואולי ירצה מאן דהוא לומר שהשאלה היתה רק היכי תמצי כדי לעסוק בנושאי יחס מקבל-נותן שירות, דינא במלכותא וכד', אם כן אשיב ואומר שהיה אפשר להרחיב את הדיון לאספקטים נוספים. לדוגמא:
א. אם הרב היה מגיע למסקנה שאין עליו חובה לשלם את הקנס, האם הרב היה עובר על איסור לפני עיוור לא תתן מכשול?
ב. אם הרב היה מגיע למסקנה שאין עליו חובה לשלם את הקנס, האם יכל השואל לתבוע את הרב שישלם עבורו את כפל הקנס שהיה מקבל?

בערב עיון בנושא משפט עברי שהשתתפתי בו לפני מספר חדשים עמד אחד מהפאנליסטים, פרופ' ידוע למשפטים והעלה את השאלה במלוא חומרתה:
איזה בשורה מוסרית מביא אתו העיסוק במשפט עברי? אם הבשורה היחידה היא שאפשר לעשות שמיניות באויר כדי להוכיח שכמעט בכל מקרה ניתן לנהוג כמנהג המדינה ואז לפסוק כפי החוק הישראלי, מה הועילו חכמים בתקנתם?
אני חושב ששאלת אותו פרופ' וביקורתי על פרסום המאמר הזה הם שני צדדים של אותו מטבע. העיסוק במשפט העברי שרק מוכיח את מה שידוע לכל ילד, או שבאופן עקבי רק מחזק את מנהג המדינה, הוא בהגדרה ריק. לא על זה אנו מתפללים בברכת "השיבה שופטינו".

ימי עיון "בין "חושן משפט" למערכת המשפט"

בחנוכה האחרון התקיימו ימי עיון בישיבת הר-עציון שבאלון שבות בנושא "בין "חושן משפט" למערכת המשפט". ההקלטות עלו לרשת באתר קש"ת והנה הקישורים לפניכם:

דברי פתיחה: השופט נעם סולברג, שופט בית המשפט העליון 
"דינא דמלכותא דינא" - פרופ' רון קליינמן, המרכז האקדמי קריית אונו
שילוב המשפט העברי במשפט המדינה - בעד ונגד - ד"ר מיכאל ויגודה, ראש המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים. (לא עלה לרשת)



במקום שאין ...? 
הרהורים על עשיית משפט במדינת ישראל בימינו, חזון ומציאות
ראש הישיבה, הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א


רב שיח: "דין תורה" האמנם?
האם וכיצד מיושם "חושן משפט" בבתי הדין
הרב ברוך גיגי, ראש הישיבה
הרב שלמה לוי, ראש הכולל בישיבה
הרב דוד בס, אב ביה"ד המיוחד לעניני גיור
מנחה: הרב ד"ר יצחק ברנד, הפקולטה למשפטים, בר אילן


"השיבה שופטינו - חידוש הסמיכה" - הרב משה ליכטנשטיין, ראש הישיבה
"צדק וסדר במשפט התורה ובדין ישראל" - הרב עדו רכניץ, מנהל רשת בתי הדין "גזית-ארץ חמדה"


"ושפטו את העם משפט צדק - היחס בין משפט וצדק" - הרב יעקב אריאל שליט"א, רב העיר רמת גן


רב שיח: ה"יש (לנו) שופטים בירושלים" 
הציבור הדתי ומערכת המשפט
הרב יעקב מדן, ראש הישיבה
הרב אבי גיסר, רב עפרה, ראש מכון "משפטי ארץ", יו"ר מועצת חמ"ד
ד"ר אביעד הכהן, דיקאן מכללת "שערי משפט"
מנחה: הרב אמנון בזק

עוד לא הספקתי להאזין לכל ההקלטות, ונסיתי בינתיים להאזין לנושאים שחשבתי שיענינו אותי ביותר. לצערי, יש לי תחושה שלא נגעו בשורש של הבעיות הקיימות כיום ביחס בין בתי המשפט לבתי הדין, ובין הציבור הדתי לשניים הראשונים.  חלק הנושאים שלא מצאתי להם התייחסות מספקת:
- האם נכון להגדיר את בתי המשפט כערכאות של גויים? אם כן, לאיזה רמה? האם גם בג"ץ זה ערכאות?
- אם בתי המשפט הם כערכאות, האם ממונות הנפסקים בערכאות יוגדרו כגזל? 
- האם יש דרך הגיונית לשנות את המערכת הקיימת כך שלא תוגדר כערכאות? 
- האם הגיוני שכל בית דין וכל הרכב יחליט איזה מחוקי המדינה נראים לו ואיזה לא? 
- האם יש צדק בבתי הדין לממונות? מהם המדדים לקבוע זאת? 
- מתי יוגדרו בתי הדין כערכאות? האם בכך שהם כפופים לבג"ץ או לחוק הבוררות הם יוגדרו כערכאות? 

דין תורה או משפט שדה?

לפני כחדשיים עסקנו כאן בהרחבה במכתב הרבנים המעריכים את הנשיא קצב "כאז כל עתה". באותה תקופה פרסם הרב אריאל בראלי, שהינו דיין בבית הדין לממונות בשדרות ור"מ בישיבת ההסדר המקומית, מאמר בנושא משפט קצב לאור דין תורה, שבו הוא בעצם מגן על דעתם של רבותיו.

בטור שכותרתו היה "לפי ההלכה אי אפשר להרשיע את קצב" הוא מסיק בין היתר כי:

על פי ההלכה אין אפשרות להגיע להחלטה חותכת כאשר הכלים העומדים בפני השופט הם גרסה מול גרסה. לפי דיני תורה אפילו האדם עצמו לא מוסמך להרשיע עצמו "אין אדם משים עצמו רשע".

יש משמעות להתרשמות השופט רק כאשר מדובר על הרשעה בהאשמות קלות יותר כגון הטרדה מינית וניצול מרות שלא במקומה. לעומת זאת הרשעה באונס משמעותה פגיעה גדולה בנילון לכן היא צריכה ביסוס חזק על ידי מקור חיצוני ולא על ידי המתלוננות.

קצת התפלאתי לראות היום מאמר מאותו רב אריאל בראלי בנושא מאד קרוב, והפעם "האם לפי דין תורה תוקפי אריק קרפ ז"ל נחשבים רוצחים?". מן הסתם אתם מבחינים כמוני בשינוי הניסוח של הכותרת שגם מלמד על תוכנה:

הדיינים מצווים לאמוד האם האבן ששימשה את התוקף אכן גדולה מספיק כדי לדעת שהיא יכולה להרוג, אם האבן קטנה מדי, על אף שבפועל התוקף הרג איתה, הוא אינו מוגדר רוצח במזיד.

לאור התרשמות השופטים, שתוקפי אריק קרפ הכו אותו בראשו במשך דקות ארוכות, מכות שיש בהם להמית, יש להרשיע אותם ברציחה.

אולם, על פי ההלכה רוצח במזיד לא יענש בעונש מרבי שהוא מיתה אלא אם כן הייתה התראה תוך כדי הארוע (הצורך בהתראה מופיע בגמרא סנהדרין מ:). אך כן יענש בכליאה בצינוק, ובמקרים מיוחדים ישנה אפשרות לחרוג מהכללים ולהרוג אותו על ידי מלך או השלטון. (הלכות רוצח פרק ד).

מכאן שיש סיוע הלכתי להמלצה שהונחה על שולחנו של שר המשפטים, הקוראת להרחיב את הגדרת רוצח למקרים שהכוונה לרצח מתבררת מתוך המעשה עצמו על ידי שימוש בכלים שיש בהם כדי להמית.

אולי מישהו מהקוראים יכול לומר לי מה ההבדל בין שני המשפטים? גם במשפטם של רוצחי אריק קרפ השופטים היו צריכים להכריע בין גרסאות האם והבת לבין גרסאות התוקפים. בנוסף, היו עדויות שהתקבלו ע"י השופטים כי קרפ עזב את הזירה ברגליו. ולפי ציטוט בגלובס בכלל השופטים הכריעו כי:

הנאשמים לא השתמשו בנשק קטלני ובסופו של דבר הניחו לקרפ להימלט

אז מה קורה כאן?

רשמים מכנס באונ' בר-אילן: בתי דין לממונות - מחזון למציאות

השבוע התקיים כנס "בתי הדין לדיני ממונות - מחזון למציאות". הרב יואב שטרנברג, תלמיד במכון ארץ חמדה ועורך אתר וגליון הלכה פסוקה ואחד הדוברים בכנס נאות לכתוב עבור קוראי הבלוג שלנו סיכום. אנו מודים לו על כך.

השבוע ביום ראשון התקיים באוניברסיטת בר אילן, הכנס האמור. הכנס אורגן בשיתוף פעולה בין הקליניקה למשפט עברי שבפקולטה למשפטים באונ' בר אילן, ובית הדין "משפט והלכה בישראל, שע"י מכון "ארץ חמדה".
למי שאינו בקי, 'קליניקה' במשפטים היינו סטודנטים בשנה ג' בלימודי משפטים, שנותנים ייעוץ וייצוג (תחת פיקוח של עורך דין) בתחום מסויים. למשל, ישנה קליניקה לזכויות אדם וכן הלאה. השנה הוקמה גם קליניקה למשפט עברי, שאמורה לתת ייעוץ, חוות דעת וכן הלאה, במשפט עברי, וייצוג בבתי הדין לממונות.
הקליניקה פועלת תוך שיתוף פעולה עם הפורום בתי הדין לממונות. גוף המאגד את בית הדין 'משפט והלכה בישראל' שעל יד מכון ארץ חמדה, רשת בתי הדין לממונות גזית, ובתי הדין של הרב רצון ערוסי. בתי דין אלו מנסים להציג דרך חדשה לדין תורה בארץ, דרך שתביא, כך הם מקווים, לעידוד הפניה לדין תורה.
הכנס היה הזדמנות לעולם האקדמי, בפקולטה למשפטים, ובדגש על אנשי המשפט העברי, להכיר את התופעה של בתי הדין האלו.
כנסים אקדמיים הם לעיתים חסרי ברק ועניין. הכנס הזה היה שונה. היתה התלהבות ניכרת מבתי הדין החדשים, והאווירה החדשה דמתה יותר לזו של תנועת נוער - בואו נעשה, נקים, נשנה - מאשר לאווירה כבודה של דיון אקדמי. האופטימיות, התחושה שהיוזמה החדשה יכולה להצליח, ריחפה באוויר אצל כמעט כל היושבים.

המושב הראשון בכנס עסק בהיכרות כללית עם בתי הדין לממונות פתח דיקן הפקולטה למשפטים, פרופ' רייך, שאמר שמימוש המשפט העברי בעולם המעשה, הוא טבעי לפקולטה למשפטים בבר אילן השואפת ליישום ערכי התורה במדינה. פרופ' יעקב נאמן, דיבר באופן חריף על עינוי הדין בבתי המשפט של מדינת ישראל, ועל כך שבתי הדין יכולים לסייע בפתרון הבעיה. פרופ' ידידיה שטרן הרהר על החזון של בתי הדין לממונות כביטוי של פלורליזם משפטי. היתה זו הרצאה מעניינת, שהרהרה על הסיכוי ביצירת מערכת משפטית מקבילה לזו של בתי המשפט, שתהיה מערכת מגזרית פחות או יותר, מול הסיכון במערכת כזו: האם מערכת זו אינה בעצם סוג של התנתקות נוספת של הציבור הדתי לאומי מהציבור הכללי במדינה? האם אנו רוצים שתי מדינות לשני עמים?
כנגדו דיבר הרב סיני לוי. הרב סיני לוי הוא מנהל בית הדין 'משפט והלכה בישראל'. לטענתו, אל לנו להיבהל מסיכוני העתיד. בתי הדין לממונות הם תופעה בהתהוות, וכדאי לתת לה כמה שנות פעילות והצלחה, לפני שיהיה מקום לדיון שיפוטי. כרגע צריך רק לדאוג שהמערכת תהיה יעילה וברת תחרות לבתי המשפט. המאפיינים המרכזיים של בתי הדין החדשים קשורים למספר עקרונות: ראשית, מדובר במערכת שבמסגרתה פועלים בתי דין בפריסה ארצית, במסגרת פורום בתי הדין לממונות. ישנם סדרי דין ברורים, כללי אתיקה לדיינים וכן הלאה. ושנית, מדובר במערכת שרוצה להיות יעילה. הדבר משפיע על קצב כתיבת פסקי הדין.

במושב השני, שגם הוא עסק בתופעה בכללותה, דיברו מספר מרצים: ד"ר מיכל אלברשטיין תיארה את בתי הדין במשקפיים של תורת המשפט העוסקת בדרכים אלטרנטיביות לפתרון סכסוכים (ADR). הרב יצחק ברנד, עסק בהיבטים חינוכיים של המשפט העברי. אין ספק שהבולטת בין ההרצאות במושב זה, שמשכה הכי הרבה אש, היתה זו של ד"ר חיים שפירא. ד"ר שפירא טען, שהמשפט העברי הוא משפט מיושן, שבוודאי זוקק התאמות רבות לחיים המודרניים. במקום להתאים טלאי על טלאי, הציע ד"ר שפירא לאמץ את כל המשפט הישראלי ככללו. ד"ר שפירא טען, שהבעיה של 'ערכאות של גויים' איננה קיימת ביחס לבתי דין שהשופטים הם יהודים, ולכן אין צורך הלכתי בבתי דין מקבילים.

המושב השלישי עסק כבר בחלק מהאתגרים העומדים בפני בתי הדין לממונות באופן יותר ספציפי.
הרב כרמל, ראש מכון ארץ חמדה, המשמש כאחד מאבות בית הדין 'משפט והלכה בישראל' סקר את שטר הבוררות של הפורום של בתי הדין לממונות, והסביר את המניעים להחלטה לחייב על גרמא במסגרת בתי דין אלו, ואת המניעים להכרה במעמדן של חברות במסגרת שטר הבוררות. כללו של דבר, הרב כרמל ציין שהדיינים בבית הדין 'משפט והלכה בישראל' הם כאלו שמקבלים על עצמם את גישה מסוימת, המשתקפת בשטר הבוררות.
הרב שבתי רפפורט עסק בשאלת השימוש בעורכי דין בדין תורה. הרב חילק את תפקידו של עורך הדין לשלושה שלבים - ראשית, עורך הדין מסביר ללקוח את המצב המשפטי. לאחר מכן עורך הדין עוזר ללקוח להכין את כתב הטענות, ולבסוף, עורך הדין טוען את הטענות האלו. לדעתו של הרב רפפורט, את השלב הראשון והשני יש לאמץ בחום, ואילו מהשלב השלישי יש להימנע. טענות צריכות להיטען על ידי בעל הדין בעצמו, כי רק כך ניתן להגיע לחקר האמת (בלי ראיות נוספות כמובן).
אחריהם דיבר ד"ר איתי ליפשיץ, שעסק בשאלת השימוש הנכון בפשרה במסגרת בתי הדין. הוא טען, ששטר הבוררות צריך להימנע מעמימות.

את המושב האחרון פתח הרב יואב שטרנברג, תלמיד במכון ארץ חמדה שסקר שינויים דה פקטו שנעשו בהלכה בעבר, כדוגמת היתר עיסקא ותקנת הגאונים לגבות ממטלטלין. שינויים אלו נעשו באמצעים פורמאליים כדוגמת הסכמים, או כתקנות. על רקע זה, סקר הרב שטרנברג את הדרכים לשינויים הנעשים היום בבתי הדין של פורום בתי הדין לממונות, והוא ביקש לאפיין גם באילו תחומים ראוי לתקן ולשנות. הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, שדיבר לאחריו, עסק בשאלת חיובי ריבית והצמדה במסגרת של דינא דמלכותא דינא, ובין היתר הביא מקור מן הרמב"ן, ממנו עולה שתשלום שמחייב בית הדין בכפיה, אינו לוקה בבעיית ריבית.
את הכנס חתמה הרצאה של הרב שלמה דיכובסקי. הרב סיים, באותו היום ממש, מעל שלושים שנות כהונה כדיין, ויצא לפנסיה. הרב מנה את הסיבות המניעות אותו לראות באופן חיובי ביותר את תופעת בתי הדין לממונות החדשים, תוך אזכור כמה סוגיות בהן עסק בשנות פעילותו. הוא הדגיש את חשיבות ההתאגדות של בתי הדין לגוף גדול.

כאמור, הכנס התנהל תוך אווירה אופטימית של כל הצדדים, ותוך תחושה שיש סיכוי שהיוזמה הנוכחית תמשיך להצליח.

בקרוב: כנס "בתי הדין לדיני ממונות - מחזון למציאות"

מכון "משפט והלכה בישראל" שע"י מכון "ארץ חמדה" בשיתוף הקליניקה למשפט עברי של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת "בר-אילן" מקיימים ביום י"ז בכסלו (14.12) כנס בנושא "בתי הדין לדיני ממונות - מחזון למציאות".
הדוברים בכנס:
פרופ' יעקב נאמן, פרופ' ידידיה שטרן, הרב סיני לוי, ד"ר מיכל אלברשטין, ד"ר יצחק ברנד (שהוא לא הרב יצחק ברנד מעמנואל), ד"ר חיים שפירא, הרב יוסף כרמל, הרב שבתי רפפורט, ד"ר איתי ליפשיץ, הרב יואב שטרנברג, ד"ר איתמר ורהפטיג והרב שלמה דיכובסקי.

עוד פרטים ניתן לראות כאן.

שניים מהדוברים בכנס הינם מבקרים קבועים כאן בבלוג - הם מוזמנים לכתוב לנו רשימה קצרה על הכנס (לפני הכנס או סיכום למה שהיה). אני גם מקווה שארץ חמדה (או אתר הלכה פסוקה) יעלו חלק מההרצאות לרשת (או שיסדרו עם אתר ישיבה או משהו דומה שהם יעשו זאת).

אתר הלכה פסוקה

אתר הלכה פסוקה הוקם ע"י הרב יואב שטרנברג, אברך ממכון "ארץ חמדה" ומזכיר בית הדין האזורי לענייני ממונות בבית השמש. באתר תוכלו למצוא את כל ארבעים ואחד גליונות "הלכה פסוקה" שיצאו עד כה, שהינם גליונות המסכמים ומבארים פסקי דין שניתנו בבתי דין שונים. גליונות אלו מפורסמים גם באתר ישיבה ונשלחים בדוא"ל למי שנרשם לכך. האתר עודנו בחיתוליו אך כבר ניכרת ההשקעה הרבה בו וככל שהציבור המעוניין בחידוש "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בארץ ישראל ייטול בו חלק בודאי הדברים ייקרמו עור וגדים במהירות רבה יותר. בבלוג זה ננסה לעכוב מדי פעם אחר החידושים באתר הלכה פסוקה.

להלן מספר דברים על האתר ומתוכו:

החזון הציוני דתי הוא הקמת 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' בארץ ישראל. לשם הקמת מערכת שכזו, דרושה התייחסות תורנית - הלכתית לכל תחומי החיים הקיימים במדינה מודרנית. התייחסות זו איננה אפשרית, ללא שיח פעיל בין יושבי בית המדרש מחד, ובין אנשי המעשה מאידך. לאחרונה נפתח אתר אינטרנט חדש שמטרתו להוות במה לשיח מעין זה, אתר הלכה פסוקה.
האתר מחולק למספר מדורים:
1. מאמרים תורניים – המאמרים עוסקים בכל מגוון הנושאים הקשורים לחיים הפרטיים והציבוריים במדינה המודרנית. באתר מתפרסמים מאמרים מפרי עטם של כותבים שונים, העוסקים בהיבטים תורניים - משפטיים של עניינים חברתיים שונים.

2. חדרי הדיוניים - בחדרי הדיונים יעלו נושאים חברתיים שונים לדיון מנקודת מבט תורנית. כל דיון יתבסס על נייר עמדה מקדים המפורסם באתר. סביב כל נייר עמדה תיבנה קבוצת משתתפים שידונו בשאלות המוצגות בנייר העמדה. קבוצת המשתתפים היא קבוצת האנשים שאכן מתכננים להשקיע זמן, מחשבה ויכולת יצירתית בדיון. אלו אנשים שנרשמו מראש כמשתתפים פעילים באחד הדיונים. גם מי שלא נרשם מראש כמשתתף פעיל, רשאי לצפות בדיון ולשלוח שאלות למשתתפים בדיון.

הדיון הראשון במסגרת חדרי הדיונים יעסוק בחוק שכר המינימום. על פי חוק שכר המינימום, כל עובד זכאי לשכר מינימלי, שאין אפשרות לפחות ממנו, אפילו בהסכמת העובד. חוק זה מצטרף לסדרת חוקים סוציאליים אחרים הנוהגים בארץ, שמטרתם להגן על זכויותיהם של העובדים. נושא הדיון שלנו הוא, האם מדובר בחוק ראוי.
לשאלה זו מספר זויות:
ראשית, יש לבחון את השאלה, האם החוק אכן מיטיב עם העובדים? האם כתוצאה מהחוק מצטמצם העוני?
שנית, מתוך הנחה שאכן מדובר בחוק המיטיב עם העובדים, צריך לדון בשאלה, האם ראוי שהמעביד יהיה אחראי לשיפור מצבו הכלכלי של העובד. מדוע חובה זו מוטלת על המעביד יותר מאשר על כל אדם אחר במשק?
שלישית, האם מבחינת ההלכה תיתכן חובה של מעביד כלפי העובד, שאין העובד רשאי למחול על זכותו לקבלה.
הרב אהרון פלדמן, מהמכון הגבוה ללימודי יהדות 'ארץ חמדה', כתב נייר העמדה העוסק בשאלות אלו.

לביקור באתר הלכה פסוקה ולשליחת מאמר לחץ כאן. לכניסה לחדר הדיונים של חוק שכר המינימום לחץ כאן.