דבר תורה לפרשת בשלח

בדף היומי מהיום נלמד (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א):

אונקלוס בר קלונימוס איגייר. שדר קיסר גונדא דרומאי אבתריה, משכינהו בקראי, איגיור. הדר שדר גונדא דרומאי [אחרינא] אבתריה, אמר להו: לא תימרו ליה ולא מידי. כי הוו שקלו ואזלו, אמר להו, אימא לכו מילתא בעלמא: ניפיורא נקט נורא קמי פיפיורא, פיפיורא לדוכסא, דוכסא להגמונא, הגמונא לקומא, קומא מי נקט נורא מקמי אינשי? אמרי ליה: לא. אמר להו: הקדוש ברוך הוא נקט נורא קמי ישראל, דכתיב: וה' הולך לפניהם יומם וגו', איגיור [כולהו]. הדר שדר גונדא אחרינא אבתריה, אמר להו: לא תשתעו מידי בהדיה. כי נקטי ליה ואזלי, חזא מזוזתא [דמנחא אפתחא], אותיב ידיה עלה ואמר להו: מאי האי? אמרו ליה: אימא לן את. אמר להו: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, איגיור. תו לא שדר בתריה. 

[בתרגום ע"י חברותא:

חברותא עבודה זרה דף יא עמוד א

והגמרא מספרת על מה שאירע עם אונקלוס, שגם הוא היה אחד מחשובי רומי, והתגייר.

אונקלוס בר קלונימוס איגייר, התגייר.

שדר קיסר, שלח קיסר רומי גונדא דרומאי, גדוד חיילי רומי אבתריה, אחריו, לתופסו ולהביאו אליו.

משכינהו בקראי, משך אותם במקראות, שהוכיח להם בראיות מהכתובים על דת ישראל שהיא האמיתית והנצחית, איגיור. נמשכו אחריו חיילי רומי, והתגיירו גם הם.

הדר שדר, חזר הקיסר ושלח גונדא דרומאי [אחרינא], אחרת אבתריה, אחריו, וציווה עליהם הקיסר, ואמר להו: לא תימרי ליה, ולא מידי. אל תכנסו איתו בוויכוחים!

כי הוו שקלו ואזלו, כשלקחוהו והתחילו ללכת, אמר להו, אמר להם אונקלוס: לא אתווכח עמכם, אלא אימא לכו מילתא בעלמא, אומר לכם דבר סתם!

ובחשבם, שעל כך לא נצטוו מהקיסר - שמעוהו.

אמר להם: ניופיורא, שר קטן נקט נורא, מחזיק אבוקה קמי פיפיורא, בפני שר הגדול ממנו, להאיר לפניו לכבודו. וכן עושה פיפיורא לדוכסא, שר גדול ממנו, וכך עושה דוכסא להגמוניא, והגמוניא עושה כך לקומא, המלך -

קומא - מי נקט נורא מקמי אינשי, האם המלך מחזיק אבוקה בפני אנשים?! אמרי ליה החיילים לאונקלוס: לא!

אמר להו אונקלוס לחיילים: הקדוש ברוך הוא נקט נורא, מחזיק אבוקה להאיר קמי ישראל, דכתיב [שמות יג] "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך. ולילה בעמוד אש להאיר להם".

ובכך הוכיח להם גודל חביבות וחשיבות עם ישראל בעיני הקדוש ברוך הוא.

איגיור [כולהו], גם הם נוכחו בצדקת דרכו, ונתגיירו.

הדר שדר, חזר ושלח גונדא אחרינא אבתריה, גדוד אחר אחריו. אמר להו, וציוה עליהם: לא תשתעו מידי בהדיה! אל תדברו אתו כלום!

כי נקטי ליה ואזלי, כשלקחוהו, והתחילו ללכת, חזא מזוזתא, ראה את המזוזה [דמנחא אפיתחא המונחת בפתח], אותיב ידיה עלה, אונקלוס שם ידו על המזוזה, ואמר להו: מאי האי? מה זה? [גירסא אחרת: אחיך, צחק, ואמר להו: אמאי קא מחייך, מדוע הנני צוחק?].

וכך משך אותם לדבר אתו.

אמרו ליה, אמרו הם לאונקלוס: אימא לן את, אמור לנו אתה!

אמר להו אונקלוס: מנהגו של עולם מלך, שהוא בשר ודם, יושב מבפנים בהיכלו, ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו מבפנים, והוא משמרן מבחוץ. שהמזוזה שומרת עליהם מן המזיקין, כמו שנאמר [תהלים קכא] "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

איגיור. גם הם נתגיירו.

תו לא שדר בתריה, שוב לא שלח אליו גדודים לתופסו.]

הגמרא מספרת אודות שלושה ניסיונות מוצלחים של אונקלוס לגייר את שליחי הקיסר. 

את תוכן השכנוע הראשון איננו יודעים, מעבר לזה שהוא משך את לבם בפסוקי המקרא. השכנוע השני היה שהקב"ה האיר לפני בני ישראל, שלא כדרך מלך או מפקד חשוב לפני פקודיו. השכנוע השלישי היה שהקב"ה שומר על ישראל מבחוץ, שלא כדרך מלך ששומריו יושבים ושומרים אותו מבחוץ. 

מה שכנע כל כך את שליחי הקיסר בדברים אלו? 

על פניו יש צדק במה שקורה אצל ייצורי אנוש - המלך הוא זה שנהנה מהשמירה והתאורה של הפחות חשובים ממנו. מדוע אם כן זה שונה אצל הקב"ה?

הסבר אפשרי אחד לדברי אונקלוס הוא שהמוטיב שהוא מנסה להחדיר ללב שומעיו הוא שאם היחסים בין אדם ליוצרו הם רק כנתין כלפי מלכו, הרי שהדברים חסרים ולא מובנים. אם נוסיף ליחסים האלה מימד של הורות - רק אז יש פשר למה שמתרחש במערכת היחסים הזו. שכן הורה דואג לילדיו - "ואשא אתכם על כנפי נשרים", שומר עליהם ודואג לצרכיהם. 

זה מה שאונקלוס אומר לשליחים שמשכנע אותם: יש לכם ביהדות הזדמנות למערכת יחסים של בן לאב. התוכלו לותר עליה?

אבל נראה להוסיף עוד דבר. 

נקדים את דברי המהרש"א בחידושי אגדות:

יראה בזה לפי ענינו שהם מיני שררה לפי מעלותם לעבודת כוכבים הקומא הוא הגדול לפי חשיבותו ואמר דכל אחד מהם נקט נורא להחשוב וגדול ממנו עד שהקומא לפי גודלו וחשיבותו לא נקט נורא מקמי שום בר אינש אלא בפני עבודת כוכבים כי במחשך כל מעשיהם והם צריכין לאור אדם אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן כי נהורא עמיה שרי ואדרבה הוא נקט נורא מקמי ישראל כי הוא אינו צריך לאורם אבל הם צריכין לאורו כדאמרינן פרק ב"מ ועיין בענין זה פרק החובל וק"ל:

המהרש"א מסביר שהקב"ה איננו זקוק לתאורה, בניגוד למלך או מפקד בשר ודם. כך גם הקב"ה איננו זקוק לשמירה, בניגוד למלך בשר ודם. אבל אצל בני אדם, לא רק המלך זקוק לשמירה, הנתינים שלו זקוקים לכך שהוא ישמר למען שלומם שלהם - שכן אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלאו. החיילים זקוקים שמפקדם יראה כדי שהוא יוכל להוביל אותם במלחמה. 

כשבני אדם דואגים לרווחתם של הממונים עליהם בהיררכיה הצבאית או המונארכית, הם למעשה דואגים לטובתם שלהם - הם פועלים למען האינטרס שלהם שדאגה למלך או למפקד משרת את הטובה שלהם. 

ביחסים בין ישראל להקב"ה אף אחד לא משלה את עצמו שהבורא זקוק לתאורה - "וכי לאורם הוא צריך?" או לשמירה. לכולם ברור שהקב"ה שומר עליהם, ודואג לצרכיהם ולא להפך. בעבודת ה' האדם אינו יכול לחוש שהוא מטיב לא-ל - הא-ל הוא המטיב לנו בני האדם, ולא להיפך. 

נדמה שבדרך הזו נוכל להבין גם את הימשכותם של שליחי הקיסר הראשונים אחר המקראות - סיפורי המקרא ממחישים את הנהגת ה' את העולם ואת בני האדם שחייבים לו הכרת הטוב רבה. 

בשבת שירה נפתח את עינינו לחזות בטוב הגדול שעשה הקב"ה עמנו ועם אבותינו ונאמר לפניו שירה חדשה. 

דבר תורה לפרשת נח

בדף היומי של יום שישי (סנהדרין צו ע"א) למדנו סיפור על סנחריב מלך אשור:

אזל אשכח דפא מתיבותא דנח אמר היינו אלהא רבא דשיזביה לנח מטופנא אמר אי אזיל ההוא גברא ומצלח מקרב להו לתרין בנוהי קמך שמעו בנוהי וקטלוהו היינו דכתיב (מלכים ב יט, לז): "ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב וגו'"

או בתרגום לעברית:

הלך ומצא נסר מתיבתו של נח. אמר: זה [=הנסר] האלוהים הגדול שהציל את נח מהמבול. אמר: אם אלך ואצליח, אקריב את שני בני לפניו. שמעו בניו והרגוהו. וזה שכתוב: "ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב וגו'"

הסיפור צריך ביאור, היאך קישרו חז"ל את סנחריב לנח?

סנחריב ידוע בדברי חז"ל כמי שבלבל את אומות.

לא צריך להיות חד-אוזן במיוחד כדי להבחין שהמילה "בלבל" קשור מאד לפרשת נח, הן למבול, והן לסיפור בבל.

סנחריב מבלבל את האומות ומשנה סדרי בראשית, כמבול בזמנו.

רק מקום אחד נשאר מוגן מפני סנחריב – ירושלים. ירושלים משמשת כתיבה המצלת מפני המבול של סנחריב.

סנחריב פוגש בנסר מתיבותו של נח – כשבחיים האמיתיים הוא פוגש בחומות ירושלים וברוחו החזקה של חזקיהו מלך יהודה, אותם הוא לא מצליח לשבור. אך סנחריב איננו מבין שאין זה חוזק החומות, עוצמת התיבה, המצילה את ירושלים ואת נח, אלא הקב"ה אלהי עולם המציל את חסידיו מפני הרעות המתרגשות עליהם.

שתי הערות קצרות לתחילת השבוע

1. כפי שאפשר לראות מהפוסט הקודם, אני עסוק טיפה במורה נבוכים לאחרונה. על הפיסקא הבאה של הרמב"ם (מו"נ ח"א פרק ע"א):

מה שהותר לבני-אדם כולם לא היה אלא מה שכתוב במפורש בכתבי-הקודש. יודע אתה שאפילו ההלכה המסוּרה לא היתה ערוּכה-בספר בזמנים קדומים בגלל מה שנפוץ בעדתנו: דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאָמרם בכתב. זאת היתה תכלית החוכמה לגבי התורה, שכן היה בכך כדי למנוע מה שקרה לאחרונה, דהיינו, ריבוי הדעות והסתעפות האסכולות, ספקות המתעוררים באשר ללשונם של דברים כתובים, שגגות המתלוות להם, פילוג שנוצר בין בני-אדם עד שהם נעשׂים כיתות, ומבוכה הנגרמת במעשׂים.

[התרגום כאן הוא של מ. שוורץ]

מעיר הרב קפאח במהדורתו כך (הע' 10):

כל זה מדבר רבנו בימיו שעדין לא התרחקו הרבה מסוגית התלמוד ודרכי חשיבתו, כל שכן בימינו שכל בעל תשובה מדייק דיוקי דיוקין מדברי אחרוני אחרונים שכל בסיסו אינו אלא דיוקים אויריים מדברי אחרון שלפניהם, עד שבמקרים מסוימים כשאדם מתבונן בהם רע עליו המעשה עד כמה רחוקים ומופלגים הם מן הגמרא ורוחה. 

2. השורות הבאות מתוך הדף היומי של היום הטרידו את מחשבתי במשך רוב היום (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פ עמוד א):

אמר רב הונא: שכן צנועות כוחלות עין אחת.
תרגמא הילל בריה דרבי שמואל בר נחמני: כי תניא ההוא - בעירניות. 

ועם פירוש רש"י:

צנועות - שהולכות מעוטפות, ואין מגלות אלא עין אחד לראות, וכוחלות אותו.
בעירניות - בנות כפרים, אינן צריכות צניעות כל כך, שאין שחוק וקלות ראש מצוי שם, ועמה מועטין, ואינן מכסין פניהם וכוחלות שני עיניהם.

מה יש לנו כאן?

א. מקור בחז"ל לנשות השאלים והטאליבן ומכנה אותן "צנועות". 

ב. שגם אותן צנועות שהיו מתעטפות כל גופן, למעט עין אחת, עדיין היו מתאפרות באותו עין. 

ג. לדברי רש"י, במקום שאין שחוק וקלות ראש מצוי, "אינן צריכות צניעות כל כך". 

התבוננות בעולם - מילי דשמיא

בשבת למדנו את בדף היומי את מסכת שבת דף לא בו מופיע הסיפור הידוע על האיש שניסה להקניט את הלל ולהוציא אותו משלותו. לצורך כך הוא שאל את הלל את השאלות הבאות - והלל עונה על כל אחת מהשאלות:

מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? - מפני שאין להם חיות פקחות.
מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? - מפני שדרין בין החולות.
מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? - מפני שדרין בין בצעי המים. 

האחרונים שואלים על הלל מדוע הוא ענה ללץ הזה, הרי הגמרא אומרת רק כמה שורות לפני (תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב):

כתיב: (משלי כו) 'אל תען כסיל כאולתו', וכתיב (משלי כו) 'ענה כסיל כאולתו', לא קשיא, הא - בדברי תורה, הא - במילי דעלמא. 

כלומר, ב"מילי דעלמא" העצה היא לא לענות לכסיל.

המהרש"א מסביר שהלל חשב שהשאלות הם בדברי תורה וגם תשובותיו של הלל הם בדברי תורה, אם מבינים אותם נכון:

ונראה בזה לומר דמתוך ענותנותו [לא] חשב הלל דודאי זה בא להקניטו באלו שאלות אלא שרמז לו בשאלות הנוגעות בדברי תורה ובשלש השאלות נתכוין לג' מדות הרעות הללו שהם רוח גבוה ועין רעה ונפש רחבה שנזכרו בתלמידי בלעם 

לעומתו השפת-אמת סבור שהלל הבין נכון את השאלות והוא ענה לו ללמדו וללמדנו שהתבוננות בעולם היא בכלל "דברי תורה":

ונראה דזהו פי' שאלה גדולה שאלת שאינו מילי דעלמא כאשר חשב השואל רק בכלל מילי דשמיא נינהו שצריכין להתבונן ביצוריו של יוצר בראשית מפני מה משתנים אלו מאלו:

בכלל, התלבטתי ביני לבין עצמי, האם אין בסיפור הזה ובתשובותיו של הלל הודאה במקצת בתורת האבולוציה...

הסיומים

בשעת כתיבת השורות הללו אני יושב בסיום הש"ס השלישי בו אני משתתף (לאמיתו של דבר, רוב הרשומות השבוע נכתבו בזמן שישבתי בסיומים), באופן סביל למדי, השבוע. הראשון היה של כלל לומדי העיר, בו השתתפו הרב ישראל מאיר לאו והרב אליהו בקשי-דורון, השני היה של הגרעין התורני במודיעין, בו השתתפו הרב דב ליאור והרב שמואל אליהו. והשלישי, הערב, של לומדי השכונה שהרימו בעזרת תורמים נדיבי לב סעודת מצוה להם, לנשותיהם ולחבריהם.

שלושת הארועים היו מכובדים מאד, ורבי משתתפים, ויחד עם השידורים החיים ברדיו וברשת של הסיומים הגדולים ביד-אליהו, טדי, בנייני האומה (למה אין אף אתר שמסקר את הארוע הזה עם תמונות, כמו שיש באתרים החרדים?), גבעת התחמושת וניו-ג'רסי, בהחלט עושים חשק להצטרף למעגל הלומדים ולהגיע לסיום הבא כשתלמודי בידי.

יש לי הערכה גדולה מאד ללומדי הדף היומי (וגם ללומדות), ובייחוד לאלה מתוכם שהם בעלי-בתים העובדים קשה ובכל זאת מוצאים את הזמן כל יום להקדיש ללימוד הדף היומי.

את הדברים הבאים אני רוצה לייחד ל"סיומים" הגדולים שכולנו ראינו השבוע, לא לסיומים הקטנים והפרטיים של קבוצות הלומדים.

מנהמת לבי אגלה, אני אישית לא נהנה הרבה מהאירועים המהודרים והיפים הללו. גם דברי התורה הנאמרים בהם אינם חידושים גדולים במיוחד. עם זאת, ממה שהצלחתי להתרשם, לפחות חלק מהנוכחים בארועים אלו כלל אינם הלומדים והמסיימים, אלא סתם עמך בית ישראל המעוניינים להתבשם מריח התורה. יתרה מזאת, אותם משתתפים ממש נהנים מהארועים הללו וזה מחזק אצלם את החיבור לתורה ולאביהם שבשמיים. לכן, ההתרשמות הגדולה שאתה יצאתי מהשבוע הזה היא השאלה: מדוע לא עושים ארועים כאלה לעיתים קרובות יותר?

לדוגמא, אפשר לעשות סיום לסדר נשים או נזיקין. סיום ללימוד ההלכה היומית, המשנה היומית וכד'. אינני כותב זאת כבדיחה. אני חושב שלא ניתן להכחיש את זה שישנו פלך באוכלוסיה שדווקא ארועים נוצצים מושכים אותם וגם נותנים להם מענה לצרכים הרוחניים שלהם. ואם כך, אז כדאי שמישהו ירים את הכפפה.

תורה ועבודה, מאת: חיים ולדומירסקי

אני שמח לקדם חזרה את חיים ולדומירסקי וטוריו. בעז"ה, לאחר הפסקה קצרה, חיים חוזר אלינו. הטורים המתפרסמים בעלון "עולם קטן" יתפרסמו גם כאן.

ראשית אבקש את מחילת הקוראים - הטור הנוכחי לא יהיה מצחיק. נשתדל לפצות אתכם בפעמים הבאות. הפעם החלטתי לנצל את התזמון של התחרות שנפתחה בעלון זה "החיים ע"פ סבתא" ולספר לכם על סבא שלי. כנראה שלא אעמוד בכללי התחרות במלואם, מאחר שלא אערוך ראיון עם סבי וזאת משתי סיבות :
א) סבי מעודו היה איש צנוע שלא אוהב פומביות
ב) הוא נפטר לפני עשר שנים
(כן, אני מודע לכך שהסיבה השניה יותר משכנעת).
אבל לפני כן הקדמה – מגזרנו הקט אוהב לטפוח על חזו בגאוה, שהרי לא הגביל את עצמו לחיי תורה שאין בה מעשה כאחיו החרדים, ולא לחיים שאין בהם תורה כאחינו החילונים. אולם כמדומני שגם אנחנו לא בדיוק מצאנו את הנוסחה המנצחת לשילוב בין התורה לבין העבודה.
אני נזכר בימים הרחוקים של הישיבה – איך היינו בטוחים שלא משנה מה יהיה סדר היום שלנו, תמיד ללימוד התורה יהיה בו חלק ארי, שהרי בלעדיה הכל רדוד ושטחי, היא זו שחושפת לנו את רזי העולם. אבל הלכו חלפו להם שנים לא מועטות, יש עבודה תובענית, יש ברוך ה' משפחה וילדים ובסופו של כל יום בשעה 21:00 כשהילדים רחוצים במיטות צריך להקדיש זמן לאומדן נזקים ושיקום הריסות. כשכל זה נגמר, איך לומר, קצת קשה לממש את התכנית המקורית. אז מה עושים? עוברים לתכנית ב' - יש פה ושם כמה פושעים שהכניסו את מכשיר מדורת השבט לביתם, השאר רואים סרוגים ב emule ויש כם כאלה שלפעמים אוזרים כח ויוצאים לאיזה שיעור בבית כנסת... אולי פעם זה היה אחרת... היו איזה כמה חדשים חופשיים מעבודת השדה (מה שכונה "ירחי כלה") והיה אפשר לחזור להיות בן תורה לזמן מה, אולי תביעות החיים היו אחרות ואולי זו בעיה עתיקה שמאז ומתמיד התמודדנו איתה.
ובכן, לאחר ההקדמה המייאשת רציתי לספר לכם על המגדלור שלי בים של טרדות החיים: סבי – נח ולדומירסקי, או בקיצור סבא נח. אני מניח שכמה מן הקוראים תמהו מעט בנוגע לשם המשפחה השובב, הצעיר והקליט של כותב שורות אלו. נושא עִברות שם המשפחה עלה כמובן לא מעט פעמים במרוצת הדורות אך מבחינתי הענין כלל לא בא בחשבון ולו מסיבה אחת פשוטה – שיידעו שאני קשור לנח ולדומירסקי.
סבא נח היה המנהל של חברת הפנסיה גלעד, ולא סתם מנהל, מי שהיה מחפש ממש טוב בביתו של סבי היה יכול למצוא בפינת אחד החדרים שלוש תעודות המעידות על כך שזכה בפרס מנכ"ל מצטיין 3 שנים ברציפות. למעשה, גלעד היתה החברה היחידה בארץ שלא נכנסה לגירעון אקטוארי (זו מילה כזו שאומרים אחרי "גירעון") - אני לא מבין גדול בכלכלה אבל אני מניח שזה נובע מניהול בענווה יחד עם כבוד וזהירות כלפי כספם של אחרים. האם למשמע המילים "מנכ"ל מצליח" מצטייר בדמיונכם אדם חנוט בחליפה נוסע בוולוו הנהוגה בידי נהג? ובכן לפעמים אכן סבי התפנק בנסיעה באוטובוס עד לעבודתו אולם רוב הזמן היה פשוט צועד ברגל, כדי לא לבזבז סתם כסף, מביתו באיזור רח' ארלוזרוב ברמת גן ועד לרחוב אבן גבירול בתל אביב. אך התמונה שנחרטה בי יותר מכל היא זו - כילד, כשהתארחתי בביתם של סבא וסבתא – הייתי רואה ב5:00 בבוקר אור קטן במטבח- ואת סבא נח רכון אל מסכת גמרא גדולה - לומד ומכין את שיעור הדף היומי אותו יעביר בעוד כמה שעות בבנין מול גלעד לפני שיתחיל יום עבודתו ובערב בבית הכנסת סיני, שם הוא מעביר באופן קבוע שיעור כבר שנים.
סבא נח לא צריך הרבה פלפולים - רק רש"י ותוס' ואם הוא לא מבין אז שטיינזלץ והכל בהנאה, בשקיקה ובאהבת אין קץ לתורה. שמו המלא היה נח יוסף. כמותם גם הוא ידע איך לכלכל את כל העולם שסביבו במסירות ובענווה. כמו יוסף שעמד איתן אל מול פיתויי העולם הזה, סבי גם הוא עמד אדיש אל מול הבלי העולם הזה כשאהבתו הגדולה לתורה מוליכה אותו אל דפי התלמוד בכל דקה פנויה.
מאוחר יותר, כשכהו עיניו ולא יכל לקרוא יותר, היה ממשיך ללמוד תורה בעזרת קלטות מגמ"ח בבני ברק. היה יושב במטבח, על השולחן לידו טיייפ דאבל-קאסט חסר פרופורציות ואיכות ולאוזניו אזניות ישנות. פעם שאל אותי "חיים, אולי אתה יודע איפה אפשר לקנות אזניות אחרות ? אלו קצת מקולקלות" ואני התביישתי שעד עכשיו לא חשבתי לקנות לו בעצמי. השבתי לו "סבא, נקנה לך טייפ חדש, קטן יותר, משוכלל" והוא, שלכל ילדיו ונכדיו נתן בלי גבול, לא היה מוכן לשמוע על כך. רק אזניות, כאלו בעשרים שקלים, לא צריך לבזבז יותר מזה.
עשר שנים חלפו מאז הלך לבית עולמו ואני מנסה לעיתים לשחזר בעצמי את אותו מראה מופלא – משכים קום בחמש וחצי ולומד, מתמיד למשך יומיים ונשבר... אבל בתודעתי ובשאיפותיי בזכות סבא אני יודע איפה הייתי רוצה להיות ואני גם יודע שאפשר...
השבוע יחול יום פטירתו העשירי, יהיו הדברים לעילוי נשמתו. סבא נח – איש תורה ועבודה

עלה לרשת: פורטל הדף היומי

בימים האחרונים התבשרתי שאתר חדש בשם "פורטל הדף היומי" נמצא בשלבים האחרונים לבנייתו.

בפעם הראשונה שנכנסתי לאתר, הייתי בטוח שמדובר באתר שהוקם ע"י אחד מבתי המדרש שחדשות לבקרים מתעלמים מחלקים רחבים מעולם התורה, אך מהר מאד הבחנתי בטעותי. האתר מכיל הפניות ומאמרים בנושאים הקשורים ללימוד הדף היומי מכל מי שכתב על הדף הנלמד ושיראת ה' בליבו.

באתר, שכאמור טרם הסתיימה בנייתו לגמרי, תוכלו למצוא את הדף היומי הסרוק ממהדורת וילנא, כקובץ טקסט פשוט או עם ביאור הרב שטיינזלץ. תוכלו לקרוא מאמרים שנכתבו על נושאים מהדף היומי בעלון מאורות הדף היומי, בעיתון משפחה או במקור ראשון. תוכלו למצוא שיעור המתאים לכם או חברותא. גם פורום יש באתר, לשאלת שאלות והעלאת חידושים.

ממה שבררתי על מקים האתר גליתי שמדובר באדם המוחזק לתלמיד חכם, הנטוע בעולמה של תורה, שהקים את האתר כולו במימון עצמי אך ורק לטובת הגדלת תורה בעם ישראל. ירבו כמותו בישראל!

אז מה אתם מחכים? לכו לראות (ותספרו גם לחברכם):
http://www.daf-yomi.com/