התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
בתחילת השבוע הבא, בתאריך ג' בסיוון, נערוך בעז"ה בקהילתי חנוכת בית כנסת למשכן הקבע של הקהילה. בשלוש השנים האחרונות התפללנו בשבתות ובחגים בתוך גן ילדים. השתדלנו לקיים תפילות סדירות בכל פעם שהגן לא היה פעיל. בימי הסליחות הצלחנו לקיים מניין יומי, הגם שזה היה כרוך בסידור הגן מידי יום בסיום התפילה, עוד לפני שהשומר מגיע לפתוח את הגן לילדים. בשבוע הבא נהפוך להיות קהילה עם בית כנסת.
המעבר מקהילה שמתפקדת למעשה רק בשבתות ובחגים, לקהילה המתפקדת בכל יום מימות השנה הוא בודאי משמח מאד, אך גם טומן בחובו חששות לא מעטים. החזקת מניינים יומיים היא אחריות כבדה, ועבור קהילה שאינה גדולה במיוחד זו לא בהכרח משימה קלה. חוץ מקביעת השעה הכי נוחה למרבית החברים צריך לקחת בחשבון גם פגיעה פוטנציאלית במניינים האחרים הקיימים באזור.
ישנם גם חששות נוספים. קהילות רבות אינן בוגרות מספיק כדי למנות ולהחזיק רב קהילה כל עוד הן מתפקדות במבנה ארעי. לרוב, התובנה שהקהילה זקוקה לרב ושרב יכול לתרום המון לקהילה, מגיעה אחרי שהקהילה סיימה את ההתעסקות עם הצרכים הגשמיים שלה (בהתאם לתיאורית "סולם הצרכים של מסלו", לפיה אדם דואג לסיפוק צרכיו הגשמיים בטרם ידאג לסיפוק צרכיו הרוחניים). במקרים כאלה הרב מגיע לקהילה שכבר מנהגיה מושרשים וכל שינוי דפוס והתנהגות דורש עבודה רבה.
מבחינה זו אני חריג, תפקדתי כרב הקהילה בכל מהלך תכנון המבנה ובנייתו. יעצתי ונועצו בי לגבי קביעת מנהגי הקהילה ולגבי בניית בית הכנסת. במהלך השנים שבהן התפללנו בגן היו נושאים, שבמודע החלטתי שמכיוון שמדובר בנושאים העולים מפאת המקום הארעי, אין הם שווים את הטרחה והמשאבים כדי לנסות לשנות אותם. עתה כשעוברים למבנה קבע, תירוץ ה"ארעיות" כבר לא יהיה קיים. נושא שלא יטופל יהפוך מהר מאד לדבר ש"ככה עושים כבר המון זמן" ששינויו לא פשוט בכלל.
בנוסף לזה, בעצם ה"התמסדות" יש מימדים לא פשוטים. אם בעבר יכולנו לקחת החלטה שהמקום צר מלהכיל את המתפללים ביום הכיפורים ובזמן קריאת המגילה בפורים ושעלינו למצוא אולם גדול יותר לתפילות אלו, ברגע שיש בית כנסת קבוע, אי אפשר להחליט שבמועדים מסוימים בשנה אנחנו מעדיפים לסגור את בית הכנסת ולקיים את התפילות במקום אחר. מה נעשה עם מאות המתפללים שיצבאו על פתחנו ביום הכיפורים הקרוב? אינני יודע, אבל יש כמה חודשים לחשוב.
לפני כשבוע פגשתי באחד מרבותי המשמש זה שנים רבות כרב קהילה בירושלים. סיפרתי לו שאנחנו עומדים בפני כניסה למבנה קבע ושאנחנו עמלים עתה על תכנון אירוע חנוכת הבית והיום שאחרי. הוא ענה לי: "אתה כבר יודע מה אתה הולך להגיד בליל הפתיחה?". הוא סיפר לי שמבחינתו הדבר שהכי מטריד אותו באירועים רשמיים של הקהילה זו השאלה מה בדיוק עליו לומר בזמן שהוא מדבר. "כל הדוברים האחרים יגידו פחות או יותר את מה שהם אמרו באירוע הדומה בו הם השתתפו יום או יומיים לפני האירוע שלכם", כך הוא הסביר לי, "אבל אתה, הרב, ממך מצפים לתמצת את הרגשות חברי הקהילה למסר ברור שגם יהווה יריית פתיחה לקראת פעילות נמרצת של התחלת השימוש בבית הכנסת". עד לאותו רגע לא הקדשתי יותר מדי מחשבה למה אני עתיד לומר במהלך חנוכת הבית.
לאחר דבריו התחלתי לחשוב אם זה בכלל אמור להיות מה שמעסיק אותי בימים אלו. האם לא יותר חשוב לחשוב על עצם ההתמסדות - העניין שהטריד אותי עד לאותו רגע? לאחר מכן נזכרתי בדברים שאותו רב נוהג לומר לי בכל עת בה אנו נפגשים: "בסופו של דבר, סדנא דארעא חד הוא - בכל הקהילות יש את אותן הבעיות, ההבדל היחיד הוא במינון ובעוצמה". אני מניח שכמו שכל קהילה מצליחה לעבור את ה"התמסדות", גם אנחנו נצליח לעמוד באתגרים החדשים. בכל מקרה, אסור שחשיבה מרובה על השאלות הגדולות יסיח את הדעת מטיפול בדברים הקטנים הממשמשים ובאים.
ותסלחו לי עכשיו, אני צריך להכין את הדרשה שלי לערב חנוכת הבית.
ברכות גם לקהילה בשכונה הצמודה, קהילת השמשוני, בראשות ידידי הרב חיים נבון, החוגגים אף הם השבוע חנוכת בית למבנה בית הכנסת הקבוע שלהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה