יום חמישי, 17 בספטמבר 2009

שביבים (ראש-השנה) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

סעודת ליל שבת בחינת "מזוני"
במוצש"ק פ'' כי תבוא תשס"ט, בסעודת "מלווה מלכה" אמר האדמו"ר מפוריסוב, רבי עקיבא רבינוביץ' שליט"א:
"עה"פ "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" איתא במדרש (וכן במסכת תענית): שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא, ומבאר ה'שפת אמת' (תרמ"ז) שהם ג' המפתחות של בני חיי ומזוני, שהם למעלה מהנהגת הטבע. לכן, לא בזכותא תליא מילתא, וזה מיוחד רק לבני ישראל. ועל זה כתיב: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". ומזה יש התגלות בכל שבת, כדכתיב, "ביום השבת יפתח" (יחזקאל). כי ביום חול, ההנהגה על ידי מלאך, ובשבת קודש, כביכול, בידו של הקדוש ברוך הוא בעצמו. ולכן שלוש הסעודות מיוחדות לאלו השלושה: בני חיי ומזוני. בליל שבת קודש זו בחינת מזוני, ויום השבת בחינת חיי, וסעודה שלישית בחינת בני, ולכן ראוי לאכול בסעודת ליל שבת מכל המאכלים, לפי שמהם באה הברכה למזונות, הברכה לששת ימי המעשה, שהיא בחינת מזוני, ומיניה מתברכין ימי המעשה." ועל אחת כמה וכמה כך בסעודות השבת של ראש השנה הפותחות את השנה כולה.

ומה עם אמנו רחל?!
"ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך. ויקרא מלאך אלוקים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר כי תבכי" [מתוך קריאת התורה בראש השנה]
שנה אחת, בראש השנה לפני התקיעות, פתח האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, בעל "שפע חיים" מצאנז-קלויזנבורג זצוק"ל, בדברים וכה אמר:
היה בכוונתי לומר עתה פלפול בהלכה, כנהוג אצלנו מקדמת דנא, אולם כאשר קראתי מקודם בספר התורה את פרשת היום, עצור במילין לא אוכל!
והוא נשא את עיניו השמימה והרעים בקול: ריבונו של עולם, כאשר הגר שיפחת שרה הייתה במצוקה, שלחת אליה חיש מהר שני מלאכים, שירגיעו את רוחה, ואילו אמנו רחל, שכבר אלפי שנים זועקת ובוכה תמרורים על בניה הכבושים בגולה, ועדיין לא פדית אותם! היתכן?!

שרוי בעולמות אחרים
ב"מועדי הראי"ה" מספר הרב משה צבי נריה זצ"ל על תפילת ראש השנה של מרא דישראל, הרב קוק זצ"ל:
ביום הראשון של ראש השנה היה הרב מתפלל בבית מדרשו, עם המתפללים הקבועים, ואילו ביום השני היה בא להתפלל במניין של הישיבה בבנין ישיבת "עץ החיים" בשכונת מחנה יהודה.
בעל השחרית בישיבה היה הרב שבתי שמואלי שליט"א, מראשוני הישיבה, ובעל המוסף היה הרב רבי אריה לוין ז"ל, גומל החסד הירושלמי המופלא.
רבי אריה שכל תפילתו הייתה ברגש רב, היו לו גם כמה מנגינות מיוחדות (כגון מנגינת תפילת "היה עם פיפיות", שתמיד צפינו לה בגלל טוב טעמה וחין נעימתה), ובאחת השיחות סיפר, שנוסח תפילתו בצרוף מנגינותיה, מסורת היא בידו מבעל-התפלה שעבר לפני התיבה בישיבת וולוז'ין . בבית מדרשו היה הרב נאלץ לקצר מפני טורח הציבור, לא כן בישיבה שמעיקרם נקבעו בזה זמני-תפלה ארוכים יותר. כאן היה הרב מאריך בתפילתו, בכוונותיו. ללא הגבהת קול וללא התרגשות חיצוניים, היה עומד ומתפלל כשאותו השקט האצילי והשלוה הפנימית המאפיינים אותו תמיד, מלווים אותו גם עכשיו, אלא שפניו מרוכזים יותר ומבטו עמוק יותר, ולא פעם הרגשנו שאעפ"י שהוא עומד אתנו, הרי אליבא דאמת שרוי הוא בעולמות אחרים, הרבה יותר גבוהים, כי רק גופו מצוי בינינו ואילו נשמתו מרחפת במרומים.

הסיבה לתקיעת שופר
הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, בעל "חזון יחזקאל", נהג לומר:
למרות כל הדרשות שנאמרו מזה מאות בשנים על תקיעת שופר, עדיין איננו יודעים מהו הטעם הנכון למצווה זו.
זו כוונת הפסוק: "תקעו בחודש שופר... כי חק לישראל הוא", כלומר: לגבי ישראל הרי זה חוק, כמו פרה אדומה, שאיננו יודעים את טעמה. אבל "משפט לאלוקי יעקב" – אצל הקב"ה זה בגדר משפט, שיש לו טעם, ורק מאיתנו נעלם טעמה האמיתי של תקיעת שופר!

אכילת "סימנים" לשם מה?
ה"שפת אמת" (תרל"ב) כתב טעם אודות הצורך להדר אחר אכילת "סימנים" בליל ראש השנה. וביאר, שזה משום שבראש השנה אין מבקשים על ענייני העולם הזה (כפי שמבואר בזוהר הקדוש ובתיקונים), אלא רק מבקשים "תן פחדך" "ותמלוך" וכו', ומאחר ואין אנו מבקשים במפורש על ענייני העולם הזה, על כן אנו מרמזים עליהם, כי באופן שכזה של סימן ורמז בלבד, אנו רשאין לבקש, כי כך רצונו יתברך ולשם כך נבראו רמזים אלו.

מנהגו של רבי פייוויש מקראקא
כאשר יש ברית מילה בראש השנה, פסק ה"שולחן ערוך"(אורח חיים, סימן תקפד) שמלין בין קריאת התורה לתקיעת שופר.
ועל כך כותב הט"ז: "שמעתי שהגאון מהר"ר פייוויש מקראקא ז"ל היה מל בראש השנה, ולא קינח פיו אחר המילה, אלא בפה המלוכלך בדם מילה תקע בשופר, ועירב מצות מילה בשופר".
אולם ה"שערי תשובה" הקשה על כך, שהרי הלכה מפורשת היא (יורה דעה, רסה סעיף א'), שהמוהל צריך לרחוץ את ידיו ופיו כדי שיברך בנקיות, הרי שאסור לברך בפה המלוכלך בדם?
ותירץ הגאון רבי משולם רובינשטיין, בעל "דרשת מבי"ט", שאולי יש לומר, שרבי פייוויש מקראקא לא בירך בעצמו, אלא רק תקע ואדם אחר בירך, ויכול לעשות כך לכתחילה (כמבואר בסימן תקפ"ט, ב"מגן אברהם" ס"ק א'), ואם כך לא קשה כלל.

התקיעה פותחת את כל השערים
בשמו של האדמו"ר בעל "בית ישראל" מגור אומרים: סגולת השופר נרמזת במילות התפילה "בחכמה פותח שערים". שהרי אמרו חז"ל (שבת קיז:), שתקיעת שופר "חכמה היא ולא מלאכה", ואם כן, ב"חכמה", כלומר: על ידי התקיעה, "פותח שערים" – נפתחים כל השערים והתפילות עולות למעלה לפני כסא כבודו!

עלובי החיים שעליהם עומד העולם!
מורגל היה בפיו של הגאון רבי עטייה, ראש ישיבת "פורת יוסף", לומר:
לפעמים, כאשר אנו רואים אנשים דלים ומסכנים, שמזלם לא שפר עליהם והרי הם סובלים כל חייהם צער וייסורים, אנו חושבים לעצמנו: איזו תועלת יש לעולם מאנשים אלו?
אולם על שכמותם כוונת הפסוק [הפטרת יום א' דראש השנה]: "כי לה' מצוקי ארץ" - אלו האנשים שכל חייהם מרה ומצוקה, "וישת עליהם תבל" – העולם מושתת ועומד עליהם ובזכותם!
הוסיף על כך הרה"ג ר' שבתי דב רוזנטל שליט"א:
לפי זה, מה נמלצו מדבש אמרי נועם בפיוט לקדושה במוסף יום ב' של ראש השנה:
"רחם מצוקים אשר עליהם שמת הדום וכסא, ואז יתרעם הגלגל ויתרעש הכסא..."

חובתם הייחודית של שרידי החרב
"כה אמר ה' מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלך להרגיעו ישראל" (מתוך הפטרה ליום ב' דראש השנה)
"עם שרידי חרב", כלומר – ביאר הגאון רבי מרדכי אילן, אב"ד תל אביב – כל אחד משרידי החרב ושארית הפליטה, צריך לראות את עצמו כעם שלם. הוא אינו פרט מהכלל כולו, אלא מוטלת עליו אחריות העם כולו, כי עליו למלא את החלל, להשלים את החסר ולבנות את הכלל מחדש!
בדומה לכך פירש המלבי"ם את הפסוקים (תהלים פז, ה-ו): "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון, ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה", וכך ביאורו: איש פרטי הנולד בציון, יספור אותו ה' "בכתוב עמים" – כאילו הוא עם שלם בפני עצמו, שאינם נחשבים ליחידים, אלא רק לעמים שלמים!
ואף בדורנו, בתקופת הבנין שאחר החורבן הגדול, מחובתו של כל יחיד לשאת באחריות הכלל, ולראות את עצמו כאילו הוא עם שלם, עם שרידי חרב! [מתוך המאסף "כמוצא שלל רב"/ ימים נוראים להרב אברהם ישראל רוזנטל]

אין תגובות: