שלטון הרב - חלק ה', מאת: הרב יואב שטרנברג

בפוסטים הקודמים בסדרה זו טענתי, שלפסיקת ההלכה יש גבולות. גבולות אלו כוללים גם חריגה מפרשנות אפשרית במקורות ההלכתיים, וגם חריגה מכללי הדיון ההלכתיים. משמעות הגבולות היא, שאדם יכול לומר אמירה הלכתית שתהיה, אובייקטיבית, טעות.
עוד טענתי, שהערכת המציאות היא שיקול משמעותי מאוד בתוך פסיקת ההלכה, בשלושה מישורים - הן בהבנת הנתונים העובדתיים הודאיים הנוגעים למקרה, הן בהערכת הנתונים שאינם ידועים הנוגעים למקרה, והן בשקילת היבטים עובדתיים שאינם קשורים לדיון ההלכתי במובן הצר של המילה, כגון חששות מההשפעות החברתיות של פסיקה מסויימת.
טענתי השלישית היתה, שלתורה, ולנציגיה שהם הרבנים, יש מה לומר בכל הרמות שהוזכרו. כמובן שבמישור ההלכתי המצומצם, קצת יותר מחודש בעיני הציבור הוא שיש לתורה מה לומר גם לגבי אופן הערכת הנתונים שאינם ידועים, ועוד יותר מחודשת, זכותם של הרבנים לקבוע הלכות על סמך הבנתם את ההשפעות החברתיות של הפסיקה.
טענתי הרביעית היתה, שהשאלה מיהם הרבנים שלהם הסמכות להחליט עבור הציבור בשאלות ההלכתיות, נתונה להכרעת הציבור. הציבור רשאי לקבל על עצמו פוסק מסויים, וללכת אחריו.
את הדיון הנוכחי נקדיש לשאלה שתחתום את עיסוקנו בנושא - האם הציבור צריך לקבל עליו פוסק מסויים, או שמא עדיף לאפשר את הפלורליזם ההלכתי, ולאפשר לכל אחד לבחור רב לעצמו. אני מודה, שבניגוד לדיונים הקודמים, שבהם עמדתי מבוססת מאוד, לעניות דעתי, הרי שביחס לעמדה שאותה אני מבקש להציג כיום, אני פחות נחרץ.

התחום הציבורי
מדוע קיים משבר בתחום הגיור כיום. הרי בתי הדין לגיור לא כפופים לרב שרמן וההולכים בדרכו. הם יכולים לאמץ כל גישה הלכתית
שנראית להם, ויש לפסיקה שלהם מעמד חוקי ברור. מי שהתגייר, מקבל תעודת גיור, והרי הוא יהודי לכל דבר.
מאידך, גם לרב שרמן וסיעתו יש אוטונומיה מוחלטת. תחת תחום סמכותם נמצאים כל הגירושין והנישואין. הם מוסמכים לקבוע כי פלוני אינו יהודי אלא גוי, ולכן הוא אינו יכול לשאת אשה יהודיה, אינו צריך גט כדי להתגרש וכן הלאה.
אם לכל אחד יש אוטוריטה מלאה - מה הבעיה?
הבעיה היא כמובן, שמדובר באותו אדם, שצריך גם להתגייר ולהיות יהודי בעיני מנהל הגיור, וגם בעיני בית הדין, וברור שלא שייך בכלל ששתי מערכות שנוגעות באותה בעיה, ולגבי אותו אדם, יגיעו למסקנות שונות.
לכן, כאשר אנחנו דנים בשאלת הפלורליזם ההלכתי, אנחנו צריכים קודם כל להציב לפלורליזם זה גבולות, ולהבין שהתחום הציבורי אינו יכול להיות מגוון, אלא צריך להגיע להלכה אחת לכולם. תחום זה כולל את שאלות המעמד האישי, המשפט ועוד. נכון הדבר, שהמשנה ביבמות (יג:) אומרת " ע"פ שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. כל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו", ומבואר בגמרא, שבית הלל היו מודיעים לבית שמאי אילו נשים אסורות להם, הרי שברור שמצב זה איננו מצב אידיאלי. מצב זה דומה למצב שהיה קיים, אם היה אפשר להינשא שלא ברבנות, ואז חלק מהרבנים מכירים בגיור ומשיאים, וחלק לא. ניהול רשימות יוחסין שונות עבור קבוצות שונות בעם איננו רעיון טוב.
האם זה אומר שדעתם של גדולי התורה שקיבל הרב שרמן עליו מחייבת את הציבור? לא! סוף סוף, הציבור לא קיבל אותם עליו כרבותיו. אולם, האם צריך להשתדל שיהיו רבנים מוסכמים המקובלים על כולם בתחום הגיור או בהיבטים נוספים של התחום הציבורי - התשובה חיובית, ובהסתייגות, שאין צורך בשביל האיחוד לוותר על כל קולא רק כי יש אדם אחד שמחמיר (או להיפך).
הדבר הזה נכון גם במישור המקומי. כיצד נראית המחיצה בין עזרת הנשים לעזרת הגברים בבית הכנסת? זו אינה שאלה שתיתכן לגביה הכרעה אישית של רבנים שונים לחברים שונים בקהילה, מהסיבה הפשוטה, שבסופו של דבר, בבית הכנסת תעמוד מחיצה אחת בלבד, והיא צריכה להבדיל בין כל הגברים לכל הנשים. לכן אין ספק, שהקהילה צריכה להגיע לפתרון בהסכמה שיהיה פתרון אחד.

מערכת הכשרות
תחת הקטגוריה של התחום הציבורי, אני חושב שראוי לכלול גם את הנושא של הכשרות. המצב כיום הוא, שישנה חרושת שמועות בלתי פוסקת בשאלה האם לסמוך על גוף כשרות כזה או אחר. מדובר בתעשייה שמתגלגל בה כסף רב, ובעצם חוץ מאמון אישי ברב נותן הכשרות, אין דרך להשתמש במערכת הכשרות הזו, מלבד לתת אמון בכולם, או לא לתת אמון באף אחד (ואני מכיר אנשים שאימצו את כל אחת משתי הגישות).
בניגוד למצב המצוי היום, עמדת הבסיס של חז"ל היתה שונה. רש"י (גיטין ב:) מסביר, מדוע 'עד אחד נאמן באיסורין'. דהיינו, מדוע סומכים על כל אדם מישראל כשהוא אומר שמאכל מסויים כשר. נימוקו של רש"י:
"שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב".
אולם, רש"י אינו מסביר מנין לו אותה הנחה, שהתורה האמינה לכל אחד ואחד על הפרשת תרומה וניקור הגיד והחלב.
התשובה לדעתי ברורה, כיוון שאם לא סומכים על כל אדם מישראל, הרי שאי אפשר לסמוך על אף אחד, ואי אפשר להתנהל ככה.
אני אינני קורא לתת אמון בכל מי שאומר שהאוכל אצלו כשר, גם אם הוא חילוני שאינו יודע בכלל מהי כשרות. כשם שהתורה האמינה כל אחד מישראל, כך היא גם אמרה, שמי שחשוד על הדבר לא דן בו ולא מעיד עליו. לכן, במציאות בזמננו שבה רבים מגישים אוכל, כשאין להם שמץ של מושג בכשרות, ברור שצריך תעודת כשרות. אבל, אותה ציפייה של רש"י מהתורה, צריכה לעמוד גם היום לנגד עינינו. מציאות שבה גם על תעודת הכשרות אי אפשר לסמוך, איננה רצויה. ולדעתי, בלא שקיפות מוגברת של התחום של הכשרות והאחדת הפסיקה וגופי הכשרות, לא יהיה גוף שניתן לתת בו אמון.

התחום הפרטי
אני רוצה לספר חוויה אישית. במהלך השנה האחרונה, נתתי את דעתי לשאלה, כיצד הייתי מעצב את הכתובה, לו היתה לי האפשרות לכך. האם הייתי קובע שהבעלות על הרכוש צריכה להיות בשווה בידי שני בני הזוג? מה לגבי חובת המזונות והטיפול בילדים?
בהתחלה, הייתי מאוד בעד העמדה השוויונית. אולם, לאחר כמה שיחות עם בני זוג שונים, התברר לי שהרבה בני זוג מרוצים ממערכת יחסים לא שוויונית. לבעל נוח שהאשה מטפלת בילדים (זה היה משותף לרוב הבעלים, באופן טבעי, כולנו הגברים נוטים לעצלנות) ולהרבה נשים נוח שהבעל הוא המפרנס העיקרי. האשה מעדיפה שהבעל לא יכנס לה למטבח, והבעל מעדיף שהאשה לא תחזיק כרטיס אשראי. לא כולם רצו חיים שוויוניים.
התובנה שהגעתי אליה בעקבות העניין היא, שלתרבויות שונות יש הסתכלות שונה על הדברים, והן יכולות ללמוד זו מזו ולהתפתח, בלי להפוך למשהו אחיד. אדרבה, המגוון מאפשר לנסות יותר דברים ולהחכים יותר בקלות.
קיבוץ הגלויות של עם ישראל, גרם לכך שבארץ ישראל מתקיימות תרבויות שונות רבות מאוד. ליטאים, חסידים, מרוקאים, תימנים, אמריקאים ורוסים. כל אחד מגיע עם התרבות שלו וסגנון החיים שלו, וכולם חיים כאן ביחד, אלו לצד אלו.
המפגש בין התרבויות גורם בעל כרחו, לבחינת המנהגים הקיימים, ולעיתים רבות, לשינויים. האם חייבים לאכול טשולנט בשבת בצהרים, או שאפשר גם ג'חנון? למי שחי באירופה אין התלבטות. הוא הדין למי שהצליח להביא את השטעטל שלו לארץ, ומצליח להתעלם מכל השאר. אבל מי שיש לו קרוב משפחה תימני - המפגש התרבותי על כרחו יערער את עולמו האישי.
לכן, בתחום הפרטי, יש לי בעיה רצינית עם פסיקה אחידה.
מאידך, העמדה ההלכתית הפשוטה דוגלת בפסיקה אחידה. דבר זה ברור מלשון הרמב"ם (ממרים א, ד):
כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו אם לאו... אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל, ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה אומרים מיד, אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר.
וכך כותב גם הרב עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - עניינים כלליים סימן א):
גם במקום ששני בתי דינים קבועים ושוים בחכמה ובמנין מצוה מן המובחר היא לישא וליתן בהלכה ולהסכים לדעה אחת או לנהוג כדעת הרוב, שכל מקום שאנו עושים כדעת הרוב אנו מקיימים דברי התורה כתקנן, שכך נצטוינו: אחרי רבים להטות. וכל מה שאנו עושים כדעת המיעוט אנו מבטלים מצות התורה של אחרי רבים, ונכנסים בספק אסור. אלא זאת היא חובתנו ממצות התורה להורות כדעת הרוב ולהיות כולנו באגודה אחת ככל דרכי התורה ומצוה.
להרחבה בנושא אחידות הפסיקה ההלכתית, אפשר לקרוא גם כאן.

אין לי פתרון ברור לסתירה בין ההנחה הלכתית, לפיה יש לשאוף לאחידות התורה, ובין המציאות הרב תרבותית, שנראה שיצירת פסיקה אחידה אינה ריאלית. יתכן, שכאשר עם ישראל נמצא לאורך זמן בארץ, מטשטשים ההבדלים בין התרבויות השונות של חלקים שונים של העם, וממילא ניתן להשיג אחידות פסיקה. יתכן גם, שעקב הפיכת העולם ל'כפר גלובלי קטן', שוב אי אפשר ליצור בועה של תרבות אחידה בעם ישראל.
עם זאת, יש לי כיוון מסויים.
אני סבור, שיש להפריד בין התחום ההלכתי ה'טהור', ביחד עם סוגיית הערכת המציאות, ובין תחום התקנות שנועדו לחדש סייגים וגדרות 'יש מאין'. בתחום הראשון, אנו מצווים על אחידות הפסיקה. ובו באמת יש לשאוף לפסיקה אחידה. שכן, ביסודו של דבר ההלכה, ככל חקיקה נורמטיבית, אמורה להיות מחייבת כלפי כולם. בהלכה אין רעיון כזה שלאדם אחד מותר לאכול חזיר ולאחר אסור. הדרישה ההלכתית שווה בפני כל מי שחייב במצוות. היטיב לבטא את הדברים האור שמח (הל' תלמוד תורה פרק א הלכה ב):
דבאמת כל המצוות המה שוות לפחות שבפחותים ולמשה רבנו. דתורה אחת יהיה לכם כתיב. וחיוב המצוה יש לה גבול כמו נטילת אתרוג בנענוע בעלמא יצא, רק המדקדקים נושאים אותו כל היום. ולכן לא כתבה התורה מדות רק ברמז, דלמשל מדת הנקמה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונטור, ומלך שמחל וכו' ולכן אין זה חוק בפרט, שווה לכלל הישראלי, רק כל אחד לפי ערכו. רק נקימה דממון זה שוה לכולם.
לעומת זאת, התחום השני נוגע לסוגיות של הנהגת ציבור, המשתנה לפי הציבור. בהקשר של ההנהגה הציבורית, חשוב שהרב יכיר את הציבור שלו, ושם חשוב שלכל קהילה תהיה ההנהגה הציבורית שלה.
לכן, אם לסכם את הדברים, הרי שבמישור ההלכתי, ובפרט בתחומים הציבוריים כמו מעמד אישי וכד', אני סבור שיש לשאוף לאחידות פסיקה. שאיפה זו, צריכה לבוא גם על חשבון הרגישות התרבותית של קבוצות אוכלוסיה שונות.
לעומת זאת, בתחום של הנהגה ציבורית, אין לדעתי מקום לשאיפה לאחדות. כל קבוצת אוכלוסיה צריכה לבחור מנהיג מקומי, שיכיר את בוחריו, וידע כיצד לפעול בקרבם.