‏הצגת רשומות עם תוויות טרילוגיית הגות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות טרילוגיית הגות. הצג את כל הרשומות

יום שני, 31 במאי 2021

מחשבות על "מהלכים בין העומדים" וטרילוגיית הרב מיכאל אברהם


לפני מספר שבועות סיימתי לקרוא את הספר השלישי בטרילוגיה של הרב מיכאל אברהם, "מהלכים בין העומדים - על הצורך ועל האפשרות לרענן את ההלכה". מדובר על ספר עם מעל 600 עמודים, וכלל הסדרה מגיעה בערך ל2000 עמודים. 

בתחילת הדברים, בין אם אני מסכים עם דברים שכותב הרב מיכאל אברהם ובין אם אינני מסכים, הרי שאני נהנה לקרוא את הגיגיו והגותו. אני חש שהוא אחד המחברים שכמעט בכל נושא שיכתבו יגרמו לי להרהר בדבר ולנסח לעצמי עם מה אני מסכים ועל מה אני חולק ומאיזה טעם. מבחינתי, זו אחת הסיבות המרכזיות שאני נהנה לקרוא ספרים בכלל, ושאני קורא בהנאה את דבריו של הרב מיכאל אברהם, בין אם אני מסכים ובין אם לאו, כאמור. 

בספר הראשון, המצוי הראשון, הרב מיכאל אברהם פורס את ההוכחות לקיומו של אלוהים, הן אלוהים פילוסופי, והן אלוהים דתי. בספר השני, אין אדם שליט ברוח, מציג המחבר את "התיאולוגיה הרזה", מערכת האמונות המחויבות מיהודי מאמין. 

שני הספרים למעשה מהווים הקדמה לספר, שלהבנתי הוא העיקרי בעיני המחבר, העוסק בהלכה, באופן בו נפסקת ההלכה, ובאפשרויות "לרענן" את ההלכה. 

הבעיה ידועה לכולם, הן למי שזה מטריד אותו והן למי שחי עם המצב הנוכחי בשלום. יש לא מעט הלכות ומנהגים דתיים בחיינו הסותרים מבחינה ערכית את חיי היום יום שלנו. הדוגמאות הידועות הן: מעמד האשה, מעמד הגוי וכד'. ובנוסף, יש הלכות המבוססות על תפיסות שאינן נכונות, הן אם זה נוגע לשאלה ההתרבות של הכינים, והן למידת בליעת הכלים. 

בדרך כלל כשנושאים אלו עולים לדיון, הדיון מסתיים באמירה: נחכה לסנהדרין. העמדה שמציג הרב מיכאל אברהם בספר אומרת: אין צורך להמתין לסנהדרין, ניתן וצריך לבצע את הרענון בהלכות רבות כאן ועכשיו. 

בסיום קריאת הספר חשתי שיצאתי רק עם חצי תאוותי בידי. 

תחילה, אני אמנם קראתי ספרים רבים של הרב מיכאל אברהם וכבר התרגלתי לכך שלכל טענה יוקדמו הקדמות שונות. אך עדיין כ250 עמודים של הקדמות, שלא תמיד ברור הקשר הישיר שלהם אל "הצורך והאפשרות לרענן את ההלכה", היה קצת מוגזם. לא הייתי מזכיר את זה, לולי ההרגשה הכללית שלי שהספר הזה היה קיבוץ של פרקים/מאמרים בעניין הלכה ופסיקת הלכה, אך קו המחשבה המחבר בין כל פרק לפרקים שלפניו ושלאחריו לא תמיד ברור לקורא. 

אך הסיבה העיקרית שלא מצאתי את מבוקשי בספר אינה אריכות וסידור הדברים, אלא הדברים עצמם. הרב מיכאל אברהם מציג מכניזם שבעזרתו ניתן לרענן את ההלכה, אך הוא אינו מתמודד עם הקשיים שהצעתו מעלה. לתפיסתי, הקשיים אינם למדניים, אך מציאותיים. השאלה שהקורא שואל את עצמו (לפחות הקורא הכותב את הטור הזה) למקרא הספר הוא: הבנתי מה צריך לעשות, אך מי צריך לעשות את זה?

אלא אם פספסתי משהו, אין תשובה ישירה לשאלה הזאת. מה שיוצא מבין השורות הוא שהקריאה היא קריאה כללית לכל מי שהנושא מטריד אותו, ושהוא בר הכי, לקום ולעשות מעשה. 

אך גם אמירה זאת היא בעייתית, ולא ראיתי התייחסות מספקת לבעייתיות העולה ממנה. ספר החינוך מסביר את הטעם של מצוות "אחרי רבים להטות" כך (הדברים מובאים בספר בפרק על הליכה אחר הרוב):

"משרשי מצוה זו שנצטוינו בזה לחזק קיום דתנו, שאילו נצטוינו קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמיתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמיתת ענין פלוני כן הוא, ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו לא יהיה לו רשות לעשות הענין בהפך האמת לפי דעתו, ויצא מזה חורבן שתעשה התורה בכמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו."

דבריו של ספר החינוך מסתברים. אי אפשר לדבר על בני דת אחת כשנתת לכל אחד את האפשרות לפרש את כללי הדת לפי דעתו ותפישתו. בסופו של דבר צריך שתהיה משמעות לאמירות "אני בן דת משה", "אני שומר תורה ומצוות", מעבר לכך שהאדם מקיים את התורה על פי האופן בו הוא מפרש את התורה. 

הטרילוגיה מציגה לקורא אמירה שיש סכנה בעמדה השמרנית. באם נדבוק בעמדה השמרנית, הן בתפיסה התיאולוגית שלנו והן במחוייבות ההלכתית, הרי שנשלם מחיר כבד שיתבטא הן בהפיכת התורה וההלכה מדבר חי למאובן, והן בקושי להסביר את הדברים בפני הדור הבא שחש את הפער בין ערכי חייו לבין ערכי התורה הלא-מתעדכנים. כדי להתמודד עם החשש מנשירה של הדור הבא המחבר מציע תיאולוגיה רזה, כדי להמחיש שלא כל דבר שנדפס בספר הוא מחוייב המציאות, ומנגנונים לחידוש ההלכה, כדי שאפשר יהיה לפשר בין המציאות לבין המסורת. אמנם הקוים החדשים המוצגים הינם תיאורטית גבולות הקלים יותר להגנה, אך מעשית לא ברור מה המוטיבציה להגן עליהם, ואם יהיה בכלל קו גבול רציף. 

דווקא בסוגיית הגיור שהמחבר דן בה היה מקום להרחיב יותר מדוע הוא דוחה את מי שדורש מדרש שמרני ובשל כך מבקש לרענן/לחדש את האופן בו מקבלים גרים בבתי הדין. ויותר מכך, היה מקום לדיון נרחב בשאלה העולה לעיל: כיצד מתמודדים עם זה שהרענון של פלוני אינו זהה לרענון של אלמוני? 

מעבר לאמור לעיל, התאכזבתי מהדוגמאות שהמחבר הביא ליישום המנגנון שהוא מציע. הנושאים בהם הוא בחר ליישם בהם את המנגנון הינם נושאים שנדמה שרוב הציבור כבר הצביע ברגליו ואף אחד לא ייפול מהכיסא כשהוא ישמע את ה"עדכון" ההלכתי. סוגיית מעמד האשה ומעשה הגוי והגר הינן סוגיות נידושות, שקשה מאד לומר בהם דבר חדש. בסוגיית דמוקרטיה מול ההלכה במדינת ישראל היה מן החידוש, באימוץ מוחלט של ערכי הדמוקרטיה על פני ערכי ההלכה, ועדיין חשתי שהיה מקום להאריך יותר בביאור המנגנון המאפשר לדחות את ערכי ההלכה מפני הדמוקרטיה. ומאד היה חסר ההתייחסות לנושאים של אורח חיים ויורה דעה - נושאים הנוגעים לחיי היום יום של כל יהודי שומר תורה ומצוות. 

לסיכום, אני נהנה לקרוא את הגיגיו והגותו של הרב מיכאל אברהם. ככלל, הם מעוררים אותי למחשבה ומאתגרים אותי. הטרילוגיה הנוכחית ברובה עמדה בציפיות הללו, כמו שאר ספריו. ועם זאת, התאכזבתי מהאופן בו המחבר בחר לטפל בנושא של רענון ההלכה, נושא שמעסיק אותי רבות, ושאני חושב שהיה חסר בו אלמנט של ביקורת עצמית. 

יום רביעי, 13 בינואר 2021

הלכה ומוסר: עיון בפרק החמישי של "מהלכים בין העומדים" מאת הרב מיכאל אברהם

 

החלק השני בספר השלישי בטרילוגיה של הרב ד"ר מיכאל אברהם, "מהלכים בין העומדים", עוסק ב"הלכה ומוסר: מחויבות כפולה". בפרק החמישי, "הלכה ומוסר", הוא דן במקרים בהם יש סתירה בין ההלכה למוסר. לדוגמא: אי הצלת גוי בשבת. השאלות אותם הוא שואל הם (עמ' 79): "האם ייתכן שהתורה אינה מוסרית? מה יעשה במקרים אלו מי שמחויב גם להלכה וגם למוסר? האם ניתן בכלל להיות מחויב ברצינות לשתי המערכות הללו?".

היהודי המאמין עשוי להתייחס למוסר באחד משלושה דרכים:

1. לראות בהלכה כמייצגה האמיתי של המוסר.

2. אין באמת דבר כזה מוסר שאנחנו מחוייבים אליה, אנחנו מחוייבים רק להלכה.

3. "כפילות נורמטיבית". כלומר, אנחנו מחויבים גם למוסר וגם להלכה, ושניהם הם רצון ה'. 

לפי הגישה הראשונה, נצטרך למצוא הסברים שיסבירו איך בכל זאת זה מוסרי לא להציל גוי בשבת, או למחות את זרעו של עמלק, וכד'. 

אך מעבר לזה, לא ברור כיצד התורה יכולה לצוות על "ועשית הטוב והישר". האם, לפי גישה זו, יש טוב וישר שאינם חלק מההלכה ומהתורה עצמה? ציוויים מהסוג הזה מורים לנו שיש "טוב וישר" שהינו אוניברסלי, והציווי הדתי בא רק להוסיף עליה.

שאלה זו קשה גם לדוגלים בשיטה השניה. מעבר לזה, כיצד הקב"ה יכול לבוא בתלונות לקין על רצח הבל, או כיצד ניתן להיות נבל ברשות התורה?

על פי הגישה השלישית, יש עקרונות מוסריים שכל באי עולם מצווים בהם, ומעבר להם יש ציוויים דתיים שבקיומם יש מטרות נוספות. 

על פי גישה זו, כשיש מצווה שאינה מוסרית אין כאן קושי, אלא עקרון דתי הקובע שלפעמים יש לדחות את העקרון המוסרי מפני עקרון אחר. 

אך לפי גישה זו, יש לשאול מה טעם התורה מצווה מצוות שהן מצוות מוסריות? לדוגמא, איסור רצח זו חובה מוסרית. אם מצוות התורה הן מערכת חוקים מקבילה לעקרונות המוסריים שכל באי עולם מחוייבים בהם, מה הצורך שגם התורה תצווה בעקרונות מוסריים?

כך משיב הרב מיכאל אברהם לשאלה זו (עמ' 94):


לדבריו, ההלכה אינה עוסקת בהיבט המוסרי של המצוה/האיסור, אלא בהיבט ההלכתי, המתווספת על ההיבט המוסרי. 

בסיכום של הפרק כותב המחבר כך (עמ' 100):

ראינו שהמודל הנכון ליחס בין הלכה למוסר הוא תמונה של כפילות נורמטיבית. בתמונה הזאת הלכות מסוג א גם הן מובחנות קטגורית מהציווים המוסריים המקבילים להן. הסברתי שהציווי לא תרצח הוא הוספה של ממד דתי לאיסור המוסרי. אפשר היה לטעון שמדובר בציווי שיש לו מטרות אחרות, מעבר לזו המוסרית. האיסור המוסרי של רצח מטרתו היא מוסרית, ואילו האיסור ההלכתי יש לו מטרות דתיות כלשהן. אבל סביר מאד לומר שטעם האיסור הדתי גם הוא מוסרי, אלא שהציווי ההלכתי בא להוסיף ממד דתי לאיסור המוסרי עצמו. הממד הדתי שנוסף בציווי הוא עצם הציווי והדרישה לציות. התורה מבקשת להוסיף על האיסור המוסרי לרצוח, ציווי דתי. 

עד כאן סיכום דבריו של הרב מיכאל אברהם. 

הדברים לא התיישבו על ליבי. 

ראשית, מדוע לא לומר בפשטות שהתורה אכן מצווה גם ציוויים מוסריים (לא קובעת מהו מוסרי, אלא מצווה גם ציוויים מוסריים, כמו לא תרצח ולא תגנוב, וגם ציווים דתיים, כמו שבת, כשרות ונדה)? זאת, בדומה לספר החוקים הקובע גם איסורים מוסריים כלא חוקיים, אך לא קובע מהו מוסרי ומה לא. ומצד שני, ספר החוקים גם לא קובע כל דבר לא מוסרי כאסור מבחינה חוקית.

גם בספר החוקים יש הבדל בין המוסרי לבין הגבול אותו אפשר לחייב מבחינה משפטית. שוב, אינני רואה כאן שום הבדל בין הדיון על ההלכה, לבין אותו דיון שאפשר לקיים על החוק. 

מעבר לזה, התשובה שנותן הרב מיכאל אברהם אינה מובנת כלל. לדבריו, המוסר הוא רצון ה', והמצוה היא צו ה'. אך מה המשמעות המעשית לכך שעברתי גם על רצון ה' וגם על צו ה'? מה המשמעות של אותו היבט דתי המצטרף להיבט המוסרי כלל-אנושי? האם בכלל יש לזה משמעות? 


עדכון:

לדברים לעיל הגיב הרב מיכאל אברהם (קישור):

אני חילקתי את ההלכה לשלוש קטגוריות: הלכות “מוסריות”, הלכות “אנטי מוסריות” והלכות “א-מוסריות”. טענתי ששלוש הקטגוריות לא קשורות למוסר אלא באות להשיג מטרות דתיות. ככל שאני מבין הוא חולק רק על קביעתי לגבי הקטגוריה הראשונה. זהו בעיניי החידוש הקטן יותר בדבריי, ואני שמח שהשאר מוסכם. אבל גם בנקודה זו לדעתי טועה הכותב, כפי שאסביר.
בספרי הבאתי לגבי הקטגוריה הזאת שני סוגי נימוקים: 1. אין צורך לצוות על הלכות מוסריות אם אנחנו יודעים זאת גם בלי הציווי ובפרט אם הקב”ה מצפה זאת מאיתנו גם בלי ציווי (ע”ע קין והבל). לא בכדי “ועשית הישר והטוב” – הציפייה מאיתנו לנהוג באופן מוסרי, לא נמנה במניין המצוות של אף מונה. 2. גדרי המצוות ה”מוסריות” לא תואמים את המוסר. למשל בדיונים לגבי רצח, יש מצמצם ומקרב הדבר אצל האש וסוף חמה לבוא ועוד. ובמזיק יש פטור של גרמא וכו’. כל אלו אינם רלוונטיים במישור המוסרי. וכי מי שרצח ביד שמאל או בגרמא הוא עבריין פחות ממי שרצח בידיים? אין שום הבדל. בשני המקרים הוא התכוון לרצוח ועשה פעולה שנטלה חיים. ההבדל הוא רק פורמלי. טענתי היא שגרמא הוא פטור הלכתי בלבד אבל הרשע מוסרי בעינו עומד (כלומר שאין כאן עבירה דתית אלא רק מוסרית). אמנם מזיק בגרמא פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, אבל זו גופא הבחנה בתוך הקטגוריה ההלכתית. מזיק בגרמא הוא רשע מוסרי בדיוק כמו מזיק בידיים. ולא בכדי כתב המאירי בשם בעל ההשלמה שהחיוב בידי שמים בסוגיית גרמא אינו בא לומר שיש איסור אלא שיש חיוב לשלם, אלא שהוא בידי שמים ולא בבי”ד. לפי דרכי זה מתפרש מצוין: זהו חיוב מוסרי, ולכן לא נגבה בבי”ד.
ושתי הערות על מה שכתב המבקר עצמו:
  1. הוא טוען שגם בספר החוקים יש הבדל בין הגבול שעליו יש לחייב לבין הגבול שרק לא רצוי. אבל ההבדלים בהלכה אינם חופפים לגבו להזה. הרי אף ספר חוקים לא פוטר בגרמא? זה לא פחות בעייתי ממזיק בידיים, ולכן איני רואה מדוע לא לחייב? איזה גבול לא נעבר כאן? שלא לדבר על רוצח בגרמא או במניעת יציאה מהמים ומהאש וכו’.
  2. הכותב טוען שלתורה עצמה יש מטרות מוסריות. אבל זה לא שונה ממה שאני כתבתי. אתרגם: במעשים לא מוסריים יש גם בעייה בהיבט הדתי. מה ההבדל בין האמירות הללו? בסוף בסוף, עברת על צו ה’ מעבר לבעיה המוסרית שבזה. הכותב עצמו אומר שהתורה הוסיפה ציווי, כלומר שעיקרון מוסרי ללא ציווי לא היה מצווה, והציווי הפך זאת למצווה (עשה או לאו). זה גופא מה שאני אומר.

לגבי השאלה בסוף, מאי נפ”מ בין שני סוגי הבעיות. על כך גם עניתי: באותם מצבים שבהם יש רק בעיה מוסרית ולא דתית (גזל גוי, רצח או היזק בגרמא) עדיין יש איסור. כפי שכתב ר”ש שקופ, גזל גוי אסור לגמרי לכל הדעות ברובד המוסרי. לעבור על שבועה בכתב (שלא הייתה הפלאה), יש איסור גמור בלי שיש ציווי. וכמובן נפ”מ לשאלת העונש (העונש ניתן על העבירה הדתית בלבד, והא ראיה שלא נענשים על מצבים שבהם יש רק בעיה מוסרית, כפי שהדגמתי כאן למעלה). אבל מעבר לזה, מדוע צריכה להיות נפ”מ? התורה אומרת לנו שזוהי האמת: שיש במעשים אלו גם בעיה מוסרית וגם דתית.

תגובה קצרה לדברים:
אני חושב שהפער ביני לבין הרב מיכאל אברהם זה בהבנת הביטוי "בעיה דתית". 
בעיני "בעיה דתית" זה לעשות משהו נגד רצון ה'. לדבריו, גם "בעיה מוסרית" זה לעשות משהו נגד רצון ה'. אז לא ברור לי מה מתווסף כאן? אם הבנתי נכון, הוא פותר את הבעיה ע"י הגדרת "בעיה דתית" כלעשות משהו נגד צו ה', ולא נגד רצון ה'. אני לא מבין מה זה משנה/מוסיף. 

יום חמישי, 2 באפריל 2020

המצוי הראשון, מאת: הרב ד"ר מיכאל אברהם - חלק ג'

חלק א
חלק ב

אחרי שראינו שלוש ראיות לקיומו של אלוהים, ולמדנו מהו טיעון חושף אנחנו מגיעים לראיה מן המוסר.

הראיה מן המוסר
כדי להבין את הראיה מן המוסר, נצטרך קודם להגדיר מהו התנהגות מוסרית.
מעשה מוסרי הוא מעשה שמטיב עם בני אדם, מעשה לא מוסרי הוא מעשה שמרע להם, ומעשה א-מוסרי הוא מעשה ניטרלי.
אך לא מספיק שהמעשה הוא מוסרי (מטיב עם בני אדם). כדי לזכות בהערכה על התנהגות מוסריות, אנחנו דורשים למלא עוד תנאים: שהמעשה לא נעשה למילוי האינטרס האישי של העושה, ושיעשה זאת בהכרעתו ולא מתוך אילוף או תכנות.
קאנט כתב שכשדנים במעשה המוסרי, רק הכוונה/המוטיבציה היא הקובעת האם המעשה הוא מוסרי או לא. התוצאה (אם אכן המעשה הטיב בפועל לאנשים) אינה משנה את הגדרת המעשה. כלומר, אחרי שהזנחנו את התוצאה, יש להגדיר פעולה מוסרית כך: אדם שמציית לצו מוסרי (לדוג' ראוי לעזור למי שקשה לו).
אך עתה צריך לשאול: מנין מגיע הצו המוסרי ומה תוכנו?
כדאי לעצור כאן לרגע ולהעיר, שהמהלך שאנו עושים כעת דומה במבנהו לטיעון החושף שהצגנו לעיל: ניתן לטעון שאין צו מוסרי, אך אם הוא קיים אזי עלינו לשאול: מהו ומנין הוא הגיע?
את הצו המוסרי מגדיר קאנט כך:
עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי.
הצו הקטגורי שמציע קאנט אינו אומר "מה ששנאוי עליך, אל תעשה לחברך". שכן, קאנט לא מתעניין בתוצאה הסופית של המעשה, אלא בהגדרת המעשה עצמו כמוסרי או לא מוסרי. גם אם לא נקבל את ההבחנה של קאנט בין המעשה לתוצאה, הרי שהעיקרון שמעשה מוסרי נחשב ככזה רק אם המניע לעשייתו הוא מתוך מחויבות לצו, ולא ממניעים אחרים, נראה נכון.

ארי אלון כתב באחד ממאמריו כי ההבדל בין "אדם ריבוני" ל"אדם רבני" הוא שהאדם הריבוני הוא אדון/ריבון לעצמו, לעומת האדם הרבני שאיננו ריבון לעצמו, אלא הרב או אלוהים הוא הריבון עליו.
האם לדעת אלון יש להתייחס באותה הערכה מוסרית לאחות רחמניה ולרוצח שכיר? כמובן שלא, ההבדל הוא שהאחות הרחמניה בחרה בערכים הנכונים ואלו הרוצח השכיר בחר בערכים שאינם נכונים. כלומר, חייב להיות קנה מידה על פיה נמדדים "הערכים הנכונים". מהו קנה המידה הזה? כיצד הוא נוצר?

וכעת אנחנו מגיעים לראיה מן המוסר, שמנוסחת כך (עמ' 409):
אם אכן יש משמעות לשיפוט מוסרי וערכי, אזי בהכרח קיים גורם שמניח את התשתית לשיפוט הזה. גורם זה נותן תוקף לערכי המוסר וקובע את הראוי. שיפוט מוסרי אינו יכול להתבסס עלינו עצמנו בלבד. הגורם הזה מכונה אלוהים.
לא מספיק לטעון שהמוסר זה משהו שנטוע בתוכנו. אחרת, כיצד אנחנו באים בטענה מוסרית כלפי מי שלא חש את אותם ערכי מוסר?
האלוהים אותו חושפים בראיה מן המוסר הוא "המחוקק המוסרי", לא מחוקק שכופה את חוקיו, אלא זה שמגדיר וקובע אותם. זה שקבע את המדד שמבחין בין טוב לרע.
כאמור, זהו טיעון חושף. כלומר, מי שמקבל את תוקפו של המוסר, מניח במובלע שיש מי שקבע את הצו המוסרי. מי שירצה להיות עקבי ולטעון שאין אלוהים (שקבע את הצו המוסרי), הרי שעליו לותר על התוקף של המוסר (הטענה כלפי אדם אחר שהוא מתנהג באופן לא מוסרי).
הטיעון מן המוסר הוא יותר עמוק מעצם הטענה שאלוהים הוא זה שקבע את הצו המוסרי. המוסר הוא מותר האדם מן הבהמה. "המוסר משקף ממד לא מטריאלי בעולם שלנו". אם האדם הוא רק קרוץ חומר, הרי שלא ניתן לבוא אליו בטענה מוסרית. טענה מוסרית כזאת ניתנת להישמע רק אם יש באדם משהו מעבר לחומר.
את הפרק הזה מסיים הרב מיכי במשפט הבא (עמ' 424):
אלוהים אינו מתפקד כאן כמי שמצווה עלינו להיות טובים. החובה להיות טובים לא נובעת מהחובה לציית לאלוהים אלא מהחובה לציית לחוקי המוסר שמובנת לכל מי שתופס אותם. אלוהים ברא את ההבחנה בין טוב לרע ונטע בתוכנו את היכולת להבחין ביניהם, אבל מכאן ואילך הדבר בידינו, ומה שמניע אותנו לפעולה הן ההבנה והמחויבות שקיבלנו על עצמנו להתנהל כך. 
לקראת סוף השיחה מצביע הרב מיכי על פן אחר של הטיעון הזה. ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות" מציע לאדם לגאול את חייו ע"י מציאת משמעות לחיים. האם יש טעם לדבר על משמעות, בלי גורם חיצוני אובייקטיבי המעניק להם ערך כזה? אפשר אולי לטעון שהמשמעות היא בעיני האדם עצמו, אך זו אמירה ריקה. אין ל"משמעות" שום משמעות אם האדם עצמו יכול להחליט למה יש או אין משמעות.

ביקורת שלי על הראיה מן המוסר: 
1. אני חושב שיש בעייתיות בהצבת התנאי שהערכת המעשה כמוסרי הוא רק כשהוא נעשה לא לשם מילוי האינטרס האישי של העושה. הרב מיכי מביא לדוגמא איש עשיר שתורם מהונו, והוא טוען שמעשה זה לא זוכה להערכה מוסרית גבוהה משתי סיבות: א. פעמים שהוא עושה זאת למען הדרת שמו. ב. ההוצאה הממונית אינו דורשת ממנו הקרבה גדולה, שכן הוא עשיר גדול.
אינני יודע כיצד ניתן לקבוע שאותו עשיר אינו זוכה להערכה מוסרית גבוהה. על בסיס מה זה נאמר?
לי אישית יש הערכה גדולה לאנשים שתורמים מהונם או מזמנם לטובת אחרים, גם אם ברור שיש "נגיעות". האם הכבוד הגדול שעושים בעולם החרדי לנדבנים זה רק מן הפה ולחוץ ולא מבטא הערכה אמיתית? קשה לי עם אמירה כזאת.
הרב מיכי טוען שיש לקחת בחשבון את המוטיבציה, כי אחרת הצדיק אינו שונה מכבש "שמעולם לא עשה רע לאף אחד". אך ההבדל הוא שלא חסרים כבשים שלא עושים רע לאף אחד, אך אצל בני אדם קשה יותר למצוא כאלה. ולכן יש להעריך התנהגות שלא עושה רע לאף אחד.
2. בהמשך מביא הרב מיכי את דברי האגלי-טל בהקדמה על לימוד תורה לשמה ושלא לשמה כסיוע לדבריו שצריך שהאדם יתכוין לשם עשיית המצוה. לדבריו, הוא הדין בהקשר המוסרי, אם האדם מקבל סיפוק מהתנהגותו המוסרית - מה טוב, אך אם זה כל המוטיבציה שלו - אז זו לא התנהגות מוסרית.
כאן נראה שצריך לחלק בין מצוות בין אדם למקום, לבין מצוות בין אדם לחבירו. במצוות בין אדם לחבירו, המוטיבציה לא אמורה לעניין אותי, ואם זה נעשה לשמה או לא לשמה אינה מן הענין. וזו משמעות הגמרא "האומר סלע זה לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור".
3. הרב מיכי כותב ש"הטעות היסודית של אלון היא בזיהוי שהוא עושה בין מוסר לאוטונומיה". לא קראתי את מאמריו של אלון. אך ממה שצוטט בשמו בספר, אין כלל התייחסות למוסר, אלא רק לאוטונומיה או חופש בחירה.
4. בהמשך הפרק מצטט הרב מיכי את דבריו של ג'ונתן היידט על כך שמעשים לא מוסריים מעוררים אצל אנשים תחושת גועל (גם אם אין במעשה משום פגיעה באדם אחר). טענתו של הרב מיכי היא שתחושת הגועל אינה מה שהופכת את המעשה ללא-מוסרי, אלא עצם היותה מעשה פסול.
היידט עצמו מגדיר מוסריות באופן הבא (לקחתי מכאן):
Moral systems are interlocking sets of values, virtues, norms, practices, identities, institutions, technologies, and evolved psychological mechanisms that work together to suppress or regulate self-interest and make cooperative societies possible.
כלומר, היידט מגדיר מוסריות דווקא על פי התוצאה אליה היא מביאה, ולא כסוג של צו קטגורי. 
הטיעון מן המוסר עומד על כך שיש צו קטגורי שעל פיו מתנהגים. אך הנה היידט מציע שיש התנהגות מוסרית הנבחנת באיך היא משמרת ומרחיבה את שיתוף הפעולה החברתי. 
כדי להפריך את הטיעון החושף יש שתי אפשרויות: א. לטעון שאין מחויבות לצו מוסרי. ב. להצביע על מקור אחר (שאינו אלוהים) לצו המוסרי. 
נראה שהיידט מראה כיצד ניתן ללכת על פי הכיוון הראשון, ולא ברור מה ההפסד הגדול מזה (כלומר, הוא עדיין יכול לבוא בטענה מוסרית לזולת). 
5. במהלך השיחה הזאת, כמו גם בשיחות הקודמות, הרב מיכי מתמודד עם ערעורים שונים על הטיעון. אני חשתי שבטיעון הזה אין התמודדות עם הטענה המתבקשת כנגד הטיעון הזה. 
השאלה המרכזית בטיעון הזה הוא: מניין מגיע הצו המוסרי? אלא, בהכרח המקור לצו המוסרי הוא אלוהים.
נניח ונגלה מחר שלפני אי אלו אלפי שנים האנושות כולה התנהגה כמו בעלי החיים האחרים, ואז יום אחד קם אדם אחד שהמציא מעצמו צו מוסרי והלך והסתובב בכל החברה האנושית ושכנע אותם לנהוג ולחנך את ילדיהם לאור הצו המוסרי שהוא המציא, ומאז האנושות התחילה להתנהג על פי אותו צו מוסרי. האם זה יסתור את הטיעון מן המוסר? או מנגד, האם אותו אדם יוגדר מעתה כאלוהים?

יום שני, 16 במרץ 2020

המצוי הראשון, מאת: הרב ד"ר מיכאל אברהם - חלק ב'

לסקירה של שלוש השיחות הראשונות ראו חלק א 
מלכתחילה חשבתי שברשומה הזאת אסכם את כל השיחה הרביעית בספר. אך כיוון שיש לי ביקורת על חציו השני של השיחה, אני מעוניין להרחיב בו מעט יותר, ואחר כך גם לפרט את הנקודות עליהם אינני מסכים (או שאולי במהלך החזרה על החלק הזה אשתכנע...), לכן החלטתי לחלק את סיכום השיחה הרביעית לשתי רשומות, שזו הראשונה.  גם הפעם אני רואה צורך להדגיש שמדובר ממש בראשי פרקים וניסיון לתמצת כמעט מאה עמודים בכמה מאות מילים. 

בשלוש השיחות הראשונות ראינו שלוש ראיות לקיומו של אלוהים. השיחה הרביעית מוקדשת לטיעונים "חושפים", בניגוד לטיעונים ה"מסיקים" שבהם עסקנו בשלוש השיחות הראשונות.
טיעון מסיק מתחיל מהנחות ומסיק את המסקנות מהמסקנות. טיעון חושף "חושף" את ההנחות המובלעות במסקנות. כלומר, אם אני מתנהג באופן מסוים, מי שיטען מולי טיעון חושף עשוי לומר משהו כזה: התנהגותך כנראה מתבססת למעשה על הנחות א, ב, ג, כנראה היית בוחר להתנהג באופן אחר.
לנוכח טיעון חושף יהיה עלי לבדוק את אותן הנחות ש"נחשפו". אם אני מסכים להם, יש הגיון שאמשיך להתנהג באותה התנהגות. אך אם אגיע למסקנה שהן מוטעות, הרי שיהיה עלי לספק הסבר אחר להתנהגותי, או לחילופין להסכים שאין שום הגיון בהתנהגותי.

הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי כטיעון חושף
הפילוסוף האמריקאי ריצ'רד טיילור מציג את המשל הבא:
אם אתה נוסע ברכבת ואתה מביט מבעד לחלון ורואה אבנים מסודרות בצורת אותיות המאייתות את המילים: "ברוכים הבאים לסקוטלנד", עקרונית יכלת להניח אחת משתי הנחות:
א. האבנים סודרו ע"י יישות בעלת תבונה.
ב. האבנים הגיעו למקום הזה במקרה.
שתי האפשרויות תיתכנה.
אבל, אם על סמך הכיתוב של האבנים אתה מסיק שאתה אכן הגעת לסקוטלנד, הרי שאינך יכול להניח שהאבנים הגיעו למקום הזה במקרה. הרי יד המקרה שהביאה את האבנים לסידור הנוכחי שלהם לא יכול להיות קשור בשום אופן לכך שזה סקוטלנד או כל מקום אחר, ולכן היותן של האבנים במקום הזה לא אמורה להשפיע כלל על הידיעה אם הינך נמצא כעת בסקוטלנד או לא.

הנמשל של טיילור הוא טיעון חושף: אתה יכול לטעון שאין זה מוצדק להסתמך על המידע שעיניך מעבירות אליך. אבל אם אתה מתנהג באופן כזה שאתה מסתמך על כך שעיניך מעבירות אליך באופן אמין את מה שמתרחש בעולם, אינך יכול לסבור שיד המקרה יצרה אותם. למה שיהיה לנו אמון במערכת שנוצרה בצורה ספונטנית? [הרי גם אם במקרה מערכות הראיה שלנו מעבירות אלינו מידע אמין על העולם, מכיוון שהן נוצרו בצורה ספונטנית, אין לנו שום דרך לדעת שהמידע שהן מעבירות אלינו הוא אמין, ואין סיבה להניח שהוא כזה.]

הרחבה של הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי לאפיסטמולוגיה (ההכרה)
הטיעון של טיילור מדבר על ההסתמכות על העינים שלנו, ובודאי שבאותו אופן ניתן להרחיב זאת לכלל החושים. אך אין סיבה לעצור שם, הדברים נכונים בכלל להכרה שלנו, בני האדם. מהי ההצדקה לתת אמון בכללי האינדוקציה (הכללה), או בעיקרון הסיבתיות? את שניהם לא ניתן להסיק מתצפית. הם פרי ההכרה האנושית. ואם כלל מערכות החשיבה שלנו נוצרו בתהליך ספונטני ואקראי, מה ההצדקה להסתמך עליהם?
כלומר, האמון שלנו במערכות ההכרה שלנו, חושפת אמונה בגורם תבוני שיצר אותם.

כדי לסתור טיעון כזה, ניתן לטעון שאין באמת הצדקה להסתמכות על הראיה או החושים שלנו, אך קשה לקבל עמדה כזו הטוענת שאנחנו למעשה חיים בסוג של מטריקס.
הערעור המתקבל יותר צריך להיות הצגת הצדקה להסתמכות על החושים.
האם האבולוציה מהווה הצדקה להסתמכות על החושים? טענה כזו למעשה סוברת שאותן מוטציות שהחושים שלהם לא שיקפו נכוחה את המציאות לא שרדו את הברירה הטבעית.
הבעיה הראשונה בהבאת האבולוציה כהצדקה לאמון בחושים שלנו, זה שהאמון שלנו בחושים שלנו כולל בתוכו את ההסתמכות על החשיבה הרציונלית שלנו. כלומר, האמון של דרווין בהכרה שלו היא שהולידה את תיאורית האבולוציה. אם כן, לא יתכן שתאוריה זו תהיה ההצדקה להסתמכות שלנו על ההכרה שלנו. כיצד בכלל דרווין עצמו נתן אמון בהכרה שלו כשהוא פיתח את תיאורית האבולוציה, כשהתיאוריה הזו היא ההצדקה למתן האמון בהכרה שלו?
אך גם אם נקבל שהאבולוציה העניק ליצורים החיים את האפשרות להסתמך על חושיהם והכרתם, מה שפורך את הטיעון החושף, הרי שנשארנו עם השאלה: כיצד מנגנון אקראי יצרה חוקים שיצרו מערכת חושית אמינה כל כך? כלומר, חזרנו לטיעון המסיק שהוצג בשיחה השלישית.


יום רביעי, 4 במרץ 2020

סקירת ספר: המצוי הראשון, מאת: הרב ד"ר מיכאל אברהם - חלק א'

לפני מספר חודשים הרב ד"ר מיכאל אברהם הוציא לאור טרילוגיה חדשה.
הספר הראשון, "המצוי הראשון - אמונה, מחויבות דתית וחשיבה רציונלית" מורכב מחמש "שיחות" (570 עמ'). כשסיימתי לקרוא את השיחה הרביעית החלטתי לקחת פסק זמן קצר, כדי לחזור על עיקרי הדברים שקראתי עד כה ולסכם לעצמי את עיקרי הדברים. לפניכם סיכום מאד מאד קצר לשלוש השיחות הראשונות. אני מקווה בשבועות הקרובים לפרסם רשומה נפרדת על השיחה הרביעית שבספר. להווי ידוע, שאני אפילו לא יכול לקרוא לסיכום הזה "ראשי פרקים", כי כנגד כל מילה הכתובה כאן יש בספר כעמוד שלם. עם זאת, אני מאמין שזה יתן למי שלא קרא את הספר, או שמע על הספר עד כה, איזה שהיא תמונה במה עוסק הספר. מי שבקי בספריו הקודמים של הרב מיכי יראה שיש כאן לא מעט נושאים שהוא נגע בהם גם בספריו הקודמים, אך הדיון בספר הנוכחי הוא הרבה יותר שיטתי.

הרעיון המרכזי בספר הוא שכשמחפשים הוכחות לקיומו של אלוהים, אין זה נכון לחפש הוכחה עם ודאות של 100%, אלא מספיק להגיע להוכחה שקיומו יותר סביר מאשר אי-קיומו. כך, שמי שיבחר לא להאמין באלוהים, למעשה בוחר בדרך הפחות סבירה והפחות רציונאלית. כל אחת משלוש השיחות הראשונות עוסקת בראיה שונה לקיומו של אלוהים.

הראיה האונטולוגית
הראיה האונטולוגית היא מפרי עטו של איש דת נוצרי בן המאה ה12 בשם אנסלם מקנטרברי. בראיה הזאת יש ניסיון להוכיח את עובדת קיומו של אלוהים מתוך הגדרה בלבד, בהסיק לוגי.
הגדרת האלוהים אותו מנסה אנסלם להוכיח הוא: אלוהים הוא העצם הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת.
הכופר הטוען שאין אלוהים, למעשה אומר שאין "דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת". ועם זאת, הרי הוא מבין בשכלו את מה שהוא אומר. כלומר, הוא מסוגל להעלות על דעתו יש כזה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת. ואם הוא מבין את המושג של יש שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת, סימן שהמושג אלוהים קיים בשכלו, גם אם הוא טוען שאלוהים אינו קיים במציאות.
ואם המושג קיים בשכלו, הרי שהוא יכול גם לצייר בשכלו מציאות שבו אלוהים כזה כן קיים במציאות.
אך אם הוא מסוגל לצייר בשכלו מציאות שבו קיים יש "שגדול ממנו אין להעלות על הדעת", הרי בהכרח שקיים יש כזה. זאת, מכיוון ש"אילו המושג אלוהים היה קיים בשכל בלבד ולא במציאות, כי אז ניתן היה להעלות על הדעת משהו (מושג) גדול ממנו: אלוהים שקיים במציאות." (עמ' 80).
כלומר, ההנחה של הכופר המוליכה אותו לתובנה ש"דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת" יכול להיות קיים רק בשכל, מובילה לסתירה (עם העובדה/הנחה שאלוהים קיים במציאות הוא גדול מכזה שקיים רק בשכל).
לכן, המסקנה היא, שאלוהים (דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת) שאיננו קיים זו סתירה לוגית.

הראיה האונטולוגית יכולה להתקיים רק כנגד כופר כזה שמבין מהו "דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת". כלפי כופר כזה שאומר שהוא אינו מבין מה זה אומר "דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת", אין כאן ראיה.
עוד יש להדגיש שהראיה הזאת מניחה למעשה הנחת יסוד שיש קיים הוא גדול מיש שאינו קיים. אם לא נקבל את ההנחה הזאת, הרי שהראיה תיפול. אך אין הכרח לא לקבל את ההנחה הזאת.
המחבר טוען לערעור נוסף על הראיה הזאת והיא שהראיה מניחה שניתן להעלות על הדעת שאלוהים קיים, גם בהנחה שאין דבר כזה אלוהים בעולם. זו הנחה בעייתית. שכן במצב כזה שאין אלוהים, לא ברור שכלל ניתן להעלות על הדעת (לחוש או לחוות) את קיומו.

הראיה הקוסמולוגית
הראיה הקוסמולוגית נוסחה לראשונה על ידי המלומד הנוצרי תומאס מאקווינס, בן המאה ה13. האלוהים המוכח על פי ראיה זו מוגדר כ"עילת המציאות".
הרב מיכי מציע את הניסוח הבא של הראיה הקוסמולוגי:
הנחה א: לכל דבר מהסוג שיש לנו ניסיון לגביו צריכה להיות סיבה (או עילה).
הנחה ב: דברים מסוג זה קיימים.
מסקנה: צריכה להיות סיבה לקיומם של הדברים הללו. נכנה אותה X1. 
אם X1 הוא מהסוג שיש לנו ניסיון לגביו, אזי בהכרח יש לו סיבה/עילה X2. ואם לא - אז X1 יוכר כאלוהים. נמשיך את הרגרסיה עם X2, עד שנגיע למשהו שאין לנו ניסיון לגביו (ולכן אין לו בהכרח סיבה/עילה לקיומו).
כדי לפרוך את הראיה הזו, יש להניח שרשרת אינסופית של עילות, ואז יש לשאול האם סביר יותר להניח יש עילה ראשונית, או להניח שיש שרשרת אינסופית של עילות. הטיעון של הרב מיכי הוא שפחות סביר להניח שרשרת אינסופית של עילות.
אפשרות אחרת לפרוך את הטיעון הזה הוא לטעון שהעולם הוא קדמון, ולכן אינו זקוק לעילה. הוא תמיד היה קיים (כך טען אריסטו). אך נראה שאפשרות זו הופרכה ע"י התאוריה המדעית של המפץ הגדול. אך מעבר לזה, הרי שטיעון העולם קדמון אינו באמת פותר את הבעיה, שכן יש מרכיבים שונים בעולם שעדיין זוקקים עילה, כדוגמת חוקי הטבע (כאן נכנס לתמונה הראיה הבאה: הראיה הפיזיקו-תיאולוגית שלמעשה משלים את הראיה הקוסמולגית).

הראיה הפיזיקו-תיאולוגית
הראיה הפיזיקו-תיאולוגית מוכיחה אלוהים שהוא יוצר היקום שאחראי למורכבותו ותכנונו.
הגרסא הפשוטה של הראיה הפיזיקו-תיאולוגית, כפי שנוסח ע"י כומר נוצרי בן המאה ה19 אומרת שאם נמצא שעון, נניח כדבר פשוט שיש שען שתכנן ויצר את השעון הזה.
הנה ניסוח הטיעון ע"י הרב מיכי:
הנחה א: ידוע לנו שהיקום קיים זמן סופי כלשהוא, ולכן הוא נוצר (לא היה קיים תמיד).
הנחה ב: ידוע לנו שהוא מורכב/מתואם/מתוכנן.
הנחה ג: ידוע לנו שהוא (או: המורכבות שלו היא) מסוג הדברים שאינם נוצרים באופן ספונטני והם גם לא סיבת עצמם.
מסקנה: היה משהו או מישהו אחר שיצר אותו, כלומר תכנן והרכיב אותו. הוא עצמו לא נוצר על ידי משהו אחר, והוא סיבת עצמו (אחרת התהליך יחזור שוב ושוב עד שנגיע לחוליה הראשונית שהיא סיבת עצמה. 
הטיעון הזה למעשה מניח שיותר סביר שקיים יש שהוא סיבת עצמו, מאשר להניח שדברים נוצרו מאליהם.
ערעור מרכזי על הטיעון הוא שזה "סטטיסטיקה ברוורס", כלומר אחרי שהדבר נוצר הטיעון שואל: "מה הסיכוי?". אך ערעור זה לא מחזיק מים, כי אכן אם יקרה דבר שהוא לחלוטין לא סביר, עדיין נשאל: "מי הגורם לתופעה הלא סבירה הזאת?", ולא נניח שהיא התרחשה מאליה.
האם תיאוריית האבולוציה פורכת את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית? לא. תיאוריית האבולוציה מסבירה כיצד פועלת מנגנון התפתחות עולם החי, אך זה אינו אומר שאין מתכנן למנגנון הזה. גם אם אנחנו מקבלים את הטיעון שחוקי הטבע הם האחראים ליצירת העולם המורכב אותו אנחנו מכירים, עדיין תיוותר השאלה מי יצר את אותם חוקי טבע.
הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי מניח שתי הנחות: א. יצירת יקום באופן אקראי הוא ארוע מאד נדיר. ב. לא היו מספיק נסיונות כדי לחולל אותו.
ניסיון ההפרכה מהאבולוציה הוא ניסיון להפריך את ההנחה הראשונה. אך אפשר לערער גם על ההנחה השניה. אך ערעור כזה מצריך להניח קיומם של מספר עצום של יקומים לא מוצלחים, במקביל לזה המוצלח שלנו. קשה לראות כיצד הנחה זו סבירה יותר מההנחה שלא היו מספר רב של נסיונות.