‏הצגת רשומות עם תוויות מהלכים בין העומדים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מהלכים בין העומדים. הצג את כל הרשומות

יום שני, 31 במאי 2021

מחשבות על "מהלכים בין העומדים" וטרילוגיית הרב מיכאל אברהם


לפני מספר שבועות סיימתי לקרוא את הספר השלישי בטרילוגיה של הרב מיכאל אברהם, "מהלכים בין העומדים - על הצורך ועל האפשרות לרענן את ההלכה". מדובר על ספר עם מעל 600 עמודים, וכלל הסדרה מגיעה בערך ל2000 עמודים. 

בתחילת הדברים, בין אם אני מסכים עם דברים שכותב הרב מיכאל אברהם ובין אם אינני מסכים, הרי שאני נהנה לקרוא את הגיגיו והגותו. אני חש שהוא אחד המחברים שכמעט בכל נושא שיכתבו יגרמו לי להרהר בדבר ולנסח לעצמי עם מה אני מסכים ועל מה אני חולק ומאיזה טעם. מבחינתי, זו אחת הסיבות המרכזיות שאני נהנה לקרוא ספרים בכלל, ושאני קורא בהנאה את דבריו של הרב מיכאל אברהם, בין אם אני מסכים ובין אם לאו, כאמור. 

בספר הראשון, המצוי הראשון, הרב מיכאל אברהם פורס את ההוכחות לקיומו של אלוהים, הן אלוהים פילוסופי, והן אלוהים דתי. בספר השני, אין אדם שליט ברוח, מציג המחבר את "התיאולוגיה הרזה", מערכת האמונות המחויבות מיהודי מאמין. 

שני הספרים למעשה מהווים הקדמה לספר, שלהבנתי הוא העיקרי בעיני המחבר, העוסק בהלכה, באופן בו נפסקת ההלכה, ובאפשרויות "לרענן" את ההלכה. 

הבעיה ידועה לכולם, הן למי שזה מטריד אותו והן למי שחי עם המצב הנוכחי בשלום. יש לא מעט הלכות ומנהגים דתיים בחיינו הסותרים מבחינה ערכית את חיי היום יום שלנו. הדוגמאות הידועות הן: מעמד האשה, מעמד הגוי וכד'. ובנוסף, יש הלכות המבוססות על תפיסות שאינן נכונות, הן אם זה נוגע לשאלה ההתרבות של הכינים, והן למידת בליעת הכלים. 

בדרך כלל כשנושאים אלו עולים לדיון, הדיון מסתיים באמירה: נחכה לסנהדרין. העמדה שמציג הרב מיכאל אברהם בספר אומרת: אין צורך להמתין לסנהדרין, ניתן וצריך לבצע את הרענון בהלכות רבות כאן ועכשיו. 

בסיום קריאת הספר חשתי שיצאתי רק עם חצי תאוותי בידי. 

תחילה, אני אמנם קראתי ספרים רבים של הרב מיכאל אברהם וכבר התרגלתי לכך שלכל טענה יוקדמו הקדמות שונות. אך עדיין כ250 עמודים של הקדמות, שלא תמיד ברור הקשר הישיר שלהם אל "הצורך והאפשרות לרענן את ההלכה", היה קצת מוגזם. לא הייתי מזכיר את זה, לולי ההרגשה הכללית שלי שהספר הזה היה קיבוץ של פרקים/מאמרים בעניין הלכה ופסיקת הלכה, אך קו המחשבה המחבר בין כל פרק לפרקים שלפניו ושלאחריו לא תמיד ברור לקורא. 

אך הסיבה העיקרית שלא מצאתי את מבוקשי בספר אינה אריכות וסידור הדברים, אלא הדברים עצמם. הרב מיכאל אברהם מציג מכניזם שבעזרתו ניתן לרענן את ההלכה, אך הוא אינו מתמודד עם הקשיים שהצעתו מעלה. לתפיסתי, הקשיים אינם למדניים, אך מציאותיים. השאלה שהקורא שואל את עצמו (לפחות הקורא הכותב את הטור הזה) למקרא הספר הוא: הבנתי מה צריך לעשות, אך מי צריך לעשות את זה?

אלא אם פספסתי משהו, אין תשובה ישירה לשאלה הזאת. מה שיוצא מבין השורות הוא שהקריאה היא קריאה כללית לכל מי שהנושא מטריד אותו, ושהוא בר הכי, לקום ולעשות מעשה. 

אך גם אמירה זאת היא בעייתית, ולא ראיתי התייחסות מספקת לבעייתיות העולה ממנה. ספר החינוך מסביר את הטעם של מצוות "אחרי רבים להטות" כך (הדברים מובאים בספר בפרק על הליכה אחר הרוב):

"משרשי מצוה זו שנצטוינו בזה לחזק קיום דתנו, שאילו נצטוינו קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמיתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמיתת ענין פלוני כן הוא, ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו לא יהיה לו רשות לעשות הענין בהפך האמת לפי דעתו, ויצא מזה חורבן שתעשה התורה בכמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו."

דבריו של ספר החינוך מסתברים. אי אפשר לדבר על בני דת אחת כשנתת לכל אחד את האפשרות לפרש את כללי הדת לפי דעתו ותפישתו. בסופו של דבר צריך שתהיה משמעות לאמירות "אני בן דת משה", "אני שומר תורה ומצוות", מעבר לכך שהאדם מקיים את התורה על פי האופן בו הוא מפרש את התורה. 

הטרילוגיה מציגה לקורא אמירה שיש סכנה בעמדה השמרנית. באם נדבוק בעמדה השמרנית, הן בתפיסה התיאולוגית שלנו והן במחוייבות ההלכתית, הרי שנשלם מחיר כבד שיתבטא הן בהפיכת התורה וההלכה מדבר חי למאובן, והן בקושי להסביר את הדברים בפני הדור הבא שחש את הפער בין ערכי חייו לבין ערכי התורה הלא-מתעדכנים. כדי להתמודד עם החשש מנשירה של הדור הבא המחבר מציע תיאולוגיה רזה, כדי להמחיש שלא כל דבר שנדפס בספר הוא מחוייב המציאות, ומנגנונים לחידוש ההלכה, כדי שאפשר יהיה לפשר בין המציאות לבין המסורת. אמנם הקוים החדשים המוצגים הינם תיאורטית גבולות הקלים יותר להגנה, אך מעשית לא ברור מה המוטיבציה להגן עליהם, ואם יהיה בכלל קו גבול רציף. 

דווקא בסוגיית הגיור שהמחבר דן בה היה מקום להרחיב יותר מדוע הוא דוחה את מי שדורש מדרש שמרני ובשל כך מבקש לרענן/לחדש את האופן בו מקבלים גרים בבתי הדין. ויותר מכך, היה מקום לדיון נרחב בשאלה העולה לעיל: כיצד מתמודדים עם זה שהרענון של פלוני אינו זהה לרענון של אלמוני? 

מעבר לאמור לעיל, התאכזבתי מהדוגמאות שהמחבר הביא ליישום המנגנון שהוא מציע. הנושאים בהם הוא בחר ליישם בהם את המנגנון הינם נושאים שנדמה שרוב הציבור כבר הצביע ברגליו ואף אחד לא ייפול מהכיסא כשהוא ישמע את ה"עדכון" ההלכתי. סוגיית מעמד האשה ומעשה הגוי והגר הינן סוגיות נידושות, שקשה מאד לומר בהם דבר חדש. בסוגיית דמוקרטיה מול ההלכה במדינת ישראל היה מן החידוש, באימוץ מוחלט של ערכי הדמוקרטיה על פני ערכי ההלכה, ועדיין חשתי שהיה מקום להאריך יותר בביאור המנגנון המאפשר לדחות את ערכי ההלכה מפני הדמוקרטיה. ומאד היה חסר ההתייחסות לנושאים של אורח חיים ויורה דעה - נושאים הנוגעים לחיי היום יום של כל יהודי שומר תורה ומצוות. 

לסיכום, אני נהנה לקרוא את הגיגיו והגותו של הרב מיכאל אברהם. ככלל, הם מעוררים אותי למחשבה ומאתגרים אותי. הטרילוגיה הנוכחית ברובה עמדה בציפיות הללו, כמו שאר ספריו. ועם זאת, התאכזבתי מהאופן בו המחבר בחר לטפל בנושא של רענון ההלכה, נושא שמעסיק אותי רבות, ושאני חושב שהיה חסר בו אלמנט של ביקורת עצמית. 

יום רביעי, 13 בינואר 2021

הלכה ומוסר: עיון בפרק החמישי של "מהלכים בין העומדים" מאת הרב מיכאל אברהם

 

החלק השני בספר השלישי בטרילוגיה של הרב ד"ר מיכאל אברהם, "מהלכים בין העומדים", עוסק ב"הלכה ומוסר: מחויבות כפולה". בפרק החמישי, "הלכה ומוסר", הוא דן במקרים בהם יש סתירה בין ההלכה למוסר. לדוגמא: אי הצלת גוי בשבת. השאלות אותם הוא שואל הם (עמ' 79): "האם ייתכן שהתורה אינה מוסרית? מה יעשה במקרים אלו מי שמחויב גם להלכה וגם למוסר? האם ניתן בכלל להיות מחויב ברצינות לשתי המערכות הללו?".

היהודי המאמין עשוי להתייחס למוסר באחד משלושה דרכים:

1. לראות בהלכה כמייצגה האמיתי של המוסר.

2. אין באמת דבר כזה מוסר שאנחנו מחוייבים אליה, אנחנו מחוייבים רק להלכה.

3. "כפילות נורמטיבית". כלומר, אנחנו מחויבים גם למוסר וגם להלכה, ושניהם הם רצון ה'. 

לפי הגישה הראשונה, נצטרך למצוא הסברים שיסבירו איך בכל זאת זה מוסרי לא להציל גוי בשבת, או למחות את זרעו של עמלק, וכד'. 

אך מעבר לזה, לא ברור כיצד התורה יכולה לצוות על "ועשית הטוב והישר". האם, לפי גישה זו, יש טוב וישר שאינם חלק מההלכה ומהתורה עצמה? ציוויים מהסוג הזה מורים לנו שיש "טוב וישר" שהינו אוניברסלי, והציווי הדתי בא רק להוסיף עליה.

שאלה זו קשה גם לדוגלים בשיטה השניה. מעבר לזה, כיצד הקב"ה יכול לבוא בתלונות לקין על רצח הבל, או כיצד ניתן להיות נבל ברשות התורה?

על פי הגישה השלישית, יש עקרונות מוסריים שכל באי עולם מצווים בהם, ומעבר להם יש ציוויים דתיים שבקיומם יש מטרות נוספות. 

על פי גישה זו, כשיש מצווה שאינה מוסרית אין כאן קושי, אלא עקרון דתי הקובע שלפעמים יש לדחות את העקרון המוסרי מפני עקרון אחר. 

אך לפי גישה זו, יש לשאול מה טעם התורה מצווה מצוות שהן מצוות מוסריות? לדוגמא, איסור רצח זו חובה מוסרית. אם מצוות התורה הן מערכת חוקים מקבילה לעקרונות המוסריים שכל באי עולם מחוייבים בהם, מה הצורך שגם התורה תצווה בעקרונות מוסריים?

כך משיב הרב מיכאל אברהם לשאלה זו (עמ' 94):


לדבריו, ההלכה אינה עוסקת בהיבט המוסרי של המצוה/האיסור, אלא בהיבט ההלכתי, המתווספת על ההיבט המוסרי. 

בסיכום של הפרק כותב המחבר כך (עמ' 100):

ראינו שהמודל הנכון ליחס בין הלכה למוסר הוא תמונה של כפילות נורמטיבית. בתמונה הזאת הלכות מסוג א גם הן מובחנות קטגורית מהציווים המוסריים המקבילים להן. הסברתי שהציווי לא תרצח הוא הוספה של ממד דתי לאיסור המוסרי. אפשר היה לטעון שמדובר בציווי שיש לו מטרות אחרות, מעבר לזו המוסרית. האיסור המוסרי של רצח מטרתו היא מוסרית, ואילו האיסור ההלכתי יש לו מטרות דתיות כלשהן. אבל סביר מאד לומר שטעם האיסור הדתי גם הוא מוסרי, אלא שהציווי ההלכתי בא להוסיף ממד דתי לאיסור המוסרי עצמו. הממד הדתי שנוסף בציווי הוא עצם הציווי והדרישה לציות. התורה מבקשת להוסיף על האיסור המוסרי לרצוח, ציווי דתי. 

עד כאן סיכום דבריו של הרב מיכאל אברהם. 

הדברים לא התיישבו על ליבי. 

ראשית, מדוע לא לומר בפשטות שהתורה אכן מצווה גם ציוויים מוסריים (לא קובעת מהו מוסרי, אלא מצווה גם ציוויים מוסריים, כמו לא תרצח ולא תגנוב, וגם ציווים דתיים, כמו שבת, כשרות ונדה)? זאת, בדומה לספר החוקים הקובע גם איסורים מוסריים כלא חוקיים, אך לא קובע מהו מוסרי ומה לא. ומצד שני, ספר החוקים גם לא קובע כל דבר לא מוסרי כאסור מבחינה חוקית.

גם בספר החוקים יש הבדל בין המוסרי לבין הגבול אותו אפשר לחייב מבחינה משפטית. שוב, אינני רואה כאן שום הבדל בין הדיון על ההלכה, לבין אותו דיון שאפשר לקיים על החוק. 

מעבר לזה, התשובה שנותן הרב מיכאל אברהם אינה מובנת כלל. לדבריו, המוסר הוא רצון ה', והמצוה היא צו ה'. אך מה המשמעות המעשית לכך שעברתי גם על רצון ה' וגם על צו ה'? מה המשמעות של אותו היבט דתי המצטרף להיבט המוסרי כלל-אנושי? האם בכלל יש לזה משמעות? 


עדכון:

לדברים לעיל הגיב הרב מיכאל אברהם (קישור):

אני חילקתי את ההלכה לשלוש קטגוריות: הלכות “מוסריות”, הלכות “אנטי מוסריות” והלכות “א-מוסריות”. טענתי ששלוש הקטגוריות לא קשורות למוסר אלא באות להשיג מטרות דתיות. ככל שאני מבין הוא חולק רק על קביעתי לגבי הקטגוריה הראשונה. זהו בעיניי החידוש הקטן יותר בדבריי, ואני שמח שהשאר מוסכם. אבל גם בנקודה זו לדעתי טועה הכותב, כפי שאסביר.
בספרי הבאתי לגבי הקטגוריה הזאת שני סוגי נימוקים: 1. אין צורך לצוות על הלכות מוסריות אם אנחנו יודעים זאת גם בלי הציווי ובפרט אם הקב”ה מצפה זאת מאיתנו גם בלי ציווי (ע”ע קין והבל). לא בכדי “ועשית הישר והטוב” – הציפייה מאיתנו לנהוג באופן מוסרי, לא נמנה במניין המצוות של אף מונה. 2. גדרי המצוות ה”מוסריות” לא תואמים את המוסר. למשל בדיונים לגבי רצח, יש מצמצם ומקרב הדבר אצל האש וסוף חמה לבוא ועוד. ובמזיק יש פטור של גרמא וכו’. כל אלו אינם רלוונטיים במישור המוסרי. וכי מי שרצח ביד שמאל או בגרמא הוא עבריין פחות ממי שרצח בידיים? אין שום הבדל. בשני המקרים הוא התכוון לרצוח ועשה פעולה שנטלה חיים. ההבדל הוא רק פורמלי. טענתי היא שגרמא הוא פטור הלכתי בלבד אבל הרשע מוסרי בעינו עומד (כלומר שאין כאן עבירה דתית אלא רק מוסרית). אמנם מזיק בגרמא פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, אבל זו גופא הבחנה בתוך הקטגוריה ההלכתית. מזיק בגרמא הוא רשע מוסרי בדיוק כמו מזיק בידיים. ולא בכדי כתב המאירי בשם בעל ההשלמה שהחיוב בידי שמים בסוגיית גרמא אינו בא לומר שיש איסור אלא שיש חיוב לשלם, אלא שהוא בידי שמים ולא בבי”ד. לפי דרכי זה מתפרש מצוין: זהו חיוב מוסרי, ולכן לא נגבה בבי”ד.
ושתי הערות על מה שכתב המבקר עצמו:
  1. הוא טוען שגם בספר החוקים יש הבדל בין הגבול שעליו יש לחייב לבין הגבול שרק לא רצוי. אבל ההבדלים בהלכה אינם חופפים לגבו להזה. הרי אף ספר חוקים לא פוטר בגרמא? זה לא פחות בעייתי ממזיק בידיים, ולכן איני רואה מדוע לא לחייב? איזה גבול לא נעבר כאן? שלא לדבר על רוצח בגרמא או במניעת יציאה מהמים ומהאש וכו’.
  2. הכותב טוען שלתורה עצמה יש מטרות מוסריות. אבל זה לא שונה ממה שאני כתבתי. אתרגם: במעשים לא מוסריים יש גם בעייה בהיבט הדתי. מה ההבדל בין האמירות הללו? בסוף בסוף, עברת על צו ה’ מעבר לבעיה המוסרית שבזה. הכותב עצמו אומר שהתורה הוסיפה ציווי, כלומר שעיקרון מוסרי ללא ציווי לא היה מצווה, והציווי הפך זאת למצווה (עשה או לאו). זה גופא מה שאני אומר.

לגבי השאלה בסוף, מאי נפ”מ בין שני סוגי הבעיות. על כך גם עניתי: באותם מצבים שבהם יש רק בעיה מוסרית ולא דתית (גזל גוי, רצח או היזק בגרמא) עדיין יש איסור. כפי שכתב ר”ש שקופ, גזל גוי אסור לגמרי לכל הדעות ברובד המוסרי. לעבור על שבועה בכתב (שלא הייתה הפלאה), יש איסור גמור בלי שיש ציווי. וכמובן נפ”מ לשאלת העונש (העונש ניתן על העבירה הדתית בלבד, והא ראיה שלא נענשים על מצבים שבהם יש רק בעיה מוסרית, כפי שהדגמתי כאן למעלה). אבל מעבר לזה, מדוע צריכה להיות נפ”מ? התורה אומרת לנו שזוהי האמת: שיש במעשים אלו גם בעיה מוסרית וגם דתית.

תגובה קצרה לדברים:
אני חושב שהפער ביני לבין הרב מיכאל אברהם זה בהבנת הביטוי "בעיה דתית". 
בעיני "בעיה דתית" זה לעשות משהו נגד רצון ה'. לדבריו, גם "בעיה מוסרית" זה לעשות משהו נגד רצון ה'. אז לא ברור לי מה מתווסף כאן? אם הבנתי נכון, הוא פותר את הבעיה ע"י הגדרת "בעיה דתית" כלעשות משהו נגד צו ה', ולא נגד רצון ה'. אני לא מבין מה זה משנה/מוסיף.