ואתה מחיה את כולם

האם שינוי בידע המדעי יכול לגרום לשינוי ביסודות האמונה?

כבר היום ברור שהאופן בו הבינו אבות אבותי את פרק א' של בראשית הוא שונה בתכלית מהאופן בו אני מבין את פרק א' של בראשית. אך ברשומה הזאת (שאני מקווה שתהיה הראשונה בסדרה) אני מבקש להצביע על נקודה אחרת.

הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א הלכה א מצביע על "יסוד היסודות":

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו. 

מה כולל בתוכו הידיעה כי המצוי הראשון המציא כל נמצא?
שתי אפשרויות בדבר: א. שהבורא ברא את העולם ולאחר סיום הבריאה יש לעולם קיום משל עצמו. ב. הבורא מהווה את העולם, או במילים אחרות, על אף שהבריאה הסתיימה, העולם צריך את המצאות הבורא על מנת להתקיים.

ללא שום ספק הרמב"ם בחר באפשרות השניה.

כך הוא כותב בהל' יסודי התורה:

הלכה ב: ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.
הלכה ה: המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף. 

ובמורה נבוכים (ח"א פרק סט):

אִילו הנחנו שהבורא נעדר - היתה המציאות כולה נעדרת ומהותן של סיבותיה הרחוקות ממנה, של המסובבים האחרונים, ושל מה שביניהם - היתה בטלה.
האל מתייחס אפוא למציאות כולה כמו הצורה לדבר אשר יש לו צורה ואשר בה הוא מה שהוא ועל-ידי הצורה נקבעת אמיתתו ומהותו. כן יחס האלוה אל העולם. מבחינה זאת נאמר עליו שהוא הצורה האחרונה, ושהוא צורת הצורות, כלומר, שהוא זה אשר מציאותה וקיומה של כל צורה בעולם נשענים בסופו של דבר עליו, ובו קיומה, כשם שהדברים בעלי הצורות קיימים בתוקף צורותיהם.
בגלל העניין הזה הוא נקרא בלשוננו חי העולמים. משמעותו שהוא חיי העולם כפי שיתברר.

ושם בהמשך:

ודע שכמה מאנשי העיון מאותם ה"מדברים" הביאו אותם הבורות והחוצפה לכך שאמרו, שאילו הנחנו שהבורא נעדר לא היה מתחייב שייעדר הדבר הזה אשר הבורא הביאו לידי מציאות, והכוונה לעולם, מכיוון שלא מתחייב שמושׂא הפעולה ייעדר, כאשר נעדר הפועל לאחר שפעל אותו. מה שהם אמרו היה נכון אִילו הוא היה רק פועל, והדבר הפעול לא היה זקוק לו לשם המשך קיומו. כמו שכאשר מת הנגר אין כלה הארון, מכיוון שהוא אינו מספק את המשך קיומו. אולם מכיוון שהאל יתעלה הוא גם צורת העולם, כפי שהסברנו, והוא מספק לו את המשך הקיום וההתמדה, מן הנמנע שיסתלק המספק ויישאר קיים מקבל האספקה, אשר אינו יכול להתמיד אלא במה שהוא מספק לו. עד כדי כך מגיע דמיון-השווא המתחייב מן הטענה שהוא פועל בלבד, ולא תכלית וצורה.

ישנם שני הסברים אפשריים מדוע הרמב"ם נקט בגישה זו, ולא בגישת ה"מדברים": 

א. הרמב"ם כך הבין מהתורה ומחז"ל. אמנם דבריו מסתדרים עם הפיזיקה של אריסטו, הסוברת שלכל דבר שזז יש כח שמניע אותו, אך זה רק חיזק את הדברים שלמד מחז"ל. 

ב. הרמב"ם למד מתורת אריסטו שלכל דבר שזז צריך שיהיה כח שמניע אותו ולכן הגיע למסקנה שאם הגלגל מסתובב תמיד, בודאי שיש בורא שמניע אותו. 

הנפקא-מינה בין שני ההסברים הוא, כמובן, מה קורה כשההבנה המדעית משתנה. אם כיום המדע אומר שדבר ינוע גם ללא שמופעל עליו כח תמידי, האם זה ישנה את התפיסה האמונית שלנו? 

אשמח לשמוע את דעתכם.

גיל העולם

על נושא גיל העולם כותב הרב מיכאל אברהם בסוף ספרו "את אשר ישנו ואשר איננו" (עמ' 428):

כיום כבר לא מקובל לעסוק בשאלה זו, וגם אני חש נבוך על כך שאני בכלל נזקק לה. דומני כי הסיבה לכך היא שהדילמה אינה ניתנת לפיתרון של ממש בכלים מדעיים, וגם לא בכלים פרשניים... אין כאן דילמה, אלא רק שאלה (בן כמה העולם) שהתשובה לה אינה ידועה, וכנראה גם לא תוכל להיוודע לנו. הפיתרון אינו ברור, אולם בדיוק בגלל זה השאלה היא חסרת עניין וערך לחלוטין.

למרות דברים אלו מצאתי את עצמי קורא בשקיקה מספר רשימות שפרסם השבוע ר' נתן סליפקין באתרו בנושא גיל העולם (קישור לראשון). סליפקין מתמודד מול מה שהרב מיכאל אברהם מגדיר כ"מודל הזירוז". כך מתאר הרב מיכאל אברהם את התיאוריה:

על פי המודל של הזירוז, כל התהליכים המדעיים, האבולוציוניים והפיסיקליים, התרחשו בפועל... אולם הם התרחשו במהירות רב מאוד, כך שבסך הכל גילו האמיתי של העולם הוא כששת אלפים שנה.

אני מניח שהתיאוריה הזו אינה חדשה לרוב הקוראים כאן, כפי שהיא לא היתה חדשה לי. מה שכן התחדש לי בדבריו של ר' נתן סליפקין היא הבעייתיות שיש בתיאוריה הזו.

נניח לרגע שהתיאוריה היא נכונה. בואו נדמיין איך העולם נראה. תהליכים גיאולוגיים שבדרך כלל לוקחים מליוני שנים (או יותר) התרחשו בכמה שעות. אלו דברים בעולם הטבע היו צריכים להיות מואצים, על פי חוקי הטבע כפי שאנחנו מכירים אותם, בשביל שזה יקרה? למעשה, חידש לי סליפקין, קשה להצביע על משהו בעולם שלא צריך להיות מואץ. כלומר, האם היצורים שחיו על כדור הארץ במהלך תקופת ההאצה אכלו שלוש ארוחות באותו יום, או שהם אכלו הרבה יותר סעודות. מכיוון שישנם גם ראיות מדעיות לקיומם של דורות שונים של סוגי בעלי חיים, האם נאמר שכל דור אכל רק סעודה אחת, או פחות, במשך ימי חייו?

אבל אם הכל מואץ, כבר אין שום משמעות למשך הזמן שעובר, שכן גם הזמן עצמו מואץ. כלומר, אם באמת רוצים לומר שכל התהליכים הללו קראו באמת תוך יום אחד, נצטרך להגדיר מהו יום. אם נגדיר יום כזמן שחולף מזריחה לשקיעה (או משקיעה לשקיעה, זה לא ממש משנה), כלומר הזמן שכדור הארץ סובב סביב עצמו פעם אחת, האם בכלל יש משמעות לסיבוב הזה, כשכל מה שמתרחש על פני כדור הארץ הוא מואץ פי מליון, ולמעשה על פי כדור הארץ עובר הרבה יותר מיום אחד? האם יש הבדל מהותי בין טענה זו לבין טענה שכל יום ארך הרבה יותר מעשרים וארבע שעות?

זה תורף דבריו של ר' נתן סליפקין. עבורי היה בזה חידוש.