"וזאת התורה אשר שם משה" – מנהגי ההגבהה

מרן השלחן פסק בסימן קלד שיש לעשות הגבהה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קלד):

מראה פני כתיבת ס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע, ולומר: וזאת התורה וכו' תורת ה' תמימה וכו'.

כנראה שכוונתו היא שיש לעשות הגבהה לפני קריאת התורה שכן בסימן קלה הוא מפרט את סדר קריאת התורה.

הרמ"א העיר על דברי השו"ע הללו שנהגו לעשות הגבהה לאחר קריאת התורה:

הגה: ונהגו לעשות כן אחר שקראו בתורה, אבל כשמוציאין אותו אומר הש"צ גדלו והקהל אומרים רוממו כו' אב הרחמים הוא ירחם עם עמוסים וכו'; וי"א לומר על הכל יתגדל (מ"ס פי"ג וטור ומהרי"ל) וכן נוהגים ביום טוב ובשבת; ויש להחזיק התורה  בימין (מהרי"ל), וכשעולה הראשון לקרות אומרים: ברוך שנתן תורה כו' (כל בו).

מנין נובע ההבדל הזה במנהגים?

הרב חיים טלבי, בספרו "וזאת התורה – מנהגי קריאת התורה בעדות ישראל" (הוצאת מוסד הרב קוק) בפרק העוסק ב"מנהג הגבהת ספר תורה בעדות ישראל" מציע שעיון דווקא במנהג הגלילה יסביר את השינויים במנהגי ההגבהה.

הגמרא במגילה אומרת (דף לב עמוד א):

ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: עשרה שקראו בתורה - הגדול שבהם גולל ספר תורה. הגוללו נוטל שכר כולן, דאמר רבי יהושע בן לוי: עשרה שקראו בתורה - הגולל ספר תורה קיבל שכר כולן. שכר כולן סלקא דעתך? אלא אימא: קיבל שכר כנגד כולן.

אך הלכה זאת מובאת כבר בגאונים, ואח"כ בראשונים בצורה שונה קצת.

בסדר רב עמרם גאון בתיאורו את מנהגי שמחת תורה הוא כותב כך:

וביום שני שהוא יום שלשה ועשרים בתשרי מוציאין ס"ת וקורין בו עשרה בזאת הברכה, והגומר נוטל שכר כנגד כולן. שכן אמרו חכמים עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ס"ת.

וכן ברמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה יח):

בכל קריאה וקריאה מאלו כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, ומנהג פשוט הוא היום שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל, וכל מי שהוא גדול מחברו בחכמה קודם לקרות, והאחרון שגולל ספר תורה נוטל שכר כנגד הכל, לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור.

והאור-זרוע מסביר את המנהג שרווח באזורו לתת את עליית שביעי לרב כך (ספר אור זרוע חלק ב - הלכות שבת סימן מב):

ובצרפת נוהגים [לקרות] הרב שבעיר שביעי ואומרי' טעם לדבר משום מעלין בקודש ולא מורידין ואיני רואה מנהגם שאין משמע כן בהלכה כדפרי'. ויש ליתן טעם למנהגם מפני שנוהגים שהשביעי גולל ס"ת לכך קורים את הרב בשביעי כדי שתהא נגללת בגדול שבהם

כלומר, הראשונים הסבירו את דברי הגמרא שהגולל מקבל שכר כולן, על העולה אחרון – שהוא גם גולל את ספר התורה לאחר שהוא מסיים את קריאתו ולכן הוא מקבל שכר כולן. והטעם לכך הוא כנראה מפני שאין המצוה נקראת אלא על שם גומרה.

אך ברבות הימים בארצות אשכנז, כנראה מפני כבודה של העליה האחרונה כפי שהסברנו, התחילו למכור בדמים מרובים את עלית שביעי עם גלילת ספר התורה. וכעבור מספר דורות פשוט הפרידו בין העליה האחרונה לבין גלילת ספר התורה.

הנה כך מתאר האור-זרוע במקום אחר מנהג רווח בתקופתו (ספר אור זרוע חלק א - הלכות שליח ציבור סימן קטו):

שהרי הגלילה היא של הרב הגדול בעיר כדאיתא בשלהי מגילה דאמר רב שפטיה עשרה שקראו ספר תורה גדול שבכולן גולל ס"ת. אפי' הכי נהגו בכל הקהלות לקנות הגלילה אף על גב דאיכא הרב בביהכ"נ.

 ובתקופה מאוחרת יותר בעל התוספות יו"ט מסביר (תוספות יום טוב מסכת מגילה פרק ד משנה א):

ואף על גב דהאידנא לא רגילי שהאחרון גולל. אלא קונין הגלילה בדמים יקרים. מ"מ איכא למימר שנשתרבב המנהג מימי קדם כשנהגו עדיין שהאחרון גולל כדברי הרמב"ם:

לכן, מסיק הרב טלבי כך (עמ' 190):

אפשר לשער שניתוקה של הגלילה מעליית שביעי, עליה שייחסו לה חשיבות רבה, ונתינתה למרבה במחירה, הביאו לכך שיעתיקו את ההגבהה שהיתה לפני הקריאה, שתהיה מעתה לאחר הקריאה בתורה. שהרי העולה השביעי כבר גלל את הספר בגמר הקריאה לפני שבירך [...] לפיכך היה צריך לפתוח שוב את ספר התורה, כדי שאפשר יהיה לתת לקונה את הגלילה בדמים לגלול את התורה. פתיחה זו נעשתה כעת לצורך ההגבהה, ולאחריה גלל אותה מי שקנה אותה בדמים.